ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב מיכאל עמוס הרב שניאור פרדס הרב אריאל ינאי |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 860977/1 | |
תאריך: |
י"א בסיון התשע"ג
20/05/2013 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד בתיה אשורי | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד מרדכי אפרתי | |||
הנדון: | גירושין, כתובה | |||
נושא הדיון: | גירושין עקב מעשים מגונים בתוך המשפחה וכתובה |
"זו בדיחה – אחרי כל מה שעשה לבת שלו. אין שלום־בית. בתי לא הגישה תלונה אלא הבעל מעצמו. בתחקיר במשרד הביטחון סיפר, והם ניגשו למשטרה והגישו נגדו תלונה – על ידי מדינת ישראל. הבעל פוטר מעבודתו בעקבות זאת."
"במשטרה סיפרו לי מה שהוא עשה לילדים שלו – והעולם שלי התמוטט! מאז הוא עצור. כששאלתי את הילדה מה עשה לך אבא, ענתה הוא פגע בי ולא הצליחה לדבר במשך חודשים. וכשהתחילה לדבר, שמעה שהואשם בששה סעיפים ואמרה כי הוא שקרן – היה יותר. אני לא רוצה שלום. הוא פגע בבת שלי, בבת שלו. הוא פוגע ומגיע עמה למיטה. אני צריכה לאסוף את הרסיסים של שניהם – של הבת ושל הבן. גם הוא יודע מה אבא עשה... אין לי מה לדבר אתו. אני צריכה לשקם את הילדים. בתי הולכת לטיפול פסיכולוגי, וגם אני צריכה לאסוף את השברים. אלי לא ייכנס! ובינתיים הוא עושה לנו את המוות ומעביר אותנו סרטים עם הכספים. הוא תבע תביעה אזרחית לחלקות רכוש – פירוק שיתוף."
"אני רוצה לדבר עם אשתי על מה שקרה. אכן אשתי וילדיי נפגעו פגיעה קשה, וגם אני פגוע נפשית. הייתי בצבא ותרמתי הכול לבית. אני רוצה לספר לאשתי מה קרה, והיא לא רוצה לדבר אתי. אני צריך לקבל טיפול פסיכולוגי, והמצב הנפשי שלי מאוד קשה. אני מאמין שכל הרסיסים שנפלו אני צריך לאסוף אותם."
"ביה"ד ימליץ לפני הנהלת בית הסוהר לקיים פגישה זו בהקדם האפשרי ביותר, מפני דחיפות העניין ועגינות האשה. לאחר פגישה זו, אם האשה תהיה חפצה עדיין בגירושין, הבעל יסכים להתגרש מידית."
"ש: מה קרה?
ת: לפני שנה הגעתי לבית ומצאתי שתי עו"ס, ובעלי נעצר לחקירה בגלל שפגע בילדה.
ש: מכות?
ת: מעשים מגונים. שאלתי: איך אפשר? הרי זה אבא! למחרת כשדיברתי עם חברו, החבר אמר: 'הוא הודה בפניי, שהוא פגע בילדה.' החבר שלו [...], חבר עוד מבי"ס. אני הערתי את הילדה, והיא אמרה 'כן, אבא פגע בי.' התמוטט עלי כל עולמי. כל מה שהכרתי – הכול התמוטט. מאז הכול ממוטט. אין חיים. יש לי ילדים שבורים וכואבים. אני צריכה לבנות אותם. וגם אני, אחרי שנות חיים וזוגיות טובה – את מאמינה בו – עושה דבר לבתו, שלו עצמו?! החיים שלי התמוטטו! הוא אמר שרצה לזעזע – והכול התמוטט. איני חיה, איני ישנה טוב, הילדים שלי – אין מה לדבר! כל האמון שלי נהרס. לא יודעת מה להגיד. זה דברים שאי אפשר להעלות על הדעת – זה קורה אצל אחר, ולא קורה בבית – והעובדה שזה קרה!
ש: תגידי לי, בעלך לא רוצה להתגרש, מה את אומרת על זה.
ת: הוא חי בסרט, הוא מדבר על שלום־בית? איך אפשר להיכנס עמו לאותו בית, לגור עמו באותו בית? איך אפשר להכניס אותו לבית? מה זה יעשה לילדים שלי? איני מעלה זאת על דעתי.
ש: איך את מתייחסת בכלל לגברים, מחר את מתגרשת, ואת רוצה להינשא.
ת: לא נישאת. מי יכול לחשוב על זה בכלל? מי יכול לחשוב על זה? זה לא יעלה על הדעת. אם אבא עשה לבת שלו – בחיים לא. לגמרי לא.
ש: אעבור אתך ליום הנישואין שלכם. האם את זוכרת שכותבים את הכתובה – למה כתוב 150,891 ₪, למה זה?
ת: הוא קבע זאת. זה תאריך של הנישואין, (15 באוגוסט 1991).
