חזרה לתחילת פסק הדין בתיק מספר 59647/9

דיין ג'
חיוב גט וכתובה באשה שזינתה אחרי פסה"ד לגט
לפנינו נידון באשה שבעלה מרד עליה ועבר להתגורר עם אשה אחרת. הבעל רצה לגרשה אך היא סירבה להתגרש כל עוד אין הבעל משלם את מלוא כתובתה. בית הדין פסק שהיא זכאית לכתובה. אך אחרי פסק הדין הביא הבעל ראיה לפיה האשה הודתה שזינת ומשכך אין הוא מחויב עוד בכתובתה.

דיון בראיות הבעל לזנות האשה
הראיה שהביא הבעל הוא תמליל של הקלטה של שיחה של האשה עם חברתה וממנו משתמע שהאשה קיימה יחסי אישות עם גבר זר בזמן שהייתה נשואה לבעלה. ולהלן ציטוט של הקטע הרלוונטי:

דוברת: כאילו איך היה לך אתו במיטה? יותר טוב מבעלך?

האשה: הבעל שלי לא היה גבר, זה גבר וחצי, כן.

מתוך הדברים האלו יש שרצו לדון כאילו יש כאן הודאה של האשה בכך שחיה עם גבר זר.

אך לדעתי ספק גדול אם אפשר לדון דבר זה כהודאה, שמכיוון שהאמירה הזו נאמרה מחוץ לבית דין, ייתכן שכל כונתה הייתה רק להתרברב בעיני חבירתה שהיא מוצלחת ורצויה ע"י גברים, אבל באמת מעולם לא הייתה עם איש. ומעתה אין שום הוכחה מדבריה שאכן כך היה בפועל. וכן יש מקום להטיל ספקות בקשר לאמינות הדברים.

אך ברצוני לדון אפילו אם נניח שהאשה כן זינתה. עדיין יש לדון האם גם לאשה כזו שאחרי שנים רבות בהם הבעל עזב אותה לנפשה והלך להתגורר עם אשה אחרת, הלכה וזינתה, האם זנות כזאת גם גורמת לה להפסיד כתובתה.

ולכאורה, הרי קיי"ל שכל אשה שמזנה מפסידה כתובתה וכמבואר בשו"ע (אבה"ע סימן קטו). אך נראה שבנדון דידן לא כן הוא אלא הבעל מחויב לשלם את תוספת הכתובה וכדלהלן.

דברי הרמב"ם בטעם הפסד הכתובה
הנה ברמב"ם פ' כד מהל' אישות ה"ו כתב:

"מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה."

ובהלכה טז לגבי עוברת על דת שמפסידה כתובתה כתב:

"עוברת על דת משה ויהודית וכו' אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."

הנה נקט הרמב"ם שני טעמים שונים מדוע מפסידה כתובתה. או מפני שמעשיה גרמו לה להיאסר או מפני שתהא קלה בעיניו להוציאה. וצ"ע למה לו לרמב"ם לשני טעמים אלו. (ואין לומר שנקט חדא במזנה וחדא בעוברת על דת שאם יש טעם לעוברת על דת שתהא קלה בעיניו להוציאה כ"ש שיש לומר כן במזנה.)

ומצאתי בדברי הגר"א עוזר שליט"א שכתב ליישב כך:

נראה להבחין בין עיקר הכתובה שהיא תקנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובין תוספת כתובה שאינו מחויב בה אלא שעומד ומחייב עצמו ואין שייך בה טעם זה דשלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומאידך גיסא כלפי התוספת דווקא שייך הטעם שמעשיה גרמו לה, כלומר שלא הוסיף לה על דעת ליתן כשמקלקלת היא את האישות אבל כלפי עיקר הכתובה י"ל שאין שייך טעם זה מאחר שמוטל עליו כתובה מתקנת חכמים ואין שייך לומר שעל דעת כן לא נתחייב, הלכך כלפי העיקר הוצרך הרמב"ם לטעם דתהא קלה בעיניו להוציאה ואילו לגבי התוספת כתב הטעם שהיא גרמה.

נמצא שבכל מקום שבו האשה זינתה, מפסידה העיקר כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, ומפסידה התוספת מחמת שמעשיה גרמו לה ועל דעת כן לא נתחייב.

מעתה ניתן לומר שכל זה דווקא במקום שבו הזנות אכן גרמה לקלקול האישות ולאיסור על בעלה ולפיכך מפסידה היא את תוספת הכתובה, אבל במקום שהאישות הייתה מקולקלת בלאו הכי מחמת הבעל שמרד בה וגר עם אשה אחרת שוב לא שייך טעם זה שמעשיה גרמו לה שלא מעשיה גרמו אלא מעשי הבעל, וכבר קודם לזנות של האשה נתחייב הבעל במתן גט וכתובה ותוספת כתובה, ומעתה לא נפקע חיובו ע"י מה שזינתה האשה. ורק לגבי עיקר כתובה שיסוד דינה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה בזה יש לומר שבכל גווני מפסידה שלעולם שייך הטעם שאם זינתה שתהא קלה בעיניו להוציאה ודוק.

ושוב מצאתי שהמהדיר של חידושי ר' עקיבא איגר על מסכת נדרים (דף צא) כתב בין דבריו כך:

"ובהלכה י' כתב הרמב"ם וז"ל מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת וכו' ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת וכו'. ובהלכה טז כתב וז"ל עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה עכ"ל. והנה בהא דסוטה דמפסדת כתובתה הוצרך הרמב"ם לטעמא שהיא גרמה להאסר על בעלה, ולא סגי לומר שלא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות וכו'. ומשום דהך טעמא שלא הקפידו וכו', הוא טעם רק לענין עיקר הכתובה שהוא מתק"ח ולא לענין תוספת, וכדמשמע ברמב"ם דברישא כתב שאין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, אבל בסיפא כתב רק שאין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא וכו'. ומתבאר לפ"ז דעוברת על דת דינה כסוטה שמפסדת גם תוספת. והביאור בזה, דאף דאין כופין אותו להוציאה מ"מ הרי יש עליו מצוה לגרשה, וכמבואר ברמב"ם (פ"י מגירושין הכ"ב) שכתב – אשה רעה בדיעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל כשרות מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון ע"ש. (וכ"ה הוא בתוספות כתובות עא. ד"ה אימא דפשיטא דמצוה לגרשה. וכ"כ הרא"ש שם סימן ט בשם הראב"ד. וכ"ה בתוספתא וירושלמי פ"ז דכתובות דאם לא התרה בה יוציא ויתן כתובה, ומשמע דיש עליו מצוה להוציא. וכ"ה בשו"ע ס' קטו ס"ד). ולכן אם הוא מגרשה הרי זה חשוב שהיא גרמה הגירושין, ואף שלא נאסרה עליו. ולכן מפסדת גם התוספת כמו בסוטה, אבל אם לא הוציאה מיד ורק אח"כ הוציאה או שמת, נמצא שהיא לא גרמה הגירושין ומ"מ כיון שהיא פרוצה לא תיקנו לה חכמים כתובה. דדת יהודית היינו מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל וכלשון הרמב"ם בהי"ב, וכן עוברת על דת משה שמכשילתו בביאה אסורה או במאכלות אסורות הוי זה קלקול בענין הבית, וכיון שנעשה על ידה, תהא קלה בעיניו להוציאה, ולכן מפסידה כתובתה. אבל תוספת יש לה. זהו ביאור דברי הרמב"ם לפענ"ד. ועי' בב"ש (סימן קטו סכ"א) שכתב בקצרה "הכלל הוא כל אלו מעשיה גורמים מחמת מעשיה שעשתה אחר הנישואין משום הכי אין להן אפילו תוספת כתובה עכ"ל. רמז ליסוד דברינו. (ואגב, עי' בריטב"א כתובות עב בשם רוב רבותיו דחולקין על הרמב"ם וסוברים שאם אינה מגרשה לא מפסידה כלום). ובח"מ (סימן קטו סי"ח) כתב מתחילה דמלשון הרמב"ם כאן משמע דאין מצוה לגרשה מדכתב אלא אם רצה לא יוציא, וכדברי הרשב"א שהובא בר"ן, ולבסוף הביא מהרמב"ם פ"י מגירושין הנ"ל, דמשמע דיש מצוה לגרשה. ומבואר בדבריו דדברי הרמב"ם דכאן יתפרשו שפיר גם אי נימא דאין מצוה לגרשה. ולכאורה אם כן למה תפסיד התוספת. אבל נראה דאף דאין מצוה לגרשה, מ"מ מכיון שהוא מקפיד על זה ואינו חפץ באשה העוברת על דת חשובה שהיא גרמה הגירושין ומפסידה גם התוספת", עכ"ד.

הנה גם הוא כתב כיסוד דברינו שיש חילוק בין סיבת הפסד הכתובה לסיבת הפסד התוספת כתובה. ולפי"ז נמצא שבנידון דידן האשה אינה מפסידה את התוספת מכיוון שלא היא זו שגרמה להפסקת הנישואין, אלא כבר קדם לה הבעל שקלקל הנישואין במה שחי עם אחרת ועזב את אשתו.

דברי ההפלאה בעניין אשת כהן שזינתה ברצון לאחר שנאנסה
וראה בפס"ד של הגאון הרב חיים הרצברג שליט"א שגם כתב כן באשה שזינתה לאחר שבית הדין פסק שמחויב הבעל בגט וכתובה ותוספת כתובה שאין האשה מפסדת כתובתה.

וראייתו שם היא מדברי ההפלאה (אה"ע סימן עח סק"ו), שהביא את דברי הח"מ (שם סק"ח) שכתב שאשת כהן שנשבית ונאסרה לבעלה חייב הבעל לפדותה, ומעתה אפילו אם תזנה לאחר מכן ברצון לא מפסידה חיוב הפדיון של בעלה כיוון שבלאו הכי הייתה אסורה עליו כבר מחמת השביה ואין תוספת איסור על בעלה במה שזינתה ברצון. וכתב עליו ההפלאה וז"ל:

"אלא דתמהיני על דברי הח"מ והב"ש דהא כיון שזינתה ברצון והפסידה כל כתובתה ממילא פטור מפרקונה דקי"ל תנאי כתובה ככתובה, ואפשר דס"ל דבכתובה עצמה באשת כהן שנאנסה ואח"כ זינתה ברצון כיון שכבר אסורה תו לא הפסידה כתובתה אלא דהוא דבר חדש ולא מצינו זה וצ"ע."

