כבוד האב"ד הרב מיכאל עמוס:

הוגשה בפנינו תביעת גירושין על ידי האשה.

הצדדים נישאו בשנת התשס"ב (24/10/02), מנישואין אלו נולדו לצדדים שני ילדים שהם קטינים.

הצדדים הכירו כאשר הבעל היה אדם חילוני ובא מבית חילוני, אולם קודם הנישואין הבטיח לאשה כי יתחזק במצוות וישמור שבת. ומנגד, האשה היתה שומרת תורה ומצוות ובאה מבית שומר תורה ומצוות, וגם עתה שומרת תורה ומצוות.

עתה עותרת האשה לבית הדין ומבקשת לחייב את בעלה במתן גט.

מטענות האשה עולות כמה טענות ונבארם אחת לאחת.

העובדות אשר שני הצדדים מודים בהם, הן:
 כיום הבעל אינו שומר תורה ומצוות, נוסע בשבת ואף מדליק את המחשב בשבת, בבית.
 בין הצדדים אין יחסי אישות למעלה משנתיים, אולם שניהם מודים כי לא רק שהם מתגוררים בדירה אחת ובחדר אחד, אלא ישנים במיטה אחת, אולם אין ביניהם יחסי אישות.

א) טענת עובר על דת
האשה טוענת כי בעלה נוסע בשבת וגם מדליק את המחשב ביום השבת.

הבעל הודה כי אכן הוא נוסע בשבת. עוד הודה כי כשהוא הולך למשפחתו, אינו שומר שבת אם כי "אני משתדל", לדבריו.

האשה טוענת כי הכירה אותו כשהיה חילוני והיא נישאה לו אע"פ שהיא מבית דתי. הוא הבטיח לה לשמור שבת, אולם את זה הוא לא עשה, רק בהתחלה לסירוגין.

הנה דין זה של עובר על דת לא הוזכר בגמרא, אולם בראשונים כתבו דדין איש העובר על דת כדין האשה.

ועיין בפד"ר כרך ח' עמ' 223 (הגאונים כב' האב"ד הרב ז' גרז, דיין: הרב א' שפירא דיין: הרב א' י' לנאל) שכתבו:

"דהנה כתב בתוס' רי"ד הנדפס בש"ס וילנא וז"ל בד"ה נודרת וכו':
"וקשה לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד קובר את אשתו דכתיב: ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ונ"ל דכ"ש הוא דהשתא האשה היא מפסדת דינה מה שראוי לינתן לה ונשתעבד לה בעת שנשאה, קנסינן לה שתצא שלא בכתובה, כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה נותן לה, דיוציא ויתן כתובה. וכן כמו אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבלות וטרפות שתוכל אשתו לתבוע גרושין ממנו ויוציא ויתן כתובה".

וכן כתב "שלטי גבורים" בשם ריא"ז:
"וכן אם הוא נודר ואינו מקיים או שהוא מאכילה דברים האסורים יוציא ויתן כתובה כמו שביאר מז"ה שהוא הוא התוספות רי"ד רבינו ישעיה מטראני. כך גם הובאו הדברים בשיטה מקובצת בשם הנ"ל, וכן כתב הריב"ש בחידושיו בלי שום חולק".

וכן ברמ"א דאפילו לדעת האומרים שאין כופין במומר או שאר עובר על דת באם פושע ובמאכיל לה דבר האסור כופין. וגם "נודע ביהודה" מהדורא תנינא (סימן צ"א, אה"ע) כתב וז"ל:

"הנראה לעניות דעתי בזה דאין חלוק בינו לבינה כלל, וגם היא בעוברת על דת כל מה דחשיב בגמרא היינו דבר שמכשילתו או בנודרת שהטעם שגורמת מיתת בניו, או בעוברת על דת יהודית שהם דברי פריצות שבזה יש לחוש שתבוא לידי זימה, אבל בעוברת על שאר עברות חמורות במה שאינה מכשילתו אפילו אכלה חזיר ולא האכילתו או לבשה שעטנז, לא מצינו שיכול להוציא בלא כתובה וכו'. וכמו כן אני אומר באיש שאם הכשיל את אשתו שהאכילה דבר האסור, כגון שהביא בשר לביתו בשר נבילה במקום שחוטה והאכיל את אשתו, אז יוציא ויתן כתובה, שהרי אי אפשר לה להזהר מזה שהרי מזונותיה עליו ולא תוכל לחקור בכל עת שיביא בשר ושאר מאכלין שיש לחוש להם לדבר האסור. וגם בזה צריך התראה קודם כמו האשה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'".
הרי נמצאנו למדים דדין האיש כדין האשה לגבי עובר על דת, והיינו דבאשה יוצאת שלא בכתובה ובאיש יוציא ויתן כתובה.

והנה בשו"ע אהע"ז (סימן קנ"ד סעיף ג') כתב הרמ"א:

"איש המכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בי"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבי"ד יש אומרים כי כופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת ושתיים".

וכתב בביאור הגר"א (סימן קנ"ד ס"ק י"א) :

"ובלבד שמתרין בו תחילה דלא גרע מעוברת על דת. ונראה מדברי הגר"א דאיש המכה את אשתו דינו כעובר על דת ולכן צריך התראה. באור הדברים הוא פשוט, שאם הבעל מכה את אשתו, הרי הוא עובר על לאו דלא יוסיף, ומאחר והדברים נוגעים לאשתו הרי הוא ממש עובר על דת, כמו נודר ואינו מקיים שכתבו הקדמונים דיוציא ויתן כתובה לאחר שהתרו בו".

וכן בב"ש (ס"ק א') הביא תשובת הרא"ש (כלל לב סי' ח') דכתב שם דאשה שהמירה, לא הוי עוברת על דת משה ויהודית כיוון שאינה מהחששות שיכולה להכשיל את בעלה.
וז"ל הרא"ש:

"יש רוצים לומר שיש להם דין עוברת על דת להפסיד כתובתה ואמת הדבר כי עוברת על דת ואע"ג דמיראה פטור ממיתה, מכל מקום חייב אדם למסור נפשו על קידוש ה' ועוד דפר"י עבודת כוכבים שאין דרך לעובדה אלא מאהבה ומיראה, ואין להאריך בזה. מכל מקום נראה לי דלא הפסידה כתובה דלא מיקרי עובדת על דת משה אלא בדברים שמכשלת בהם הבעל כדברים המפורשים במשנה (כתובות עב.) מאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לו חלה, ונודרת ואינה מקיימת ומשמשתו נדה, תדע לך דקאמר בגמרא בנודרת ואינה מקיימת, דאמר מר בעוון נדרים בנים מתים אלמא בשביל העוון שאינה מקיימת נדרה לא מיקריא עוברת על דת להפסידה כתובתה, אלא שגורמת תקלה לבעלה שבניה מתים".

ובגמרא ירושלמי מפורש היטב דגרסינן בירושלמי על ההיא משנה ניחא כולהון דאית ליה בהון נודרת ואינה מקיימת מה אית ליה בהדיה יכול מימר אי איפשי באשה נדרנית דקוברת בניה דוקא דת משה ויהודית דקתני במתניתין, אבל אכלה חלב נמלה ודם, אפילו למ"ד מומר לדבר אחד, הוי מומר לכל התורה כולה אינה חשודה על אלו שאימת בעלה עליה כדאמרינן גבי עבד אימת רבו עליו ולא מגרש לה אלא בכתובה. אמנם יש לדקדק שמא גם בדבר זה תגרום תקלה לבעלה שמא לבנים אשר תלד וגם שמא לא יהיה רשאי להיות עמה במקום שיפדוה שיכירוה".

מבואר מדברי הרא"ש דאף אשה שאינה שומרת תורה ומצוות ומסרבת עדיין לחזור בתשובה, אינה נקראת משום כך עוברת על דת (אמנם עוברת על דת אבל לא לנידון דידן) ואינה מאבדת את נאמנותה בגלל זה.

כי בגלל עצם העוון שעשתה אינה נחשבת לעוברת על דת ורק בגלל שגורמת תקלה לבעלה נחשבת לעוברת על דת, ובלא הלעז או הסתה, אינה נחשבת לעוברת על דת. וא"כ הוא הדין באיש, דבעושה עבירות שאינם פוגעים באשה או בבנים, לא מיקרי עובר על דת.

וכן הדברים מפורשים בהגהות מימוניות (אות ד' פרק כ"ה מהל' אישות) וז"ל:

"כתב מורי רבינו עובר על דת או אפילו משומד, אין כופין אותו להוציא ותדע מדלא מנה רשע עם שכופין אותן להוציא. דטב למיטב טן דו מלמיתב ארמלו אם לא שעבר על דת שקיבל עליו חרם שהוא כלפי דידה כגון שלא להכותה או לא להקניטה".

ועיין בספר "לב ארי" לגאון אריה ליה הלוי הורוביץ עמוד עח.

מכל הנ"ל מבואר דעובר על דת רק אם הוא פוגע באשה או בחיי המשפחה ומכשילם. וא"כ בנידון דידן שאכן הוא מחלל שבת, נוסע או מדליק לעצמו את המחשב, לא ניתן לתת לו דין של עובר על דת כדי לחייבו לתת לה גט.

ב) טענת "מאיס עלי":
מתוך דברי האשה בדיון עולה, כי האשה טוענת כי בעלה מאוס עליה.
והנה לך דבריה:

"אנחנו שנתיים לא חיים יחד יחסי אישות, כדי לקיים יחסי אישות צריך לכבול אותי באזיקים ולאנוס אותי. נכון שאנחנו באותה מיטה, זאת בגלל שרציתי להיות קרובה אל הילדים".

הבעל מודה שאכן אין ביניהם יחסי אישות למעלה משנתיים, אע"פ שישנים באותה מיטה.
עוד טוענת האשה:

"גם אחרי הדיון הראשון נסענו יחד לפראג והיינו במלון, וגם שם רבנו ולא קיימנו יחסי אישות ונסעתי איתו כדי לא לפרק, כדי לתת צ'אנס וזה לא הלך, רק רבנו".

לטענת האשה, הבעל היה משפיל אותה, מכנה אותה בכינויי גנאי "כלבה", "מטורפת", "חולת נפש", וזה קרה מספר פעמים, ולכן "אמרתי לו לעזוב את הבית, ואכן הוא עזב לזמן מסוים".

גם הבעל טוען כי עזב על מנת שירגעו הרוחות.

מנגד, הבעל טוען כי הדבר קרה בעידנא דריתחא.

בדיון שהתקיים בתאריך טו' בטבת התשע"א (22/12/2010), טוען הבעל שמספר הפעמים שכינה אותה בשמות אלו היה פחות מעשר פעמים. אולם, האשה טענה מנגד כי זה קרה כל הזמן ארבע או חמש פעמים בחודש שהיה מכנה אותה וזה התחיל מיד אחר הנישואין.

עוד טוענת האשה, כי הוא זרק ופיזר את כל תכולת הארון, גם טורק דלתות.

גם על טענה זו, הבעל הודה, אלא שטען כי זה ג"כ בעידנא דריתחא.

לשאלת ב"כ הבעל, אמרה האשה כי היא שונאת אותו (את בעלה). אולם אח"כ חזרה ואמרה כי היא מוכנה ללכת איתו אחר הגט למסעדה עם הילדים לאוכל, כי "אינני שונאת אותו, הוא אב ילדי".