ש: את ביקשת משהו אחר?
ת: אני ביקשתי תאריך מלא, ואז אמר שזה כסף שלך! וזה מה שנכתב. לא יכול להיות שלום־בית. לא יכול להיות שלום־בית. (האשה בוכה.)
שאלות ב"כ הבעל לאשה.
ש: [פלוני] רצה להיפגש עמך בכלא – לא הצלחת להבין איך רוצה לשקם?
ת: זה הזוי. אין דברים כאלה. לא יכולה להעלות על הדעת שהוא יחזור לבית, ויחזור לאותה מיטה. הוא נכנס לבית של המיטה של הבת שלו, זה הזוי. אתם לא מבינים על מה אתם מדברים? אתם לא מבינים על מה אתם מדברים? הוא טוען ששנתיים עשה לבת. הילדה יכולה לספר שזה היה יותר – האם אכניס אותו לבית?
ש: אם יעבור טיפול פסיכולוגי אחרי תקופה – יש לו בעיה, אנו מבינים שיש לו בעיה, וגם את עוברת טיפול, וגם הבת עברה טיפול והפסיקה – גם הוא עובר.
ת: לא מתנגדת לטיפול.
ש: אחרי שיעבור תקבלי אותו?
ת: לא מאמינה לו.
...
ש: טעות כזו שנעשית, הוא משלם עליה ומשלם עליה המון! את לא יכולה למחול?
ת: יש טעויות שאין להן מחיר. אלוקים יכול למחול – אני רק אשה שהוא פגע בה, ובגד בה במשך שנים. פגע בבת שלו! אם היה הולך עם זונה, אז זה ביני לבינו.
ש: את רוצה נקמה?
ת: רוצה גירושין, לא רוצה לחיות אתו.
ש: וגם כתובה.
ת: מגיע לי. האם כתובה זה נקמה? לא רוצה להתנקם בו. כתובה זה לא נקמה. אני לא רוצה אותו, ולא אשן אתו תחת קורת גג אחת, הוא פגע בילדים שלי מספיק.
...
ש: למה את רוצה להתגרש.
ת: רוצה לחתוך את החיים.
ש: אולי את רוצה להכיר.
ת: לא רוצה אותו בחיי. לא יכולה שמישהו יתקרב אלי כשיש לי סרטים בראש על מה שעשה לילדה שלי. איזה גבר? רוצה להוציאו מן החיים.
...
ש: אחזור למקרה המצער של כולם – הוא זה שחשף זאת, הוא הודה, זה מראה על היושר שלו, הוא זה שחשף זאת. בן אדם נורמטיבי לא מודה אם הוא היה מתייעץ עם עו"ד – ולא היה היום בכלא ומנהל תיק. הוא לקח אחריות על המעשים שלו וחשף זאת בעצמו. הילדה...
ת: קודם כל הוא לא אדם נורמטיבי. הוא לא נורמטיבי. הוא סוטה חולני. הוא לא הלך לרופא ואמר תטפלו בי. הוא הלך לתחקיר בטחוני בשביל לקבל עבודה. הוא חשב שהוא חכם יותר מהם, ושם זה נחשף. אח"כ המשטרה עצרה אותו, ושם הוא סיפר וניהל תיק וניסה להגיע לעסקת טיעון פעם ולא פעמים, והגיע לשופט המחוזי, הרבה יותר קל, ויקבל הקלה בעונש אם יודה. הוא פחד שהבת תעלה לדוכן העדים וממה שהיא תספר. היא יכולה לספר יותר, ובגלל זה לא רצה להעלות זאת.
...
ת: "נשמה טובה" – זו התשובה שלי אחרי שנתיים שהילדה שלו עברה גיהינום בבית. זה בן אדם נורמטיבי שנכנס למיטה עם הבת שלו. איני מסוגלת למחול לך. הוא אומר שאיני יודעת את האמת, רק רוצה לדבר ולספר – פגשתי אותו; שלש שעות הייתה לנו פגישה. מילת אמת לא אמר. שום דבר לא סיפר. הילדה שלי נפגעה. לא תפגע יותר, לא תהיה מחילה וסליחה ממני! אם הילדים יבחרו לסלוח לו אחרי טיפול, זו החלטה שלהם – אני לא שם! אני לא אחיה אתו. לגמרי. אין פה על מה לדבר, אין על מה לדבר, אם הוא חושב כך, הוא חי בסרט.
...
ש: אני שאלתי אותך, את רוצה ממנו את הבית.
ת: כן, לקבל ממנו את הגט.
ש: אז תוותרי.
ת: למה שאוותר, יש לי שני ילדים.
ש: רק על הכתובה.
ת: לא.
האשה: מה רע לך, לבקר במיטה של הבת שלך.
ש: בתקופה שלפני שנחשף, כל כמה זמן קיימתם יחסי אישות?