ומבואר מדבריו להדיא שלמד שבכל מקום שהאשה נאסרה לבעלה שוב אין מפסידה תוספת כתובתה אף אם זינתה ברצון אח"כ. וי"ל שהוא הדין במקום שנתקלקלה כבר האישות וכבר חייבוהו בגט וכתובה ששוב אין היא מפסידה כתובתה וכמשכ"ל.

ולכאורה היה אפשר לדחות ע"פ דברי הב"ש שם שחולק על הח"מ. וכתב להקשות מהסוגיא בכתובות נב. שמבואר שם שבאשת כהן שנשבית ואח"כ הדירה מחויב לפדותה דילמא אתי לאיערומי, משמע להדיא שלולא חשש הערמה לא היה מחויב לפדותה אחר שהדירה ונתחייב בגיטה וכתובתה אף שכבר נתחייב בפדיונה בשעה שנשבית, וסובר הב"ש שחיוב הפדיון פוקע מזמן שמדירה והוא הדין באשת כהן שנשבית ונתחייב לגרשה ואח"כ זינתה ברצון שפקע חיוב פדיונה ושוב אין מחויב הבעל לפדותה.

והוסיף להקשות הרב מבית דיננו שהאחרונים פסקו כמו הב"ש ולא כח"מ. וא"כ נדחו דברי ההפלאה שנקט כח"מ.

ושתי תשובות בדבר.

חדא, שיש חבל אחרונים שפסקו כמו הח"מ. ראה באבני נזר (ח"ב סימן שטו) וז"ל:

"ובח"מ סק"ח כתב אשת כהן שזינתה ברצון מחוייב לפדותה וב"ש חולק עיי"ש, ולמ"ש בדעת הרמב"ם הדין כח"מ וכו' (וליישב קושיית הב"ש כתב) ולמאי דס"ד דפליגו באשת כהן צ"ל דהאי "דאל"כ אתי לאיערומי" הוא ראיה אבל גם בלא טעם דאתי לאיערומי חייב לפדותה דקרינן ביה ואהדרינך למדינתך."

והישועות יעקב (סימן עח סק"ג) כתב וז"ל:

"והנה הח"מ כתב דבאשת כהן שנשבית ואח"כ באו עדים שזינתה ברצון מחוייב לפדותה אף דאיסור דבר אחר גרם לה מ"מ כיון שבלא"ה כבר היתה אסורה על בעלה ולא היה יכול לקיים ואותבינך לי לאינתו א"כ לא נתחדש דבר בזה שזינתה ברצון גלל כן מחוייב לפדותה, והנה מצד הסברא נוטה לדעתו, אמנם הרב ב"ש השיג עליו מדברי הש"ס וכו' ואמנם אחר העיון הדבר נכון מאוד וכו". ומסקנתו שהעיקר כח"מ.

וראה בדבריו שם שיישב הקושיא מהגמרא שמדובר באופן שאינה אסורה כבר מחמת השביה כגון שאין עדי שביה שנאמנת שהיא טהורה במיגו. וכעין זה כתב באבני מילואים (סימן עח סק"ה) ליישב קושיית הב"ש והעמיד דברי הגמרא באופן שיש עד אחד המעיד שלא נטמאה ולפיכך לא נאסרה כלל על בעלה. ומדבריו נראה שנקט לדינא כהח"מ. ומעתה מבואר מכל אלו האחרונים שדעתם לפסוק להלכה כדעת הח"מ.

זאת ועוד, שנראה שלא נחלק הב"ש כלל על עצם יסודו של ההפלאה שא"א שזינתה אחר שכבר נאסרה לבעלה שאינה מפסידה כתובתה, ועיקר מה שנחלק הב"ש הוא רק לגבי חיוב פדיון, שהוכיח הב"ש מהסוגיא בכתובות שלעולם פטור מהפדיון כל שאיסור דבר אחר גרם לה אף אם ה"איסור דבר אחר" קרה אחרי שכבר נתחייב בפדיון. שלגבי הדין המסויים של חיוב פדיון יש כלל שאיסור דבר אחר מפקיע את החיוב ולכן כתב שאשת כהן שזינתה ברצון לעולם מפסדת פדיונה ומשום שלעניין פדיון אזלינן בתר בסוף. אבל במה שנוגע לעיקר חיוב כתובה שאינו פוקע אף אם זינתה ברצון אח"כ נראה שגם הב"ש מודה בזה.

ומעתה אף אם ננקוט כדברי האחרונים שהביא הדיין שפסקו כב"ש (חינא וחסדא,חסדי דוד ויד דוד פסקי הלכות) כל זה לגבי דין הפדייה בלבד אבל לעניין עצם חיוב הכתובה י"ל שמודה הב"ש לדברי הח"מ שאינה מפסדת.

וראיה גדולה לזה מהא שכתב ההפלאה בתחילת דבריו "ותמהני על דברי הח"מ והב"ש וכו'", מבואר שלמד כן גם בדעת הב"ש וכמש"כ.

גם הגאון הגרש"ז אוירבך כתב להדיא שדעתו שגם הב"ש מודה בעיקרו לסברת הח"מ ולא נחלק עליו אלא לגבי חיוב פדיון. וז"ל:

"ונראה דיתכן דגם הב"ש מודה בסברא זו לגבי כתובה דכיון דבלא"ה אסורה לא מפסדת ע"י זנות, ורק לגבי הפדיון ס"ל כיון דקיי"ל דבאיסור דבר אחר גרם לה אינו חייב לפדותה א"כ כיון שזינתה נאסרה ובאשה אסורה ליכא חיוב פדיון דזהו מתנאי כתובה כמו באשת ישראל דבעינן אשה שקרינן בה ואותבינא לך לאינתו ולא משום שמפסדת ע"י הזנות, ומיושב לפי"ז מה שהקשינו לעיל דהו"ל לחלוק גם בכתובתה או בשאר אופנים שנתבארו לעיל, ולפי מה שכתבתי מיושב דיתכן דגם הב"ש מודה דאינה מפסדת כתובתה וכסברת ההפלאה."

מבואר מדבריו שסובר שגם הב"ש מודה לעצם דברי הח"מ שחיוב הכתובה אינו נפקע מחמת הזנות שאח"כ. וכל השגתו של הב"ש על הח"מ אינה אלא לעניין החיוב המסוים של פדיון שבזה סובר הב"ש שפטור מכיוון שסוף סוף איסור דבר אחר גרם לה, אבל בשאר חיובי הכתובה שאין בהם את התנאי של איסור דבר אחר גרם מודה הב"ש שאכתי נשאר הבעל בחיובו.

דברי הראשונים בשבויה שזינתה ברצון
והנה הרב הדיין שליט"א הביא ראיה מהריטב"א (כתובות נא) שכתב כך:

"גמרא. שבויי מלכות הרי הן כשבויין. פירוש. הרי הן כשבויין שמותרות לבעליהן וחייב לפדותן, גנובי לסטות אינן כשבויין. שאסורות לבעליהן ואינו חייב לפדותן, לפי שחזקה היא שנבעלו ברצון. ואפילו למ"ד דבמדיר אשת ישראל או שנדרה היא שהוא חייב לפדותה דבתר מעיקרא אזלינן, שאני הכא שהיא נתרצית בביאה זו ואסרה נפשה על בעלה בבעילת איסור ראוי לקנסה, ואפילו באשת כהן דקרינא בה ואהדרינך למדינתך. דלא אמרינן הכי אלא כשאיסור דבר אחר גורם לה אבל כשגורם לה איסור ביאת זנות ברצון דכ"ע בעינן למקנסה. והכי מוכרח בתוספתא דתניא נשבית אינו חייב לפדותה בד"א בשבויי מלכות אבל בגונבי ליסטות הרי הוא חייב לפדותה והיינו ברייתא דאמרינן הכא דתניא איפכא, וכן פירש רבינו בשם רבו רבינו הגדול ז"ל"

והביא עוד את דברי הרא"ה שם שכתב:

"ואפילו אשת כהן נראין הדברים שאינו חייב לפדותה שכיון שהיא מתרצית לדעתה בזו דברי הכל היא נותנת אצבע בין שיניה"

ומזה רצה ללמוד שבכל אשת כהן שזינתה ברצון לאחר שנשבתה אין הבעל חייב לפדותה ודלא כדברי הח"מ.

אבל באמת נראה ברור שאין שום סתירה לדברי הח"מ מדברי הריטב"א והרא"ה. שכל דברי הח"מ שאינה מפסידה פדיונה אמורים באשת כהן שנשבית ומיד נתחייב הבעל בפדיונה, כלומר, שכבר חל על הבעל חיוב פדיון מידי, שייתכן שנאנסה ואסורה לבעלה כהן, עדיין חייב הוא לפדותה ולהחזירה למדינתה, ועל זה כתב הח"מ שגם אם תזנה מעתה ברצון אין היא מפסידה זכותה, מכיוון שבשלב הביניים קודם למה שזינתה ברצון כבר נתחייב הבעל לפדותה מחמת מה שנשבתה ונאנסה. משא"כ במקרה שעליו דיברו הריטב"א והרא"ה שם מדובר שמיד שנשבתה האשה יש חשש שזינתה ברצון, וממילא מעולם לא נתחייב הבעל בפדיון, שברגע שנשבתה כבר איבדה כתובתה מחשש זנות ברצון, ומעולם לא היה שלב בינים שבו היה הבעל מחויב בפדיון.

ובזה נדחו דבריו גם ממה שרצה להוכיח מדברי הגר"א שאינו סובר כח"מ. וכך כתב הרב הדיין:

"גם מהערת הגר"א מוכח שסובר כב"ש, שהרי כשפירש את הגהת הרמ"א (שעליה מוסב הדיון בין הח"מ לב"ש) "שבויה שנאסרה אף לבעלה ישראל שחוששין שמא נבעלה ברצון כדרך שנתבאר בסימן ז, אין בעלה חייב לפדותה" כתב הגר"א סק"ט: "שבויה שנאסרה וכו' אע"ג דאמרינן שם כל שאיסור שבייה גרם לה וכו' כאן אין השביה עצמה גורמת, אלא מפני שנבעלה ברצון וכו'". מוכח מדבריו שמיירי באשת כן שהרי אם מדובר באשת ישראל היה לו לפרש שאין הבעל חייב לפדותה משום שלא קרינן בה "ואהדרינך לי לאינתו" וכפי שפירש הח"מ, ומדוע כתב שזהו איסור אחר הגורם לה, ע"כ שפירש שמיירי באשת כהן ואע"פ שאסורה מחמת שביה, אם זינתה אח"כ ברצון נשללת ממנה זכות פדיונה."