מכל מקום האשה אומרת כי לפעמים אכן מתעבת אותו. עוד השיבה האשה לב"כ הבעל "אינני רוצה להיות נשואה לאחיך (ב"כ הבעל הוא אח הבעל) ואינני אוהבת אותו כלל. האדם הזה גורם לי לבכות כל היום ולהיות עצובה".

וכן בדיונים אמרה כמה פעמים כי היא אינה רוצה לחיות איתו, ו"הגיעו מים עד נפש".

בית הדין הציע לאשה ללכת ליעוץ אולי זה יקצר את הדרך והבעל יבין כי אין מקום לשלום בית. האשה סירבה בתוקף ואמרה :

"אני התחננתי לפניו שנלך בעצמנו ליעוץ, הוא לא הסכים וטען כי אין לו כסף. אני לא מוכנה ליעוץ. הוא גורם לי לבכות, הגיעו מים עד נפש".

הנה אם בדבריה יש טענת "מאיס עלי", לכאורה דבריה נתונים בספק, בתחילה אמרה "אני שונאת אותו", אמנם אח"כ חזרה בה ואמרה "אני לא שונאת אותו", לאחר מכן אמרה "לפעמים אני מתעבת אותו". ושוב טענה כי כמה פעמים הוא השפיל אותה וכינה אותה בשמות גנאי כגון "כלבה", "חולת נפש", "מטורפת", האם טענות אלו מגלות כי אכן יש "מאיס עלי" לכולי עלמא.

הנה מהר"א ששון בספרו "תורת אמת" (סי' קפ"ו) (הובא ב"באר היטב" ס"ק י"ב וב"אוצר הפוסקים" ס"ק יד) נסתפק בזה וז"ל:

"וזה עיקר דברי הספק הוא אי בעינן 'מאיס עלי' מחמת בעילה או לא, כי הנה הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות הלכה ח' כשבא להזכיר דין 'מאיס עלי' כתב שואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, נראה מתוך דבריו המדוקדקים בכל מקום שכוונתו לאמר דמה שאמרה הגמרא (כתובות סג:) 'מאיס עלי' היינו שתהיה טענתה שאינה יכולה להבעל לו מחמת מיאוס, וכמו שמתוך דקדוק תיבת 'מאיס עלי' כבשר חזיר אבל אם לא היתה טענתה מחמת מיאוס הבעילה, לא הויא טענת 'מאיס עלי'. ואף שתאמר 'איני רוצה בו או שנאתיו או לא יקרא בעלי'... אין מורים אלו הלשונות על טענת 'מאיס עלי' שאפשר שהשנאה לא היתה מחמת מיאוס רק מחמת קטטה ומריבה או דבר אחר ואז לא הויא טענת 'מאיס עלי'.

ויש עוד מעט ראיה על זה מדקאמר בגמרא הכי דמי מורדת אמר אמימר אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. אבל אמרה 'מאיס עלי', כייפינן. ואם איתה דכל שאינה רוצה בו, הויא כטענת 'מאיס עלי' אמאי שינתה הגמרא מלשונו הא דקאמר בעינה ליה . . . הוי ליה למימר אבל אמרה לא בעינא ליה ... ומדנקט לישנא ד'מאיס עלי' משמע דבדוקא נקט ליה אבל דלא אמרה מאסתיהו אע"ג דקאמרה שנאתיו איני רוצה בו לא יקרא עוד בעלי וכו' אפשר דלא הויא טענתה טענת 'מאיס עלי' כל זה אפשר לצדד בזה.

ואפשר לומר גם כן להיפך ד'מאיס עלי' הוא פירוש שנאתיו איני רוצה בו ... דהיינו "מאיס עלי" היינו שנאתיו וכמו שמצינו להרמב"ם עצמו שסיים בלשונו שם ואמר שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה ולא אמר למאיס עליה ... ומאי דלא נקט בגמרא לא בעינא ליה היינו לדייקי שאנו צריכים לידע שיש שם אמתלא לכשתהיה שם שנאה.

ויש עוד ראיה ממה שכתב בטור בשם רבינו מאיר מרוטנבורג שכתב שהיה דן דין "מאיס עלי" כשלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו (הובא ברמ"א סעיף ג'). הרי אע"פ שלא היתה המאיסות מחמת הבעילה, רק מאיזה דבר נכון ומתקבל סגי . . . ועוד ראיה מדברי הרא"ש בפסקים (כתובות פרק ה' סי' לה)".

ומסיים ב"תורת אמת":

"כל זה אני מסופק בנ"ד ולא מצאנו בשום מקום מהפוסקים הכרח גמור ולא אפילו מקצת הכרח בשום צד מהצדדים הללו ואפשר שהם הניחוהו לרב פשטותו".

ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת "שנאתיו לא יקרא עוד בעלי", הויא "מאיס עלי".

אם כן בנידון דידן שאומרת שנאתיו (אמנם חזרה בה) ושוב אמרה "לפעמים אני מתעבת אותו", והעיקר מחמת ההשפלות שעושה לה שמכנה אותה בשמות גנאי "כלבה", "חולת נפש", אע"פ שלבית הדין אמר שזה בעידנא דרתיחא, מכל מקום הודה שאמר זאת כמה פעמים, ומה שאמר שאומר זאת בעידנא דריתחא, טענה זו אין בה ממש אם חוזר על עצמו, וודאי שכאשר הכל מתנהל על מי מנוחות, אין אדם שיכנה אשתו בשמות גנאי כאלה.

אם כן הוי ספק אם דינא כדין "מאיס עלי".

אלא עדיין יש לעיין בנידון דידן שהרי גם האשה וגם הבעל מודים שאין בניהם יחסי אישות למעלה משנתיים, וגם מודים כי הם ישנים באותה מיטה. ואם כן אם מאיס עליה איך יכולה לישון עמו למעלה משנתיים באותה מיטה, הרי ודאי שאינם ישנים עם מעילים, ואיך יכולה לסבול אותו באותה מיטה. אמנם אמרה שלא עזבה את המיטה בגלל שהיתה רוצה להיות קרובה לילדים, אולם אם הבעל מאיס עליה, ודאי שלא יכולה לישון איתו באותה מיטה, יש ביכולתה לעבור לחדר אחר עם הילדים.

אולם אפשר לומר להיפך אם שנתיים ישנה איתו באותה מיטה, ושניהם מודים שלא חיו חיי אישות, אין לך מאיס גדול מזה ששנתיים שניהם באותה מיטה ולא מתקרבים זה אל זה ולא איירי כאן בפלטי בן לאיש, אלא ודאי הוי מאיס בעינה. והאשה מודה שלא קיימו יחסי אישות בגללה, כשהבעל כן רצה והיא לא הסכימה בכל תוקף.

מכל מקום מידי ספק לא יצאנו.

ואחר העיון נראה דאין ספק כלל, הנה מלבד מה שפסק ב"תורת אמת" דגם טענת "שנאוי עלי" או "אינו בעלי עוד", הינה טענת "מאיס עלי".

יש לומר דבנידון דידן אכן יש "מאיס עלי" שהרי האשה כשנשאלה על יחסי אישות אמרה "צריך לכבול אותי באזיקים ולאנוס אותי". והנה לך מפורש שאומרת האשה על חיי אישות שאינה יכולה להבעל לו מרצונה רק אם יאנוס אותה, וזאת לאחר שיכבלו אותה באזיקים, כלומר דאם לא יכבלו אותה באזיקים, היא תתנגד לו ולא תרצה להבעל לו. וזה הוא לשון הרמב"ם "איני יכולה להבעל לו מדעתי" הויא טענת "מאיס עלי" מחמת בעילה.

ועיין תוספות (ריד) על כתובות (סג:) שכתב:

"דכיוון דבעלה מאיס בעיניה, אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן. ואפילו אשה כשרה אי אפשר לה להיבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל וזה דומה לאדם שאין יכול במאכל השנאוי לו ונתעב עליו".

ועיין עוד באוצר הפוסקים (ס"ק יד) שהביא את דבר הר"מ ברדוגו בספרו "לב מבין" (סי' כט) שכתב כי ב"באר היטב" (ס"ק לב) הביא את דברי מהרש"ל (בשו"ת מהרש"ל סימן פט) שכתב:

"אם אמרה "מאיס עלי" מחמת מעשיו הרעים ששותה יין תמיד, אין לך מאיס יותר מזה. ואם כן יש לומר כל שאמרה "מאיס עלי" מאיזה סיבה, דינא כאומרת "מאיס עלי"

ושוב הביא את דברי התשב"ץ (ח"ג סי' ק"י) שכתב דאם לא רצתה לילך לעירו דינא כדין "בעינא ליה ומצערנא ליה" וכתב לחלק, לכן נראה דאם השנאה מחמת גופו או מעשיו הרעים הוי בכלל "מאיס עלי". אבל אם כשנראה מחמת סיבה חוץ מגופו וחוץ ממעשיו, הוי בכלל בעינא ליה.

ואם כן בנידון דידן שאמר לה "כלבה", "חולת נפש", טורק דלתות וכו', עד כדי כך שאמרה הגיעו מים עד נפש, איני יכולה להסתכל על הפרצוף הזה חמש שנים התחננתי לפניו שישנה את דרכיו ולא הועיל דבר". הרי זה בכלל מעשיו הרעים שהויא טענת "מאיס עלי".

ועיין עוד בשו"ת "אמרי אמת" לגאון ר' יצחק אלמליח שליט"א עמוד כ"ג.

עוד יש להוסיף בנידון דידן טעם וטענה לסיבת מאיסות האשה בבעלה.

הנה כפי שכתב חברי כי מדובר באשה שבאה מבית שומר תורה ומצוות (אבא ראש ישיבה) והבעל אדם חילוני שהבטיח לשמור תורה ומצוות. א"כ אשה זו מרדה בדרך בית אביה בבחירת חתן, ומ"מ היא המשיכה לשמור תורה ומצוות, ועדיין ממשיכה בדרך התורה והמצוות. אולם מרדה, מבחינה זו שהיא בחרה חתן שרחוק מדרך זו, בלשון המעטה. ודאי במעשה זה היא יצאה נגד כל בני ביתה וחשבה אחר הבטחת הבעל כי ילך עמה בדרך זו – ועתה אין הבעל עומד בזה, לא רק שלא מקיים מצוות התורה, אלא אף מחלל שבת בבית ובפרהסיא וזה גרם לאשה מפח נפש גדול. בבית אביה היא בגדה, ומנגד גם בעלה בוגד בה שאינו מקיים הבטחתו. נמצאה אשה זו טועה בעיני הוריה וכל משפחתה, ובעלה מהתל בה שמונה שנים רק מבטיח ולא מקיים.

עובדה זו גרמה לה גם למאוס בבעלה אחר שהקריבה את כל דרך משפחתה ונישאה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות וזה דבר לא קל, לצאת נגד כל בני ביתה ואף נגד מצפונה ודרך חייה, ובעלה שמונה שנים מפנה לה עורף. ודאי שגם זו סיבה בפני עצמה שגורמת לאשה מאיסות מבוררת בבעלה, וזאת מלבד המאיסות שכתבנו שנבעה מההשפלות והקללות של הבעל נגד אשתו ("חולת נפש", "כלבה") שבאו בעקבות בקשת האשה שיצא לעבוד ויפרנס את בני הבית שהרי הגיעו למצב שבו הוחזרו צ'קים שניתנו עבור שכר לימוד של הגן וכפי שכבר פרטנו בפסק הדין.