ת: פעמיים או שלוש בשבוע.
ש: אחד לשבועיים או לחודש.
ת: אין דבר כזה.
סוף השאלות.
...
הבעל: באתי לפני שבועיים לתת גט – היא רוצה כתובה. אני מוכן לתת גט עכשיו אם היא תוותר.
...
ב"כ א: אימא שלה לוקחת הלוואות.
ש: בישיבה הקודמת, אמרת לפרוטוקול שאם האשה תדבר אתך תיתן גט.
ת: דיברה אתי שלוש שעות.
ש: וכמה זמן פה?
ת: חצי שעה.
ש: למה לא נתת את הגט.
ת: כי דיברתם על הכתובה.
ש: כל הזמן הכתובה הייתה ידועה. כתוב בכתב התביעה, זה לא חדש."
"במה שנתספק באיש אחד רע מעללים שיצא משפטו מהממשלה הרוממה לשלחו לארץ גזירה ולעבוד שמה עבודות קשות ואינו רוצה לגרש את אשתו אם יכולים על ידי אינם יהודים שיגרשנה."
"והנה בודאי האיש הזה מדינא הוא מאותם שכופים להוציא אף על ידי כותים."
"אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן."
"אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין לגרשה. והוסיף הרמ"א שהיא אינה צריכה ללכת אחריו."
"ואע"ג דמונע תשמיש ומזונות כופין כמ"ש בסעיף ג', משום שאינה רוצה לצאת אחריו לא איתמר בהדיא דכופין."
"בהאי עובדא מנוע מכל וכל דכיוון שהוא בשבי לעבודה קשה במה יפרנסנה גם לא יבוא אל ביתו לעולם ואף שהוא אנוס בדבר עכשיו הא לא עדיף מנולד לו ריח הפה דכופין."
"בנידון שלנו [בנאסר בכלא] לא שייכים דברי הגר"א הנזכרים לעיל מאחר שאין אפשרות שתלך למקום שהוא נמצא ואסור ע"כ בודאי שכופין אותו."
"ימתין ששה חודשים בשלטי גבורים אם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא."
"ולפי זה הוא הדין במקרה דנן [שנכנס לכלא] אף שהוא גרם לעצמו שישב בבית הסוהר אבל מה שהוא מונע על ידי זה מאשתו את עונתה אין דינו כמורד כיון שאינו עושה מחמת שנאה אלא מחמת שהוא אנוס ויהיה זה כחולי הראוי לרופאה שצריכה להמתין עד שיתרפא."
"וכ"ש שאין כוונת הרמב"ם לאמר שאם ימנע אדם עצמו מתשמיש יותר מזמן הראוי לו והיא מצטערת ומוחה בדבר והוא אינו מכוון לצערה אלא לשמור על בריאותו וכיוצא בזה, שלא יעבור הלאו מאחר שאיננו מכוון לצערה דהא כיון שהיא מצטערת והוא אינו חולה או אנוס, עובר לאו הוא, אלא דעתו [של הרמב"ם] היא על סתם שהיא אינה מוחה בדבר או כתב כן לאפוקי מאי דכתב אח"כ באם חולה או תשש כוחו, אבל לעולם בבריא והיא מצטערת ומוחה כי נידון דידן והוא והוא מונע עונתה, ודאי שהוא עובר בלי ספק ואין שבועתו שנשבע לקיים מאמר הבוררים חלה לבטל שבועת התורה מסיני שלא יגרע שארה, כסותה ועונתה."
"ואף שעכשיו הוא אנוס בדבר הא לא עדיף מנולד לו ריח הפה דכופין אע"פ שהוא אנוס."
"אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, בין שיכור אם חבל בחברו, או הזיק ממון חברו משלם מן היפה שבנכסיו.
במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם, בשניים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חברו או קרע בגדו. אבל אם היה אחד ישן, ובא אחר ושכב בצדו – זה שבא באחרונה, הוא המועד. ואם הזיקו הישן, פטור. וכן אם הניח כלי בצד הישן ושִׁבְּרו הישן – פטור, שזה שהניחו הוא המועד שפשע."
"מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת. נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים."
"ודע ששלושה חלקים הם כל זמן שיש בדבר פשיעה גמורה וזה רוח מצויה אבל הוא שלא בכוונה חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת לא היה שם פשיעה וג"כ לא נעשה באונס גמור חייב על הנזק ופטור מן השאר וזהו רוח שאינה מצויה באונס גמור כתבו המפרשים ז"ל שהוא פטור..."