הנה גם אם ננקוט כהסברו שמדובר באשת כהן, הרי מדובר באופן שמתחילת שבייתה יש חשש שזינתה ברצון ובזה בוודאי גם הח"מ מודה שמפסידה כתובתה ופדיונה, שמרגע שנשבית כבר הפסידה פדיונה מחשש שזינתה ברצון. אבל חידוש הח"מ הוא בציור שונה, שלאחר שנשבתה ויש חשש שנאנסה ונתחייב הבעל לפדותה, זינתה ברצון, שאז אין הבעל נפטר מחיובו לפדותה

וכבר העיר כן בחת"ס על הגליון וביאר שאין זה סתירה לח"מ שהם דיברו במקום שיש חשש זנות ברצון מיד כשנתפסה לשבי ובזה באמת מפסידה כתובתה כיוון שמתחילה זינתה ברצון אבל הח"מ דיבר במקום שנאנסה תחילה ונתחייב מיד בפדיונה ובכתובתה ובזה כתב שאף אם תזנה אח"כ ברצון לא תפסיד.

ביאור דברי הגמרא כתובות נב. ודברי הרמב"ם בעניין
והנה הרב הדיין רצה לדחות דברי הגאון הרב הרצברג שליט"א במה שכתב לבאר את דברי הרמב"ם. ונביא תחילה את דברי הרב הרצברג:

"הנה כתב הרמב"ם (פרק יד הכ"א מהל' אישות):

'המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן כתובתה.'

ודבריו שכתב שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה צריכים ביאור, שהרי פשטות לשון הגמרא מכיוון שהוא הולך אחרי הסוף, ומכיוון שבעת זמן הפדיה א"א להתקיים נוסח הכתובה שבה נאמר – אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו – על כן הוא פטור מלפדותה. ומהיכן הוציא הרמב"ם את הנימוק שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה. וצריך לומר שדעת הרמב"ם שזו אכן כונת הגמ', מדוע לדעת ר' יהושע הולכים אחרי הסוף מכיוון שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה. כלומר, כאילו כבר היה פס"ד לאחר שהדירה שישלם לה כתובתה, ורואים זאת כאילו התשלום בוצע בפועל וא"כ מה שנשבתה לאחר מיכן אין כאן חיוב על הבעל לפדותה מתנאי הכתובה, שהרי הכתובה כבר שולמה. כמו כן לעניינו הרי אם פסקו הדין לחייב את הבעל במתן ג"פ ולתשלום הכתובה, אנו רואים זאת כאילו היא כבר קיבלה את הכתובה, ומה שזינתה לאחר מכן אינה שוללת ממנה את הזכות לקבל כתובתה שהגיע לה לפני מעשה הזנות."

והדיין רצה לדחות דבריו של הרב הרצברג בטענה שכל המפרשים לא דייקו כלל את לשון הרמב"ם ומדשתקו ש"מ שאין הרמב"ם לומד פשט אחר בגמרא אלא ביאור דברי הרמב"ם כדברי פשט הגמרא שמחמת שאין אני קורא בה "ואותבינך לי לאינתו" על כן אינו מחויב לפדותה ונדחק בלשון הרמב"ם. ובאמת מסקנת הגמ' שם (כתובות נב) אינו מחמת מה שכתב שאין אני קורא בה וכו', אלא משום "שאזלינן בתר בסוף". ובזה שפיר יש לבאר כביאורו של הרב הרצברג שהכוונה שכבר נתחייב בגירושין וכתובה ולכן אינו חייב בפדיונה. וכדבריו נמצא להדיא בדברי הבית מאיר בשו"ע שם (עח,ה) שהעיר על דברי רמב"ם אלו וכתב לבאר שע"י מה שנתחייב לגרשה ה"ז כאילו גירשה כבר ושלכן אין עליו עוד חיוב פדיון. וזה לשונו:

"...זה הוא לשון הרמב"ם שפוסק כר' יהושע שאזלינן בתר בסוף. ומסביר דעת ר' יהושע שלא יהא נגד הסברא שהרי הוא גרם שלא יוכל להתקיים ואותבינך לאנתתיה, וכתב שדומה מפני שנתחייב לגרש כאילו גירש ונשבית דנמי פטור אף שאכל פירותיה וגרם הגירושין אף זה מההוא טעמא פטור."

וזהו ממש כדברי הגאון הרב הרצברג שליט"א.

וכן כתב באבני מילואים שם סק"ד:

"והנלענ"ד בזה לדעת הרמב"ם וכו', וה"נ שמדירה נדר שחייב לגרשה ה"ל כאילו גירשה."

והן הן הדברים.

קושיית הגרש"ז ויישוב קושייתו
והנה בספר מנחת שלמה תניינא סימן קכט כתב הגרש"ז אויערבך זצ"ל לחלוק על דברי ההפלאה והביא את קושיית החלקת יואב בספרו קבא דקשייתא קושיא צח שהקשה מהא דאיתא בגמרא (סוטה מא) שממזרת שזינתה מפסידה כתובתה אע"ג שבלאו הכי אסורה מחמת איסור ממזרות. ואע"פ שגם ממזרת לישראל יש לה תוספת כתובה בכל זאת מאבדת את זכותה אם זינתה תחת בעלה. ואילו למה שנתבאר לעיל מן הדין שלא תאבד את כתובתה לפי שאין היא גורמת להאסר על בעלה אלא בלאו הכי אסורה לו כבר מדין ממזרת, והוכיח מכאן דלא כהפלאה אלא שזנות מצד האשה גורם לה להפסיד כתובתה בכל גווני אף שהייתה אסורה גם קודם.

אמנם המעיין שם בקבא דקשייתא יראה שלדינא פשיטא ליה כדברי ההפלאה רק שהקשה עליו כנ"ל.

ונראה בעזה"י ליישב, שזה ודאי שאין אלמנה לכ"ג או כל איסורי לאוין אחרים שחייב בתוספת כתובה עדיפים מכל אשה בעלמא שמתחייב הבעל לתת לה תוספת כתובה, ולכן כשם שכל אשה שמזנה מפסידה כתובתה שעל דעת הכי לא נתחייב ה"ה איסורי לאוין מפסידות כתובתם כשזינו. אך חידושו של בעל ההפלאה הוא לומר שבמקום שכבר נתחייב לתת כתובה בפועל שוב אין החיוב פוקע אף אם תזנה אח"כ ולא דמי לאיסורי לאוין שזינו שאנו דנים על עיקר החיוב שבזה י"ל שלא נתחייב ע"ד שתזנה ותמעול בבעלה אבל נידון ההפלאה הוא שאחרי שחל כבר החיוב שוב אינו פוקע ודוק.

עוד י"ל, שגם הגרש"ז דיבר רק באופן שבו האשה אסורה כבר לבעלה מכח חיובי התורה וכמו הדוגמאות שנקט שם שהם איסור פצוע דכא ושאר חייבי לאוין, שבהם יש לומר שאין קלקול מצד עצם האישות אלא חייב להוציאה מפני שכך צותה התורה, ולכן שפיר אפשר לומר שכל שתזנה אח"כ שוב יש קלקול גם בעצם האישות ולכן תפסיד כתובתה, אבל הכא שהאישות עצמה נתקלקלה כבר כגון שנאנסה או בנידון דידן שבעלה מרד בה אפשר שגם הגרש"ז יודה שכיוון שנתחייב כבר בכתובתה ונתקלקל עצם האישות שוב אין האשה מפסידה ע"י זנות כיוון שאינה מקלקלת בזה את הנישואין שהם הרוסים מכבר.

חיוב הכתובה תלוי במציאות ולא בפסק דין
ומה שהעיר הדיין שבנידון דידן לא נפסק חיוב גירושין על האיש לגרש אלא רק האשה חויבה בקבלת גט, ולכן אין מקום לומר שכבר נתחייב בכתובה מכיוון שמעולם לא חייבוהו בית דין לתת גט.

נראה להשיב על דבריו שאין כלל צורך בפסק בית דין לחיוב גט ע"מ לקבוע כי חיי הנישואין נהרסו ואינם יכולים להתקיים עוד, אלא די במציאות העובדתית כדי להחשיב את הנישואין כאילו נסתיימו ושכבר חייב הבעל בכתובה. ומכיוון שהמציאות בסיפור שלפנינו הוא שהבעל עזב את אשתו והלך לחיות עם אשה אחרת, זה עצמו סיבת הרס הנישואין וסיבת חיובו בכתובה ובתוספת כתובה ואין צורך לחותמת של בית הדין בשביל לאשר זאת. ולכן אין מקום לדיון אם בית הדין חייבו את הבעל בגט וכתובה בפועל או לאו.

וראיה לזה מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל באשה שהבעל הדיר אותה ואח"כ נשבית שפטור מפדיונה לפי שכבר נתחייב בכתובתה וכמשכ"ל, ומסתימת דברי הרמב"ם משמע שאף במקום שלא באה לבית דין שיחייבו את הבעל בגט מיקרי "נתחייב לגרשה ולתת כתובתה". ואם על מדיר אשתו שיש אפשרות שיתיר את הנדר כתב הרמב"ם שמחויב בכתובתה מיד כשהדיר, כ"ש במקום שהבעל מרד באשתו ועבר להתגורר עם אשה אחרת, וא"כ ודאי שנתחייב לגרשה וליתן כתובתה אף קודם שפסקו לו כן הבית דין.

ומלבד זאת, האמת היא שבית הדין פסק באופן מפורש שהבעל חייב בכתובת אשתו כפי שמופיע בפסק דין מיום כ' טבת תשע"ד (2.1.2013). ומעתה קמו דברינו שאין לפטור את הבעל מחיובו בתוספת הכתובה.

אפשרות הבעל להתחרט
ומה שכתב הדיין שמכיוון שלא נתחייב בגט עפ"י פסק בית דין יוכל הבעל לומר שהוא חוזר בתשובה ומוכן להתגורר מעתה עם אשתו ולכן אינו חייב בכתובתה. נראה פשוט שאין הדין כן, אלא מיד כשהגיעו הדברים לידי מצב של חיוב גט וכתובה ע"י מרידת הבעל שוב אינו יכול לדרוש מאשתו שתחזור להתגורר עמו ומחויב לגרשה אף אם יביע חרטה על מעשיו.