סוף דבר. בנידון דידן איכא אמתלא מבוררת, ואשה זו מואסת בבעלה באמתלא מבוררת - בגלל:
1) אישה שמקללים אותה ומשפילים אותה ומכנים אותה בכינויי גנאי "כלבה", "חולת נפש", בגלל שביקשה מבעלה כי יצא לעבוד.
2) אשה שהקריבה את כל דרך הוריה ומצפונה ונישאה לאדם חילוני שהבטיח שילך בדרך המצוות ומפנה לה עורף שמונה שנים ואינו מקיים הבטחתו ואף לא הסתפק ב"שב ואל תעשה", אלא בקום ועשֵה, מחלל שבת, והאשה אינה יכולה לחיות עמו.
3) אשה שבמשך חמש שנים מתחננת לפני בעלה שיבוא ליעוץ והוא מסרב ואינו מוכן.
4) אשה שישנה עם בעלה באותה מיטה שנתיים ימים (ודאי שאינם ישנים עם מעילי חורף) ושניהם מודים כי אין ביניהם יחסי אישות.
5) אשה שאומרת "כדי לחיות חיי אישות עם בעלי צריך לכפות אותי למיטה ולאנוס אותי".
אם מאן דהוא יסבור כי זו לא נקראת מאיסות באמתלא מבוררת, הרי הוא טח עיניו בקרקע וממאן לראות את האמת וללכת בדרך הישר.

ג) הדין בתובעת כתובתה
אולם טוען ב"כ הבעל מאחר וב"כ האשה בסיכומים הוסיף וכתב שיש לחייב את הבעל גם בכתובה וגם בפיצויים, אם כן דינה כדין אשה שטענה "מאיס עלי" ותובעת כתובה, דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר וכמו שכתב רמ"א. וז"ל רמ"א:

"ודוקא כשמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא".

וא"כ גם כאן מאחר ותבעה בסיכומים, דינה כן.

אולם יש לדחות זאת מאחר ובכל הדיונים האשה וב"כ לא תבעו כתובה ודיברו אך ורק על גט, וגם כאשר בית הדין ניסה לדבר על הממון והרכוש ענו האשה וב"כ כי אינם רוצים לטעון בזה כאן, כיוון שתבעו פירוק שיתוף מחוץ לכותלי בית הדין.

מה עוד שסיכומים כשמם כן הם, סיכומים של כל הדיונים, אבל לא פתיחה של תביעות חדשות שלא עלו בדיונים. פתיחת חזית חדשה, ניתן לעשות זאת במהלך הדיונים ואף שלא נכתבו בכתב התביעה כמ"ש בתקנות הדיון. לכן מ"ש ב"כ הבעל לחייב כתובה ופיצוי, לא ניתן להתייחס לו כתביעה, וזה לא מיקרי תבעה גט וכתובתה, אלא שעדיין יש לדון שהרי היום בתי הדין אינם פוסקים גם כתובה וגם מחצית הרכוש הרשום ע"ש הבעל בלבד, שהרי אף חתן לא היתה כוונתו גם לתת מחצית מרכושו הרשום על שמו בלבד וגם לתת כתובה. (ודאי שרכוש הרשום ע"ש שני הצדדים תמיד מתחלק).

אם כן כאשר אשה תובעת מחצית מהרכוש שרשום ע"ש הבעל בלבד, הויא כתבעה כתובתה, ולכן אם תובעת בבית הדין גט בטענת "מאיס עלי" ותובעת מחצית הרכוש בבית משפט, א"כ שוב אינה נאמנת בטענת "מאיס עלי" וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר כמ"ש רמ"א. ודינא כדין תבעה גט וכתובה.

ד) הדין בתובעת מחצית מהרכוש
באוצר הפוסקים (ס"ק ד') הביאו את דברי ה"בית יעקב" (סימן עז ד"ה וקבורתה) דנסתפק בזה האם מה שאמרו שאינה תובעת כתובתה היינו שאינה תובעת גם נדוניתא, אבל בתובעת נדוניתא דינא כתובעת כתובתה.

ופירש שם ה"בית יעקב" דהאבעיא בגמ' (כתובות סג עמ' ב) אי הפסידה בלאותיה ב"מאיס עלי" וכתב אי אפשר לומר שהאבעיא היא אי הבלאות הן בכלל הלשון שאמרה לא כתובה בעינא דא"כ הוי ליה למיבעיא בכל מוחלת דעלמא כשמוחלת הכתובה אי יש בכלל זה הבלאות, אלא בעל כרחך האבעיא היא כיוון שאינה יכולה לומר "מאיס עלי" רק כשאומרת שמוחלת הכתובה אי צריכה לומר ג"כ שמוחלת הבלאות ואז דוקא נאמנת לומר "מאיס עלי" אי דילמא דסגי במחילת הכתובה לבד להיות נאמנת לומר "מאיס עלי".

ושם כתבו שם בשם ה"חקרי לב" (סי' ל"ב ד"ה אכן) :

"נראה דתבעה כתובה היינו עיקר כתובה מנה ומאתים, אבל אי תבעה נדוניתא לבד, אין דינא כמורדת (דבעלו"ל) ונראה לי להכריח זה שהרי בכלתיה דוב זביד דתפסא שיראי פירשו רוב הראשונים (רש"י רשב"א ועוד) דאיירי ב"מאיס עלי" ולא במורדת וא"כ תיקשי כיוון דתפסא לכתובה (כוונה לפרעון נדוניא), אין זאת "מאיס עלי" אלא מורדת אלא ודאי דכתובה לחוד ונדוניא לחוד".

ועיין בפד"ר כרך י"ב עמוד 372 (לגאונים א' הורוביץ נ' בן-שמעון ו-א' ד' שינפלד) שהביאו ראיה לדברי ה"חקרי לב" מתוספות ושוב חזרו בהם ונשארו בצ"ע בגלל ספקו של ה"בית יעקב" ושם באוצר הפוסקים שוב הביאו את דברי "פאת הנגב" (סי' טו ד"ה אמנם) שאחר שהביא את דברי מהרשד"ם (סי' קלה) כתב ומתבאר מדבריו דהא דאמרינן דכשתובעת כתובתה יש לה דין מורדת (בעלו"ל) הוא אפילו שתובעת נדוניתא לבד, שכן היה נד"ד שהיתה תובעת נדוניא לבד וכתב הרב דכיוון שתובעת כתובה, יש לה דין מורדת".

אולם בספר "צל הכסף" (סי' יא דף פא ד"ה והגם) כתב:

"והגם שהביא "פאת הנגב" ותפס זאת להלכה פסוקה ולעומת זאת ה"חקרי לב" דקדק דלא הויא כתובעת כתובה . . . דגם בזו מידי מחלוקת לא יצאנו וחזר הדין דיכולה לומר קים לי".

ולכאורה היה נראה לומר דבתובעת רכוש מחוץ לכותלי בית הדין, תלוי במחלוקת בתובעת נדוניא אי דינא כתובעת כתובה.

אולם אחר העיון, זה אינו דנדוניא זה רכוש ששייך לה שהכניסה, דהיינו או כנכסי מלוג או כנכסי צאן ברזל דיש לבעל בהם זכות פירות בלבד. ובזה נחלקו, אולם בתובעת רכוש ע"פ חוק איזון משאבים הדין שונה ונסביר הדברים.

בתביעה לחלוקת רכוש בין בני זוג שחלה עליהם הילכת השיתוף הרי מיום שנישאו זה לזו כל מה שירוויחו מיד הופך שייך לשני הצדדים, ובשעת הפרידה לא הויא תביעה לממון אלא תביעה לחלוקת ממון ששיך לשניהם.

אולם בחוק איזון משאבים זה אינו – כי רק בשעה שתובעים חלוקת רכוש על פי חוק איזון משאבים ברגע זה אומרים אם מחלקים הרי צריך עתה להתחלק שווה בשווה ולאזן את הנכסים בחלוקה שווה אע"פ שאינם רשומים בחלקים שווים. א"כ עתה בתביעה ע"י אשה לפירוק שיתוף, הויא תביעה של כספים. אלא דיש לחלק דאם אלו כספים ונכסים שהצדדים צברו בחלקים שווים וזכויותיהם שוות ורשומים ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים כך שאף אחד לא לוקח מחבירו, אלא כל אחד לוקח חלקו. הרי זה נתון במחלוקת דתובעת נדוניתא ובזה יכולה לומר קים ליה, כיוון שהיא מוחזקת בנדוניתא ולא מיקרי תובעת כתובה ולא הפסידה טענתה של "מאיס עלי". אולם אם האשה בסופו של דבר ע"פ חוק איזון משאבים בתביעתה מקבלת נכסים וכספים מחלקו של הבעל, הרי זה הוי כתובעת כתובתה, ושוב אין לה דין מורדת ד"מאיס עלי" אלא דינא כמורדת דבעלו"ל. ועיין בשו"ת "יחוה דעת" לגאון ר' יצחק חזן זצ"ל (סי' לז עמ' קטו).

ה) הפסיקה בתבעה כתובתה אם מפסידה טענת "מאיס עלי", בדין זה נחלקו הר"ן והרא"ש.

בב"י כתב בשם תשובת הר"ן וכן היא דעת רש"י וכן דעת הרשב"ם, וכ"כ ר"ת ורבנו יונתן מלוניל וז"ל הר"ן בתשובה סימן י"ג:

"ודעו שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה על פי המשפטים האלה דוקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו. אבל באומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה, חוששין שמא עיניה נתנה באחר וחזר דינא לדין מורדת דבעלו"ל".

וכן פירש רש"י בכתובות (סג עמוד ב' ה"ד):

"מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה וכתב רש"י שם – אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה". ע"כ.

וכן הרשב"א בתשובה (חלק ו' סי' עב) כתב:

"האומרת מאיס עלי האמור בגמרא הוא כשהיא תובעת להתגרש ואומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו אלא יתן לי גט ואצא, זו היא ששנו אומרים שהיא ודאי באה מטענת המיאוס ואנוסה היא זו דליבא אנוסה ולא אמרה כן מפני שנתנה עיניה באחר, דאילו נתנה עיניה באחר היתה תובעת להתגרש וליטול כתובתה".

וכ"כ ר"ת בספר הישר חלק התשובות (סי' רד):

"אבל אמרה מאיס עלי לא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו כן פירש רבינו זקני (רש"י)".

אולם הרא"ש בתשובה נראה דחולק בזה על הר"ן.

ב"לחם רב" (סי' נ"ב) אחרי שהביא דעת הר"ן בזה כתב:

"ומכל מקום קצת אני חולק בזה שהרי הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סימן י"ד כתב באשה שטענה מאיס עלי איני רוצה לדור עמו ואני רוצה שיגרשני ויתן לי כתובתי נתן לה שם הרא"ש דין מאיס עלי".

וגם ב"חקרי לב" (סי' לה) נסתייע מדברי הרב "לחם רב" בנידון דידיה משמע דס"ל ג"כ הכי בדעת הרא"ש. ועין ב"עזר משפט" (סי' ו' עמ' מ"ז) שכתב להוכיח מדברי הרא"ש שאין הכרח דחולק על הר"ן, אולם בשו"ת "יביע אומר" (חלק ה סימן יג אות א) כתב להוכיח שאכן צדקו דברי ה"לחם רב" ואכן הרא"ש חולק על הר"ן כדעת הב"ח בדיני "מאיס עלי" בקצרה.