"אבל לפי מה שהודה שמעון שאינו יכול לבעול בעיני נראה שלכאורה צריך ליתן גט וכתובה ואע"ג ביורה כחץ לא אמרינן דיוציא ויתן כתובה למשנה ראשונה אלא בבאה מחמת טענה כמו שרגיל לפרש ר"י ביבמות (דף סב עמוד א') הני מילי דמצי למיבעל ולקיומי מצות עונה אבל הכא שאינו יכול לקיים מצות עונה והיא נשאת מתחילה לכך פשיטא דיוציא ויתן כתובה קל־וחומר מאינו זן ואינו מפרנס ואע"ג דהתם מחמת מרד והכא מחמת אונס". ע"כ.
"אמנם רבנו ירוחם הקשה מ"ש משארי בע"ח שאם אין לו פטור והכא שאין לו אמאי נכוף להוציא ומשו"ה פליג רמ"א אמחבר סי' ע' ס"ג ובאמת הרשב"א דמייתי הרא"ש ור"ן ס"פ המדיר נזהר מקו' זו וכ' ואינו רוצה להשכיר ולהרויח פי' בודאי אם יש לו נכסי' כופין ויורדין לנכסיו ואין כאן חיי נפש ואם אין לו וגם אם הוא חולה ואינו יכול להשכיר ולהרויח אעפ"י שהוא חיי נפש מ"מ לא גרע משאר בע"ח שאפי' המלוה מת ברעב אם אין לו להלווה פטור אך הכא מיירי כשיכול להשכיר עצמו ולהרויח ואינו רוצה וקשה לכופו שירויח ויעשה מלאכה והוא אינו רוצה וה"ל חיי נפש והוא ה"ל פושע ולכן כופי' לכ"ע ולק"מ קו' רבנו ירוחם ומשו"ה בסי' קנ"ד שכ' המחבר כלשון הרשב"א לא הגיה הרמ"א כלום משא"כ בסי' ע' סתם המחבר כרמב"ם הגיה רמ"א כרבנו ירוחם.
אך הרמב"ם והמחבר סי' ע' סתמו דבריהם משמע אפילו כשאינו יכול להשתכר ולהרויח והוא חולה ואנוס אפ"ה כופי' להוציא וק' קו' רבנו ירוחם והנה בב"מ תירץ דבבע"ח אינו יכול להושיע ומה נעשה ואין לו אבל הכא הלא יכול לגרשה ולא תהי' אגידא בי' והגאון בית מאיר כ"כ מסברא דנפשי' והחליט להלכה כמו הרמב"ם והמחבר וכ"כ בס' ישועות יעקב.
ולפע"ד לא נעלם זה מרשב"א ורבנו ירוחם אלא דהא במלוה ולוה קיי"ל אין גופו משועבד לו כלל ואם לא ימצא נכסים אינו יכול לשעבד בגופו כמבואר בש"ע /חו"מ/ סי' צ"ו ס"ק מ"ו ואשתו כגופו והוא צריך לה ואיך נוציא אשתו ממנו עבור חובו שאין לו לשלם ואפי' כלים שעושי' בהם אוכל נפש אין ממשכני' וכר וכסת צריך להחזיר ואיך נוציא אשתו ממנו בחובו זה הוא דקשי' להו לרבנו ירוחם ורשב"א וקו' גדולה הי' לכאורה.
איברא יש לחלק בשלמא הלואה דעלמא מילתא אחריתי הי' ולהוצאה ניתנו ולא נשתעבד גופו לזה אלא נכסיו אבל הכא המזונות היינו האשה בעצמה דנישאי' לו אדעתא דמזונו' ואם אין מזונות אין אישות ונישואי' שפיר כופי' ונוטלי' ממנו אשתו הגע עצמך אדם שהשאיל לחברו רחיים ורכב ועושה בהן חיי נפשו ולא שזקפן עליו במלוה אלא השאיל לו ועבר זמן השאלה וכי נאמר לא נכוף אותו להחזיר לו מפני שעושה בהן חיי נפשו אתמהה ה"נ דכוותי' הוא גופי' הנישואי' חיוב המזונות וכיון שאינו יכול לזונה אפי' באונס נכוף אותו להחזיר האשה על מקומה הראשון דהיינו שיגרשנה ותהיה פנויה ולא אגידא בי' מיהו י"ל זהו דוקא להרמב"ם וסיעתו דס"ל מזונות דאורי' צדקו דברינו אך להפוסקים דס"ל מזונו' דרבנן אין הנישואי' ומזונות תליא זב"ז כ"כ וק' שפיר קו' רבנו ירוחם ובזה ניחא דאמר ר"ה אמר רב האומר איני זן ולא אמר מי שאין לו לזון וכן הקשה ח"מ סק"י ולהנ"ל י"ל ר"ה לטעמי' דס"ל מזוני עיקור ומ"י תחת מזונו' א"כ מזונות דרבנן משו"ה קאמר דווקא אומר איני זן מיהו יש לפקפק על זה אכתי הומ"ל באינו רוצה להשתכר ולהרויח כמ"ש רשב"א ואין לומר דהיינו אומר איני זן שאין לו ואינו רוצה להרויח א"כ איך יחלוק שמואל על ר"ה דרחוק לכוף ע"ז שירויח אם אינו רוצה וה"ל חיי נפש מ"מ מ"ש נ"ל עיקור לדינא ויראה דלזה סיים רמב"ם ויהי' כתובה עליו חוב לרבותא לא די שכופין אותו לגרש אשתו ולא נחוש לקו' רבנו ירוחם אלא גם כתובתה ישלם לכשתשיג ידו.