וראיה לזה מדברי השו"ע שם באשה שהדירה שמחויב לגרשה ופטור מפדיונה ועי' בב"ש שם שדווקא לאחר שבוע או חודש (תלוי בסוג הנדר) אבל בתוך השבוע או החודש מכיוון שיכול להתיר הנדר לא נתחייב בגיטה וכתובתה ומחויב בפדיונה. וצ"ב מאי שנא לאחר שבוע או חודש הרי כמו כן יכול להתיר את הנדר אח"כ, וע"כ שמכיוון שעבר שבוע נתחייב לגרשה אף שיכול להתיר הנדר מכיוון שלא תועיל עוד התרת הנדר שכבר נתחייב לגרשה, ודווקא בתוך שבוע אומרים שעדיין אין כאן סיבה מספקת לגירושין אבל לאחר שבוע שהדירה שבזה סגי לחייבו בגירושין שוב לא יועיל כלל מה שמתיר הנדר ומחויב לגרשה. וה"ה בנידון דידן שמכיוון שמרד בה והלך לחיות עם אשה אחרת מחויב להוציא ושוב אינו יכול להפטר מחיובו ע"י מה שיהיה מוכן לחזור אליה.

ועוד ראיה הביא הגאון הרב בארי שליט"א מדברי הגמרא (כתובות עא:) שמי שמדיר את אשתו שלא תתקשט יוציא ויתן כתובה, והגמרא מעמידה שמדובר שהאשה נדרה את הנדר אלא שבעלה שתק לה ולא הפר "סברה מדאשתיק מיסנא הוא דסני לה" שמכיוון שבעלה שותק סימן שהוא שונא אותה. חזינן שאע"פ שאין הבעל עושה עוד שום פעולה יזומה של שנאה ואינו פועל בצורה של שנאה לאשתו בכ"ז מחויב לגרשה מכח השנאה שהסתתרה בשתיקתו על הנדר שנדרה וה"ה בכל מקום שראינו שהבעל פעל שלא כשורה מעתה מחויב לגרשה. והגע עצמך, אדם שהטיל מום באשתו ולאחר מכן ביקש את סליחתה ורוצה להמשיך לחיות איתה ושוב לא יעשה כן, הלוא ודאי שאין האשה מחויבת להתרצות לו וזכותה לומר שאינה רוצה עוד לגור עמו, ולכן גם מי שזנח את אשתו במשך שנים וגר עם אשה אחרת, אף אם מתחרט עתה ורוצה לשוב לאשתו זכותה לומר שאינה רוצה בו עוד ועליו לגרשה ולתת לה כתובתה ותוספת כתובתה.

וכן מבואר בדברי מהר"ח או"ז תשובה קכו:

"ונראה דמי שהלך מאשתו בלא רשות ומרחיק שלא יוכל לבוא בתוך שבת אחת שכופין אותו להוציא אם היא תובעת עונתה דמה לי אם הדירה מתשמיש שבת אחת מה לי אם הרחיק שאינו יכול לבוא לביתו תוך שבת אחת כיוון שאין לה פת בסלה". ובהמשך כתב "ומתוך כך היה נראה שכיוון שהדירה פעם אחת וכלו ימי נדרו כיוון שכבר הדירה פעם אחת היא צריכה להיות כפופה לו ביותר לפי שיראים שיחזור וידירנה ואין דר עם נחש בכפייה אחת ולכך כופין אותו להוציא ודמי לאיני זן ואיני מפרנס דאמר רב (כתובות עז.) יוציא ויתן כתובה ואפילו שמואל מודה כגון זה לפי שהיא בושה כל פעם לבוא לבית דין לתבוע עונתה מה שאין כן במזונות ואם הוא כן זה שברח ממנה ועיגנה כמו שפיר' מדינא כופין אותו להוציא, וסבורני דגם באיני זן ואיני מפרנס אפילו אמר כבר אני רוצה לזון ולפרנס יוציא ויתן כתובה לרב מטעם שכתבתי."

והדברים ק"ו במקרה שלפנינו שהבעל התגורר עם אשה זרה בקביעות במשך זמן רב. שודאי אינו מן הדין שיוכל לומר שברצונו מעתה לחזור בתשובה ולהתגורר עם אשתו כבתחילה כאילו לא היו דברים מעולם, והרי פשוט שכל אשה תמאס בבעל כזה שזנח אותה לטובת אשה אחרת אפילו אם מתעורר פתאום אחרי זמן לשוב אליה.

וכן נמצא בשו"ת נוב"י (הובא בפת"ש סימן קנד סק"ג) שמי שהלך מאשתו וחזר אחר כמה שנים ואינה רוצה לחיות עמו אינה נחשבת מורדת וזכותה לקבל גט וכתובה עיי"ש.

מחלוקת הראב"ד והר"ן אם אשה מפסידה כתובתה בהודאתה
הנה הדיין הביא מחלוקת בין הראב"ד ובין הר"ן ורצה לבאר המחלוקת ע"פ חקירה בטעם הפסד הכתובה. ואלו דבריו:

"במסכת כתובות עב: נאמר "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית, ואיזוהי דת משה – מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה וכו', ובגמ' שם – מאכילתו שאינו מעושר היכי דמי אי דידע נפרוש, אי דלא ידע מנא ידע, לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי הכרי ואזל שייליה ואשתכח שיקרא". וכתב בחידושי הר"ן במקום: "ואי דלא ידע מנא ידע. מי אמר לו אחרי כן שהוא בא לפנינו להוציאה. והאי דלא אוקמא במודה, כתב הראב"ד ז"ל משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע. ולא נראה, דלהפסיד כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמו, אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא לא אוקמא בהכי". יוצא אפוא שנחלקו הראב"ד והר"ן האם אשה המודה שעשתה איסור השולל ממנה את זכותה לכתובה מפסידה עקב הודאתה את כתובתה או שמשום הכלל אין אדם משים עצמו רשע אינה נאמנת במעשה רשע שייחסה לעצמה וממילא אינה מפסדת כתובתה. לדברי הראב"ד כיוון שהאשה אינה נאמנת בהודאתה במעשה הרשע היא אינה מפסידה את כתובתה ואילו דעת הר"ן שאמנם אין הודאת האשה במעשה הרשע מתקבל לעניין להענישה על כך אולם לעניין הנפקויות הממוניות הנגזרות מכך מתקבלת הודאתה. עניין זה קרוי פלגינן דיבורא או פלגינן נאמנות. עכ"פ דברי הראב"ד צ"ע שהרי אין ספק שאם אדם מודה במעשה רשע שעשה נאמן הוא לגבי העניינים הממונים הכרוכים בכך, אדם המודה שגנב בוודאי שמחויב הוא להשיב את גניבתו שהודה בה זאת על אף שלעניין לפוסלו לעדות אין דבריו מתקבלים והרי הוא כמי שלא עבר כל עבירה אעפ"כ לעניין הנפקויות הממוניות נאמן הוא וא"כ כיצד יישב הראב"ד קושיה זו של הר"ן. אפשר שסבירא ליה לראב"ד שכיוון שהאיסור נודע לנו רק מפיה ומשום כך היא אינה נאמנת שהרי אין אדם משים עצמו רשע, הרי שהיא אינה אסורה על הבעל ומכיוון שהיא אינה אסורה אינה מפסדת כתובתה. כלומר הפסד הכתובה אינו עונש על מעשה איסור שעשתה אלא נובע מכך שכתוצאה ממעשה האיסור נאסרה על בעלה וכיוון שכך הרי זה כאילו כפתה את בעלה לגרשה ובכה"ג אינה זכאית לכתובה, אשר על כן אם יתברר שהאשה ערה אל האיסור אולם היא אינה נאסרת על בעלה לא תפסיד את כתובתה."

הנה ביאר הוא דעת הראב"ד שבמקום שאין האשה נאסרת על בעלה אינה מפסידה כתובתה.

ובאמת הדבר קשה לומר כן שהרי גמרא ערוכה היא במסכת נדרים (צא.) על הא דאיתא במשנה שם "בראשונה היו אומרים שלוש נשים יוצאות ונוטלות כתוב האומרת טמאה אני לך וכו'". ובגמ' שם דנו באיזו אשה מדובר "אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה וכו'."

מבואר מדברי הגמרא שפשוט לה שהאשה נאמנת לעניין זה שמפסידה כתובתה. ולכן צריך עיון דברי הראב"ד שנקט שאינה מפסידה כתובתה.

ובאמת עיין בדברי הסדרי טהרה (יו"ד סימן קפד סק"ז) שהקשה מדברי הגמרא בנדרים על הראב"ד, וכתב לתרץ ע"פ דברי התוס' (ב"מ ב:) שמקום שרוצה לעשות תשובה נאמן לעשות עצמו רשע, והביא שם מדברי מהרלב"ח שכתב עפ"ז שלכן התם בנדרים נאמנת לומר שזינתה כיוון שכונתה לעשות תשובה למנוע מבעלה לעבור עוד איסור אם יבוא עליה, וכיוון שאינה רוצה להכשילו לכן נאמנת, אבל בגמרא בכתובות ששמשתו נדה הרי אין תועלת בהגדתה למנוע איסור להבא, שהרי די אם תאמר שעכשיו נטמאה ומה לה להודות ששימשה נדה אתמול, ועל־כורחך שאין כאן עניין תשובה ולכן אינה נאמנת כלל בהודאתה ושפיר מיושב דברי הראב"ד עם הגמרא בנדרים.

וכן כתב לבאר דברי הראב"ד בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סימן קיד.

ומה שרצה הדיין לבאר דברי הראב"ד שבמקום שאינה נאסרת אין מן הדין להפסידה כתובתה, וכמו שכתב:

"נראה שסבירא ליה לראב"ד שכיוון שהאיסור נודע לנו רק מפיה ומשום כך אינה נאמנת שהרי אין אדם משים עצמו רשע הרי שהיא אינה אסורה על בעלה ואין חובה לגרשה וכיוון שכך אינה מפסדת כתובתה. כלומר הפסד הכתובה אינו עונש על מעשה איסור שעשתה אלא נובע מכך שכתוצאה ממעשה האיסור נאסרה על בעלה והרי זה כאילו כפתה את בעלה לגרשה ובכה"ג אינה זכאית לכתובה. אולם אם על אף מעשה הרשע לא כפתה על בעלה גירושין זכותה לכתובה במקומה עומדת וכפי הצד שני בחקירה דלעיל."

