לתחילת פסק הדין

דעת דיין ב'
לפנינו נידון תביעת האשה לגירושין וכן חלוקת הרכוש. עקרונית שני הצדדים מסכימים לגירושין נקודת המחלוקת היא על חלוקת הדירה.

האשה קבלה בירושה סך של כמיליון ₪, הכסף הופקד בחשבון הבנק הרשום ע"ש שני בני הזוג.

הצדדים רכשו דירה להשקעה בבית שמש בסך של 850,000 ₪, האשה שילמה מכספי הירושה סך של 500,000 ₪ ויתרת התשלום בסך של 350,000 ₪ שילמו במשכנתא שלקחו מהבנק.

האשה דורשת כי במסגרת חלוקת הרכוש, הדירה תימכר וחלקה בתמורה יהיה לפי יחס ההשקעה שלה בדירה.

כבוד ידידי שליט"א קיבל טענת האשה כי החלוקה תהיה בהתאם להשקעה של כל אחד מהצדדים.

ומסתמך על שני נימוקים מרכזיים.
א. רישום הדירה בטאבו אינה קובעת שותפות שווה בנכס, ואינו שטר קניין אלא שטר ראיה כך שהדירה היא נכסי מלוג של האשה.
ב. דעת המאירי כי אשה מורדת בטענת מאיס עלי המתנות שנתנה לבעלה חוזרות אליה.

ואני לא כן עמדי, ארחיב ואסביר את דבריי.

א. הרישום בטאבו מועיל מדין קניין סיטומתא
הנה בדין של רישום בטאבו כבר דנו בה גדולי הדיינים, ובפד"ר כרך א' עמוד 283 פס"ד של הגאון הגדול הרב יצחק מאיר בן מנחם זצ"ל מתייחס לדין זה וכתב כי העברה בטאבו קונה מדין סיטומתא כפי המבואר בגמ' בב"מ דף ע"ד האי סיטומתא קניא. וכתב רש"י (ד"ה סיטומתא) וז"ל: סיטומתא – חותם שרושמין החנונים על החביות של יין, שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות. ובאתרא כו' למיקני – שרגילין לרשום, כדי שבדבר זה תהא קנויה לו – כאילו משך קני.

והשו"ע חו"מ סימן ר"א ס"א כתב אם מנהג המדינה שיקנה הרושם קניין גמור נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו.

ובס"ב וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון על ידי שנותן הפרוטה למוכר או שתוקע לו כפו וכן כל כיוצא בזה.

א"כ במקרה דנן הרי מנהג המדינה כי ההעברה בטאבו הוא קניין גמור ואין האשה יכולה לקחת את חלק הבעל ללא חתימתו א"כ ודאי דהבעל קונה מדין סיטומתא.

ובש"ך שם סק"א כתב דבמקום שנהגו כן בקרקעות גם הב"ח מודה דמועיל קניין סיטומתא בקרקעות.

ובפד"ר יב עמ' רצ"ב בפס"ד של הרה"ג ב. רקובר זצ"ל הביא מדברי הקומץ שיירי מנחה על ספר מנחת חינוך (מצוה קלב) שתמה על שלא הזכירו את דברי הרא"ש בפרק קמא דבבא מציעא סי' לח ששם הזכיר בפירוש שמועיל קניין סיטומתא בקרקע, וז"ל הרא"ש (שם) מכי דייש אמצרי פי' שהלך לראות ולפעמים על עניין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר באחד מן הקניינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות את עניין השדה אם היא באותו עניין שאמר לו המוכר, ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע ערעורו ויכול הלוקח לחזור בו עד דדייש אמיצרי, והקניין לפי המנהג דאמרינן לקמן בפרק הרבית האי סיטומתא קניא וכו'. עכ"ל.

הרי מפורש בדעת הרא"ש שמועיל קניין סיטומתא בקרקעות.

ולכן העלו למסקנה בפס"ד הנ"ל וז"ל: ועכ"פ כבר התגבשה והוכרעה ההלכה בבתי הדין הרבניים בישראל שקניין סיטומתא קונה גם בקרקעות. עכ"ל.

ומצינו בשו"ת הריב"ש סי' תע"ח כתב וז"ל: ומעתה אף לפי תקנתכם להתנהג ע"פ הרמב"ם טענה זו אינה טענה, וכ"ש אם אחר התקנה ההיא נהגו יחידי הקהל לעשות שטרות ביד הנוטארין, שהרי כיוון שנהגו בההם הקיום ביד הנוטארין הרי הוא כקניין מן הדין, דומיא דמאי דאמרינן בפרק איזהו נשך האי סיטומתא קניא ואסיקנא דאפילו למיקני ממש אי רגילי בהכי. וכן כתב הרמב"ם פ"ז מהל' מכירה שאם מנהג המדינה שיקנה הרושם קניין גמור נקנה המקח וההיא נמי דכוותא הוא דמאי שנא וכו'. עכ"ל.

בדין הריב"ש היה המעשה שנהגו הקהל לעשות שטרות ביד הנוטארין אשר למעשה הוא מעין טאבו של היום ופסק הרי זה קניין גמור מן הדין. וא"כ דון מינה ואוקי באתרין גם בדין זה של העברה בטאבו שכך נהגו הקהל אינו רק שטר ראיה אלא הרי זה שטר קניין גמור.

ב. הרישום בטאבו מועיל מדין דינא דמלכותא דינא
ועוד נראה דהרישום בטאבו קונה מדין דינא דמלכותא דינא וכתב הרמ"א חו"מ סימן ס"ח ס"א וז"ל: ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות, כל שטרות העשויין לפניהם כשרים, אפילו שטרי מתנות, מכח דינא דמלכותא דינא. (רא"ש פ"ק דגיטין וטור). וכ"ש במקום שכבר נהגו להכשירם כשרים (ריב"ש סימן תצ"ג ותע"ח ובה"ת וב"י בשם הרשב"א והמגיד פכ"ז מהל' מלוה ולוה).

א"כ כיוון שחוק המדינה היום שכל קניה ומכירת דירה צריכה להירשם בטאבו הרי זה מועיל מכח דינא דמלכותא דינא.

ובשו"ע חו"מ סימן שס"ט ס"ח בהג"ה כתב י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלויים בקרקע כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים לא (רא"ש פ"ד דנדרים בשם הר"מ והמרדכי).

ויש חולקים וס"ל דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי בשם התוס' ות"ה), עכ"פ לפי כל השיטות הללו אין מחלוקת כי בקרקעות אמרינן דינא דמלכותא דינא.

ועיין בחת"ס (חחו"מ סי' קמב) מכיוון שחוק המדינה לסדר העברה בטאבו אין קרקע נקנית לא בשטר ולא בקניין אחר, אלא נקנה רק על ידי ההעברה בטאבו נגמר הקניין.

וכן כתב בספר ציץ אליעזר (ח"ח סי' מ) שכיוון שחוק המדינה שלא יקנו כי אם ע"י ההעברה בטאבו שום קניין לא מהני בזה מלבד הרישום וההעברה בטאבו, וכן הביא מספר שו"ת תועפות ראם חו"מ סי' יג כתב להלכה דכל שלא העביר את הקרקע בטאבו חשיב כמקום שמוכרין קרקע בקניין כסף ובקניין שטר, דבכה"ג לא קני לא בקניין ולא בכסף עד שיסדר את ההעברה כפי החוק, וכן הביא מספר שו"ת דברי אמת (סי' יב). וכן מובא בד"ג כלל לז סי' א כתב דאין הקניין חל בלי רישום.

וכן הוא הכרעתו של הגר"י בלוי בספרו פתחי חושן שכתב למסקנה שהרישום בטאבו יקנה מדין אחר, שקונה מדין דינא דמלכותא דינא, ואע"פ שיש בזה מחלוקת ראשונים האם אפשר לומר דינא דמלכותא בין ישראל לישראל, מ"מ כל שהרישום בטאבו הוא לטובת התושבים, אף לסוברים שאין דינא דמלכותא דינא בין ישראל לישראל מ"מ הכא שהוא לטובת התושבים דעת רוב הפוסקים שתקנת הרישום בטאבו דינא הוא.

ועיין שם מה שהביא עוד הרב בן מנחם בפד"ר ח"א (עמוד רפא ואילך) בסיכום מפורט את כל הטעמים שיועיל הרישום בטאבו לשם קניין בפס"ד והכריע בזה שקונה מד' סיבות:

א. כיוון דמנהג המדינה שכל ההעברות של המכר ומתנה בקרקעות מועברות רק ע"י טאבו, חשיב כקניין גמור שאין א' מהם יכול לחזור בו, והוי כקניין סיטומתא וכדעת הש"ך (חו"מ ר"א סק"א) שאף בקרקעות מועיל קניין סיטומתא.

ב. עוד כתב שיועיל מדין דינא דמלכותא דינא שכיוון שע"י החוק רק ע"י העברה בטאבו הקרקעות עוברים מרשות לרשות, (והביא שם מהרמ"א בהגה"ה (חו"מ סי' ס"ח) שהרישום בטאבו מהני נמי במתנה), ודן שם בזה אף לסוברים שדינא דמלכותא דינא הוא רק במסים ומכסים התלויים בקרקע, מ"מ כיוון שההעברה של הקרקע קשורה נמי למסי ההעברה יש להסתפק נמי אם חשיב דינא דמלכותא דינא.