ע"כ מי שיש לו ואינו רוצה לזונה אין כופין להוציא [אלא כופין לזון] ומי שאין לו ואינו רוצה להרויח כופי' בשוטי' להוציא ומי שאינו יכול להרויח שהוא חולה ואינו פושע תלי' למ"ד מזונו' דאורי' כופין בשוטים ולמ"ד לאו דאורי' אין לכוף בשוטי' עכ"פ ואמנם במילי כופי' ובזה מיושב סתירת המחבר בסי' ע' מיירי מכפי' בעלמא ע"כ סתם כרמב"ם ובסי' קנ"ד מיירי מכפי' בשוטים דומי' דאינך התם ע"כ כתב כרשב"א."
"חייב בעונה כיצד כל אחד כפי כוחו וכפי מלאכתו הבטלנים שאין להם מלאכה הם בריאים וענוגים ואין פורעים מס ואוכלים ושותים ויושבים בבתיהם עונתן בכל לילה ומי שיש לו מלאכה כגון חייט או אורג או בנאי וכיוצא בו ועושה מלאכה בעירו, עונתו שני פעמים בשבת."
"והני מיליה במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו. אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים."
"אשר לתביעתה לחייבו במזונותיה מדין מעוכבת להינשא מחמתו, הנה בתחילה יש לקבוע שאכן הבעל חייב לתת לה גט וגם כופין אותו על כך. וזה מבלי להיכנס לכל טענותיה של האשה על בעלה לפני מעשה הרצח, ומבלי להיכנס לטענה החדשה שתוכל לטעון: איך אוכל לחיות אם האיש שרצח את אמי? ללא כל זאת, הרי מעתה שהנו אסיר עולם האשה מנועה ממנו בכל עניני אישות. והרי הדין הוא בבעל שמונע מאשתו עונה בלבד כופין אותו לגרש, כמבואר בש"ע (סי' ע"ז סע' א). ואף ששם מדובר באפשר לו ואינו ורצה ואין בנידוננו הוא אנוס בדבר, הנה מצינו בסימן ע' ס"ג, שאם האו עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם כופין אותו להוציא. הרי שגם אם אינו יכול כופין אותו (ועיין פס"ד מבי"ד הגדול שבכרך ד' מעמוד 167 ואילך, ועיין מה שכתבנו בפס"ד שבכרך ח' מעמוד 305 ואילך. וכן מצינו במי שאין לו גבורת אנשים שכופין אותו להוציא. ואף שבפת"ש שם, (סקט"ו) הביא בשם ספר "גבורות אנשים", להש"ך שבאין לו גבורת אנשים אין כופין למעשה עד שתבוא בטענת "חוטרא", כבר כתב רבנו יצחק אלחנן בעין יצחק (ח"א סי' כד אות נ' וכן סי' לה), שלהלכה אין לנו אלא דברי השלחן ערוך והב"ש שגם בלא טענת חוטרא כופין לגרש באינו יכול לבעול."
וז"ל הרמב"ם (פי"ד מה"א) "אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה־־עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא,,י). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול־־ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא: שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה."
ולדעת מוהר"ם אלשיך לכאורה י"ל בכוונת הרמב"ם הואיל "ועונה האמורה בתורה לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו" כמ"ש הרמב"ם בריש פרק הנ"ל, והואיל והעונה הכי גדולה היא אחת לששה חודשים, ולכן כשחלה, זמן עונתו היא אחת לששה חודשים ואח"כ – שעבר התקופה הנ"ל ועדיין תש כחו – יוציא ויתן כתובה, ואם לא, עובר על הלאו דלא יגרע.
דוגמא לזה כתב הבית מאיר (סי' ע') במ"ש המחבר ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא, וי"א שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו, וכ' הבית מאיר "...נלע"ד כדעת הש"ע שטעם הי"א שמדמו לבע"ח הטוען אין לי לשלם, ולע"ד לא דמי דש"ה דאגידה בי' וכשיגרשנה תנשא לאחר שיזונה וזה בידו והוי כבידו לשלם."
