פג. שלא ליקח שוחד - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יקח הדין שוחד מבעלי הדין, אפילו לדון דין אמת, שנאמר
(שמות כג ח) ושוחד לא תקח. ונכפל הלאו בתורה בזה העניין במקום אחר
(דברים טז יט) וכן אמרו בספרי לא תקח שוחד, אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב.
שנאסר עלינו לקח השוחד אפילו לדון את הדין לאמיתו. כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע, פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר, ודבר ברור הוא, אין צריך מופת.
מה שאמרו זכרונם לברכה, שהנותן והמקבל עוברין בלאו. הנותן משום 'ולפני עור'
(ויקרא יט יד), והמקבלו שהוא בכלל ארור. וחייב להחזירו.
ושאסור לדיין להגדיל מעלתו לכוונה כדי להרבות שכר לסופריו, ושאפילו שוחד דברים אסור ליקח, אלא יראה עצמו כאלו אינו משים לבו כלל אל הדברים אם אולי יכבדוהו בעלי הדין בדברים.
כללו של דבר, אסור לדיין לקבל הנאה מבעלי הדין כלל בשביל דיניו. אבל אם הדיין הוא בעל מלאכה, התירו לו חכמים לשאול מבעלי הדין שכר בטלתו ממלאכתו בעוד שיעסוק בדינם, והוא שיהא הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשוה.
ויתר פרטיה בסנהדרין [פכ''ג שם].
והעובר עליה וקבל שוחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שנתן להשבון.
המצווה בכל הספרים