(אלא שהביא בזה מחלוקת ראשונים אם שייך דינא דמלכותא בא"י ועיין בר"ן על נדרים כח שכתב כן וברשב"א בחידושים שם ובנ"י שם, וכן הסכימו רוב המפרשים, אמנם בריטב"א וברמב"ם כתבו דאין הפרש בין מלכות ישראל למלכות הגויים, אמנם עיין לעיל מה שהבאנו בשם הפתחי חושן שסבר שכל שהוא תקנה לטובת התושבים דעת רוב הפוסקים מסכמת שדינא דמלכותא הוי דינא).

ג. עוד כתב שיועיל מדין קניין שטר, שהרי הם חותמים על שטר ההעברה, (וכידוע קניין שטר א"צ עדים כשרים כמבואר בחו"מ סי' קצ"א).

ד. עוד רצה לומר שיועיל מדין קניין חזקה של נעל גדר פרץ שבודאי עשה מעשה קניין בבית.

העולה מהאמור מכל הפוסקים שכתבנו, הוא במקרה דנן הואיל והאשה רשמה את הדירה בטאבו מחציתה ע"ש הבעל, הרי זכה הבעל במחציתה מדין קניין סיטומתא ומדין דינא דמלכותא דינא.

ג. חלוקת הדירה בשוה בהתאם לרישום
ובעניין השאלה האם חלוקת הדירה תהיה בהתאם להשקעה של כל אחד מהצדדים או שוה בשוה. שאלה זו נידונה בהרחבה בפסקי בתי הדין הרבניים הפסיקה המקובלת היא כי החלוקה היא שוה בשוה בין הצדדים.

והנה המקור לדין זה הוא בגמרא ב"ק ק"ב:

"אמר מר הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור, מכלל דמקנא קניא ליה. לימא פליגא דבני מערבא דאמרי, וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעה"ב, אי משום הא לא קשיא כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי."

וכתב רש"י וז"ל:

"שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין, וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא, אין כופין ריש גלותא לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח, ואם אמר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר כופין ריש גלותא למכור."

ובחידושי הרשב"א שם כתב:

"ולעניין דינא, בתוס' נראה שסבורים דע"כ ציין שיודיע לעדים, שאל"כ מנין לנו שלא קנה ריש גלותא כיוון שנקנה בפירוש לשמו וכו' ואילו בא חבירו ששטר המכר בשמו לומר שהוא שלו, זכה בו ויכול הוא לומר כן וזכה בו כנ"ל."

משמע, שדעת התוס' והרשב"א שאם בא אדם ששטר המכירה בשמו לומר שזכה בשדה, זכה בו.

כן כתב בתשובות הרא"ש סימן צ"ו ד' כתב וז"ל:

"יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובים גם בשם האשה, שהקרקעות חציים שלה, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקניה, וזה שכתב שם אשתו נכרים הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה וכו' והוי כאילו נכתב השטר לאיניש דעלמא מה לי אשתו ומה לי איניש דעלמא."

אולם מצינו ראשונים החולקים. בטור סימן ס' הביא דברי בעל התרומות שער נ"א ס"ט:

"ראובן הלוה מעותיו ללוי, ובשעת הלוואה אמר ללוי שיחייב עצמו בקניין ובשטר ע"ש שמעון, אן שיתנו העדים השטר ליד ראובן וכו' הדין עם ראובן. הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, הרי גילה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה של שמעון, ועשה השטר ע"ש שמעון מדרך אמנה ולא זיכה לו כלום וכו'. ואף הרמב"ן נשאל ממנו והשיב שנ"ל שהדין עם ראובן דכל כה"ג לא הוי הודאה אלא לפנוחי בעלמא כתב הכי."

דעת הרמב"ן וסה"ת דאזלינן בתר נותן המעות ולא בתר מי שהשטר נכתב על שמו. וכ"כ בתשובת הרשב"א ח"א תתקנ"ז:

"ראובן קנה בתים ועשה בשמו ובשם אשתו ומת ראובן וכו'. תשובה: אלו קנה ראובן מנכסיו אע"פ שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה, וכדאיתא ב"ק ק"ב: וכו', ומשום דמימר אמרינן לפיוסי בעלמא הוא דעבידא כדי להבריח מבע"ח."

וכ"כ בתשובת הרשב"א ח"ג קצ"ג:

"טענת הבעל טענה יפה היא, וכן בעלי בתים עשויים לעשות כן או מפני אחריות או מפני חשש ריבית, ואפילו ע"ש אחרים נכרים עושים או משום יקרא כדרך שאמרו בשם ריש גלותא או להצניע עצמן וכו' כדרך שאמור שם לכתוב בשם חבירו."

מדברי תשובות הרשב"א משמע כדעת בעה"ת והרמב"ן, דאזלינן בתר נותן המעות, והוא סותר עצמו ממש"כ בחידושיו. עיין פד"ר כרך ט"ז עמוד 240 שישב הסתירה בשם חק"ל.

עכ"פ מצינו מחלוקת בפוסקים בנידון דידן.

ולכן, בנדו"ד שהאשה שילמה את כל הכסף, הרי שגם לדעת הרא"ש ותשובת הרשב"א והרמב"ן היא בעלת הדירה, ולא מי שרשום על שמו הדירה.

אולם, נראה מדקדוק דברי בעה"ת והרמב"ן, שכתבו:

"או שיתנו שטר ליד ראובן וכו' והואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, גילה דעתו שאינו לשון זכיה ולא לשון הודאה וכו'"

דהטעם שלא זכה מי שרשום על שמו השטר, כיוון שהשטר אינו בידו אלא ביד ראובן נותן המעות. הא אילו השטר נמצא אצל מי שרשום על שמו השטר, הרי גם לדברי בעה"ת זכה מי שרשום על שמו, כיוון שגילה בדעתו שנתנו לו לשם מתנה מזה שהשטר בידו.

כן בנדו"ד, שהדירה רשומה ע"ש שני בני הזוג והשטר נמצא בידם, הרי שהם הבעלים על הדירה אף על פי שלא שילמו עבורה.

ובשו"ע חו"מ סימן ס' ס"ט כתב כדברי בעה"ת וז"ל:

"ראובן הלוה מנה ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתבו השטר ע"ש שמעון, אך שיתנו השטר ליד ראובן וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טוען לאו בע"ד דידי את הדין עם ראובן."

ובנתיבות שם ס"ק י"ט הקשה, דהרי בתשובת הרא"ש ובריב"ש ובחידושי הרשב"א פסקו דהדין עם מי שרשום בשטר, ומדוע השו"ע פסק כאן דלא כוותם.

ובתומים תירץ, דיש חילוק בין שטר קניין לשטר ראיה. דבגמ' ב"ק דריש גלותא מדובר בקונה שדה בשם חבירו ומדובר שקנה בשטר קניין, כלומר בלא כסף אלא רק בשטר, ולכן כשמצוה לכתוב את השטר קניין בשם לוי, הרי הוא כמזכה לו בשדה. משא"כ בשטר הלוואה שהוא רק שטר ראיה על החוב ואינו קונה בשטר, בזה פסק השו"ע דלא קנה הרשום בשטר אלא בעל הממון.

ובנתיבות שם ס"ק י"ט הקשה עליו, דאי מיירי בשטר קניין, כלומר, שקונה בשטר עצמו, הרי צריך שיגיע השטר ליד הקונה, וכשאמר תנו לידי לא קנה שום אחד מהם, דלוי הרשום בשטר לא קנה שלא הביא השטר לידו, והמוכר לא אמר לו זכה בשביל לוי, וראובן לא קנה שלא נכתב השטר על שמו, דבשטר קניין בעינן שיהיה נכתב שם הלוקח ושיגיע השטר לידו. ועכצ"ל דמיירי התם בב"ק ק"ב שקנה את השדה בכסף והשטר הוא שטר ראיה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה.

ותירץ הנתיבות:

"דבלוקח שדה בשם חבירו כיוון דאמר הילך מנה והשדה יהיה קנוי לשמעון, קונה שמעון השדה באותו כסף שנותן ראובן, כמבואר בסימן ק"צ – באומר הילך מנה ויהיה שדה מכור לפלוני דקנה פלוני וכו', וכיוון שקנה חבירו השדה בשעת נתינת הכסף, שקונין בו אף שציוה אח"כ ליתן השטר ראיה לידו, אין בכן כלום, שכבר זכה בו. משא"כ בהלוואה, שלא אמר רק הריני מלוה מעותי בשם ראובן שאני נותן לו במתנה, ודאי דלא הוי כזכי, ובמה שאמר כתבו השטר בשם ראובן, ודאי דלא זכה כיוון שאמר תנו לידי" עכ"ל.

והנה, לסברת התומים בנדו"ד, דרישום הדירה הוי שטר ראיה והקניין נעשה בכסף, א"כ אין הרישום מהווה הקנאה למי שרשום על שמו, אלא אזלינן בתר נותן המעות, אא"כ נאמר דהרישום בטאבו הוי קניין סיטומתא ואז הוי שטר קניין. ולסברת הנתיבות זכה מי שרשום על שמו הדירה, דהוי כאומר הילך מנה ויהיה שדה מכור לפלוני דקנה פלוני.