ביאור זה אינו מתאים עם דברי הראב"ד עצמו שדיבר על הגמרא בכתובות שם, ושם הנדון הוא באשה שעברה על דת משה כגון שהאכילתו שאינו מעושר, ובכגון דא אינה נאסרת על בעלה אף אם האמת כדבריה. ורק שיש לבעלה זכות להוציאה בלי כתובה כיוון שעברה על דת משה. אבל אין זה עניין לאיסור על בעלה וממילא אי אפשר לומר שטעם הראב"ד הוא מחמת שלא נאסרה על בעלה בפועל כי הלוא בציור של הראב"ד לעולם אינה נאסרת על בעלה שמחמת שעברה על דת משה אין זו סיבה לאסרה, אלא שעצם התנהגותה בצורה שעוברת על דת משה זה עצמו הסיבה להפסד כתובתה ובזה קמה וגם ניצבה קושיית הר"ן מדוע לא נאמין לה לעניין הממון של הכתובה שהרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי.

ושוב מצאתי שהמהדיר בחידושי רעק"א בנדרים צא. כתב כן מדעתו לחלק בין האומרת טמאה אני לך שנאסרת לבעלה לבין העוברת על דת שאינה נאסרת כלל על בעלה ולכן אין טעם שתפסיד הכתובה וכמש"כ.

ובאמת בעיקר הטעם מדוע עוברת על דת משה מפסידה כתובתה, הסתפק בזה החכמת שלמה וז"ל:

נסתפקתי אי הטעם דמאכילתו שאינו מעושר שיוצאת שבלא כתובה משום דמחוייבת לעשות לו צורכי הבית לטחון ולאפות וכיון דהשתא אינו יכול לסמוך עליה עליה יוצאת בלא כתובה ולפי"ז באומרת אח"כ בשעה שבאה לבית דין איני ניזונית ואיני עושה שאז פטורה מלעשות צרכי הבית כמש"כ בסימן פ', תו אם רוצה לגרשה חייב ליתן לה כתובה שהרי בלא זה תו אינה חייבת לעשות לו צרכי ביתו וצריך לשכור מי שיבשל ולא שייך לומר שתכשילו תו כיון שאינה עוסקת בצרכי הבית. או נימא דהטעם דיוצאת בלא כתובה משום דכבר הכשילתו על כן קנסו אותה חכמים שלא ליתן לה כתובה ולא מהני איני ניזונית וכו' וגם אם נאמר כהנ"ל דטעם הפטור של הכתובה הוא מחשש שמא תכשילו אותו להבא מ"מ יש לומר כיון דתיכף בשעה שהאכילתו נפקע הכתובה תו אין כח בידה לחדש שיעבוד הכתובה בלי רצון הבעל ומה דקתני יוציא בלא כתובה מיירי דאין רוצה לטעון איני ניזונית כגון שאין מספיקין לה מעשבה ידיה למזונותיה וכל זה צריך עיון לדעתי ודוק."

ומבואר מדבריו שאין היא נאסרת כלל על בעלה ורק מחשש שמא תכשילהו עוד או מצד שאינו יכול לסמוך עליה בצרכי הבית לכן מפסידה כתובתה ודלא כדביאר הרב הדיין בדעת הראב"ד.

חילוק בין עיקר כתובה ובין תוספת כתובה
ובעיקר דברי הדיין במה שכתב שיש מחלוקת ראשונים ואחרונים בטעם הפסד הכתובה באשה שזינתה אם הוא משום קנס או משום שנאסרה על בעלה וגרמה לגירושין לכן מפסידה כתובתה. הנה כבר כתבנו לעיל שיש להבדיל ולחלק בזה בין עיקר כתובה ובין תוספת כתובה.

שהנה בחיוב עיקר הכתובה יש לומר שמפסידה אף במקום שאין חיוב על בעלה להוציאה ואינה נאסרת על בעלה וכמו שכתב הרמב"ם (פכ"ד הלכה טז מאישות):

"עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."

ומפורש ברמב"ם שגם במקום שאינה נאסרת על בעלה מפסידה כתובתה. והטעם לכך כתב הרמב"ם שמעיקרא לא תיקנו כתובה לאשה פרוצה או שעוברת על דת משה ויהודית, שכיוון שעיקר הכתובה הוא מתקנת חכמים יש לומר שלא תיקנו במקום שעוברת על דת.

אבל כלפי חיוב התוספת כתובה נתן הרמב"ם טעם אחר למה שמפסידה אותו. והוא (שם הלכה ו):

"מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה."

כלומר, הסיבה להפסד התוספת הוא מה שמחמתה נסתיימו הנישואין והגיעו עד כדי גירושין, והבעל לא נתחייב לתת לה תוספת כתובה אלא במקום שהוא יגרום לגירושין אבל במקום שהיא גרמה לגירושים מחמת מעשיה הרעים – על זה מעולם לא נתחייב הבעל לתת תוספת כתובה.

ומעתה בנדון שכתב הח"מ, באשת כהן שנשבתה ונתחייב הבעל לפדותה, אף אם אח"כ זינתה ברצון אינה מפסדת תוספת כתובה מכיוון שאין הזנות הזאת סיבה להפקעת הנישואין, שכבר היא אסורה על בעלה מיד כשנשבתה מחשש שאנסו אותה והיא נאסרה על בעלה הכהן. וממילא מה שהיא זינתה מכאן ולהבא אין זה משנה לגבי הנישואין עצמם ולכן אינה מפסידה את כתובתה.

דון מינה ואוקי באתרין, במקרה שלפנינו שבו הבעל חי עם אשה אחרת במשך תקופה ארוכה, ע"י כך הוא בעצם סיים את הנישואין ונתחייב לתת גט וכתובה לאשתו. ושוב אי אפשר לומר שאם אשתו זינתה שיש בזה פגיעה בעצם הנישואין, שהרי מכבר הבעל הוא זה שהפקיע את המשך הנישואין והוא זה שמחמתו יש לאשה זו צורך בגט, ולכן מעתה לא תפסיד יותר האשה את תוספת הכתובה. שאי אפשר להחיל כאן את הכלל שנתן הרמב"ם כתנאי להפסד הכתובה – "שהרי מעשיה גרמו לה", שבנידון דידן מעשי הבעל גרמו ולא מעשי האשה.

סיומא דפסקא, ע"פ מה שנתבאר שבמקום שיש חלות חיוב כתובה, כגון במקום שהדבר ברור שהנישואים נתקלקלו ואינם יכולים להמשך, שוב אין החיוב פוקע אף במקרה של חשש זנות מצד האשה. ולכן אשה זו זכאית לתוספת הכתובה במלואה.

דיין ב'
תשובה להערות שהעיר אב בית הדין על פסק הדין
א. בעניין ראיות הבעל לזנות האשה כתב דיין ג':

"לדעתי ספק גדול אם אפשר לדון דבר זה כהודאה, שמכיוון שהאמירה היא נאמרה מחוץ לבית דין, ייתכן שכל כוונתה הייתה רק להתרברב בעיני חברתה שהיא מוצלחת ורצויה על ידי גברים, אבל באמת מעולם לא הייתה עם איש."

על הערה זו יש להעיר שתי הערות. הראשונה, מה בכך שלא נאמרה האמירה בבית הדין, האם אין באמירה מחוץ לבית הדין משום הודאת בע"ד, והשנייה, הרי הודאת האשה נאמרה כמשיח לפי תומו במהלך שיחה עם חברה וחזר הדבר פעמים מס' במשך השיחה.

גם הפרשנות כאילו דברים אלו נאמרו כהתרברבות בעלמא צריכה עיון. הניחא אילו הייתה האשה עצמה מפרשת את דבריה כך אפשר שהייתה בכך אמתלא המכחישה את כוח ההודאה וגם בזה צ"ע בדיני ממונות. בנידון דידן האשה בתחילה הרי הכחישה את הדברים וטענה שמעולם לא שוחחה עם הגברת בטלפון ורק לאחר שבית הדין הבהיר שהשיחה המוקלטת תילקח למכון כדי שזה יבדוק האם הקול בשיחה המוקלטת זהה לקול האשה אם לאו חזרה בה ואמרה שזהו אכן קולה אלא שמשום טיפול רפואי ומשום מצבה הנפשי המעורער אמרה דברים בלא כוונת מכוון ואין להסיק מתוכם הודאת בע"ד. נראה שהפרשנות שאמרה זאת להתרברבות שהיא מוצלחת ורצויה על ידי גברים מצריכה חשיבה והתכוונות בדיבור יותר מאשר אמירת האמת, וכיוון שהיא בעצמה מכחישה את האמתלא המוצעת על ידי דיין ג' נראה שבכה"ג בוודאי שלא ניתן להמציא אמתלא לאשה.

זאת ועוד, אמירת האשה לא הייתה בשיחה שעניינה יכולותיה הנשיות בעיני גברים, אלא באה בשיחה שעניינה כעס על אותו אדם שהיה עמה בקשרים רומנטיים וזנח אותה, ואם כן כיצד ניתן להמציא אמתלא שהאשה לא טענה ואפילו נסתרת מדבריה ואינה מתיישבת עם מהלך השיחה.

טענת השטאה בענייני ממונות אף שטענינן למודה הודאת בע"ד, זהו דווקא במקרה רגיל, אולם אם העדות הובאה בפניה והיא לא טענה כלום לא טענינן לה. יעוין בציץ אליעזר ח"ז סימן מח פרק ב' אות ד'.

ב. בהערה שניה כתב דיין ג' שמכוח קושי בין שתי הלכות ברמב"ם יישבו שני אחרוני האחרונים יישוב שמכוחו ניתן לחלק בין עיקר הכתובה לבין התוספת.

ולענ"ד נראה שאין זו הדרך הנכונה לפסק דין המוציא ממון מאדם לחבירו וכל פסק דין עליו להיות מלווה בראיות של ממש של פוסקים גדולים ולא מרבנים העוסקים בעיקר בפרשנות פלפולית. אין ספק שגם פרשנות מעין זו יכולה להיות כציצים ופרחים לפסק דין, אולם שכל פסק הדין יסתמך על כך, אתמהה.

לגופו של עניין תירוץ שני האחרונים קשה מאוד בעיני וכדלקמן ואינו מתיישב עם פסק הרמב"ם ואף לא אחד מנושאי כליו של הרמב"ם ואפילו בספר המפתח של הוצאת פרנקל לא מצאו סיוע לחילוק שכתבו האחרונים הנ"ל.

כתב דיין ג':

הנה ברמב"ם פ' כד מהל' אישות ה"ו כתב:

"מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה."

