צח. מצות עריכת נרות במקדש - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
להטיב נרות תמיד לפני ה’ יתברך, שנאמר
(שמות כז כא) יערך אתו אהרן ובניו, כלומר יערוך הנר לפני ה’ יתברך, וזוהי מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא
(יומא יד ב).
שצונו ה’ יתברך להיות נר דולק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים, וכל עניין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה.
וכבר אמרנו
(במצוה טז) כי במעשה הטוב תכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקבלים, עם היותי מאמין באמת כי יש למקבלים בעניינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתוב הנראה כפשוטן של דברים, והכל לשם שמים.
כגון מה שאמרו הדלקת הנרות דוחה שבת, כקורבנות שקבוע להם זמן, שנאמר בו 'תמיד', ושניתן
(מנחות פט א) לכל נר ונר חצי לוג שמן, שנאמר 'מערב עד בקר', ושיערו חכמים שזה השיעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות, ואם יוותר אין בכך כלום.
ומעניין מצות
ההטבה הוא הדישון, ו
דישון המנורה והטבתה מצות עשה בבוקר ובין הערבים. והדשון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שכבה, ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר. ונר שלא כבה מתקנו. ונר אמצעי
- אם כבה מדליקו מאש שעל המזבח החיצון. והאחרים מדליקין זה מזה, שמושך את הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר.
ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני ממנחות
(פו א) וממקומות מתמיד. זהו דעת
הרמב''ם זכרונו לברכה
(תמידין ומוספין פ''ג). במצוה זו, שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפרשנו.
אבל דעת
מפרשים אחרים (רש''י שמות ל ז) היא שההטבה היא הדישון והקינוח ותיקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות
(מט ב נ, א) [פ''ג מהלכות תמידין ומוספין]
וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצוה, ביטל עשה.
המצווה בכל הספרים