א"כ מצינו הרבה מהפוסקים הסוברים דמי שרשום על שמו הדירה, זכה בה, והם: התוס', חידושי הרשב"א, התומים והנתיבות, ולפי דברינו גם בעה"ת ותשובות הרמב"ן.

ולכן, במקרה דידן, כיוון שמי שנרשם על שמו הדירה הוא המוחזק, יכול לומר קים לי כהפוסקים הנ"ל.

ובשו"ת שארית יוסף כתב:

"בעל שקנה בית מכספו, וכתב בערכאות ע"ש האשה, שמא עשה כן כדי להבריח מבע"ח ולא גמר ויהיב לה."

ובשו"ת מהרש"ם תמה עליו, כי אין בידינו לבטל מתנה, לומר שעשה כן להבריח מבע"ח, וראיה מכתובות ע"ח בשטר מברחת וכו', דאם הקנתה במקצת נכסיה קנתה שפיר, ולא תלינן בהברחה, וא"כ גבי בעל שנתן לאשתו ולא גילה דעתו כלל, לא תלינן בהברחה.

א"כ, מהרש"ם ושארית יוסף נחלקו במחלוקת הראשונים שהבאנו, ולכן למסקנה נראה, דמי שרשום על שמו הדירה, כיוון שהוא מוחזק יכול לומר 'קים לי' כהפוסקים – דזכה.

ויש לדון עוד מדין הנותן מתנה לבעל, מה דינו.

בשו"ע סימן צ"ט ס"ב כתב וז"ל: "הנותן מתנה לאשתו אע"פ שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו שלה."

ובח"מ סק"ו כתב הטעם:

"דבשלמא בגדים ותכשיטים העשויים להתנאות בה האשה, אין דעתו למתנה גמורה, רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, ואדעתא למשקל ולמיפק לא קני לה. אבל הנותן קרקע או מעות או אפילו שטר מטלטלין, הרי הם שלה, דאטו מאן דיהיב לחבריה מתנה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם."

ובפ"ת סק"ז כתב בשם חת"ס סימן קמ"א וז"ל:

"והנה במתנה שנתנה האשה או קרוביה לבעל לא הוזכר בש"ס וגאונים, אבל כתב מהר"א מזרחי, אפילו אם מגרשה לדעתו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום, ומייתי לה מק"ו דהנותן לאשה מסתמא דעתו למיקם קמיה אפ"ה זכתה במתנה. מכ"ש במתנות שנתנום להחתן, דמשום אקרובי דעתיה הוא דודאי הם שלו וכו'. ועוד טעם, דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים, ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם. וה"נ דכוותיה. ונראה מסברא דבעל אין לחלק בין מתנת קרקע וכסף ובין מלבושים ותכשיטים דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפניה וכו'."

וכ"כ בתשובת הר"א מזרחי סימן ט"ז:

"דמתנות שנתנו לחתן גמר והקנה בלא שום תנאה משום איקרובי דעתא וכו' ואנן לא בקיאינן באומדנא איזה הוי אומדנא דמוכחא או לא, אנחנו לא נוכל להוציא ממון מיד המוחזק בו בלא ראיה ברורה וכו' או באומד שנזכר בתלמוד."

ולכן, מכל הלין פוסקים נראה, דהמתנות שנתנו קרובי האשה לחתן הרי הם שלו, ואינם חוזרים לאשה.

מסקנת הדברים: מכיוון שהדירה רשומה ע"ש שני הצדדים, הרי שעליהם לחלוק שווה בשווה בדירה.

ד. ביאור דברי העזר משפט
ראיתי מה שהביא ידידי מדברי העזר משפט, אך עיינתי בדבריו בכמה מקומות, וראיתי דברים שנראים כסותרים ואביא מקצת דבריו ואבאר דבריו,

הנה בפד"ר כרך א' עמ' 117 בפס"ד של הרבנים הגאונים הגר"א גולדשמידט זצ"ל ש. קרליץ וי. בבליקי מבואר היפך ממש"כ כב' ידידי בדעת הרב גולדשמידט זצ"ל, וכך הם כותבים "פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכוונה למתנה.

וכן מוכח מתשובות החתם – סופר חו"מ סימן קמ"ב, בנדון בעל בית שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה, ודן שם החת"ס בנוגע לבית זה בדבר ירושת הבעל אחרי מיתתה, ומשמע שתופס הוא בפשיטות שהבית שייך לה.

וכן כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה סימן ל"ח, בעניין בית שנכתב על שם הבעל והאשה, ומביא שם את תשו' שארית יוסף הנ"ל, ומכריע המהרש"ם דמכיוון דנרשם על שמה הוי שלה.

לפיכך בנדון דידן, אין לנו להכנס לבירורים מי שילם את התמורה כי שילם מי ששילם, הבית מכיוון שנרשם על שם שניהם, שייך הוא לשניהם בחלקים שוים, וממילא גם כל הכנסות הבית הן של שניהם בחלקים שוים. עכ"ל.

הרי הדברים פשוטים לדבריהם כי החלוקה היא שוה בשוה בין הצדדים אע"פ שאחד מהם שילם יותר מהשני עבור הבית, שאלה זו בנידונה עוד בהרחבה בכרך ו' בפס"ד של הגאונים הגרי"ש אלישיב זצ"ל הרב עובדיה הדאיה והרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל עמ' 264 ומסקנת דבריהם "אכן יש לומר בדירה קנויה שהבעל שלם מכספו והוא רשם בטאבו ע"ש אשתו זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה, שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות" משא"כ בחוזה של שכירות. עכ"ל.

ואכן גם בספרו עזר משפט שם עמ' פח כתב וז"ל: כלומר בעל הנותן מתנה לאשתו בשעת הנישואין, אין כל הנחה לומר שנתן את המתנה על דעת נישואין ונתנה רק למשך תקופת הנישואין בלבד, ולא נתן על דעת כך שהיא תתגרש ממנו ותצא עם המתנה יחד, ולכן עליה להחזיר את המתנה עם הגירושין אין הדבר כך כי כלל הוא שמתנה הניתנת מתוך ידידות וחיבה היא ניתנת לצמיתות עקב ידידות של זמן נתינתה, בלי תנאי ובלי כל ערבות וכל ביטחון מראש שהידידות תמשיך לעולם ולכן גם אם בטלה הידידות והייתה לאיבה אין מתנת הידידות חוזרת.

וכך הוא גם במתנת בעל לאישה שניתנה עקב חיבת הנישואין אינה חוזרת גם אם בטלה החיבה ונסתיימו הנישואין. עכ"ל.

ומכאן תשובה למ"ש ידידי כי הגר"א גולדשמידט בעזר משפט כתב כי הרישום אינו מכריע לכאן ולכאן, אך מדבריו כאן נראה דתליא אם ניתנה המתנה כמתנה בעת הנישואין ודאי שנחשב כמתנה גמורה,

כדי לישב את הסתירה לכאורה בדברי העזר משפט, נראה לענ"ד לבאר מה שהביא לעיל שהרישום אינו מכריע איירי כשהנכסים ניתנו מחמת התחייבות הנדוניא קודם הנישואין, שאז אינה כמתנה גמורה כי אם רק מחמת ההתחייבות הנדוניא ודינה כדין נכסי מלוג שהכניסה האשה לבעל, אבל בכספים שהאשה נתנה מתנה לבעל במהלך הנישואין וכמו במקרה דנן שהאשה רשמה את מחצית הדירה לזכות הבעל הרי ודאי שזכה בו הבעל והרי היא מתנה גמורה.

וכן פסק נמי הגרח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר כרך י"א (עמ' קכז) וז"ל: לעניין הרישום־ אף שרוב כספי הדירה שולמו ע"י אבי האשה, מכל מקום כיוון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו, יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו. ואף שיש מחלוקת הראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה, וכפי שנתבאר בדברי הרב דיכובסקי, מ"מ מספק אין להוציא ממנו. וכן היא מסקנת התומים בסי' ס"ב ס"ק ה', וכאשר העלו בפס"ד מבי"ד הגדול שבכרך ו' עמ' (רס"ד).

ה. בביאור שיטת המאירי והמפרשים
והנה מ"ש כבוד ידידי דעת המאירי בכתובות ס"ג מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה, וציטט לדברי הרמ"א חו"מ סימן כ"ה שהביא מדברי המהרי"ק (שורש צד) וז"ל: אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו.

אינו שייך לכאן כי המהרי"ק מדבר כאשר האחרונים חולקים בדבר מסוים ונמצא ראשון מפורש בדין זה אמנם כאן על המאירי הנ"ל מצינו ראשונים החולקים עליו.

א"כ ל"ש לומר אילו ראו את המאירי הוי הדרי בהו, שהרי זוהי מחלוקת הראשונים ומאי אולמיה האי מהאי, ואביא דבריהם להלן.