אמנם סברא זו עולה יפה לענין שעבודים ודיני ממונות שמכוין דבידו לשחררה בגט, כמוהו כבידו לשלם, הוא הדין לגבי שעבוד עונה ואין לו גבו"א, והיא תובעת גט כופין אותו להוציא משא"כ כשאנו דנין לענין עבירת הלוא דלא יגרע בזה אין לנו אלא לפרש את הלאו ככתבו וכלשונו, ולא עדיף לאו זה מכל לאוין שבתורה דפטרי' רחמנא כשהוא אנוס, ואי משום דסמיא בידו להפקיע ממנו את החיוב הזה ע"י גט, מ"מ בזה שאינו פורק ממנו חיוב זה, אכתי אין לדונו כעובר על הלאו הנ"ל."
[ובעיקר שיטת מוהר"א ז"ל בדעת הרמב"ם צ"ע ממ"ש הרמב"ם שם בה"ב "ותלמידי חכמים יוצאין לת"ת שלא ברשות נשותיהן שתים ושלש שנים", ואם נאמר דאף בלא כיון לצערה עובר בלאו, למה הותר להם לעבור על איסורא דאורייתא", ולענ"ד אפשר לומר שת"ח שיוצאים שתים ושלש שנים בלא רשות נשותיהן לתלמוד תורה, כי דרך תלמידי חכמים בכך ואדעתא דהכי נישאו ולא גרע מסתם אינשי דיוצאים לסחור יותר מזמן עונה, וכתב המבי"ט טעם לזה משום דרוב נשים דרכן למחול משום רווח ביתא וא"כ נשות ת"ח מוחלות משום תלמוד תורה דלא גרע מיוצא לסחור].
"וההוא דאינו זן אינו מפרנס כופין אותו להוציא ויתן כתובה וההוא דחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפיה היינו בשביל שמונע ממנה כל עניני אישות אבל משום תשמיש המיטה לחוד או משום מזונות לחוד אין כופין."
"רק כוונת הרמ"א שטוענת שאינו שוכב עמה מחמת שאינו יכול או שאינו בקי בדרך ארץ וכמ"ש התוספות סוף נדרים [דף צא. ד"ה כסבר רב המנונא] והגם דפשט לשון רמ"א ז"ל לא משמע כן מ"מ העיקר כמו שאמרנו דאם טוענת דמורד מתשמיש אינה נאמנת."
"האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכל שכן אם אינו נזקק לה כלל. הגה וכן היא אומרת אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו תצא בלא כתובה."
"ודין מורד אית להו וכן היא דין מורדת אית לה לכל דבר דהא ילפינן לה (כתובות מח עמוד א) משארה [שמות כא י'] זהו קירוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסים וכאילו לא עשה עונה כלל ולא ידעתי מה שכתב הב"ח דלענין קריאת השם קורין אותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד כמורדת כלל ולא ידעתי מי הכריחו לזה ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה על פי הדין למעט מן העונות או בשאר דברים מורד מקרי וכן היא שאינה עושה לו רצונו מורדת מקרי מה לי כולה מה לי פלגא."
"האומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו' יוציא ויתן כתובה פירוש ואעפ"י שעושה כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבא שאין דרך חיבה וכ"ש כשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה..."
"דלאו מסתבר דבעיקר הדין תליא בפלוגתא דכיון שאינו עושה כהוגן לה לכו"ע יוציא וממילא חשיב מורד מיהו דברי הב"ח יש להן מקום דאין דנין כאן דין מורד דאם היא אומרת אי אפשי הוי כאומרת מאיס עלי והכא קיל טפי שהיא מורדת בכל האנשים.. וכן הוא אומר אין מוסיפין על כתובתה אע"ג דבבעל ליכא חילוק בין בעינא לה למאיס עלי דמורד הוא מה שאינו מגרשה מ"מ כיון דאיכא סיבה בדבר וגם לא שכיח כולי האי לא תיקנו בזה דין מורד ודומה לזה הוא אומר לעלות". עכת"ד.
"ואף על פי שעושה כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבה שאין דרך חיבה וכ"ש כשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה."
"א"ל רבה בר רב חנן לאביי חמר ונעשה גמל מאי א"ל רוצה אשה בקב ותפלות מעשרה קבין ופרישות."
"רוצה אשה... כלומר והאשה רוצה יותר שיהיה בעלה תמיד ויבוא תדיר לעיר ותטפל עמו באותו מעט שמרויח משיהיה גמל וירויח יותר ולא תוכל לראותו עד שלושה חודשים הילכך יכולה לעכב ואם לא ירצה להניח דיינין ליה כמורד על אשתו."
"א"ל רבא בר רב חנן לאביי חמר ונעשה גמל מאי א"ל רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות."
"חמר ונעשה גמל – נישאת לו כשהוא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשותה הרווחה עדיפה לה שתעשר או עונה עדיפה לה. בקב תיפלות להיות בעלה עמה מעשרה קבין להתעשר."
"רוצה אשה שיהא בעלה חמר ויהי מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יביא לה אלא קב חיטין בלבד ולא יהא גמל שהולך בדרך ואינו נותן לה עונה אלא אחת לשלושים יום, ואע"פ שמביא לה בשבת ט' קבין חביבה עליה העונה בכל שבת וקב אחד מט' קבין ופרישות שלושים יום."
