המצווה הפ"ט ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטוו הכוהנים לאכול בשר הקודשים,
כלומר: החטאת והאשם שהם קודש קודשים.
והוא אומרו יתעלה:

"ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג).

ולשון ספרא:
"מנין שאכילת קודשים כפרה על כל ישראל?
תלמוד לומר: 'ואתה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'' (ויקרא י, יז),
הא כיצד?
הכוהנים אוכלין וישראל מתכפרין".

ומתנאי מצווה זו, שאכילה זו שהיא מצווה - אינה אלא ליום ולילה עד חצות. ואחרי כן תאסר אכילת אותה החטאת או האשם, ואין אכילתה מצווה אלא בזמן הקבוע.

וברור שגם מצווה זו מיוחדת לזכרי הכוהנים, ואינה חובה לנשים, לפי שקודשי קודשים - שבהם נאמר פסוק זה - אינם נאכלים לנשים; אבל שאר הקודשים, כלומר: קודשים קלים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד, חוץ מתודה ואיל נזיר שהם ליום ולילה עד חצות אף על פי שהם קודשים קלים; וגם הנשים אוכלות קודשים קלים אלו. וגם אכילתם נגררת למצווה.

וכן גם התרומה אכילתה נגררת למצווה, אלא שאין אכילת קודשים קלים ותרומה כאכילת בשר חטאת ואשם.
לפי שאכילת בשר חטאת ואשם נשלמת בה כפרת המתכפר כמו שביארנו, ובהן נאמר הציווי על האכילה - מה שלא נאמר לא בקודשים קלים ולא בתרומה - ולפיכך הם נגררים אחר אלו והאוכלם עשה מצווה.
ולשון ספרא:
"עבדת מתנה אתן את כהונתכם" (במדבר יח, ז) -
"לעשות אכילת קודשים בגבולין כעבודת מקדש במקדש:
מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואחר כך עובד,
אף אכילת קודשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בזבחים.

קב. מצות אכילת בשר חטאת ואשם - ספר החינוך

שנצטוו הכהנים לאכול בשר קצת מן הקרבנות, כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם (שמות כט לג) ואכלו אתם אשר כפר בהם, ואמרו זכרונם לברכה (פסחים נט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.
ועניין מעשה החטאת והאשם איך היו עושין אותן, ומקום וזמן אכילתן כסדר שלהם, נכתבנו בעזרת השם.
וכלל הדבר, שכל בשר קורבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהונה בעזרה, חוץ מן האמורין שבהן, ואין לבעלים בהם כלום. ושם יתפרש גם כן מה הן האמורין. ובכלל מצות עשה זה גם כן שיאכלו חלקם המגיע אליהם מכלל הקרבנות שנקראין קודשים קלים, וכן אכילת התרומה בכלל המצוה.
ואולם אין אכילת קודשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם. שבאכילת חטאת ואשם, תשלם כפרת המתכפר, כמו שאמרו זכרונם לברכה 'כהנים אוכלים - ובעלים מתכפרים', ואכילת קודשים קלים ותרומה, לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן.

משורשי המצוה
היסוד הקבוע אצלנו כי כל פעולות הקרבנות להכשיר מחשבתינו וכונתינו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצות. ועל כן נצטוינו להתנהג בכל עניני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדולה וכבוד, למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותנו שם, גם בזכרנו אותו ממקומנו.
ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקורבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שייאכל במקום קדוש. וכן שלא ישהו אכילתו הרבה, כדי שלא יסריח ותהיה הנפש קצה בו, הלא כל זה מראה בעניין גדולה וחשיבות.

דיני המצוה
במקומן נאריך בהן קצת כמנהגנו.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהונה.
והעובר עליה ולא אכל חלקו המגיע מהן בזמן המוגבל לו, ביטל עשה ונענש עוד מצד כפרת הבעלים שתלויה בו, כמו שאמרנו.
והרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה מצוה זו, כי אמר שזה חלק מחלקי מצות הקרבנות הוא שצוה ה’ יתברך בהם מי יאכלם ולמי יהיו, והאמת שהכפרה תלויה בזה.