מצינו בחידושי הרשב"א בכתובות סג שכתב וז"ל: כלתיה דרב זביד הוה תפיסה חד שיראי, פרש"י ז"ל דאימרדה ואמרה מאיס עלי, וכן משמע ודאי דאלו באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה בהא אפילו תפסה בלאותיה של נכסי צאן ברזל מפקינן מינה דהא לכ"ע פוחת הוא עד כנגד כתובתה ואפילו בלאות של נדוניא הקיימין ואפילו קרקע שהכניסה לו במשמע, דלא חידש ר' יוסי אלא שהוא פוחת אפילו כנגד נכסי מלוג דאלמא לרבנן אפילו קרקע של נכסי צאן ברזל פוחת כנגדו והולך וכמו שכתבתי במשנתנו, ואין לפרשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובבלאות של נכסי מלוג דהא נמי משמע דלרבנן אפילו לא תפסה מפקינן מיניה ויהבינן לה דהא לא אמרו אלא עד כנגד כתובתה ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה כלל, וכדתנן (פ' ב') מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה דאלמא נכסים הנכנסים והיוצאים עמה שהן נכסי מלוג אין לשון כתובה כולל אותם בכל מקום ולא שנא נכסי מלוג שהיו לה בשעה שהתחילה למרוד ולא שנא שנפלו לה לאחר מכאן לא הפסידה מהם כלום לדעת רבנן.

ור"ח ז"ל שפירש בשתפסה בלאות של נכסי מלוג נראה שסמך על גמרא דבני מערבא שכתבתי במשנתנו, ואינה ראיה דאפשר לפרש פרה פורנין נכסי צאן ברזל שהם שבח כתובתה כמו שכתבתי שם, ועוד ראיה לדברינו מדאמרינן בריש פרקין תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת ואם איתא דהפסידה אפילו בלאותיה הקיימין של נכסי מלוג שהיו לה בשעת מרדה מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה לא יהא אלא נכסים שנתנו לה במתנה או שנתן לה במתנה הוא אחר שכנסה הרי פוחת והולך הוא כנגד כל נכסיה, אלא ודאי משמע דדוקא נכסים שנכנסו בכלל כתובתה פוחת אבל נכסי מלוג אינו פוחת כלל.

ומיהו בתשובות רבינו האי גאון ורבינו אלפסי ז"ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא וכן דעת ה"ר יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קמ"ל דאפילו תוספת מפסדת וכ"ש מתנה שנתן לה הוא דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה וכן תירץ לדעתם הרמב"ן נ"ר, ומ"מ אכתי משמע דמתנה שנתנו לה אחרים לא הפסידה כמו שכתבתי ומינה דנכסי מלוג כלל כלל לא מפסדא. עכ"ל.

ושם הרשב"א בדף סד ע"א בד"ה ולעניין דיני המורדת כתב וז"ל: ויש מי שאומר (ר"ח) דאפילו בלאות של נכסי מלוג שביד הבעל אין מוציאין מידו וכבר כתבתי שאין הדבר נראה כן. עכ"ל.

והנה מדברי הר"ח לעיל מבואר דאפי' נכסי מלוג של האשה במורדת דמאיס עלי אין מוציאין מיד הבעל היפך מדעת המאירי שכתב שאפילו מתנות שקיבל הבעל, עליו להחזיר לאשה.

ומצינו גם להרא"ה בחידושיו דפליג על המאירי שכתב וז"ל: ולעניין מתנות שנתן לה הבעל יש מהגאונים שס"ל שלא הפסידה נ"מ הקיימין ואפי' נצ"ב בשתפסה, מתנתה הפסידה ואפי' תפסה, דלא אקני לה אלא אדעתיה למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה.

וליתא, דההוא טעמא לא איתמר אלא בלבושא וכיסויא, דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולא מדעתא דנפשיה. וכיוון דהשתא מיחייב לה שמין לה דהא לאו למתנה גמורה הוה, אבל במתנה גמורה אדרבה אמרינן אי דעבדא ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב לה מתנה. אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולבתר הכי אינס בהדיה ולא מייתבא דעתיה מיניה, מי איכא למימר דתיהדר מתנתיה דאדעתא דהכי לא אקני ליה, הא ודאי מילתא פשיטא הוא דליתא, וכו'. עכ"ל.

והנה מבואר מדבריו שבכל נתינת מתנה שאדם נותן בין אם זה מתנה לחבירו או מתנה לאשתו לעולם אינו יכול לחזור בו, שהמתנה כבר נתנה ואינה יכולה לחזור, וכל הסברא שאמרנו שמתנה תחזור הוא רק באופן שמחויב ליתן מתנה אז אמרינן שנתן אדעתא למיקם קמיה ולא למיפק, אבל כשאינה מחויבת ונתן מתנה מדעתו בודאי חשיב מתנה גמורה ואינה חוזרת,

ובוודאי פליג על דברי המאירי הנ"ל שהרי מתנה לעולם אינה חוזרת ולא שנא אדם שנתן מתנה לחבירו או בעל שנתן מתנה לאשתו או אשה שנתנה מתנה לבעלה.

והנה מצינו גם בב"י סימן ע"ז הביא תשובת הר"ן בסי' י"ג שכתב וז"ל:

יש בין דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א חילוק שהרמב"ם כתב שהאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה קיימים ולא חילק בין תפסה ללא תפסה והרשב"א כתב וקדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה, משמע הא לא תפסה הפסידה, ואכתוב לכם על מה נסמך כל אחד מהם ז"ל לפי דעתי. הרמב"ם ז"ל פירש זו שאמרו בפרק אף על פי כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפיסא חד שיראי דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחין דברי הרמב"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בחיבורו בדיני מורדת וסבור הרב ז"ל דדוקא [ב]מורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרת מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיוון דקנסוה שתפסיד שבעה בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה ז' בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר דבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרת מאיס עלי אין עניינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דהויא ליה כההיא דאמרינן בסוף פרק אלמנה (קא:) אם היא זינתה בלאותיה מי זינו ולפיכך כתב הרמב"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה אבל הרמב"ן ז"ל הולך בדרך האחרונים שפירשו זו של כלתיה דרב זביד באומרת מאיס עלי ולפיכך יש חילוק בין תפסה ללא תפסה שאילו מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה אפילו תפסה הפסידה ונראין דברי האחרונים ז"ל עיקר. עכ"ל.

והנה עיין בדברי הר"ן לעיל שלכאורה כתב שהרמב"ם והרשב"א חלוקים והרמב"ם איירי מורדת מאיס עלי בין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל, ומשמע מדבריו דהרשב"א נמי אייירי בין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל, וכתב בדבריו שמה שכתב בדעת הרשב"א שבמורדת מאיס עלי שבנכסי מילוג אם קדמה ותפסה אין מוציאין מידיה ואם לא תפסה ה"ז בחזקת הבעל, ומשמע מדבריו שלמד בדעת הרשב"א שבין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל אם תפסה מוציאין מיד הבעל ואם לא תפסה אין מוציאין מיד הבעל.

ואכן כך פסק הרמ"א בשו"ע אבהע"ז סימן עז ס"ב "האשה שמנעה בעלה מתשמיש וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' אין לה כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין בנכסי וכו' " פירוש בין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל, וכו', וכתב הרמ"א וי"א דאפי' נכסי מילוג אינה נוטלת אלא מה שתפסה, (ב"י בשם תשובות הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א).

הרי מבואר דלדעת הרמ"א שהאשה נוטלת רק מה שתפסה ונכסים שלא תפסה הרי הם בחזקת הבעל וא"כ במקרה דנן שמחצית הדירה רשומה ע"ש הבעל הרי שאין מוציאין ממנו.

אולם בחלקת מחוקק ובב"ש הקשו דלא מצינו דעה זו ברשב"א ובר"ן אדרבה הרשב"א בחידושיו פסק דנכסי מילוג לא הפסידה ונוטלת מה שהוא קיים, וכן הקשה בביאור הגר"א אלא דבתשובת מהר"ל בן חביב (סימן לו) הביא בשם מהר"ש הלוי הביא עוד שיטה דס"ל דבאומרת מאיס עלי מועיל תפיסה בנ"מ.

וכ"כ ר' אליה מזרחי בספרו שו"ת הרא"ם (סי' טז) בשם רב שר שלום גאון שהכול תלוי בסברא שאם לא שייך אדעתא למיפק המתנה היא מתנה גמורה, וז"ל: והכי שדר רב שר שלום ואסכימו עליה מתיבתא והוא הדין נמי גבי מתנות דחתנא ליכא למימר אומדנא דדעתא היא דאדעתא למישקל איהו לנפשיה והיא תתגרש ממנו או אדעתא דלהוו ליורשיו ואיהי תיפוק בלא כלום לא אקני לה, הילכך לא שנא מתה היא לא שנא נתגרשה אין המתנות חוזרות לכלה או ליורשיה.

ודברים קל וחומר ומה אם במתנות הבעל לאשתו דליכא למיתלינהו בשום מלתא לומר דאדעתא דהכי יהבינהו לה, ואדרבא מוכחא מלתא דאדעתא דלמישקל ולמיפק מניה לא אקני לה, אפילו הכי אמרינן דהוו מתנה גמורה, ואם מת או גרשה הרי הן שלה ואינן חוזרות לבעל או ליורשיו, במתנות דחתנא דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא אי נמי משום מנהגא דאי אפשר בלא מתנות דודאי אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חתונם לגמרי ואנן סהדי דמשום חבת חתון גמר והקנה מבעיא. עכ"ל.