"רוצה אשה יותר שיהיה בעלה חמר ויבוא לעיר תדיר ותטפל עמו באותה המעט שמרוויח משיהיה גמל וירווח ט' חלקים יותר ולא תוסיף לראותו עד ג' חודשים הילכך יכולה לעכב עליו ואם לא ירצה להניח דיינינן ליה כמורד על אשתו."
"ביה"ד: מי שלוקח אחריות היה מזמן עושה גט.
הבעל: באתי לפני שבועיים לתת גט – היא רוצה כתובה. אני מוכן לתת גט עכשיו אם היא תוותר.
ש: בתאריך 11/09/2011 הגשת כתב תביעה לפירוק שיתוף, בבימ"ש לענ"מ, אתה מכיר זאת."
"שגם במקום שכופין את הבעל לגרש, אם הבעל תולה את הגט בתנאי שנקל לקיימו על ידי האשה, אזי אין לבית הדין לכופו לגרש ללא תנאי והעושה כן הרי זה מרבה ממזרים."
"אולם כבר העירו בזה מפוסקים אחרים שדעתם שונה מסברת המהרשד"ם, בראשם הרשב"א (בתשובה ח"ד, רנ"ו) שכתב:
"אלא לעולם, כל שהוא חייב להוציאה אינו רשאי להתנות עליה שלא תנשא לכל מי שתרצה, וכל מי שגירש כן כופין אותו שיחזור ויגרש בגט גמור בלא תנאי. ואפילו במי שגירש מדעתו בתנאי כזה, כופין אותו לגרש בגט גמור."
תשובה זו הובאה גם כן בב"י בבדק הבית, אבה"ע, סימן קמ"ג, ובמשנה למלך, פ"ח מגירושין, הי"א. וכבר העיר המהריק"ש בספרו "ערך לחם", אבה"ע סימן קנ"ד, ושם בסימן קמ"ג כתב: "ואין להניח דברי הרשב"א המפורשים מפני דיוקו של המהרשד"ם."
גם בשו"ת מהרש"ם, ח"ה סימן ס', העיר שדברי המהרשד"ם נסתרים מתשובת הרשב"א הנ"ל.
כפי הנראה המהרשד"ם לא ראה את ספר "בדק הבית" של הבית יוסף שנדפס בשנת שס"ה – חמש־עשרה שנה לאחר פטירת המהרשד"ם, וגם תשובות הרשב"א בחלק ד' נדפסו למעלה ממאה שנה לאחר פטירתו.
גם דברי הרשב"ש (תשובה ר"ח ותשובה שפ"ג), סותרים לדברי המהרשד"ם, וזה לשונו שם:
"אבל אלו שכופין אותן להוציא מחמת טענת אשה משום שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה? יקוב הדין את ההר! ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי, רישיה ליהוי". עכ"ל.
גם נכדו של הרשב"ש בשו"ת חוש המשולש (שבספר תשב"ץ, ח"ד, טור א' סימן ו') ציטט ופסק כדברי סבו הרשב"ש.
מאידך, מצינו בכמה אחרונים שלכאורה נוקטים כדעת המהרשד"ם. בשו"ת "שיבת ציון", סימן צ"ו, דן ביבם שסירב לחלוץ משום שהיבמה מסרבת לציית לדון בדין תורה עמו, וכתב שם:
"איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחויב לחלוץ כל זמן שהיבמה מסרבת לציית לדין תורה עמו."
וכ"כ בשו"ת "אגרות משה", אה"ע, סימן קי"א, גם המהרש"ם חלק ה' סימן ס' כתב:
"במי שהיה מוכתב למלכות שכופין אותו לגרש, ולא נתרצה רק באופן שתחזיר לו את החפצים שלו, שהדין עימו, שאין בידינו לכופו."
הרי בפשטות מבואר שרשאי היבם, והוא הדין בבעל שמחוייב בגט – להתנות את הסכמתו לגט בהליכה לדין תורה, ולא ניתן לכופו כאשר האשה מסרבת לתנאו.
עוד כתבו ב"דברי משפט" הנ"ל להוכיח מתשובת המהרי"ק, שורש ק"ב, בדין כפיית יבם בחליצה. שמאחר והיום לא מיבמים אלא חולצים, כתב:
"כיון שאין יכולה להבעל לו כלל, ואין לך עיגון גדול מזה, ודאי שיש לכופו כדי להתירה היכא שאין היבם בא מחמת טענת ממון. אבל היכא שהיא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכוח ירושת אחיו... ומאחר שמן הדין כופין לחליצה ואין לו לעגנה כדפרישית, אלא שהוא בא מחמת ממון וכדפרישית, וא"כ כשנסתלקה טענת הממון, תבנא לדיניה וכופין אותו לחלוץ". עכ"ל.
