צג. שלא לכרות ברית לשבעה עממים וכן לכל עובד עבודת אלילים - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא נכרות ברית, כלומר שלא נבטיח באהבתנו אל העם הרע הכופרים, שהם שבעה עממים שבתורה, שהיו מחזיקים בארצנו טרם בואנו שם, והם החתי והאמרי וכו', שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, כלומר שלא נעשה עמהם שלום, ונניח אותם לעבוד עבודה זרה.
לאבד עבודה זרה וכל משמשיה מן העולם, ואלו השבעה עממין היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ועל כן נעקרו מארצם. ונצטוינו לשרש אחריהם ולאבד זכרם לעולם. וכמו שכתוב עליהם בתורה
(דברים ז ב) החרם תחרימם, והיא מצות עשה בסדר ואתחנן
(מצוה תכה). ושם אאריך במצוה בעזרת האל, ונגיד סיבת היות בעולם האומות הרעות למה, וכי מצוה זו בכלל המצות הנוהגות.
ומן האזהרה בהם נשמע אזהרה שלא לכרות ברית לכל עובדי עבודה זרה. אבל יש חילוק בין שבעה עממים לשאר האומות עובדי עבודה זרה, ששאר האומות אם אין נלחמים עמנו אין מצוה עלינו להרגם, אלא שלא ישבו בארצנו עד שיעזבו עבודה זרה, ואלו השבעה עממים נצטוינו להרגם בכל מקום שנוכל להם, אלא אם כן יניחו עבודה זרה.
והעניין, לפי שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, כמו שכתבתי. וכל מי שבא לידו אחד מהם ויכול להורגו בלא סכנה ולא הרגו - עובר בלאו.
וזה שאמרנו עובדי עבודה זרה בשאין נלחמים עמנו שלא נהרגם, דוקא עובדי עבודה זרה מן האומות, אבל ישראל עובד עבודה זרה, כגון המינין והמשומדין והאפיקורוסין, מצוה עלינו להורגם, לפי שהם מצרים לישראל, ומוטב יאבדו אלף כיוצא בם ולא ישראל אחד כשר.
מה שאמרו שמקבלין אותן אם רצו לחזור בתשובה.
ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין [י''ד סי' קצא]
המצווה בכל הספרים