והנה מוכח מדבריו שבאופן שהכלה או החתן נתנו מתנות לשם חיבה הוי קניין גמור ולא מתבטלים המתנות בין אם מתה או נתגרשה.

וכן דייק בדבריו המהר"א ששון בספרו שו"ת תורת אמת (סי' נה) וז"ל: הנה האיר עינינו הרב הגדול זכרונו לברכה בתשובותיו כלם ובפרט בתשובה הזאת. לעניין נדון שלנו וכו', שהרי כפי הכתוב בשאלה המנהג הוא שמביאין הבתולות והאלמנות הרבה ואף על פי שאין כותבין להן כל מה שהביאו והכל הוא משום חבת חתון. וזה ביניהם נהוג יותר מהמתנות שנותנין לחתן וכיוון שכן פשיטא דלא גרעי מדין המתנות שכתב הרב ז"ל בהם שזכה הבעל.

עוד למדנו מדברי הרב ז"ל אלו דאפילו שלא יכתוב או שלא יפרש החתן מעיקרא בהדיא שמה שמביאין לו יותר ממה שהוא כותב לאשתו שהוא במתנה גמורה לו אפילו הכי הכל הוא שלו וזה מוכרח מתוך דברי הרב ז"ל וכו'.

אם כן מעתה בנדון דידן שכל הנשים מביאות נדוניא הרבה לסבת אקרובי דעתא וחתון אף על פי שאין כותבין לה הכל אם כן פשיט' שזכינו לדין שהבעל הזה אפילו יגרשנה אינו חייב רק בשתי הכתובות שכתב לה וכל השאר הוא במתנה אצלו ואין בין מיתה לגירושין הפרש כלל. עכ"ל.

מדברי המהר"א ששון מוכח ג' יסודות בהסבר דברי הרא"ם, א. ברור ופשוט הסברא דכל שנתנה לו מתנה ואפי' שהכניסה לו נדונייתה ולא כתב לה החתן את מה שהוסיפה בכתובה חשיב כמתנה שנתנה לו, ב. מתנה זו אינה חוזרת לעולם, ג. אם היא טוענת שלא נתנה לו לשם מתנה היא צריכה להוכיח בהוכחה ברורה שלא נתנה לו לשם מתנה וכ"ז שלא הוכח שלא נתנה לו לשם מתנה הוי שלו.

מדברי הרא"ם והמהר"א ששון יש חידוש עצום שאפי' מתנות מן האירוסין נחשבים כמתנות שאינם חוזרים וכ"ש מתנות מן הנישואין שנתנו שבודאי אינם חוזרים.

ומ"מ לענייננו מוכח מכל הנ"ל דהחידוש הגדול יותר במתנות שנתנו לאשה יותר מהמתנות שנתנו לבעל, שאינם חוזרים.

וכ"כ הרמב"ן (שם) וז"ל: ואנן מימר קאמרינן בכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה וכו', ומצאתי בחיבור א' בתשובות רב האי גאון והרי"ף דאפי' במתנה לחוד בתר נישואין מפסדא.

והנה הרמב"ן כתב בדעת הר"י מיגאש והרי"ף שכתבו שהמתנות חוזרות לבעל כיוון דאדעתא למיקם קמיה אקני אבל אדעתא למיפק לא קניא, וכתב דסברא זו משום שמדינא דגמרא לית לה כלום לפי שמדינא דגמרא מפסדת הכול .

מוכח מדברי הרמב"ן דס"ל נמי כדברי הרא"ה דכל שנתן מתנה גמורה א"י לחזור בו, אלא שהביא מדברי הגאונים שמפסדת שלא מן הדין דכיוון שמרדה קונסים אותו וצריכה להחזיר את כל המתנות שקבלה מן הבעל, ומ"מ כיוון דגדר קנס הוא שמפסדת ודאי הסברא נותנת לומר שבמקרה הפוך (בשהאשה נתנה מתנה לבעלה) לא מפסיד הבעל.

ואף הרשב"א (בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן קיב) כתב וז"ל: ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל, אינה נוטלת כלום משל בעל ואפי' מנה מאתים כדעת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרב ז"ל [הרי"ף] בהלכות דקנסי' לה בדידה. אבל מ"מ מה שנתן לה במתנה גמורה, מתנה מוחלטת מעכשו שהיא יכולה לתת עכשו לכל מי שתרצה, בזה לא אמרו אלא מוכרת ונותנת וקיים, בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה. וזהו שנראה לי בעניין המתנות הללו.

אמנם הרמב"ם בפי"ד מהל' אישות ה"ח כתב וז"ל:

האשה שמנעה מבעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותצא בלא כתובה כלל וכו', ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

וכ"כ הריטב"א בחידושיו על מסכת כתובות (סד) כתב וז"ל:

והאומרת מאיס עלי שאיני רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משיטת הגאונים ז"ל שכתבו דקנסינן לה טפי ממורדת גמורה, ואין ממתינין לה ארבע שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם.

היוצא מכל הנ"ל דבמתנה שנתן הבעל לאשה נחלקו הראשונים דדעת רב האי גאון והרי"ף והר"י מיגאש והרמב"ם דהמתנה חוזרת לפי שלא נתן לה ע"מ שתצא, ודעת הרמב"ן והרא"ה (וכן הובא נמי בר"ן כשיטה אחרונה) דאין מתנתו של הבעל חוזרת אליו.

לעניין מתנות האשה לבעל הבאנו לעיל מדברי המאירי דס"ל שאף מתנות שהאשה נתנה לבעלה חוזרת אליה שלא נתנה לו ע"מ שתצא, אמנם ראינו לעיל מדברי הרא"ה והרמב"ן דפליגי עליה וכתבו בפירוש שכל מתנה שניתנת אינה חוזרת לעולם.

ומ"מ כיוון שראינו שהרא"ה והרמב"ן והרשב"א פליגי על דברי המאירי, ועוד שבפשטות רוב דברי הראשונים (הרמב"ן הרשב"א והריטב"א ועוד) התחבטו והתקשו ליישב דברי הגאונים שמתנת הבעל חוזרת והעמידוהו שזהו קנס לאשה ובודאי לא אמרינן איפכא (לקנוס את הבעל במתנת האשה), וא"כ דיינו במה שהתקשו על הראשונים ולא נוסיף את האחרונים, ובודאי שלא נאמר מסברא על מתנות האשה שיחזרו, וא"כ שיטת המאירי שיטה יחידאה היא נגד רוב פשטות דברי הראשונים, ובפרט שהמאירי בעצמו מציין שפליגי בה הגאונים, ואולי תליא במנהג המקום ואין לנו לחדש בזה לסבור שלא כסברא המסתברת.

והנה כל דין זה, הוא רק אם הוא אנו מגדירים את המתנה שהאשה נתנה לבעל הוא כדין נכסי מלוג אבל לפי דברינו לעיל שהרישום בטאבו הוא קניין גמור ושייך לבעל הרי בודאי שא"צ להחזיר, שהרי דעת רוב הראשונים וכן דעת הרמב"ם והשו"ע פסקו שמורדת מאיס עלי נוטלת נכסיה הקיימים בין בנכסי מלוג ובין בנכסי צאן ברזל, וממילא לפי שיטתם ברור מכיוון שהדירה רשומה ע"ש הבעל א"צ הבעל להחזיר, וכך הוא לשון השו"ע באהע"ז סי' ע"ז ס"ב וז"ל: האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו.

ולכן פשוט וברור שלדעת הרמב"ם והשו"ע מחצית הדירה שנרשמה ע"ש הבעל כבר יצאה מרשותה ואין זה בגדר נכסיה הקיימים ואינה יכולה להוציא מידו.

והנה בפד"ר כרך י' עמוד 335 פס"ד של הגר"ש ישראלי הביא דעת מקור ברוך הובא בבאר היטב סימן ע"ז סק"י שגם במורדת הטוענת מאיס עלי דין המתנות שנתנה האשה כדין נכסי צאן ברזל שאם לא תפסה אין מוציאין מיד הבעל, וכתב הטעם משום כיוון דאנו באים להוציא ממנו, א"כ קיימת סברא הפוכה שעל דעת שתמרוד ותצא ממנו שלא ברצונו לא התחייב ליתן לה, וזהו היפך דעת המאירי הנ"ל,

ולמעשה זהו גם דעת הרא"ם בסימן ט"ז שכתב שאין מתנות האשה חוזרות, והסברא היא כמבואר בדברי הראשונים דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם,

והגר"ש ישראלי זצ"ל כתב לישב דאין סתירה בין דברי הרא"ם למאירי, דהרא"ם איירי במתנות שנותנים לחתן בזמן האירוסין והנישואין שבזה אין המתנות חוזרות כיוון שנותנת משום איקרובי דעתא ואם נתבטלו המתנות תתבטל החתונה לגמרי. אבל במתנות שניתנו לאחר מכן במהלך הנישואין חוזרים לאשה דאדעתא למיפק לא יהיב לה.