ובהלכה טז לגבי עוברת על דת שמפסידה כתובתה כתב:

"עוברת על דת משה ויהודית וכו' אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה".

הנה נקט הרמב"ם שני טעמים שונים מדוע מפסידה כתובתה. או מפני שמעשיה גרמו לה להאסר או מפני שתהא קלה בעיניו להוציאה. וצ"ע למה לו לרמב"ם לשני טעמים אלו. (ואין לומר שנקט חדא במזנה וחדא בעוברת על דת שאם יש טעם לעוברת על דת שתהא קלה בעיניו להוציאה כ"ש שיש לומר כן במזנה)

ומצאתי בדברי הגר"א עוזר שליט"א שכתב ליישב כך:

נראה להבחין בין עיקר הכתובה שהיא תקנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובין תוספת כתובה שאינו מחויב בה אלא שעומד ומחייב עצמו ואין שייך בה טעם זה דשלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומאידך גיסא כלפי התוספת דווקא שייך הטעם שמעשיה גרמו לה, כלומר שלא הוסיף לה על דעת ליתן כשמקלקלת היא את האישות אבל כלפי עיקר הכתובה י"ל שאין שייך טעם זה מאחר שמוטל עליו כתובה מתקנת חכמים ואין שייך לומר שעל דעת כן לא נתחייב, הלכך כלפי העיקר הוצרך הרמב"ם לטעם דתהא קלה בעיניו להוציאה ואילו לגבי התוספת כתב הטעם שהיא גרמה.

נמצא שבכל מקום שבו האשה זינתה, מפסידה העיקר כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, ומפסידה התוספת מחמת שמעשיה גרמו לה ועל דעת כן לא נתחייב.

מעתה ניתן לומר שכל זה דווקא במקום שבו הזנות אכן גרמה לקלקול האישות ולאיסור על בעלה ולפיכך מפסידה היא את תוספת הכתובה, אבל במקום שהאישות הייתה מקולקלת בלאו הכי מחמת הבעל שמרד בה וגר עם אשה אחרת שוב לא שייך טעם זה שמעשיה גרמו לה שלא מעשיה גרמו אלא מעשי הבעל, וכבר קודם לזנות של האשה נתחייב הבעל במתן גט וכתובה ותוספת כתובה, ומעתה לא נפקע חיובו ע"י מה שזינתה האשה. ורק לגבי עיקר כתובה שיסוד דינה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה בזה יש לומר שבכל גווני מפסידה שלעולם שייך הטעם שאם זינתה שתהא קלה בעיניו להוציאה ודוק."

תירוצם קשה מאוד שהרי הרמב"ם כתב בפירוש בהלכה שהטעם "מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה" כוחו יפה להפסיד את האשה את עיקר הכתובה, את התוספת וגם את תנאי הכתובה.

ובהלכה י', כתב גם כן שהעוברת על דת מפסידה את עיקר הכתובה וגם את התוספת ובהלכה טז כתב שהטעם הוא "שהכתובה תקנת חכמים וכו' ולא הקפידו חכמים אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."

מבואר בפירוש שגם הטעם הזה כוחו יפה לעיקר ולתוספת. א"כ מנין המקור לחלוקה שכתבו בין עיקר הכתובה לבין תוספת הכתובה. ועל כן נראה שהתירוץ לקושי מדוע נקט הרמב"ם בשני טעמים פשוט הוא ודלא כאחרונים הנ"ל.

הטעם שכתב שהרמב"ם בזינתה בהלכה ד' הוא טעם הגורם להפסד הכתובה מעיקרא דדינא, דהיינו אשה הגורמת לגירושין להיות אינה זכאית לכתובה וכל דיני הכתובה נאמרו כאשר האיש מגרש מדעתו ומרצונו, אבל אם האשה גורמת את הגירושין היא אינה זכאית לכתובה. כך כתב גם רעק"א בכתובות לב, א.

וכמו שעולה מן הגמרא גיטין מט,ב "וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה, ת"ש אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר דמשהי לה בגיטא". מפורש א"כ שאם האשה גורמת לגירושין לא זו בלבד שאינה זכאית לכתובה אלא היה מקום שהיא תתן כתובה לבעלה.

הטעם השני שכאשר האשה אינה צנועה דיה היא מפסידה את כתובתה משום שבכה"ג אין את סיבת התקנה ותהא האשה קלה בעיני בעלה להוציאה, טעם זה משמש כנימוק לקנס שקנסו חכמים את האשה. דהיינו גם אם אין הכרח להוציא את האשה משום שלפי ההלכה עדיין האשה מותרת לבעלה, חז"ל סברו שאין מקום שהבעל ימשיך לחיות עם אשה מעין זו. גם או במקרה שהאשה עשתה מעשה המוגדר כעין אונס דהיינו שהלך בעלה למדינת הים ובאו עדים ואמרו שמת בעלה והלכה ונישאה לאחר וכנראה שלא בדקה היטב ומשום כך קנסו אותה חכמים בכמה קנסות וכמבואר ביבמות פט,א שם אמרו חכמים טעם זה. ולאחר מכן נאמר שמפסידה גם תנאי כתובה משום שתנאי כתובה ככתובה וכתב שם רש"י: "תנאי כתובה – מזונייכי וכסותייכי ופירות שאכל נמי לא משלם, אע"ג דאין לה כתובה, משום דרבנן קנסוה וכו'."

מבואר שטעם זה מהני כקנס שקנסו חכמים את האשה.

מעתה ברור לחלוטין מדוע כתב הרמב"ם לכל דין טעמו הוא וגם נפ"מ יש בין הטעמים, אם יהא אדם שהוא עצמו עובר על דת ואינו מקפיד על דיני הצניעות ועתה בא לגרש את אשתו ולטענתו היא עוברת על דת ומשום כך אינה זכאית לכתובה, בכה"ג בוודאי שטענתו אינה טענה וכפי שהוכיחו מהב"ש שכתב שאם גם הבעל נודר ואינו מקיים אין האשה הנודרת ואינה מקיימת מפסידה כתובה. כמו כן אם יוכח שהאשה עברה על דת, אך עשתה זאת בשגגה, מן הסתם בכה"ג לא שייך שתפסיד את כתובתה למרות שבשני המקרים הללו עברה על האיסור. כך גם הדין אם עברה על דת באישור הבעל ובהסכמתו מבואר במאירי שאינה מפסידה את כתובתה משא"כ בזינתה בכל הדוגמהות שנימנו לעיל בוודאי שמפסידה את הכתובה משום שאין כאן דין קנס שקנסו אותה על מעשה כעין עוברת על דת אלא הפסד הכתובה בכה"ג הוא פנימי בחיוב הכתובה.

אשר על כן כל החילוק שעליו שהסתמך דיין ג' לענ"ד צ"ע רב, וגם אינו מוכרח כלל ומשום סברא מעין זו האם ניתן להוציא ממון מן המוחזק?

ראיה גדולה לחילוק שכתבנו בין שתי ההלכות ברמב"ם ניתן להביא משו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סימן נב פרק ד' שם עוסק באשה שזינתה ברצון וברשות בעלה האם הפסידה כתובתה. וכך כתב שם:

ולפי ענ"ד נראה דאין לדמות כלל הך דינתה ברצון בעלה לההיא דמשמשתו נידה וכדומה, וברור הדבר דאפילו לכל הני פוסקים דסברי דבעברה על דת משה ויהודית ברשות וברצון בעלה לא הפסידה כתובתה, יודו מ"מ דבכה"ג דזינתה ברצון וברשות בעלה דבודאי הפסידה אפ"ה את כתובתה. משום דבשם לא נאסרה על ידי מעשיה על בעלה, דמעשיה אינם מהוים מעילה בבעלה, ואם רצה לקיימה יקיים ואין כופין אותו להוציאה כנפסק ברמב"ם פרק כ"ד מהלכות אישות הט"ז, ובשו"ע בסימן קט"ו סעיף ד', וכן מסביר לנו המאירי בכתובות בביאור המשנה דאלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית, דבא ללמד בכל אלו שאעפ"י שלא נאסרה עליו בכך הפסידה כתובתה הא מכל מקום אינה אסורה עליו ע"ש [ועיין גם בשו"ת ב"ח החדשות סימן פ"ד ושו"ת חת"ם סופר חלק אהע"ז חלק ב' סימן צ"ז מ"ש בזה עיי"ש], וכל עיקר שמפסידה בשם את כתובתה הוא מפני שמכשילה במעשיה את בעלה, והאמון ההדדי של אחדות חיי המשפחה מתערער על ידי כך, וכו'... ומשום הכי היכא דהבעל ידע דמכשילתו והתרצה בכך, הו"ל אז הדבר כאילו היא עצמה עשתה דבר איסור ולא נחשב הדבר כהכשילתו, דהכשילתו האמור בכאן הוא כשרימתה אותו שעי"ז ערערה אמונו בה, ומשום הכי שפיר לא הפסידה בכה"ג את כתובתה, משא"כ בזינתה תחת בעלה ברצון דבכאן זה שמפסידה את כתובתה הוא לא מפני שמכשילתו אלא מפני שבמעשיה נאסרת על בעלה, וכדמסביר לנו הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות ה"ו "דמי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה", וא"כ מכיון שבודאי פשוט הדבר שגם בזינתה ברצון וברשות בעלה נאסרת על בעלה וכו' והיא במעשיה גרמה זאת, לכן הפסידה ממילא את כתובתה וכו'."

עוד יש להוסיף ולהדגיש שאף אילו היינו סבורים שאשה שנאסרה על בעלה ולאחר מכן זינתה זכאית לכתובתה [כעין אשת כהן שנשבתה ולאחר מכן זינתה ברצון] זהו דווקא משום שבמעשה הזנות לא הוסיפה על איסורה ולא מעשיה בלבד הם שגרמו שתיאסר שהרי אסורה הייתה עוד לפני כן. אבל באשה שלא הייתה אסורה על בעלה אלא שבעלה בגד בה וחי עם אשה אחרת, בכה"ג בוודאי שכאשר זינתה הוסיפה איסור שלא היה קיים קודם וברמה העקרונית יכולים הנישואין הללו להימשך אם ברצונה לחיות כך או לחילופין אם היה מפסיק את מעשיו הרעים ושב לאשת בריתו, וכל היושב על מידין ראה פעמים שמקרים כאלה הם מעשים הקורים בכל יום. היעלה על הדעת להחשיב את הנישואין כאילו הסתיימו בבגידת הבעל ולהפסיד לאשה את מזונותיה מעתה ואילך אם היא מבקשת לשקם את ביתה ומודיעה שאם בעלה יחזור בו ויעבור תיקון אמתי היא מוכנה לקבלו, בוודאי שאין הדבר כך והטעם הוא משום שאמנם מעשי הבעל רעים הם אולם כיוון שעדיין ניתן לתקן אפילו ברמה התיאורטית בלבד די בזה כדי שלא להכריז על נישואים אלה כנישואים שמתו. הוא הדין והוא הטעם גם להיפך שכיוון שברמה העקרונית גם לאחר מעשי הבעל עדיין ניתן מבחינה הלכתית לשקם את חיי הנישואין ומשום כך האשה אינה צריכה לשלם על המדור בו חיה עד לגירושין כיוון שהיא עדיין נשואה ועדיין היא זכאית למזונות משא"כ אילו הייתה אסורה על בעלה [אפילו שלא באשמתה] שבכה"ג אכן הנישואין בטלים אף ללא גט והיא מעתה אינה זכאית למזונות אשה.

