המצווה הרכ"ב ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלקצור מה שהצמיחה האדמה מעצמה בשנה השביעית
כדרך שאנו קוצרים כל שנה.
ופירוש דבר זה, שאנו הזהרנו מעבודת האדמה ועבודת האילנות בשנת השמיטה, כמו שהזכרנו לעיל.

והדבר שהצמיחה האדמה ממה שנזרע בה בשנה הששית והוא הנקרא: ספיח - מותר לאכלו בשנה שביעית, אבל אין מותר לקצרו אלא בשינוי מן הרגיל.
והוא אומרו יתעלה:

"את ספיח קצירך לא תקצור" (שם, ה),

אין כוונתו שלא יקצרנו כלל לפי שכבר אמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם, ו), אלא כוונתו:
לא תקצרנו כדרך שקוצרים תבואת שאר שנים, כי אם כמי שקוצר דבר שהוא הפקר, בלי הכנה ובלי התכוננות, כמו שנבאר.

שכח. שלא נקצור ספיחים בשנה השביעית - ספר החינוך

שלא נקצור מה שתצמיח הארץ מעצמה בשנה השביעית. ולא מה שתצמיח בשנה זו ממה שנזרע בה בשנה הששית וזהו נקרא ספיח, שנאמר (ויקרא כה ה) את ספיח קצירך לא תקצר. רוצה לומר, שלא נקצור אותו כדרך שאנו קוצרים תבואתנו בשאר שנים, אבל מכל מקום, אכילתו הותרה לנו, ובלבד שנאכלהו דרך הפקר, כלומר בלי הכנה, וכמו שנפרש במצוה שלפנינו (מצוה שכט), כי לא תקפיד התורה בדברים אלו, זולתי שיראה ממעשה האדם בכל עניין שנה זו כאלו אין דבר מיחד ברשותו, רק שהכל ברשות אדון הכל, וכמו שאמרנו למעלה.

משורשי המצוה
מה שכתוב בעניין זה (במצוה פד).

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (שביעית פ''ד מ''ב), שאפילו עבר אדם ונטע שדהו בשביעית וצמחה פרותיה מותרין באכילה מדאורייתא, ובלבד שלא יקצור כדרך הקוצרים בכל שאר שנים שקוצרים כל השדה ומעמרין כרי ודשין בבקר.
אלא הדין הוא מדאורייתא לקצור מעט מעט ולחבוט ולאכול. אבל חכמים גזרו להיות הספיחין אסורין באכילה, מפני עוברי עבירה שיזרעו גינתם בסתיו, ויאמרו ספיחין הן.
וגזרה זו אינה אלא בירקות ותבואה וקטניות, שדרך בני אדם לזרען, אבל פרות האילנות והעשבים, שאין דרך בני אדם לזרען מותרין.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות
בארץ ישראל בלבד מן התורה, ובזמן שישראל שם, ולעניין שאר מקומות הכל כמו שכתבתי (מצוה פד). והעובר על זה בזמן הבית וקצר תבואה שזרע כדרך הקוצרים, כגון שקצר את כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כדרך שבני אדם עושים בשאר שנים - לוקה. והמלקט מספיחי תבואות הנזרעות אף על פי שלא קצר הכל ביחד, היו מכין אותו מכת מרדות, שחכמים גזרו עליהם, כמו שאמרנו.

מצווה שכט: מצוות לא תעשה, שלא לקצור ספיחים בשביעית - ספר מצוות ה'

[לא תעשה רא] מצוות לא תעשה, שלא לקצור ספיח בשמטה.
שנאמר: "את ספיח קצירך לא תקצור" ויקרא כה, ה.

מראי מקומות:
מסכת שביעית פרק א', פרק ג';
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד' הלכות א'-כב';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רכ"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רס"ח.