אכן לענ"ד נראה לומר דברי הרא"ם איירי בכל מצב גם שניתנו לאחר הנישואין שהרי הסברא אטו מאן דנותן מתנה שאוהב את חבירו צריך ערב שיאהב אותו לעולם שייכת לומר נמי הכא, ובפרט שהמתנה ניתנה במהלך שנות הנישואין מדוע יחזרו המתנות אדרבה הסברא נותנת יותר לכך מאשר בזמן האירוסין שעדיין לא חיו יחד.

ומה שהביא ראיה מפד"ר כרך י"ב (עמוד 185) פס"ד של הגר"ש ישראלי והגר"א גולדשמידט, אינה ראיה דשם איירי בבעל שאין לו גבורת אנשים ובזה פסקו דמה שנתנה האשה לבעל מתנה בזמן הנישואין הוא על דעת חיבת ביאה, ומכיוון שלא הייתה חיבת ביאה הרי שדין המתנות שנתנה האשה לבעל חוזרות אליה.

וראיה לדבר מדברי החתם סופר בשו"ת אהע"ז סימן קמ"א וז"ל: ומ"מ נראה לי הנושא אשה בחזקת כשרות ונתן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם הנישואין כגון שזינתה מרצונה ביו ארוסין לנישואין או שניבעלה לפסול כהונה בהיותה פנויה ובעלה כהן, וכל כיוצא בזה, נ"ל שכל המתנות חוזרות לבעל, דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחבירו בחזקת שהוא אוהבו ונימצא באותו שעה לא היה אוהבו, בודאי חוזרת המתנה וכו' והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי על אומדנא וכמו שכתב בתשבץ, ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה וכיוון שנימצא שלא הייתה ראויה לביאה שלו ועומדת להתגרש ממנו פשיטא דחוזרים המתנות כולם וכו'.עכ"ל.

וא"כ הוא הדין בבעל דאין לו גבורת אנשים דכל המתנות שהאשה נתנה לו לבעל הוא משום חיבת ביאה וכיוון שנימצא שלא ראוי לביאה, הרי המתנות שהאשה נתנה לו חוזרות אליה. ולכן מכח זה פסקו שם בכרך י"ב הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"א גולדשמידט זצ"ל דהמתנה בטלה, אבל בסתמא בודאי שאין המתנות שהאשה נתנה חוזרות.

ו. מסקנת הדברים
א. רישום מחצית הדירה לזכות הבעל בטאבו מועיל מדין קניין סיטומתא וכן מדין דינא דמלוכתא דינא.
ב. גם אם תמצא יד הדוחה לחלוק על הנ"ל (לא מצאתי), הרי מצינו דעת הר"ח והרא"ה והרמ"א בסימן ע"ז סעיף ב', וכן דעת ר' אליהו מזרחי בשו"ת הרא"ם, והחת"ס, שאין המתנות חוזרות לאשה.
ג. במקום שיש מחלוקת הפוסקים בדין זה, הואיל והבעל מוחזק במחצית הדירה, אין מוציאין מידו.

בהתאם לכל האמור יש לפסוק כי דירת הצדדים הרשומה ע"ש שני בני הזוג תחולק ביניהם בחלקים שוים.

עד כאן דעת דיין ב'.

דעת דיין ג'
להלן הערות, השלמה ותוספת לדברי חבריי הדיינים הרה"ג שליט"א.

אני מצטרף לדעת כבוד ידידי ועמיתי שגם בנידון זה הרישום בטאבו קובע את הבעלות ואת הקניין בפועל בדירה מדין סיטומתא ומנהג המדינה ודינא דמלכותא כמבואר בפד"ר א' עמ' 283 ואילך. איני מסכים להבחנה שעשה כבוד ידידי ועמיתי (דיין א') שבנידון זה הואיל וכספי הירושה שקבלה האישה בירושה במהלך הנישואין היו במעמד של נכסי מלוג, הרי שגם רכישת הדירה בכספים אלה לא שינתה את מהותם כנ"מ, למרות הרישום בטאבו בחלקים שווים. לדעת עמיתי הרישום בטאבו בנידון זה בא רק לבטא את "מעמדו של הנכס כנכס שבו זכויות לשני בני הזוג, גוף הנכס לאישה והפירות לבעל", ולא לבטא בעלות של הבעל במחצית הדירה שנרשמה על שמו.

איני מסכים להבחנה זו מכמה טעמים ואפרש את דבריי. ישנה משמעות משפטית לניהולו של חשבון משותף בו לכל אחד מהשותפים בחשבון זכות לפעול בחשבון ללא כל הגבלה. בפתיחת חשבון, השותפים לחשבון חותמים על עשרות טפסים המגדירים את זכויות וחובות בעלי החשבון כלפי הבנק ומאידך אחריות הבנק כלפיהם. ישנה הבחנה ברורה בין שותף בחשבון לבין מורשה חתימה שיש לו רק יפוי כוח לפעול בחשבון, אך אינו שותף בו. ישנם מגבלות מצד הבנק על מורשה חתימה שלא קיימות כלפי בעל החשבון, ואם מורשה חתימה יבקש לעשות בחשבון פעולה שתעורר חשש או חשד מצד הבנק הם יפנו לבעל החשבון לברר אם גם פעולה זו נעשית על דעתו. בני זוג המנהלים חשבון משותף מגלים דעתם שאין הם מעוניינים בהפרדה רכושית ומרשים זה לזה לנהוג בכספים שבחשבון המשותף ביד חופשית מתוך אימון שלא יעלימו ולא יבריחו זה מזו ובוודאי לא ימעלו בכספים שבחשבון. כדי שבעל יוכל לממש את זכותו באכילת פירות מכספים שהכניסה האישה כנכסי מלוג אין צורך שיהא שותף בחשבון של אשתו, ודי בכך שיהא לו יפוי כוח מאשתו לפעול בחשבון כמורשה חתימה כדי שיוכל לפעול בחשבון ע"פ שיקול דעתו ולאכול מפירות כספי הנכסי מלוג.

גם לדברי הרב אטלס זצ"ל אב"ד חיפה בתיק מח/5199 שהובאו לעיל (עמוד 3), שמשכורתו והכנסותיו של הבעל הנכנסים לחשבון משותף אינם הופכים להיות של האישה בתורת מתנה בעצם הכנסתם לחשבון משותף. כוונתו היא שהבעל יוכל למשוך את כספו והאישה לא תוכל לטעון שהוא לא היה רשאי לקחת ממנה את המתנה שכבר נתן לה. אולם גם לדבריו האישה תהא רשאית לפעול בחשבון כשותף מלא על בסיס אותו אימון שלא תמעל בכספים, ולא תחשב כמורשה חתימה הפועל בחשבון הבעלים. באותה מידה כאשר אישה מפקידה לחשבון משותף כספים שמקורם בירושה שדינם כדין נ"מ אין הם הופכים להיות אוטומטית כמתנה לבעל. כפועל יוצא אם תמשוך כספים שהפקידה חזרה ותבקש מהבעל לנהוג בהם כדין נ"מ תהא רשאית לעשות כן ולא תחשב כמי שחוזרת בה ממתנה שנתנה לבעל. אולם כל עוד לא תעשה כן הרי הבעל פועל בחשבון בכספים אלה כשותף מלא ולא יהא מוגבל לעשות רק דברים שמותר לעשות בנ"מ דהיינו להופכם לקרן שפירותיה מרובים והוצאות מועטות כמבואר בשו"ע אה"ע סימן פ"ה.

דוגמה לדבר, לגבי מעשי ידיה של האישה שהם בגדר "העדפה שע"י הדחק" יש מחלוקת הפוסקים אם הבעל זוכה בהם, ופסק הב"ח בסימן פ' הואיל וזה ספיקא דדינא המוציא מחברו עליו הראיה ולא מוציאים מיד האישה מע"י שע"י הדחק. עיין פד"ר א' עמוד 91 ואילך ופד"ר ב' עמ' 220 ואילך שיטות הפוסקים בזה. כידוע הרבה מעבודות מהן מתפרנסות כיום נשים במפעלים ובמשרות שונות הן בגדר העדפה שע"י הדחק. עיין מה שהאריכו בפד"ר בזה. אם נדון לגבי משכורות שאשה מקבלת מעבודות שהן בגדר העדפה שע"י הדחק שהופקדו לחשבון משותף, האם האישה עדיין בגדר מוחזקת בהם ואין מוציאים ממנה, או שמא בעצם הכנסתם לחשבון המשותף הפסידה מהמוחזקות שלה, ורק אם תמשכם חזרה מהחשבון תוכל לבקש לנהוג בהם נכסי מלוג שהבעל יהפכם לקרן ויאכל רק את פירותיהם. אם נאמר שגם בכספים אלה בחשבון המשותף לא חל שינוי במעמדם מתורת נ"מ, הרי הבעל לא יהא רשאי לעשות בהם כרצונו ויהא חייב להפוך אותם לקרן נושאת פירות מרובים והוצאות מועטות, ואין לו בהם אלא אכילת פירות, וזאת לא שמענו.