משמעות מתן פסק דין לגירושין
ההשוואה שנקט דיין ג', שבית הדין פסק שהאשה זכאית לכתובתה ובזה רצה להכחיש את אשר כתבתי בפסק הדין שמעולם לא נפסק שהבעל מחויב בגירושין צ"ע מאוד. מעולם לא כתבתי שלא נפסק שהאשה זכאית לכתובתה. ההיפך הוא הנכון: בראשית פסק הדין בסקירת ענייני העבר נכתב בפירוש שהאשה זינתה לפי הודאתה לאחר שנפסק שהיא זכאית לכתובה. כל אשר נכתב היה שמעולם לא הוגשה תביעת גירושין על ידי האשה ומעולם היא לא הייתה היוזמת להתגרש והבעל הוא שהגיש את תביעת הגירושין והאשה סירבה להתגרש ובית הדין פסק שהאשה מחויבת להתגרש. ודווקא בשל כך שהבעל הוא שהגיש את תביעת הגירושין פסק בית הדין בדרך ברורה שעליו לשלם את כתובת האשה, ואין בכך בכדי לפסוק שהוא מחויב בגירושין.

ומה שהוסיף שאף אם היה הדבר נכון שלא נפסק מעולם שהבעל חייב לגרש, לא פסק בית הדין הוא הקובע אלא מצב האישות, ואם בפועל על פי ההלכה מחויב הבעל לגרש גם אם לא נפסק כך בפועל אין לכך כל משמעות, צודק הוא לחלוטין, אלא שכנראה לא ראה את כל הדברים כפי שנכתבו, דהיינו, אמירה זו שלא היה מעולם פסק דין לגירושין כנגד הבעל נכתבה בסך הכול כתגובה לחוות הדעת שהביא אב בית הדין ושם הוא כתב שהיה פסק דין לחייב את הבעל בגירושין, על כך הייתה הבהרה שעניין זה לא נכון, וצודק אב בית הדין שגם אין לכך משמעות ומה שכתב שהיה פסק דין המחייבו בכתובה אין לו כלל שייכות לענייננו.

סוף דבר, הבעל פטור מתשלום כתובה במקרה דנן לאחר הודאת האשה במעשיה.

דיין א'
חיוב כתובה באשה שזינתה לאחר פסק דין לגירושין
כב' דיין ג' העלה בפסק דינו שאשה שזנתה לאחר שניתן פסק דין לגירושין לא הפסידה כתובתה ואפילו אם הפסידה כתובתה לא הפסידה תוספת כתובה.

על שני אדנים תמך יתדותיו בפסק דינו זה ונדון בהם אחד לאחד.

האדן האחד – דברי ההפלאה שלמד בדברי הח"מ שאשת כהן שנשבית ולאחר מכן זינתה חייב הבעל בכתובתה. ומדבריו למד שכך הדין גם כשנפסק הדין לגירושין וחייבו את הבעל בגט וכתובה שוב אין היא מפסידה כתובתה.

טרם אדון בגופם של דברים אומר שדעתי אינה מסכמת שניתן פסק דין לגירושין וזו הסיבה שכאשר חייבנו בעבר כתובה לא הסכמתי לחייב על סמך "פסק הדין" שניתן בתיק והרי הדברים מבוארים בנימוקי לחיוב הכתובה.

עוד אומר שביאור ההפלאה בדעת הח"מ אינו מוסכם והוא עצמו נותר בצ"ע ודומני שלחייב כתובה על סמך ביאור ההפלאה שהוא גופו הסתפק בו הוא פלא, ובפרט שבקו"א נראה שחזר בו ההפלאה.

אך גם אם נאמר שהלכה כהפלאה הנ"ל ושבנדון דידן ניתן פסק דין לגירושין עדיין לא אוכל לקבל דברי כב' דיין ג' שכן אין לדמות את דברי ההפלאה לנידון דידן משום שדווקא כשנאסרה עליו דיבר ההפלאה ולא כשניתן פסק דין לגירושין.

כתב הח"מ אה"ע סימן ע"ח סק"ח:

"אשת כהן שזינת ברצון אחר שנשבית מאחר שכבר נאסרה עליו בשעת שביה ויכול לקיים בה תנאי כתובה ואהדרינן למדינתך חייב לפדותה."

בהפלאה כתובות דף נ"ב ד"ה בגמרא הקשה על דבריו שבלא"ה פטור מפרקונה כיוון שזינתה ותירץ ההפלאה: "וצ"ל בכתובה עצמה באשת כהן שנאנסה אפילו זינתה ברצון אח"כ לא הפסידה כתובתה כיוון שכבר נאסרה עליו וצ"ע."

הוסיף ההפלאה לחדש שני חידושים, שגם בנאנסה וזינתה הדין הוא כבנשבתה וזינתה ועוד שכשם שכך הדין לגבי פרקונה ה"ה לגבי כתובתה ובתרוויהו חייב לה אף שזינת.

בקונטרס אחרון לסימן ע"ח סק"ו כ' ההפלאה: "ואפשר דס"ל דבכתובה עצמה באשת כהן שנאנסה ואח"כ זינתה ברצון כיוון שכבר אסורה לו תו לא הפסידו כתובתה אלא דהוא דבר חדש ולא מצינו זה וצ"ע" [עיי"ש בהמשך דבריו שנראה שחזר בו מכל דין זה].

ביאור דברי ההפלאה נראה שאין להפסיד כתובת אשה שכבר נאסרה לבעלה. וטעם הדבר שהפסד הכתובה אינו עונש על מעשיה הרעים של האשה אלא על קלקול האישות ובאופן שכבר נאסרה לבעלה לא הוסיפה לקלקל את קשר האישות שביניהם במה שזינתה.

והרי זה כמ"ש הרמב"ם בהלכות אישות פכ"ד ה"ו: "מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה."

הבנת היא הח"מ שסיבת הפסד הכתובה הוא במה שמכח מעשיה נאסרה על בעלה אך אם בלאו הכי הייתה אסורה על בעלה הרי שלא הוסיפו מעשיה דבר כדי לקלקל את קשר האישות בינה לבין בעלה ואין כאן אלא מעשה עבירה הנוגע אליה וזו אינה סיבה להפסידה כתובתה.

אמת שהדברים מחודשים שיש לומר שעצם מעשה הזנות הוא הגורם להפסידה כתובתה וכפי שביאר בטוב טעם עמיתי הרה"ג שליט"א אך עכ"ז זוהי סברת הח"מ וכאמור דווקא בנאסרה מעיקרא על בעלה אמר דבריו.

כך באר בחידושי ר' שלמה (לגר"ש הימן זצ"ל) ח"ב כתובות סימן י"ט אות י"ד ובזה יישב את הקושיה מאלמנה לכהן גדול שזינתה שמפסדת כתובתה "דשם הוא איסור אחר אבל כאן הוא אותו איסור דמה לי באונס מה לי ברצון באשת כהן."

הרי לנו שכל נדון הח"מ הוא נובע מבירורו בסיבת הפסד הכתובה באשה שזינתה שדעת הח"מ היא שרק משום שאוסרת עצמה לבעלה נאסרה ולא משום עצם הזנות. ואף שדברי הח"מ נאמרו באסורה משום שבויה שהוא איסור דרבנן שזינתה לאחר מכן והתווסף עליה איסור תורה אין בזה נפק"מ שסו"ס איסור שבויה משמעותו איסור לבעלה וחומר האיסור שהוסיפה בזינתה אינו משמעותי מצד האיסור לבעלה. ויש להוסיף עוד את דברי הגמרא יבמות נ"ו ב' באשת כהן שנאנסה שבעלה לוקה עליה גם משום טומאה מלבד איסור זונה כי הכול היו בכלל אחרי אשר הוטמאה ואשת כהן כדקיימא עיי"ש. וממילא גם איסור שבויה אינו איסור כללי לכל הכהנים אלא גם איסור לבעלה כדין סוטה דרבנן כעין סוטה דאורייתא דאנוסה לכהן.

כדברים הללו כתב גם בשו"ת לב אריה (לגרא"ל הורביץ) סימן כ' שדעת הח"מ היא שלא עצם מעשה הזנות הוא הגורם את איסור הפסד הכתובה אלא שנאסרה לבעלה על ידי מעשה הזנות. וכ"כ בשו"ת תורת מרדכי סימן קפ"ב וביאר כך דעת הח"מ.

על דרך זו ביאר גם בקובץ שיעורים ב"ב סימן תק"ה ובשיעורי ר' אלחנן ב"ב סימן ל"ג אף שלא הזכיר את דברי הח"מ.

והנה לדרך האחרונים הנ"ל יש לומר שדווקא באשת כהן שנאנסה או נשבתה ושוב זינתה נאמרו הדברים מה שאין כן באשת ישראל שנעשה בעלה פצוע דכא ושוב זינתה משום שבאופן זה אף שנאסרה מקודם לא היה איסור זה בינה לבין בעלה דווקא.

אולם לא כן כתב במנחת שלמה מהדו"ת סימן קכ"ט אות ב' וז"ל:

"ובעיקר מה שמחדש ההפלאה דאשה שהבעל נתחייב לגרשה אינה מפסדת כתובתה ע"י זנות, ומשכחת לה או באשת כהן שנשבית או נאנסה סתם ואח"כ זינתה, או בשנעשה הבעל מוכה שחין או בשנעשה פצוע דכא או שהאשה רואה מחמת תשמיש ואח"כ זינתה שאינה מפסדת כתובתה כיון דבלא"ה אסורה לו."