אולם בב"ש בדין מורדת. ובשו"ת מהרש"ל (סי' סט) ובשו"ת מהרשד"ם (סי' קלה) וב"נודע ביהודה" מהדו"ק (סי' סה), כולם הובאו באוצר הפוסקים עמוד 22 דס"ל דבתבעה כתובה, אין לה דין "מאיס עלי".

אולם ב"חקרי לב" שהובא לעיל, כתב דס"ל בדעת הרא"ש וכ"כ ב"נתיבות המשפט" (דף יג סוף טור ג) דמפשט דברי הרמב"ם נראה כל שאמרה "איני יכולה להבעל לו" ואע"פ שלא אמרה "איני רוצה בכתובתו", שומעין לה.

וב"עזר משפט" (סי' ו') (נדפס בפד"ר כרך י' עמוד 335) כתב דהלכה זו שתובעת כתובתה, נפקע ממנה דין "מאיס עלי", אינה הלכתא בלא טעמא, אלא סברא היא שהואיל ו"מאיס עלי" יש צורך שתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל עליה כדמפורש בתשובת הרא"ש (כלל מ"ג סימן ח'), כלומר שעליה לשכנע את בית הדין כי טענתה שבעלה מאוס עליה, כנה היא, ולכן אם היא תובעת כתובתה, הרי תביעה זו מערערת את נאמנותה ויש בה כדי לעורר חשד כי הדברים על מאיסות בבעלה, אינם אלא תואנה ותחבולה כדי להוציא ממון.

ואם כן במקום אשר תביעת הכתובה לפי נסיבותיה, אינה מערערת את שכנועו של בית הדין בנאמנות הטענה של "מאיס עלי", וכנות האמתלא הרי אז יפסוק בית הדין "מאיס עלי" גם אם היא תובעת כתובתה (וכ"כ בפד"ר יד עמ 26).

וכ"כ בשו"ת יביע אומר" (חלק חמישי סימן י"ג אות ו') כתב:

"וא"כ גם כשאומרת: מאוס עלי יתן לי כתובתי ויגרשני, אם נראה לב"ד שהיא טועה וחושבת שמגיעים לה דמי כתובתה, נאמנת לומר שהוא מאוס עליה".

ועוד יש להוסיף דהיום בפי כל אשה טענה כי מגיע לה מחצית מהרכוש בגלל החוק.

וכן משמע ב"חזון איש" (סימן פט אות ד) שכתב:

"נראה דכל שיש רגלים לדבר ונכרים דבריה אף אם תובעת כתובתה, לא הפסידה דין מאיס עלי אלא בסתמא סמכינן אלא דמוותרת על כתובתה וחזינן שקשה לה להיות תחתיו ואינו מחמת נסע לזמן ולא תלינן בנתנה עיניה באחר דהרי הדבר ידוע בין השכנים. אבל באינה מוותרת על כתובתה מספקינן שאין הדבר קשה עליה אלא בסיבות קלות בחרה להתגרש ממנו ומקווה לאחר שחושבת שיהא לה טוב מהיות תחת בעלה הראשון ואין לדמות דין זה לאמרה 'מת בעלי' דהתם אין לנו אלא מה שגדרו חכמים שהם האמת והם גדרו אבל הכא בסברא תליא מילתא".

הובאו דבריו בפד"ר כרך י"א עמוד 203 ופד"ר כרך י"ב עמוד 371. וכ"כ בפד"ר כרך ו' בשם הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל.

ובפד"ר כרך ו' נכתב בשם הרב ישראלי זצ"ל שהדבר תלוי לפי ראות עיני הדיינים ואם רואים שאין מקום לחשוש שמא נתנה עיניה באחר, אז יש לה דין "מאיס עלי" אף שתבעה כתובתה.

א"כ בנידון דידן דאסקינן דיש לה דין מורדת דמאיס עלי עם אמתלא דכתבנו לעיל - דמשפיל אותה בשמות גנאי "כלבה", "חולת נפש" וכו', טורק דלתות, ישנה עמו באותה מיטה ולא מקיימים יחסי אישות. גם בנסעה עמו לבית מלון לארבעה ימים לא התקרבה אליו, ובבית הדין אומרת כי כדי לקיים יחסי אישות צריך לכבול אותה ולאנוס אותה. ובנוסף הבעל אינו שומר שבת ונוסע ומדליק מחשב בבית (אע"פ שהבטיח לה קודם הנישואין לשמור שבת ולהיות שומר תורה ומצוות), הרי דינא הוי כדין מורדת דטוענת "מאיס עלי", אע"פ שתובעת פירוק שיתוף ואע"פ שתקבל חלק מהרכוש והויא כתובעת כתובה, מכל מקום דינא הכי.

ו) הדין דבטוענת "מאיס עלי" הפסידה כתובתה
הנה ב"חזון איש" (סי' סט ) כתב נראה דלחובה מהימנא (כשטוענת מאיס עלי) והיאך אע"ג דלא הכריזו אבדה מיד כתובתה. ואע"ג דמשהינן לה י"ב חודש, מכל מקום יש נפקותא דאין לה מזונות מבעלה ולאחר י"ב חודש הפסידה כתובתה בלא הכרזה של ארבע שבתות.

אולם בשו"ת "יביע אומר" חלק חמישי (סי' יג) חלק וס"ל דהפסידה כתובתה מיד. וז"ל:

"והנה עמיתי הרה"ג הפוסק שליט"א כ' להעיר עוד בנ"ד, לפמ"ש ה"חזון איש": דנקטינן לדינא שאינה מפסדת כתובה עד לאחר י"ב חדש. ובאמת שדברי ה"חזון איש" הם שלא כדעת מרן הש"ע, וכמ"ש החזון איש בעצמו שם (סי' סט סוף אות ד): שדברי מרן הש"ע שהעתיק דברי הרמב"ם בדין: מאיס עלי שהפסידה כתובתה מיד, ולא הפסידה בלאותיה הקיימים, תמוהים, דכיון דלא פסק כד' הרמב"ם שכופין אותו לגרש, לא מצינו שיחלוק הרמב"ם על שאר פוסקים לחצאין, אלא נקטינן לדינא שאינה מפסדת כתובתה עד לאחר י"ב חדש, ומפסדת בלאותיה הקיימין בדלא תפשה. ע"כ.

ובמחכ"ת אין דבריו נכונים לדינא, כי מצאנו לכמה ראשונים שפסקו שאין כופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי, ואעפ"כ פסקו שהפסידה כתובתה מיד, אלמא דלא תליא הא בהא, וכאשר עיני המעיין תחזינה מישרים בדברי בעל המאור (כתובות סג:) שכתב בזה"ל: והיכא דאמרה לא בעינא ליה דהיינו מאיס עלי, לא כייפינן לה, ומפסדא לכתובתה כולה לאלתר, ונפקא מדעתו של בעל.

וכ"כ רבינו ישעיה הראשון בתוס' רי"ד (כתובות סג:) וז"ל: אבל אי אמרה מאיס עלי ואיני חפצה בו כלל יתן לי גיטי ואיני חוששת מכתובתי, לא כייפינן לה לעגנה ולעכבה שתפחות כתובתה מעט מעט, אלא אם רוצה הבעל נותן לה גיטה ותפסיד כתובתה מיד.

וכן מתבאר בתשו' הריב"ש (סי' שסב) שכ' דבמאיס עלי מפסדת כתובתה מיד, והריב"ש (בס"ס רט) כ', שכבר פשטה ההוראה שלא כדברי הרמב"ם שאומר שכופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, וכמו שהוכיחו כל האחרונים בראיות ברורות שלעולם אין כופין להוציא בטענת מאיס עלי. ע"ש. (וע"ע בתשו' הריב"ש ס"ס שסב, שלא רצה להכריע במחלוקת הרמב"ם והרשב"א אם במאיס עלי הפסידה בלאותיה הקיימים, אף שהדבר מוכרע אצלו שאין כופין לגרש בטענת מ"ע).

גם בשו"ת הרשב"ש (סי' מה) פסק: דמורדת דמאיס עלי מפסידה מיד כתובתה, ואינה מפסידה כלום מן הנדוניא שהכניסה לו (מבלאותיה הקיימים), ושכן הסכמת הרמב"ם והרא"ש, ושכן היה דן א"א הרשב"ץ ז"ל. ע"כ.

והרשב"ש עצמו (בסי' צג) כ': שר"ת והרמב"ן והרא"ש חלקו על הרמב"ם בדין כפיית הבעל לגרש בטענת מ"ע, ופסקו שאין כופין, וכל הכופה לגרש מרבה ממזרים בישראל, וכן היה דן אדוני אבי הרשב"ץ ז"ל שלא לכוף הבעל לגרש ולא לכופה לחזור אליו, וכן אנו דנין. ע"כ.

וכן פסק בשו"ת המבי"ט ח"א (ס"ס שדמ), שהאומרת מאיס עלי אין כופין את הבעל להוציא, ומפסידה כתובתה מיד, כד' ר' ישעיה הראשון הנ"ל. ע"ש. הא קמן כמה רעים אהובים למרן ז"ל, ואין ספק שדבריהם נעלמו מעינו הבדולח של החזון איש, ובודאי שעלינו לפסוק כהוראת מרן הש"ע, שהרי ידוע מ"ש התומים (סי' כה בקיצור תקפו כהן אות קכד): שח"ו לומר קים לי נגד הכרעת מרן הש"ע והרמ"א, כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם, ורוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם הזהב מכוון להלכה אף בלי כוונת הכותב, רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם, וחפץ ה' בידם הצליח. וכ"כ הגאון ממינסק בשו"ת אור גדול (סי' כז). ע"ש. ומכ"ש כאן שהבעל מוחזק בכתובתה.

וכן פסק להלכה ולמעשה הגאון מהר"י בן וואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חאה"ע סי' קכד). וכן מתבאר בשו"ת פרי צדיק (סי' ב). ע"ש. ואף שהרה"ג ר' אהרן בן שמעון בס' בת נעות המרדות (עמוד ח) קושר ג"כ דין הפסד כתובתה ונדונייתה מיד, עם דין כפיית הבעל לגרש, דהא תליא בהא, ותמה ג"כ על מרן הש"ע בזה. והאריך בזה הדברים בספרו הנ"ל. ע"ש.

נראה דאשתמטיתיה דברי הפוסקים הנ"ל דקיימו בשיטת מרן. (ובתשובה אחרת הארכתי לדחות הרבה מדבריו בספרו הנ"ל. ואכמ"ל). והדבר ברור שיש להורות כפסק מרן הש"ע. והדרינן למש"כ שהבעל המוחזק בדמי הכתובה יכול לומר קים לי כדעת הלחם רב והחקרי לב וסיעתם שהפסידה כתובתה בלי כל הכרזה. ומכ"ש שהיא עצמה טוענת: מאיס עלי, והיא נאמנת לחובתה, אע"פ שתובעת כתובתה. והרי זה כמבואר".

ז) בנידון דידן איכא הודאה כנגד הודאה
אלא דעדיין יש לדון בנידון דידן אם הפסידה כתובתה שהרי בנידון דידן טוענת האשה כי בעלה מאוס עליה ואם כן דינה כדין מורדת דמאיס לי ולפי זה הפסידה כתובתה מיד וכמו שכתבנו לעיל. אולם הבעל טוען ודאי שאינו מאוס עליה והיא מורדת בו כדי לצערו או כדי לקבל ממנו כספים כדברי ב"כ.