בנידון זה אילו רצתה האישה להסיר כל ספק ולהבטיח לעצמה כספים אלה שקבלה בירושה שיישארו בתורת נכסי מלוג היה עליה להפקידם בחשבון על שמה בלבד, ולהורות לבעל לנהוג בכספים אלה כנ"מ שיקנה קרקע או דירה בנכס אחר המניב פירות ויאכל הפירות בלבד. אולם בנידון זה אין נ"מ בבירור שאלה זו לגופה הואיל והצדדים רכשו בכספי הירושה שנכנסו לחשבון המשותף דירה שנרשמה ע"ש שניהם בטאבו, השקיעו בשיפוץ הדירה וחלוקתה לשתי יחידות כ170 אלף ₪, פרעו כל יתרת חוב המשכנתא בדירת המגורים הראשונה בסך 270,000 ₪, רכשו רכב שנרשם ע"ש הבעל ומימנו לימודי נהיגה לשניהם. בפועל לא נותרו בחשבון המשותף כספי ירושה שיש צורך לברר מה גדרם ומעמדם.

כאמור בנידון זה מה שיש לברר הוא אם חלק הדירה שנרכש בכספי הירושה ונרשם ע"ש הצדדים בשווה דינו כדין נ"מ או כמתנה שנתנה האישה לבעל במהלך הנישואין שע"כ נאמר "מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים לי לעלם?!"

כאמור וכפי המבואר בכל הפד"רים שהוזכרו לעיל הרישום בטאבו נחשב כקניין ולא רק כראיה לזכויות שיש לרשומים בנכס. בפד"ר א' עמ' 117בהרכב הגר"א גולדשמידט זצ"ל נקבע:

"לכן אין לבטל בזה"ז רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה כוונה למתנה".

בפד"ר ו' עמ' 252 בהרכב הגרא"י ולדנברג זצ"ל נקבע:

" [...] ראשית יש לומר מכיוון דחוק המדינה הוא שהעברת קרקע מבעלות אחת לבעלות שניה טעונה תמיד העברה בכתב בספרי האחוזה ואחרת נחשבת הבעלות בבעלות קודמת א"כ ייתכן דחל ע"ז הדין של דינא דמלכותא [...] "

כל עסקה במקרקעין מתחילה בד"כ בחתימה על חוזה מכר בין המוכר לקונים שניהם יחד וכ"א לחוד, ונגמרת ברישום הזכויות בטאבו. גם אם הסכם המכר לא נחשב כשטר קניין ע"פ ההלכה הואיל ובד"כ אין בו לשונות מועילים לקניין ע"פ ההלכה, וגם אם לא נחשיב הכסף ששולם בתמורה לרכישת הדירה "כסף קניין" אלא "כסף פירעון" (ע' חו"מ סימן ק"צ ונו"כ שם), הרי שמדין סיטומתא ומנהג הסוחרים בעסקי נדל"ן הסכם המכר מועיל להגדיר את הזכויות החוזיות שרכשו הקונים מכוח הסכם המכר. כאמור בהוראות חוק המקרקעין סעיף 7 (א) שהובא לעיל "העסקה נגמרת ברישום", וכל עוד לא נעשה רישום בטאבו אין כאן אלא התחייבות חוזית לעשות עסקה מכוח הסכם המכר. כל עוד לא נרשמו הזכויות ע"ש הקונים או לא נרשמה הערת אזהרה לטובתם, אם המוכר יבצע עסקה על אותו נכס עם קונה אחר והקונה השני ביצע העסקה בתום לב אחר שבדק שאין הערת אזהרה המונעת את ביצוע העסקה, והוא יספיק לרשום הזכויות שרכש בטאבו הרי יזכה הוא בנכס, אף על פי שהיה קונה ששילם התמורה לפניו כאמור בסעיף 9 להוראות חוק המקרקעין שהובאו לעיל. מבחינת החוק רגע רישום הזכויות בטאבו הוא רגע ביצוע הקניין וממילא מדין סיטומתא יש לראות את הרישום בטאבו כפעולת קניין, כמבואר בפד"ר הנ"ל.

בנידון זה נראה לומר שלא רק משום סתמא דמילתא שרישום בטאבו נחשב לפעולת קניין של העברת בעלות, אלא הייתה כאן כוונה מפורשת מצד האישה במימון רכישת הדירה מכספי הירושה ורישומה בחלקים שווים כמתנה לבעל בבעלות גמורה ולא בתורת נכסי מלוג שהקרן נשאר שלה והבעל רק אוכל פירות.

בדיון בפנינו ביום ו' אדר א' תשע"ו (15.2.16) אמרה האישה:

"היה לי בתודעה שהכסף שלי והירושה לא שייכים לי כי מה שקנתה אשה קנה בעלה. כשהכסף של הירושה הגיע, הבעל פרע בו את המשכנתא בסך 270 אלף ₪ [...] אני התקשרתי לאוסטרליה כדי לתת את פרטי החשבון. לבעל היה חשבון משלו. היה לי לפני החתונה חשבון משלי, והבעל הכניס את עצמו אליו " (שורה 28–32 לפרוטוקול).

נציין גם לדברי הבעל שהגיב לטענות האישה וב"כ בפרוטוקול ואמר:

"לא נכון שהבנק לא הסכים לתת את המשכנתא רק ע"ש אחד מבני הזוג [...] הכספים נכנסו לחשבון משותף, האישה פתחה חשבון פרטי אני לא יודע מדוע הוא נסגר באותו יום [...] היו פעמים שהצעתי לאישה לנהל את החשבון בנפרד והיא ענתה לי שזה יפגע בתחושת האחדות [...] גם את הדירה ב[...] רשמנו ע"ש שנינו למרות שהבאתי שני שליש מהכסף" (מתוך שורות 106–116).

הרי ברור שכדי להפוך חשבון פרטי לחשבון משותף צריך את ההסכמה של בעל החשבון, ולצורך ביצוע שינוי זה יש לחתום על הרבה מסמכים בבנק. אילו סירבה האישה לצירופו של הבעל לחשבונה, הוא לא יכל לעשות זאת בניגוד לדעתה גם אם רצה בכך. אילו רצתה האישה עם קבלת כספי הירושה לפתוח חשבון חדש על שמה בלבד, איש לא יכל למנוע זאת, כמו שאיש לא יכל למנוע העברת כספי הירושה לחשבון ע"ש האישה בלבד. גם אם האישה מסרה פרטי החשבון המשותף לצורך העברת כספי הירושה כדי לשמור על תחושת האחדות, הרי בסופו של יום זו הייתה בחירה שלה, ולניהול חשבון משותף יש משמעויות משפטיות.

עם תודעה והבנה של האישה שכספי הירושה שייכים לבעל מדין מה שקנתה אישה, הרי ודאי כאשר חתמה על הסכם מכר והדירה נרשמה בטאבו בחלקים שווים היא הבינה שזה בבעלות גמורה של הבעל ולא רק בתורת נכסי מלוג. לפיכך איני מסכים לעמדת עמיתי לעיל שבני הזוג התנהלו ע"פ ההלכה הפסוקה של: "נפלו לו כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות". אם הבעל היה מתייחס לכספים אלה כנ"מ היה מנוע מלקנות רכב שערכו הולך ופוחת ולא היה מממן לעצמו לימוד נהיגה עד קבלת רישיון נהיגה מכספים אלה.

האישה קבלה בירושה כמיליון מאה שבעים אלף ₪. אילו רצתה האישה שכספי הירושה או הדירה שנקנתה מכספים אלה יהיו בגדר נכסי מלוג, הייתה רוכשת את הדירה בבית שמש במימון מלא מכספי הירושה בסך 850 אלף ₪ בלא לקחת משכנתא כלל, מבצעת בה את השיפוץ כפי שעשו לחלוקתה לשתי יחידות בסך 170 אלף ₪ ורושמת אותה בטאבו ע"ש בלבד, ואומרת לבעלה הנה דירת נכסי מלוג שלי עומדת לרשותך לאכילת פירותיה דהיינו שכר הדירה המתקבל מהשכרת היחידות.

במקום זאת החליטו הצדדים לפרוע המשכנתא הרובצת על דירת המגורים שלהם בסך 270 אלף ₪, ולקחו משכנתא בסך 350 אלף למימון הרכישה בבית שמש ורכשו רכב שכולל השיפוץ והתיקונים הנדרשים עלה לדברי האישה כ־50 אלף ₪, ומימנו לעצמם לימודי נהיגה עד לקבלת הרישיון. התנהלות זו מלמדת ששני הצדדים לא התייחסו לכספי הירושה כנכסי מלוג, אלא ככספים משותפים שניתן לסלק בהם את כל יתרת חוב המשכנתא ולקנות רכב ולממן לימודי נהיגה. הרי היה עדיף לאישה שלא לפרוע משכנתא בדירה המשותפת, ובמקום זאת לרכוש על שמה בלבד דירה ללא משכנתא. יש להניח שקרוביה ובני משפחתה של האישה שהיו מעורבים בהעברת הירושה וידעו ממנה, אילו חשבו לנכון לייעץ לאישה לשמור על זכויותיה בכספי הירושה היו מנחים אותה לפעול בהתאם ולהחזיק הכספים בחשבון נפרד ולדאוג לרישום הדירה על שמה בלבד, או לעשות הסכם ממון המסדיר את יחסי הממון שלהם ביחס לכספי הירושה. העובדה שלא נעשה דבר אלא אדרבה האישה אפשרה לבעל לפעול בכספים אלה ככספים משותפים בהתאם להבנתה הנ"ל שמה שקנתה אישה קנה בעלה, הרי ודאי הייתה כוונתה ברישום הדירה למתנה גמורה. גם הסוברים שרישום בטאבו אינו מביע קניין כי ייתכן והרישום נעשה כך בגלל אי נעימות של כניסה לחיי הנישואין, או לצורך קבלת משכנתא ועוד, הרי ביחס לכספי הירושה שהתקבלו במהלך הנישואין סברות אלה אינם, ולא צריכה להיות כל אי נעימות מהפקדת הכספים בחשבון על שמה בלבד או דרישה לרשום הנכס על שמה בלבד.