תוספת זו שהוסיף הגרשז"א זצ"ל שסברת ההפלאה היא שכיוון שנתחייב לגרשה אינה מפסדת כתובתה לכאורה מורה כדברי דיין ג' שליט"א. אך כד דייקינן לא כך הם הדברים.

שלושה מקרים הוסיף הגרשז"א זצ"ל על דברי ההפלאה ובכולם נאסרה האשה קודם שזינתה. המקרים השני והשלישי הם כשנעשה פצוע דכא ואחר כך זינתה או ברדמ"ת ג"פ ואח"כ זינתה. אך גם במקרה הראשון שהוסיף דקדק בלשונו וכתב שנעשה מוכה שחין ואח"כ זינתה, דוק שדווקא בנעשה מוכה שחין אמר את דבריו כמבואר במשנה כתובות ע"ז א' שבמוכה שחין אע"פ שהתנה עמה ומסכמת היא להשאר תחתיו יוציא על־כורחו מפני שממיקתו וכ"פ בשו"ע קנ"ד סעיף א' שמפרישין אותם בעל־כורחם מפני שהיא ממיקתו.

הרי הדברים מבוארים איפכא ממ"ש כב' דיין ג' שלא נאמרו דברי ההפלאה אלא באשה שאסורה על בעלה וזינתה לאחר מכן וכלל בזה במנחת שלמה גם אשת ישראל שאסורה לבעלה מפני שהוא פצוע דכא או מפני שהיא רואה מחמת תשמיש או אפילו מציאות שאסורה לו מפני שהיא ממיקתו בזה אמר שכיוון שבלאו הכי אסורה לו אף שזינתה לא נשתנתה המציאות שביניהם ולכן לא איבדה כתובתה. אך לא עלה על דעתו לומר דבריו בבעל פוליפוס ודומיו שאף שהדין הוא שיוציא ויתן כתובה אם זינתה הרי גרמה לעצמה להאסר על בעל מה שלא היה קודם מעשה הזנות שלא היה כאן אלא חיוב של הבעל לגרש אך אשה זו אינה אסורה לבעלה וכשזינתה הרי פגמה את קשר הנישואין שביניהם.

והנה עמיתי שליט"א כתב שבנדון דידן הכול יודו שמפסידה את כתובתה משום שיכול היה הבעל לחזור בו ועל ידי זנותה נמנעה אפשרות החרטה ודבריו אמת ויציב. אך מדברי הגרשז"א זצ"ל עולה חידוש גדול יותר שאפילו בבעל פוליפוס שמחויב לגרש והאשה חפצה בגירושין שהדין הוא שכופין אותו ויוציא ויתן כתובה אם זינתה לאחר מכן מפסידה כתובתה וטעם הדבר הוא משום שבזנותה גרמה שהיא אינה יכולה לחזור בה שקודם הזנות יכלה לומר שמקבלת על עצמה לחיות אתו ועל ידי הזנות כבר אינה יכולה לעשות כן. אך יתר־על־כן, נראה לי שכל סברות אלו סימן הן שבבעל פוליפוס ודומיו קשר האישות אינו אסור וראיה לדבר שיכולה לקבל על עצמה ומשזינתה האשה פגמה ואסרה את קשר האישות וזו סיבה להפסידה כתובתה.

ומכל מקום יהא כך או כך הרי הדברים מבוארים בדברי המנחת שלמה הנ"ל.

והנה במנחת שלמה הקשה מחייבי לאוין שזינו שמפסדת כתובתה אע"פ שבלא"ה אסורה לו והביא שכן הקשה בחלקת יואב קונטרס קבא דקשייתא קושיה צ"ח על הח"מ ועיי"ש מה שיישב.

כאמור לעיל קושיה זו הקשה גם בחי' ר' שלמה למסכת כתובות וביאור דבריו שאף ששבויה איסור דרבנן מ"מ עניינו הוא איסור טומאה לבעלה ובמה שזינתה לא שינתה את מציאות האישות ביניהם מה שאין כן בחייבי לאוין כגון ממזרת לישראל שהאיסור אינו איסור בינה לבין בעלה ובמה שזינתה פגמה בקשר האישות שביניהם שלא היה פגום קודם לכשלעצמו.

התבארו אם כן שתי דרכים בהבנת ההפלאה בדעת הח"מ דרכו של חי' ר' שלמה ודרכו של המנחת שלמה ולשניהם לא אמר בעל ההפלאה את דבריו אלא באשה שנאסרה על בעלה וזינתה לאחר מכן אך לא באשה שנפסק דינה לגירושין והייתה מותרת לבעלה מצד קשר האישות שביניהם ולאחר מכן זינתה ופגמה בקשר האישות עצמו.

וראיתי מה שכתב בביאור דברי הח"מ באבני מילואים סימן ע"ח סק"ה ולשונו נראית לכאורה שלא כמ"ש בחי' ר' שלמה ובמנחת שלמה הנ"ל אך נראה שלא נאמרו דברי האבנ"מ על דרך בעל ההפלאה וכל דיונו הוא מצד חיוב פרקונה בלבד ולא נחית כלל לחידושו המופלא של בעל ההפלאה בעניין חיוב כתובה בנאסרה ושוב זינת.

האדן השני שעליו תמך יסודותיו הוא החילוק בין כתובה לבין תוספת כתובה.

אמת כי להלכה קי"ל שיסוד חיוב כתובה ויסוד חיוב תוספת כתובה אינו שווה. ואף שבגמרא כתובות נ"ד ב' – נ"ה א' הובאו ארבעה עשר דינים שבהם שווה דין תוספת כתובה לכתובה, דינים אלו הם היוצאים מן הכלל אך ביסודם שונים הם. כ"כ הרשב"א כתובות נ"ה א' ד"ה כל זמן, הרא"ש כתובות פ"ה ס"א, המרדכי סימן קע"ז, הר"ן על הרי"ף שם, הריטב"א ד"ה למאי, והארכנו בזה בפס"ד לחיוב כתובה שניתן בתיק זה.

ולכן מצאנו חיוב תוספת כתובה בלא כתובה באלמנה לכהן גדול ודומיה כמבואר בגמרא כתובות ק' ב' וכפי שביאר הרמב"ם בהלכות אישות פכ"ד ה"ג:

"אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספות."

כאן עולה שחיוב תוספת קיבל הבעל על עצמו כדי שתעמוד לפניו והוא שונה מחיוב הכתובה.

ומאידך גיסא מצאנו כתובה בלא תוספת בטוענת בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה המובא בגמרא יבמות ס"ה ב' וכפי שכ' ר' חננאל הובאו דבריו בתוס' יבמות ס"ה ב' ד"ה כ', הרי"ף וש"ר שם ושם טעם הדבר שהפסידה תוספת משום שחיוב התוספת הוא אדעתא למיקם קמיה ולא אדעתא למשקל ולמיפק ולכן אף שיש לה כתובה כיוון שלא מרדה וטענתה צודקת, אין לה תוספת.

ואם כן, להלכה מוסכם הדבר שיסוד החיוב בכתובה ובתוספת כתובה שונה הוא.

והנה כב' דיין ג' כתב שהטעם להפסיד את תוספת הכתובה הוא משום שמעשיה הרעים גרמו לה ועל זה הוסיף וכתב שכיוון שזהו הטעם יש לומר כשהייתה מקולקלת בלאו הכי מחמת שהבעל מרד בה שוב לא שייך טעם זה של מעשיה גרמו.

כאמור, דעתי הפוכה שהמושג מעשיה גרמו עניינו הוא שעל ידי הזנות נפגם ונאסר קשר האישות ביניהם ואין לזה כל שייכות למצב שבו ניתן פסק דין לגירושין וכפי שהוכחנו לעיל מדברי חי' ר' שלמה והמנחת שלמה בדעת ההפלאה.

וכל חידושו של כב' דיין ג' שאין לחלק בין פגיעה בקשר האישות באשה שנאסרה על בעלה בזנות לבין מצב של פסק דין לגירושין לא מצאתי לו מקור וסמך.

כעת ראיתי בשו"ת שארית הצאן למהר"י בן נאיים זצ"ל ח"א סימן ע"א שדן בעניין כגון דידן.

איש שהתפשר עם אשתו לגרשה מחמת קטטה ונתחייב לה בכתובתה וזקפה עליו במלוה ושוב זינתה תחתיו. וזקיפה כמלוה כפרעון דמי כמ"ש מר"ן בשו"ע חו"מ סימן צ"ו.

ובשארית הצאן שם דן אם יש לראותה כמי שהתקבלה כתובתה ואף שזינתה לא הפסידתה או שכיוון דאגידא ביה הפסידה כתובתה.

וכתב שיש לדון באופן זה שזקפה לכתובתה במלוה ומתה [ולא זינתה] האם יורשה בעלה והביא מדברי הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש שכל עוד שלא נתגרשה בעלה יורשה ואפילו באופן שכופין אותו להוציא ושלא כדברי הגהת הרמ"א אה"ע סימן צ' סעיף ה' בשם י"א ושכ"כ נפת צופים אה"ע סימן צ"ו, בשו"ת בית יהודה ח"ב סימן קכ"א, בשו"ת ויאמר יצחק אה"ע סימן קמ"ח ועוד. וכיוון שכך הסיק שיש לקנסה להפסידה כתובתה שכן הכתובה בעינא עומדת ועדיין אגידא ביה לירושה.

והוסיף על כך:

"דשטר כתובתה לא נתבטל, דהרי אם לא נאסרה עליו ורצו לעשות שלום ביניהם אין צריך לחדש לה כתובה אחרת ודי להם בשטר כתובתם הקודם... דכשיעשו שלום נתבטלו כל החיובים שעשו ביניהם והכתובה נשארה בחזקה ותוקפה. א"כ כפי זה כל עוד שלא נתן גט אף שנתחייב לה בסכי כתובתה או פרע בידה, עדיין שטר כתובתה שריר וקיים ולא נתבטל כ"א בנתינת הגט, אם כן ודאי דאם מתה יירשנה... ועכשו שזינתה והיא עודה תחתיו ודאי ובוודאי שתפסיד כתובתה."

והנה לא הביא את דברי הח"מ וההפלאה הנ"ל אך סו"ס לנדון דידן פשיטא ליה שהפסידה כתובתה.

פסק דין
נפסק כדעת הרוב שאשה זו שזינתה הפסידה כתובתה ותוספת כתובתה.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ו בסיון התשע"ד (13/06/2014).



חזרה לתחילת פסק הדין בתיק מספר 59647/9