א"כ לדעת הבעל דינא כדין מורדת דבעינא ומצערנא ליה ותו אינה מפסדת כתובתה מיד, אלא אחר הכרזות ו-י"ב חודש, היוצא דלטענת האשה הפסידה כתובתה מיד. אולם לטענת הבעל אשתו לא הפסידה כתובתה מיד כל זמן שלא התרה בה ולא עשו הכרזות כדבעי למיעבד במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה.

ובהודאה נגד הודאה מוקמינן ביד המוחזק. וא"כ הבעל מוחזק בכתובה ותו אין לאשה כתובה מחלוקת מי נקרא מוחזק בכתובה. עיין בשו"ת "יביע אומר" (חלק חמישי סימן יג אות יב) דכתב דהאיש מוחזק בכתובה.

וז"ל שם:

"שהאשה שטענה מאיס עלי ותבעה כתובתה ורצה דיין אחד לטעון שהואיל ותבעה כתובתה דינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, וכל שלא הכריזו עליה בבתי כנסיות לא הפסידה כתובתה. נראה ודאי שהפסידה כתובתה מיד כדין האומרת מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובתי, אין לה דין מורדת מאיס עלי, אלא דמורדת דבעלו"ל צריכה התראה והכרזה. מכל מקום מאחר שלא הובא דין זה בשו"ע והבעל מוחזק בדמי כתובתה ויכול לומר קים לי נגד הנאמר בב"י שהואיל ויש מחלוקת באחרונים אם קיבלנו הוראות מר"ן במה שכתב בב"י או לא קבלנו, אלא מה שפסק בשו"ע בלבד, הבעל המוחזק יכול לטעון קים לי כמ"ד קבלנו הוראות רק מה שכתוב בשו"ע בלבד".

אולם בהערות הרב שלום משאש זצ"ל לספר "טללי שמואל" בהסכמתו שם כתב וביאר מי הנקרא מוחזק בכתובה וכתב דבמורדת הדורשת כתובה יש בה דבר נוסף לזכותה שדעת ה"בית יוסף" דהויא כמורדת בעלו"ל וצריך התראות והמלכות להפסידה כתובתה, כשלא נעשו – יש לצרף את רוב הפוסקים והמנהג שאין לומר קימלן כנגד מ"ש מר"ן בב"י והושמט בשו"ע הלא יצטרפו עם רוב הפוסקים דהויא האשה מוחזק בכתובתה (ולא הבעל).

הובא באוצר הפוסקים (סי' עז עמ' יב סוף אות ב).

ח) בנידון דידן גם הבעל מסכים להתגרש.
אמנם הבעל טען בדיונים כי הוא מעונין בשלום בית, אולם מעיון בפרוטוקול ביה"ד ובית המשפט מתברר שאכן גם הבעל מסכים להתגרש בעקבות המצב שנוצר.

בפרוטוקול ביה"ד מתאריך ח' בתמוז התש"ע (20/06/10), שורה 9 ענה הבעל אחרי בקשת האשה להתגרש: "אני הייתי מעדיף שלום". הנה לך כבר בתחילת הדיון לא היה הבעל נחרץ בבקשת שלום בית אלא אמר "אני הייתי מעדיף שלום", דהיינו אינו שולל גירושין.

ובשורות 62 -59 לפרוטוקול נכתב דלהלן:

"ביה"ד: אם היא מתעקשת.
הבעל : לא מתכוון להלחם איתה.
ביה"ד: מה זה לא להלחם.
הבעל : לא אעשה אותה עגונה, לא ילך אז לא ילך, לא מתכון לריב, היא אם ילדי".

הנה לך כי הבעל אומר במפורש שאם "לא ילך אז לא ילך", משמע שמסכים להתגרש.
ובשורה 551 נכתב:

"ביה"ד: אתה הצהרת שאם היועץ יקבע גט אז יהיה גט?
בעל: אני רוצה הסכם גירושין".

ואכן הבעל לא הגיש תביעת שלום בית רק לאחר הדיון הראשון.
ובדיון בבית המשפט מתאריך 15/07/10, כחודש אחרי הדיון בבית הדין, אמר הבעל לפרוטוקול בית המשפט (עמוד 1):

"בגדול יש נטיה לגירושין. יש עוד סעיפים שצריכים לברר בטרם אחתום, ואני אסכים לגירושין".

הנה לך מפורש שגם הבעל מוכן לגירושין, רק שרוצה לדעת באיזה הסכם ולאחר מכן הוא יתגרש. בעל שרוצה שלום בית אפילו כל הון שיתנו לו, לא יעזוב את אשתו. הוא שאמר שלמה המלך "אם יתן איש כל הון ביתו בוז יבוזו לו".


ט) עיין בפסק הדין של ידידנו הרה"ג פרדס שהאריך בדין מקלל את אשתו שאף שאין בהם קללות מיתה רק הכפשות והעלבות, דעת ה"לחם רב" שיש לו דין מקלל וממילא דינו כדין עובר על דת שצריך להוציא.

י) הדין בטוענת "מאיס עלי" אי כופין או אפילו לא מחייבים בגט
הנה לענין כפיה בטוענת "מאיס עלי" ואפילו באמתלא מבוררת, קימלן דלא כופין וכבר הארכנו בזה בפס"ד פרטו.

אולם לענין חיוב בטענת "מאיס עלי" הוא כשיש עוד טעמים לצרף בהא קיימא לן דמצרפין ומחייבים גט. עיין באוצר הפוסקים סימן עז סעיף ב אות יד עמוד כב ד"ה. ובשו"ת "יביע אומר" (חלק ג' סימן כ אות לד) כתב ואף שרבים מהפוסקים אינם סוברים כן (שכופים מן הדין או מן התקנה), וגם מרן השו"ע סובר שאין כופין. מכל מקום כשיש עוד צירופים להקל שפיר סמכינן על זה הלכה למעשה.

וכ"כ בפד"ר כרך ח' עמוד 126 פס"ד של הרבנים י. רוזנטל זצ"ל. כרך ט' עמוד 184 פס"ד של הרב ח' ג' צימבליסט שליט"א. פד"ר כרך א' עמוד 38, פס"ד של הרבנים ר' כ"ץ, י' מ' בן-מנחם. כרך ג' עמוד 13 -12, פס"ד של הרבנים הגאונים י' נסים, ו-ב' זולטי זצ"ל ולהבדיל הרב י' ש' אלישיב שליט"א.

אם כן בנידון דידן יש לצרף כמה צרופים כדי לחייב את הבעל בגט:
א ) טענת "מאיס עלי" של האשה כנגד הבעל, טענה שנראית לעיני ביה"ד לאור התנהגות הבעל ומעשיו.
ב ) גם הבעל מעונין בגט, רק רוצה הוא הסכם גירושין קודם הגט.
ג ) הצדדים, אין ביניהם יחסי אישות למעלה משנתיים, כמו כן, יש סירוב מוחלט של האשה לנסות שלום בית וזאת מאחר וחמש שנים "התחננה לפניו" (כלשונה) ולא רצה. ועתה "הגיעו מים עד נפש", כלשונה.
וכבר כתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו "חיים ושלום" (חלק ב' סימן קיב) שכתב וז"ל:

"בדרך כלל אני אומר שנראה לבית הדין זמן רב נפרדו ואין להם תקנה, אדרבא, צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים . . . וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי לנקום זה בזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות . . . שלא לשם שמים, בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים והנני נותן קצבה וזמן לדבר, באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה, והמתינו זמן עד שמונה עשר חודש, ואם בינם לשמים נראה לביה"ד שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו בני הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמר רוצה אני".
ד )

עוד יש לצרף מה שהבעל הודה כי הוא נוסע בשבת ומדליק מחשב בשבת, וכאשר הוא הולך להוריו, הוא לא שומר שבת, אע"פ שכתבנו לעיל כי זה לא מקרי עובר על דת לעניננו, מכל מקום לכשיגדלו הילדים, ודאי שעובדה זו תפריע ותקשה לנהל חיים תקינים ותגרום לחיכוכים רבים, מצב זה ילך ויחריף. ואף שהבעל טען שישתדל והקריב על זה רבות, מכל מקום עברו כחמש שנים והנסיון לא צלח. לכן קשה לתלות תקוות בהבטחות שכאלה.
ה ) בעל שמקלל, דינו כדין עובר על דעת כמבואר בסימן קטו סעיף ד' שדינו שצריך להוציא.

סוף דבר. הבעל חייב במתן גט, והאשה הפסידה כתובתה.
העולה מכל האמור לעיל:
א ) איש המחלל שבת, לא מיקרי עובר על דת.
ב ) תביעה לקבלת כספים שאינם רשומים על שם האשה ומבקשת מחציתם על פי חוק איזון משאבים, תביעה מעין זו, דינה כדין תביעת כתובה.
ג ) היוצא מזה, דלסוברים דבתבעה כתובה מפסידה טענת "מאיס עלי" ודינא כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, כן בתובעת נכסים שרשומים על שם הבעל. ע"פ חוק איזון משאבים, מפסידה טענת "מאיס עלי".
ד ) בטענת "מאיס עלי" האשה מפסידה כתובתה.
ה ) טענת "מאיס עלי" כשתובעת כתובה, קיימא לן דלא מפסידה טענת "מאיס עלי" בגלל תביעת כתובה, אלא הכל לפי ראות עיני ביה"ד אם טענתה אמיתית.
ו ) לטענת "מאיס עלי" הבאה לביה"ד, מצרפים עוד טעמים, אם ישנם, על מנת לחייב גט.
הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמן.
( - ) מיכאל עמוס - אב"ד

בשולי פסק הדין
בית הדין מביע את מורת רוחו מדרך התנהלותו של ב"כ הבעל, בעוד הבעל מודה כי הוא נוסע בשבת ואינו שומר שבת כשהוא בבית הוריו, ב"כ טוען להיפך.

גם בסיכומיו חזר ב"כ הבעל על שקר זה.

וראה עוד בפרוטוקול בית המשפט שבו טוען הבעל כי ב"כ פועל על דעת עצמו ואף אינו שואל אותו, וכלשונו של הבעל הוא תבע תביעת מורדת על דעת עצמו, ועיין גם בפרוטוקול בית המשפט מ"ש כבוד השופטת יוכבד גרנוולד-רנד על ב"כ הבעל. בית הדין מתפעל מאורך רוחה של השופטת כלפי ב"כ הבעל.

יתכן כי כל התנהגות זו נובעת מכך שב"כ הבעל הוא אחיו, הרי יש כאן מטענים רגשיים הגורמים לב"כ הבעל לסטות מדרך היושר בלשון המעטה, כמו שטען בבית המשפט ב"כ הבעל "מה את רוצה לקבל את כספי הפנסיה של ההורים שלי" (שהרי הוא מייצג את אחיו).

אולי על לשכות עורכי הדין לשקול לתקן תקנה שב"כ מקרבה ראשונה לא יוכלו לייצג כלל.

( - ) מיכאל עמוס- אב"ד


כבוד הדיין הרב אריאל ינאי
קראתי בתשומת לב מרובה את דברי כבוד ידידי, אב בית הדין הגר"מ עמוס שליט"א, אך לצערי לא אוכל להצטרף אליהם. לדעתו, יש לקבל את תביעת הגירושין של התובעת ולחייב את הנתבע במתן גט. לטעמו, יש כאן אמתלא מבוררת לטענת המאיסות של התובעת, ועל ידי צירוף טעמים נוספים ניתן לחייב בגט.

דעתי שונה, הן במישור העובדתי והן במישור ההלכתי.