לדעת כבוד עמיתי שכספי הירושה נותרו בגדר נ"מ וכך גם הדירה שנרכשה מכוחם, א"כ כך צריך להיות גם ביחס ל־270 אלף ₪ ששולמו לסילוק כל יתרת המשכנתא בדירה הראשונה. מדוע לראות את האישה כפורעת חוב בעלה בכספים אלה. מדוע הסיק (בסעיף ז' ע' 16 לעיל) שהואיל וכספים אלה כבר לא קיימים אין הבעל חייב להשיב לאישה כספים אלה או החלק היחסי שנרכש כנגדם בדירה. פירעון משכנתא אינו סילוק חוב רגיל שיש להתייחס אליו כמבריח ארי. הבנק מובטח בפירעון ההלוואה שנתן מכוח השעבוד על הדירה, ובאם המשכנתא לא תפרע יעמידו הנכס למכירה לצורך גביית החוב כולל גביית כל ההוצאות הכרוכות בכך. הבנק כמו כן מובטח בפירעון החוב עד שאם פונים אליהם בבקשה לסילוק מוקדם של המשכנתא ישנה דרישה לתשלום בגין פירעון מוקדם. משמעות המשכנתא היא שהבנק כעין שותף בנכס בחלק היחסי שכנגד יתרת חוב המשכנתא. בהתאם לכך כאשר הצדדים מסלקים את יתרת החוב המשמעות היא שהם רוכשים את אותו חלק יחסי בדירה שאותו יכול היה הבנק לממש אם המשכנתא לא הייתה נפרעת. לפיכך אם נתייחס לדירה שנרכשה בב"ש כנ"מ, מאותם נימוקים יש להתייחס לחלק היחסי שנרכש בפירעון המשכנתא של הדירה ב[...] בסך של 270 אלף ₪ כנכסי מלוג וחלקה של האישה יגדל בהתאם למרות שבטאבו הדירה רשומה בחלקים שווים.

כאמור לדעתי הואיל והרישום בטאבו קובע את הבעלות כמבואר בפד"רים הנ"ל אזי בשני המקרים הן ברכישת הדירה בבית שמש והן בפירעון המשכנתא לדירה ב[...] בסך 270 אלף התכוונה האישה לתת זאת כמתנה גמורה לבעל. בפרט בנידון זה כאשר ישנו גילוי דעת מפורש של האישה בפנינו שהצהירה: "היה לי בתודעה שהכסף שלי והירושה שלי לא שייכים לי כי מה שקנתה אישה קנה בעלה", אזי ודאי שהתכוונה בחתימת הסכם המכר וברישום בטאבו בחלקים שווים כמתנה גמורה לבעל.

לדברי ערוך השולחן בחו"מ סימן ס' אות כ"א וסימן ס"ב אות ו' שהביא כבוד עמיתי כבר התייחס הגרח"ג צימבליסט בפד"ר י"א עמ' 128 שכתב שגם לדברי ערוך השולחן שהדיינים צריכים לבדוק אולי היו טעמים אחרים לרישום בטאבו ולא הייתה כוונה להקנות, הרי עדיין נותר ספק שמא נתכוונו למתנה וממילא אין להוציא ממי שנרשם על שמו. כאמור בנידון זה ישנו גילוי מפורש בדברי האישה ואין ספק שהתכוונה למתנה.

כאמור לעיל גם כאשר אין גילוי מפורש למתנה הרישום בטאבו נחשב למעשה קניין. דברי הערך שי בחו"מ סימן ס' סעיף י"ב וערוה"ש הנ"ל מתייחסים למציאות שהייתה נהוגה אצלם שכל עסקה הייתה כרוכה בהסכם בכתב כאמור בדבריו: "והקניין הוא בשטר שנותן תחילה המוכר ללוקח והטאבולציא רק לזכרון וראיה מי קודם." ולכן יש לבדוק מי הם הצדדים להסכם ומי שילם למי ולא להתייחס לטאבולציה כי ייתכן שיבקשו לרשום מי שלא היה צד לעסקה מטעמים שונים. אולם במציאות שלנו כאמור בהוראות חוק המקרקעין שהובאו לעיל גם כאשר ישנו הסכם מכר הוא רק בגדר התחייבות לעשות עסקה, והעסקה נגמרת ברישום בטאבו בלבד. כידוע העברת בעלות בטאבו יכולה להיות גם ללא תמורה ובלי הסכם מכר, ודי בתצהיר להעברה ללא תמורה מאב לבן או מאח לאח/ות, מכוח תצהירים להעברה ללא תמורה מבוצעת העברת הבעלות בטאבו שמבטאת את פעולת הקניין להעברת הבעלות.

כבוד עמיתי העיר על דברי הבית יצחק (לעיל עמ' 9) שהרישום ברשויות קובע את הבעלות נאמר רק לגבי חו"ל, אולם בארץ שיש לביה"ד סמכות להורות ללשכה לרישום מקרקעין לבצע חלוקה בשונה ממה שרשום בטאבו, הרי שהרישום בטאבו לא קובע בעלות סופית אלא מבטא את זכות הבעל בנכס באכילת נכסי מלוג. ע"כ אעיר שאכן לביה"ד הסמכות לקבוע את אופן חלוקת הרכוש של בני הזוג, אך לא מכיוון שהרישום בטאבו לא קובע בעלות, אלא אף על פי שהרישום קובע בעלות ביה"ד רשאי לקבוע חלוקה בשונה מהרישום מנימוקים שיינתנו בהחלטה. אולם אם לדוגמה יהיו צדדי ג' שירשמו עיקול על חלקו של הבעל בדירה בגלל חובות או הלוואות שהבעל לקח אפילו מלפני הנישואין, הלשכה לרישום מקרקעין לא תקבל הוראת ביה"ד להסיר העיקול של צד ג' מכיוון שהדירה היא נכסי מלוג של האישה, הואיל וכלפי צד ג' אין סמכות לביה"ד לקבוע בעלות בשונה מהרשום בטאבו. גם כלפי הצדדים הסמכות היא להורות על חלוקת רכוש ולא מכיוון שהרישום בטאבו לא קובע בעלות. כפי שהתבאר בפד"רים הנ"ל נקבע שגם בארץ הרישום בארץ נחשב מעשה קניין ומבטא בפועל את הבעלות על הנכס.

לדברי המאירי והמקור ברוך עליהם נשען הגר"ש ישראלי זצ"ל בפד"ר י' עמ' 335 התייחס הגרח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר י"א עמ' 129 כמובא לעיל ואף שהגר"ש ישראלי נשאר בדעתו בפד"ר י"ב עמ' 184 כמובא לעיל, מכלל ספק לא יצאנו והואיל והבעל מוחזק בחלקו הרשום בטאבו המוציא מחברו עליו הראיה. הגרח"ג צימבליסט התבסס על פשטות דברי החת"ס שבכל מתנות שנתנה היא לו אף כשמגרשה נגד רצונה אינו צריך להחזיר לה המתנות ע"ייש בפד"ר י"א עמ' 129 ועיין עוד מה שכתב בעמ' 257 בנידון אחר להסביר דעת החת"ס בשם הר"א מזרחי והר"א ששון.

עד כאן דעת דיין ג'.

פסיקתה
לאור כל האמור ביה"ד מחליט ברוב דעות:

א. הדירות בבית שמש וב[...] הם רכוש משותף ויתחלקו בין הצדדים בחלקים שווים אחר קיזוז יתרת חוב המשכנתא על הדירה בבית שמש ויתר החובות המשותפים הרובצים על שתי הדירות.

ב. האישה זכאית למחצית שווי הרכב למרות שנרשם ע"ש הבעל בלבד, הואיל והבעל הצהיר בפנינו שהאישה שלחה אותו לרכוש את הרכב לשימוש שניהם, ונרשם על שמו מטעמים פרקטיים ולא הייתה כוונה לתת לו אותו במתנה, וגם האישה התייחסה לרכב כמשותף (עיין סיכומי האישה).

ג. ביחס לדרישה לתשלום דמי שימוש מהבעל הגר בדירה המשותפת ב[...] בגפו, מבהיר ביה"ד הואיל ולא הייתה מניעה הלכתית או חוקית שמנעה מהאישה לגור באותה דירה, והיא נמנעה מכך על פי שיקול דעתה והבנתה, הבעל אינו חייב לשלם שכ"ד ראוי, כפי שהאישה לא שילמה שכ"ד ראוי בתקופה שבה היא נותרה לגור לבד בדירה. אולם מיום הגירושין ואילך, הואיל וקיימת מניעה למגורים משותפים, יש מקום לחייב דמי שימוש ראויים, וביה"ד ידון בכך בבא העת.

ניתן ביום י"א אדר ב' תשע"ו (21.03.2016).



לתחילת פסק הדין