במישור העובדתי - לא הובאו בפנינו הוכחות ברורות לאמתלאות אותן נתנה התובעת לטענת המאיסות שלה.

במישור ההלכתי - הלכה פסוקה היא, שכשם שאין כופים את הבעל לגרש את אשתו בגלל טענת מאיסות כך גם אין מחייבים את הבעל לגרש בגין טענה זו. עם זאת, אישה הטוענת "מאיס עלי" באמתלאות שונות למרות שהיא לא הצליחה להוכיח אותן - אין לחייב אותה להשלים עם בעלה. טעם הדבר הוא, משום שלפי דבריה המאיסות שלה היא מוצדקת והואיל היא מוחזקת ותפוסה בעצמה, הרי שמי שבא לחייב אותה להשלים עם בעלה כמוהו כבא להוציא דבר מחברו שעליו הראיה. אולם במה דברים אמורים, כשטענת המאיסות ניכרת לבית הדין כטענה מבוררת ולא שקרית (ראה פד"ר ז' עמוד 3 ואילך - מכבוד הדיינים, הראשון לציון הרב נסים, הרב אלישיב והרב ז'ולטי; פד"ר א' 199, 321; פד"ר ג' 225 , 231 ,233; פד"ר ה' 292, 297; פד"ר ו' 25; פד"ר ז '272 , 277; פד"ר ט' 209; פד"ר י"א 74, 202, ועוד).

גם הצירופים שעליהם נסמך כבוד אב בית הדין, אינם נראים לי כבעלי משקל מכריע - כאלו שיש בהם כדי לחייב הבעל בגט. גם בנוגע לצירופים הלל דעתי שונה, הן במישור העובדתי ובעיקר במישור העקרוני וההלכתי.

מבחינה עובדתית, לדעתי הניתוח העובדתי מוביל למסקנה שונה, כפי שאפרט להלן.

במישור ההלכתי הצרוף, עלי להבהיר כי "סוגיית הצירופים" לצורך פסיקת חיוב בגט היא סוגיה עדינה. האופנים בהם נערכים צירופים שכאלה לא נועדו כדי ליצור עילת גירושין "יש מאין" בעקבות הצירוף הזה - אלא להיפך - הצירוף נועד כדי לחזק עילת גירושין קיימת, בדרך כלל לצורך כפיה בגט. כפי שנבאר להלן, בשל החשש הכבד מפני "גט המעושה שלא כדין" החמירו הפוסקים שלא להסתמך על עילת גירושין אחת בכדי לכפות בגט. מחומר הכפייה, נדרש צירוף של עילה או עילות נוספות.

נראה כי המקרה שלפנינו הוא מקרה קלאסי של "לא לקרב ולא לרחק" המבואר בהלכה, דהיינו, שאין לחייב את הבעל בגט אך מאידך גם אין לחייב את האישה לחזור אליו.

ניתוח העובדות וטענות הצדדים:
אפתח במישור העובדתי. נראה לי שיש לראות כאן את התמונה הכוללת ממבט אחר לגמרי. לצורך בחינתה של ה"אמתלא המבוררת" שומה עלינו להתחקות על שורשי הסכסוך ולפיהם לבחון את אופי היחסים שבין בני הזוג; על איזה רקע פרצו המריבות ומה הייתה דרך הטיפול בהן במערכת הזוגית המורכבת שלהם. דומה כי לאחר שננתח בצורה נכונה את הנקודות הללו, התמונה הנכונה שתעמוד לנגד עיננו תהיה שונה מזו שצוירה על ידי חברי.

לפנינו בני זוג שבאו משני עולמות שונים לגמרי. התובעת באה מבית תורני דתי לאומי. אביה מכהן כראש ישיבה וכל בני משפחתה, כולל הנשואים, שומרי תורה ומצוות ומדקדקים בהן, קלה כבחמורה. שש מאחיותיה נשואות לאנשים דתיים. התובעת שומרת תורה ומצוות ואף מדקדקת לכסות את ראשה בהתאם להלכה. כאשר היא הכירה את בעלה לעתיד הוא היה חילוני אך הוא התחייב בפניה להתקרב לדת ונתן לה את הסכמתו כי הבית ינוהל כבית דתי לכל דבר: השבת תישמר, טהרת הבית תישמר, יוענק חינוך דתי לילדים, ועוד. גם כיום מצהיר הבעל בפנינו ואומר –

"בחלק הדתי אני לצידה... לכן נישאתי לה. מהעולם שבאתי זה "להקריב את החיים", אני כן עובר איזה תהליך, יש לה משפחה נהדרת והם משפיעים על חיי, אני יכול ללמוד מהם... נישאנו מתוך כוונה להגיע רחוק, להזדקן ביחד. החיים הם כמו גלגל אחרי שמונה שנים שאנו נשואים יש משברים החיים לא קלים פעם למעלה ופעם למטה".... (פרוטוקול מיום ח' בתמוז תש"ע, 20/6/10 עמודים 3,9).

עם זאת, לנתבע היה קשה מאוד לנהל אורח חיים דתי מלא. לדברי התובעת לפעמים הוא חילל את השבת בבית, שמירת השבת שלו הייתה לסירוגין. לפעמים היא מצאה אותו עובד בשבת עם המחשב, ומחוץ לבית או בבית הוריו הוא חילל את השבת גם בפרהסיה. הנתבע מודה בעובדות הללו אך הוא מצטדק ואומר שהיה קשה לו לשמור את השבת באופן מוחלט, בודאי שלא כיום לאור המריבות והמשברים שיש ביניהם, בין היתר בנושא הזה, וכלשונו -

"אני מאוד אוהב את אשתי, שמרתי שבת בשבילה. בית הכנסת הלכתי בשבילה, מאוד קשה, משפחתה אינה רוצה בי".

כלומר, שמירת השבת והדת אצל הנתבע היה מאהבת אשתו וילדיו, אך לא מאהבת השבת והדת. לפיכך, עם הופעות המריבות והמחלוקות עם אשתו, בפרט סביב הנושא הזה, דעכה עימהן גם שמירת המצוות שלו. הוא החל מאז לנהוג באורח חיים חילוני בצורה גלויה יותר, ולפעמים הוא גם נסע בשבת. עם זאת לנתבע היה חשוב לשמור על שלימות המשפחה, הילדים מקבלים חינוך תורני, אבל הוא לעצמו הפסיק להשתדל לרצות את התובעת בקטע הדתי.

חשוב לציין כי למרות חילולי השבת של הנתבע, מעולם לא נטענו כנגדו טענות כלשהן שהוא גרם לתובעת איזו שהיא תקלה או מכשול בחייה הדתיים. טהרת המשפחה נשמרה, לילדים הוענק חינוך דתי ובבית נשמרה הכשרות. אי שמירת השבת אצל התובע היה עניינו האישי בלבד. בצדק קבע כבוד אב בית הדין שליט"א, כי אין לראות בנתבע כ"עובר על דת" מהבחינה המשפטית בנושא הגירושין. לפי ההלכה, כל עוד שאחד מבני הזוג איננו מכשיל את רעהו בתחום הדתי - אין לראותו כ"עובר על דת" לצורך קיומה של עילת גירושין. ראה כתובות דף ע"ד, ו"אבן העזר" סימן קט"ו.

ברם, נראה כי גם על הרקע הדתי פרצו בין בני הזוג מריבות קשות ומחלוקות; 'מלחמות קודש' של ממש. כדבריה של התובעת בדיון -

"הוא גורם לי סבל, הוא מזלזל בי, מתייחס אלי לא יפה, רב ליד הילדים, מתבטא לא יפה, הוא לא בן אדם דתי".

לדברי התובעת, הנתבע נהג כלפיה באלימות מילולית. הוא נהג להשפיל אותה ולכנות אותה בכינויי גנאי קשים כמו "כלבה", "חולת נפש" ו"מטורפת", ובחמת זעמו הוא רוקן פעם את תכולת הארון וזרק אותה על הרצפה. לדבריה, היא ביקשה ממנו בעבר ללכת לייעוץ אך הוא סירב. הוא התחייב לה טרם הנישואין שהוא יהיה אדם דתי אך הוא הפר בעבר ובהווה את הבטחתו. לדבריה היא מואסת בו, ומזה כשנתיים אין ביניהם כל יחסי אישות למרות שבשנתיים הללו הם ישנו באותו חדר שינה ובאותה מיטה! הסירוב בא מצידה של האישה - ועל עובדה זו אין חולק. התובעת הודתה בכך. בדיון היא נשאלה על כך –

שאלה: למה סירבת לקיים יחסים?
תשובה: איני רוצה לחיות איתו.
שאלה: יש לך חובה!
תשובה: אז היה צריך לכבול אותי באזיקים ולאנוס אותי".

מנגד, הנתבע מודה שלפעמים הוא כינה אותה בכינויי גנאי אך זה היה ב"עידנא דריתחא" כלשונו, דהיינו בשעת הכעס והמריבה בלבד, ולא כדבר שבשגרה. גם פיזור תכולת הארון היה בשעת מריבה, אך כמקרה חד פעמי.

כאן עלינו להבהיר כי את מערכת היחסים המורכבת והטעונה של הצדדים יש לחלק לשתי תקופות: קודם מניעת האישות מצידה של התובעת וזו שלאחריה. בתקופה הראשונה עיקר המריבות בבית פרצו על רקע כלכלי בשל העובדה כי הנתבע היה אז מחוסר עבודה והתובעת הייתה זו שנשאה בעיקר העול הכלכלי, אם כי הורי הנתבע גם כן סייעו. על פרשיית המריבות חלוקים הצדדים בגרסאותיהם. בדיון האחרון שנערך לפנינו בתאריך ט"ו בטבת, 22/12, אמר הנתבע כי בתקופה הזו הוא היה מתוסכל. נצטט מהפרוטוקול –

"ביה"ד: "כשרבתם האם זה היה בזמן שחייתם כבעל ואישה"?
תשובה: "מעט מאוד. תסכול עמוק".
ביה"ד: "האם היו עוד סיבות שהגיעו הקללות"?
תשובה: "תסכול עמוק שלי , חוסר מהכול, אני מרגיש שאני נותן הכול ולא מקבל כלום. היא מתעצבנת שיש כלים (הכוונה בכיור, לא שטופים, א"י) אני צריך לשחק עם הילדים, לקלח להאכיל אותם והייתי מתעצבן על זה, וזה מתסכל מאוד. אני מרגיש מנוצל".
ביה"ד: "כמה פעמים"? (הכוונה לקללות, א"י).
תשובה:לא הרבה.
ביה"ד: "10"?
תשובה: "פחות".
ביה"ד: "זה היה הדדי"?
תשובה: "לא באופן מפורש קללות. התנהגות שלה, הקנטות, עקיצות בנקודות כואבות - עבודה". (שורות 17-31).
ברם, לתובעת גרסה שונה -
"[פלוני] הוא לא בן אדם רגוע, הוא מתעצבן מהר מדי, מה שלא מתנהל מצידו אז הוא מקלל, זרק לי את הבגדים לרצפה... כשהוא היה מתפרץ ומבקש סליחה ואומר שלא יעשה זאת, נתתי לו צ'אנס, ואז לא יכולתי"...

עם זאת היא נשאלה על ידנו -

"ביה"ד: "הוא אומר שהיה רקע למריבות – נתנו לו הערות ציניות, וזה לא בא בחלל ריק: הוא הרגיש את עצמו כ"דפוק" כ"סוג ב'", מתוסכל"!
תשובה: "הוא אוהב לחיות ברמה מאוד גבוהה, ולא רצה לעבוד. בשנה הראשונה אני מבליגה, בשנה השנייה אני מעירה, והוא יושב בבתי קפה עם חברים . אני אמנם מוציאה כסף אך אני עובדת. זה שלא הקנטתי מייד. הוא עבד ועזב, ואני שאלתי אותו כמה זמן אתה צריך כדי לפתח את עצמך וזו שאלה לגיטימית, והתשובות שלו היו "בקרוב" "תיכף" "ועוד מעט". איני יכולה לשלם על כך הוצאות במכולת. אם היה אומר שנתיים אז הייתי מתחשבת".

נמצא איפוא כי תמונת המצב היא כזו: בעל מובטל ש"מחפש את עצמו" בעבודה שתתאים לכישוריו; מתוסכל כשהוא יושב בבית ומתעסק בעבודות הבית, לדבריו אשתו עוקצת אותו במיוחד בנקודה הרגישה הזו. זהו הרקע לאווירה העכורה. גם התובעת מתארת כך את תמונת המצב אם כי בצורה הרבה יותר קשה וקודרת. לדבריה הנתבע הרבה להתעצבן, לקללה ולהשפיל אותה.

זוהי התקופה הראשונה. עלי לציין כי אף צד לא הוכיח את גרסתו, ומפיהם אנו חיים. ייתכן והאמת נמצאת באיזה שהוא מקום באמצע, אך יוער כי לצערנו תמונת המצב הזו קיימת בבתים רבים שבהם אחד מבני הזוג הוא מובטל, בעיקר כשמדובר בבעל. יש תסכול, כעסים ויחסים עכורים. נדרשת סבלנות וסובלנות שיא מהצג השני - דבר שכנראה לא היה כאן, וחבל. אין לראות במצב הזה עילת גירושין.

מכאן לתקופה השנייה. הנתבע התחיל להתפרנס מפיננסים ורמת השתכרותו הייתה גבוהה מאוד, אך עם זאת משקעי העבר נותרו בעינם. המריבות המשיכו, ולדברי התובעת הקללות וההשפלות המשיכו. משכך, החליטה התובעת באופן חד צדדי להפסיק את יחסי האישות, דבר שהעכיר עוד יותר את המצב.

לפני מספר חדשים נסעו הצדדים ביחד לטיול לפראג - בניסיון ליישב ביניהם את ההדורים ולהתפייס - אך גם שם סירבה התובעת לקיים עימו יחסי אישות, והמריבות והמחלוקות קלקלו גם את הטיול הזה.

באשר לטענה שהופנתה כנגדו כי הוא נמנע בעבר מללכת לייעוץ זוגי כדרישת התובעת, הוא השיב כי המניעה הייתה בשל המצב הכלכלי שהיה אז -

"אך אני טעיתי, ואני חוזר בי. היום אני מוכן ללכת לייעוץ" (פרוטוקול מיום ה - 20/6/10).

בסיכומו של דבר אין כל מחלוקת בין הצדדים בעובדות העיקריות: אי שמירת הדת מצידו של הנתבע היתה לצנינים בעיניה של התובעת, בפרט לאור הבטחותיו של הנתבע קודם לנישואין. מניעת יחסי האישות במשך השנתיים האחרונות באה מצידה של האישה, כהודאתה. הנתבע מוכן ללכת היום לייעוץ מקצועי אך התובעת מסרבת. לשאלת בית הדין הוא השיב שהוא מוכן גם לשקול ללכת לסמינר "ערכים" אם זה יעזור, אך התובעת איננה מאמינה בכך. לדבריה - "הוא כבר היה ב'מכון מאיר' והם הוציאו אותו משם" (פרוטוקול הנ"ל עמוד 6).

לאור הנתונים הללו יש לראות אל נכון כי לא הוכחה לפנינו כל עילת גירושין. לא נתקבלה לפנינו כל עדות כשרה על אלימות פיזית או מילולית. אותה אלימות מילולית בדמות הטחת העלבונות הייתה, לדברי הנתבע, רק בשעת המריבות והכעס ולא כדבר יזום מצידו. יתירה מכך נראה כי במידה מרובה יש להטיל את האחריות למשבר הקשה שנוצר בין הצדדים דווקא על התובעת. כפי הנראה, בקטע הדתי ציפיותיה מהנתבע בתחום הזה הכזיבו, וגרמו לה ולמעגל המשפחתי הרחב שלה מפח נפש גדול. תקווה ואהבה נגוזו. המתחים והמריבות שצצו ביניהם על הרקע הזה העכירו את האווירה וגרמו לנתבע להתרחק עוד יותר מהדת. חוסר הסובלנות מצד התובעת ומצד משפחתה המורחבת הפכו את מערכת הנישואין הזו לכדור שלג מתגלגל וגדל של מחלוקת, מצה מריבה. לדבריה, הנתבעת לא יכלה יותר להמשיך ככה והיא החליטה על "התנתקות חד צדדית" - היא החליטה למנוע ממנו כל יחסי אישות.

כמי שעומד ומתבונן מהצד, יתכן מאוד והמציאות הייתה נראית שונה לגמרי באם קודם לנישואין הייתה ניתנת לבני הזוג הדרכה מתאימה, תוך ששניהם, ובעיקר התובעת, תפנים כי הדרך לשמירת מצוות של התובע צריכה להיות איטית, זהירה והדרגתית. קרי, הליכה של עקב בצד אגודל; כזו שבאה מתוך הכרה אמיתית ולא כ'כפיה דתית' - למרות שה"כפיה" הזו באה מתוך אהבה - מאהבתו את התובעת ומהרצון להינשא לה, אך גם אהבה ורגש - במידה מסוימת, מובילים לסוג של כפיה: כפיה עצמית!...

האהבה והרגש בלבד, ככל שיהיו, אינם יכולים לגשר בין עולמות כל כך שונים. במצב שכזה, לכינונו של תא משפחתי יציב דרושה הכוונה ואולי אף ליווי של גורמים בעלי ניסיון וידע; שאם לא כן, המשך הקשר - בפרט לאחר התמסדותו במסגרת כובלת של נישואין - בהכרח שיגרור עימו משברים וקשיים רבים.

באופן טבעי, בני הזוג הטרי וה"ירוק" הזה - בהיותם בשבי רגשי קודם לנישואיהם - לא יכלו לחזות מראש את גודל הניסיונות והקשיים המשחרים לפתח ביתם החדש. הם גם לא צוידו בכלים אשר יכשירו אותם להתמודד עם אותם הקשיים והמשברים שבדרך.

נחזור לפרשיית הקללות וההשפלות.

הפוסקים דנים באשר לאישה המקללת את בעלה מחמת שהוא מצער אותה. נפסק שאין לדונה כעוברת על דת מאחר וקללותיה באות כתגובה למעשיו הנלוזים של בעלה (שו"ת "לחם רב" סימן נ"ב, הובאו דבריו ב"כנסת הגדולה" וב"באר היטב" "אבן העזר" סימן קט"ו).

נראה כי ההלכה הזו נכונה לא רק בגידופים הבאים כתגובה לגידופים ו/או הכאות מהצד השני, אלא גם כשהם באים כתוצאה ממריבות בלתי פוסקות, בפרט כשיש הקנטות ובהמשך הדרך מניעה של יחסי אישות. כפי שכתב בעל ה"לחם רב", מבואר בדברי הרמב"ן (בחידושיו לכתובות) שיש לדון בדין עובר/ת על דת רק כאשר הקללות באו בחינם ("על מגן" כלשון הרמב"ן) דהיינו כדבר יזום ולא כתגובת נגד. לפיכך אין כל הבדל בין אם הקללות באו כתוצאה מהכאת הבעל - כפי שמדובר במקרה שבו עסק בעל ה"לחם רב"; או שהן באו כתוצאה מהקנטות פוגעות במצב רגיש ומתסכל. במידה ואם היו קללות והשפלות כפי שהנתבע מודה בחלק מהם - הרי שלדבריו הן לא הופיעו בחלל ריק, ולפיכך יישום בהקשר זה של הלכת "עובר על דת" על ידי כבוד חברי בנידון דידן, איננו נראה לי.

בנוסף לכך, בעובדת מניעת יחסי האישות הממושכת יש לראות כשבירת כלים טוטאלית. זוהי שבירת בסיסה של המערכת הזוגית. בפרט כאשר אחת הסיבות הראשיות באה על רקע דתי, כאקט של ענישה או מאיסות. למותר לציין כי הנתבע הוא אדם צעיר, חילוני, אשר חשיפתו הטבעית אל הרחוב המתירני היא עובדה המקשה עליו לשרוד במצב הבלתי אפשרי וההזוי הזה, מנקודת מבט אפשרית שלו.

יש להדגיש עוד פרט חשוב שכבר צוין למעלה: בשנתיים וחצי האחרונות שני בני הזוג גרים תחת אותה קורת גג, ישנים באותו חדר שינה, באותה מיטה - אך לא מקיימים ביניהם כל יחסי אישות! התובעת היא זו שמונעת את עצמה מהנתבע, כפי שהיא הודתה על כך בדיון שנערך לפנינו (מיום ה - 20/6 עמוד 4). יצוין עם זאת כי מעולם לא טענה התובעת כנגדו שהיה לו או שיש לו קשר עם אישה זרה (ראה פרו' שם עמוד 17).

כפרפראזה נעיר, כי העובדה המתמיהה הזו מזכירה לנו, במידת מה, את דברי התלמוד במסכת סנהדרין דף י"ט ע"ב שם מספרים חז"ל בשבחו של פלטי בן ליש: כששאול המלך נטל את מיכל מדוד (אשר קידש אותה במאה ערלות פלשתים) ונתנה לפלטי בן ליש לאישה - בעקבות פסיקתו המוטעית של דואג האדומי לפיה קידושיו של דוד לא תפסו; למרות זאת פלטי בן ליש לא קרב אל מיכל ולא נגע בה. הוא מתואר בפי חז"ל כסמל להתגברות על היצר, עוד יותר מיוסף הצדיק. כלשון התלמוד שם –

"למה נקרא שמו פלטיאל - שפלטו אל מן העבירה. מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה ואמר כל העוסק בדבר זה יידקר בחרב זה".

כמובן שאיננו באים כאן לערוך השוואות, חלילה לנו. אך נדמה כי במקרה שלפנינו - ה"חרב הזו" שננעצה במיטת הצדדים - ננעצה דווקא על ידי האישה! ...

משכך באופן טבעי המציאות החדשה הזו של מניעת יחסי האישות יש בה כדי להקשות עוד יותר על מערכת היחסים המורכבת והקשה שביניהם, ובעיקר להקשות על אפשרות התיקון וכינון השלום בבית.

עם זאת, עלי לסייג את הדברים ולומר כי אני בהחלט ער לדבריה של התובעת אשר נאמרו לפנינו בכאב ובכנות אודות הקושי שלה והרגש השלילי שיש לה כלפי הנתבע. ואכן כבר למדנו מתורתו של הרשב"א בתשובותיו (ח"א תקע"ג, ובמיוחסות קל"ח הובאו דבריו בב"י סימן ע"ז) כי "החן והמיאוס אינם תלויים אלא ברצון הלב וכמה אנשים מכוערים מוצאים חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם הם יפים וטובים".... "וכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים". כלומר עניינה של טענת המאיסות היא סובייקטיבית.

אולם גם אם נחליט כי קיימת לתובעת אמתלא ברורה עדיין אין בכך כדי ליצור עילת גירושין - כפי שיתבאר לפנינו בפרק הבא; בפרט לאור מה שנתבאר לעיל כי יש להסתפק ולפקפק האם האמתלא של התובעת היא אכן מוצדקת ואובייקטיבית מאחר וגם לתובעת יש חלק לא מבוטל ביצירתה של מציאות החיים הקשה אליה היא נקלעה.

נקודה עובדתית נוספת שהוזכרה בפסק דינו של כבוד אב בית הדין הדורשת התייחסות היא כי יש לראות בהסכמתו של הנתבע בבית המשפט להתגרש, כרצון להתגרש שבא גם מצידו. לדעתו, יש לסנף את העובדה הזו לטענת המאיסות המבוררת של התובעת כדי לחייב את הבעל בגט.

גם כאן דעתי שונה. מדובר בדיון בנושא הרכוש שנערך בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא ביום ה - 15/07/10, שם אמר בא כוחו של התובעת כי - "הלקוחה שלי הגיעה ישירות להסכמות עם בעלה לגירושין, אם יש לו נטייה להסכמות האלה ולאשר אותם נוכל להתקדם". במענה לכך ענה הנתבע -

"בגדול יש נטייה להסכים לגירושין. יש עוד סעיפים שצריכים לברר בטרם אני אחתום ואני אסכים לגירושין".

האם יש לראות במשפט הזה כרצון עכשווי להתגרש? ואולי מדובר בהסכמה מתוך חוסר ברירה? - הנתבעת הלוא מרחיקה אותו, מונעת ממנו יחסי אישות מזה תקופה ארוכה של שנתיים וחצי; גם כיום היא איננה מוכנה ללכת לייעוץ זוגי; אשר על כן, מה כבר יש לצפות מהנתבע - שיחזיק אותה בכוח?! שלום בית צריך לעשות עם צד השני, אך כשאין כל נכונות מהצד הזה - מה עליו לעשות? - למסור גט ללא הסכם גירושין מסודר ומבלי שנושא הרכוש סודר?! ניחא באם כל אחד משני הצדדים היו מיוזמתם חפצים להתגרש אך צד אחד תולה את עיכוב הגט בהכרעתה של הערכאה האזרחית בנושא הרכוש, היה מקום לראות בכך כעיגון מיותר. ברם, בנידון דידן שהנתבע מובל בעל כורחו אל הגט - דרישתו לגיטימית לחלוטין!

מעבר לכך, גם אם נראה במשפט שצוטט לעיל כהסכמה להתגרש; כלום אין זכותו של הנתבע לחזור בו ולנסות עוד ניסיון אחרון, לבוא כעת בסופו של יום ולדרוש מהנתבעת בפני בית הדין לפנות יחדיו לייעוץ זוגי בטרם "נעילת שער"? דרישה זו באה גם בסיכומי ההגנה הסופיים של תביעת הגירושין שהוגשו לפנינו ביום ה - 10/8 - (חודש לאחר אותו דיון שנערך בביהמ"ש), ובהם הביע הנתבע את רצונו בשלום בית! גם אם נתעקש ונראה בכך לראות כסתירה מסוימת בגרסתו של הנתבע, כלום ניתן בסיטואציה כזו לחייב בעל בגט? במצב מסופק?

ברם, כפי שכבר כתבתי, אין כאן כל סתירה ואין לראות בדברי הנתבע בבית המשפט כרצון להתגרש. הסכמה להתגרש בהסכם מסודר לחוד, ורצון להתגרש לחוד.

א. מכאן נעבור אל הפן ההלכתי:
מספר נקודות (שחלקן הוזכרו בפסק דינו של כבוד אב בית הדין), דורשות ליבון והבהרה:
1. האם באמתלא מבוררת בטענת מאיסות ניתן לחייב בגט?
2. אם לא, אימתי ניתן לעשות צירופים הלכתיים לאמתלא הזו לצורך חיוב בגט?
3. מתי יש לראות בהתפקרות דתית עילה לגירושין, ומה הדין אם אחד מבני הזוג הוטעה בכך קודם הנישואין?


חיוב בגט כשיש אמתלא מבוררת:
בשאלה זו, ההלכה הפסוקה משיבה בשלילה. מלבד הקביעה ההלכתית השוללת חיוב בגט בטענת מאיסות עם אמתלא מבוררת (שלא כדעת המיעוט של הרמב"ם וסייעתו), מדובר במסורת של פסיקה בבתי הדין הרבניים לדורותיהם מקדמא דנא.

בתשובת הרשב"א (במיוחסות קל"ח) נשאל על כך -

"שאלה. האומרת מאיס עלי ... ואם הבעל חייב לגרשה ... תשובה... דע כי היא אינה יכולה לכוף את בעלה לגרש אותה בגט לפי שהאישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו יוצא כי אם לרצונו... מכל אלו אתה רואה שהאומרת מאיס עלי אין כופין את הבעל לגרש ...ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב באומרת מאיס עלי שכופין אותו לגרש אין נכונים דבריו במקום זה... ולעניין כתובה ונדוניה שהביאה לו מן הדין אינה מפסדת כלום אלא אם כן עמדה במרדה י"ב חודש וכל אותן י"ב חודש אין כופין אותה...אבל אם עמדה במרדה י"ב חודש ורצה הבעל לגרש הפסידה הכול...זהו דינה כשגירשה הבעל מרצונו לאחר י"ב חודש אבל אם רצה לגרש אמרנו שאין כופין אותו"...

בהצגת השאלה פתח הרשב"א בלשון של חיוב - האם יש לחייב את הבעל בגט והאריך בתשובתו לחלוק בראיות ולסתור את שיטת הרמב"ם ושאין לכוף את הבעל בטענת מאיס עלי.

כלומר הרשב"א לא מחלק בנושא הזה של טענת המאיסות בין חיוב לבין כפיה. את הראיה היפה הזו מביא הגרי"ש אלישיב שליט"א, חבר בית הדין הגדול לשעבר, בפד"ר חלק ז' עמוד 3 (כבוד הדיינים הגאונים - הרשל"צ הרב נסים, הרב אלישיב והרב ז'ולטי. פסק דין זה נדפס גם בספרו של הגרי"ש אלישיב "קובץ תשובות" חלק א' סימן קע"ד).

ראיה נוספת הובאה בפד"ר הנ"ל מדברי ה'תוספות' בכתובות דף ס"ג בפירושם את הסוגיה שם "דבאמרה מאיס עלי לא בעינא לא בו ולא בכתובתו דלא כייפינן לה שתחזור בה על ידי שנאמר שלא תועיל מחילה ומתוך כך לא יגרשה בעלה שאינו רוצה ליתן לה כתובתה אלא מחילה גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה. ב"שיטה מקובצת" שם כתב –

"אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כיוון שאומרת איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני אם בא לימלך עמנו ניתן לו עצה הוגנת שיגרשנה ויפטרנה מיד בלי איחור"...

וכן הדבר מפורש גם בדברי הרמ"א ב"אבן העזר" סימן ע"ז סעיף ב' -

"וכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי, אבל בנותנת אמתלה לדבריה... ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו".

באם נאמר שלמרות שאין כופין את הבעל לגרש אך יש עליו חיוב לגרש - אם כן פשיטא ש"לא יכופו את האישה להיות אצלו" - ולשם מה כתב זאת הרמ"א? - אלא מוכח שעל הבעל אין כל חיוב לגרש ועם זאת גם אין מחייבים את האישה להיות אצלו; זוהי ההלכה של "לא לרחק ולא לקרב" כאשר קיימת אמתלא מבוררת לטענת המאיסות של האישה.
ב. מתי ניתן לעשות "צירופים" הלכתיים לצורך חיוב או כפיה בגט?
הנושא הזה של צירוף לצורך חיוב בגט הוא נושא עדין ומורכב. לדעתי השימוש שנעשה בכלי הזה דורש שיקול דעת מדוקדק ומוגבל למקרים מסוימים מאוד, בודאי שלא בצורה גורפת.

ייאמר כעת כי נושא זה של צירוף טעמים לצורך חיוב או כפיה בגט הוא בבחינת חידוש ואין לך בו אלא חידושו. אין לך בחידוש הזה אלא כעין מה שמצינו בא מפורש בדברי רבותינו הפוסקים. עניינו של "הצירוף" בא בדברי הפוסקים רק לצורך חיזוק כשהנידון היה כפייה לגט; דהיינו בצירוף מספר עילות שיש בכל אחת מהן כדי לכוף או לחייב, אך לא כדי לצרף רסיסי עילות בכדי ליצור עילת גירושין "יש מאין".

לטעמי, במספר רב מדי של פסקי דין אשר ניתנו לאחרונה נעשה שימוש לא נכון בעניינו של ה"צירוף" הזה, גם כדי לייצר עילת גירושין לחיוב בגט.

אקדים ואומר: בסוגיה זו של "צירופי טעמים" קיים קושי בסיסי ומהותי. כבר במבט ראשוני ושטחי בוקעת כאן השאלה הנוקבת -

הכיצד ניתן לצרף שני טעמים - שלכל אחד מהם בפני עצמו אין כדי עמידה - אל פונדק אחד ולבנות מהן עילת גירושין בריאה ומוצקה?

- הלוא יצירתה של עילת גירושין שכזו שהיא בבחינת "יש מאין" - האם אין לומר כי הדבר משולל כל הגיון בריא?

אחדד ואבהיר את הקושי הזה לעומק, ואציג אותו מכיוון אחר:

לכאורה, כל ספרות הפוסקים והשו"ת מלאה בצירופי טעמים מן הסוג הזה. ניתן בבירור לראות זאת בחלק "אבן העזר". ניתן לראות זאת בעיקר בהיתר עגונות ובשאלות של ממזרות. גדולי הפוסקים בכל הדורות פשוט "יצאו מגדרם" כדי להקל ולהתיר בשאלות החמורות שהופנו אליהם בנושאים הללו. תשובותיהם של גדולי ישראל, למאות ולאלפים, מלאים בתילי תילים של פלפולים, צירופי שיטות שונות, צירופי טעמים וצירופי צירופים - והכול בכדי להתיר עגונות וממזרות! "כוחא דהיתרא" (=כוח ההיתר) בא לידי ביטוי בצורה בולטת ביותר.

אולם מנגד - בנושא הזה של חיוב וכפיה בגט ניתן לראות את ההיפך הגמור! הזהירות המרובה וההתרחקות עד הקצה האחרון מלחייב גט בכפיה בולטת מאוד בכל ספרות הפסיקה והשו"ת. פסיקה לחיוב גט בדרך של כפיה היתה מעולם מחזה די נדיר. פסיקה שכזו ניתנה רק כאשר עילת הגירושין הייתה מוכחת מעל לכל ספק ולכל השיטות וללא כל פקפוק! ממש הייתה כאן בחינה של "כוחא דחומרא"; ההיפך הגמור מהתרת עגונות וממזרות! ניגוד גמור!

החשש ל"גט מעושה שלא כדין" ולתוצאת הממזרות שבעקבותיה הטילו את מוראם וחיתתם גם על גאוני עולם. בספרות השו"ת כמעט ולא נמצא זכר לכל אותם צירופים, פלפולים מופלאים ו"קולות" יתירות כפי שמצינו בנושאי היתר עגונות וממזרות.
- למה ומדוע?
- הלוא חומר הערווה החמור והחשש הכבד לממזרות קיימים כאן בדיוק כפי שהם קיימים כאן! מהו איפוא פשר החילוק שביניהם?

---

---