הרי מבואר שלמרות שיש על היבם חיוב לחלוץ ליבמתו משום עיגון, אעפ"כ במקום שיש לו תביעות ממון הרי שתביעה זו מעכבת את החיוב."
"סיכום הדעות בעניין הובא בקובץ "תחומין", כרך כ"ה, עמ' 163־149, ובספר "כפיה בגט", הוצאות אוצר הפוסקים. תקציר הדעות הוא כדלהלן:
לדעת הגר"נ פרובר שליט"א, המהרשד"ם התכוין רק לאותם מקרים בהם עילת הגירושין מתבססת רק על מקרים של עיגון מחמת סרבנות הצדדים לשלום־בית, מאיסות הדדית. מאחר וכל סיבת הכפיה הוא עיגון, שלכל צד יש זכות שלא להיות מעוגן, לפיכך סובר המהרשד"ם שזכותו של הבעל להתנות תנאי בגט. שהרי סוף סוף היא לא מעוגנת, כי יש לה את הגט, רק שיכולה לקיים את התנאי, בתנאי שיכולה לקיימו. אולם במקרים שעילת הכפיה איננה עיגון, אין הבעל יכול להתנות את הגירושין, אלא ב"תביעה צודקת על פי דין".
הגר"א שרמן שליט"א סובר, שגם תנאים שביכולתה לקיים באופן מעשי, אולם מבחינה נפשית או מבחינה חברתית הדבר קשה לה, גם זה בכלל "תנאי שאי אפשר לקיימו".
לדעת הגר"ח איזירר שליט"א, לא ניתן להתנות תנאי שיש בו פגיעה בהפחתת שיעור כתובתה או נדונייתה, שהן זכויות בסיסיות המוקנות לאשה שהיא נוטלת בכל מקרה. אולם יכול הוא לדרוש על ידי התנאי יותר ממה שמגיע לו על פי דין, אבל לא לדרוש תנאים שיש בהם עוול קיצוני שיקומם את האשה לסרב להם לחלוטין, ונמצא שעל ידי כך הבעל פוטר עצמו מכפיית הגט המוטלת עליו."
"ביאור עומק הענין הוא, שכאשר הגירושין באים מכוח תביעת האשה להתגרש, וחכמים חייבו כפית גט מכוח תביעה זו, כפי שכתב הרדב"ז (ח"ד, קנ"ז): "ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים שאינן יכול לסבול".
רק במצב כזה כאשר הגט בעצמו הוא הסיבה שגורמת להפסד או לחסרון אצל הבעל, רשאי הבעל להתנות תנאי אשר יסיר מעליו את ההפסד שיגרם לו מהגט הזה גופא.
לפיכך בנידון של המהרשד"ם שמדובר ביבם שחושד ביבמתו שבכוונתה להנשא לאחר החליצה לבעל דודתו, ובכוונת בעל דודתו לגרש את אשתו הנשואה לו, שהיא דודתו של היבם ולשאת יבמה זו שהיא בחורה בשנים, ומשום כך התנה היבם את הסכמתו לחלוץ באופן שהיבמה תאסור על עצמה את נישואיה עם בעל דודתו, ולהציל בכך את דודתו מחורבן ביתה. הרי שכאן בא התנאי כגורם המסלק הפסד אשר יכול להגרם ולהיווצר מכוח החליצה שלו גופא.
זוהי דוגמא מובהקת להעמדת טענה ברורה כנגד תביעת הכפיה של האשה.
ואולם, כאשר הבעל או היבם בא בטענות ובתנאים אחרים שאינן באים למנוע הפסד הבא מחמת הגט עצמו. דהיינו באחד משני אפנים, האחד – שאין בהם שום הפסד כלל רק דרישות של ממון או בסתם תנאים שמתנה בגט. והשני – כאשר לבעל יש הפסד וחסרון, ברם, החסרון הזה לא נובע מכוחו ומחמתו של הגט, ואין הגט סיבת החסרון אלא כמסובב את סילוקו. כלומר באותם מקרים כבר קיים חסרון או הפסד אצל הבעל, וכל רצונו של הבעל המגרש או שאותו החסרון או ההפסד שקיים יסתלק כתוצאה מנתינת הגט. נמצא שהבעל מנצל את הגט בכדי לסלק מעליו את חסרונותיו (כגון: חוב או גזל שהאשה חייבת לו) – במצב שכזה לא דיבר המהרשד"ם כלל, וגם הוא יודה לסברת הרשב"א והרשב"ש, שא"א לנצל את הגט לצורך פתרון בעיותיו והפסדיו הקיימים מקדמת דנא.
במקרה שכזה ברורים ונכוחים הם דברי הרשב"א והרשב"ש שאין בכוחו של בעל מחויב בגט להתנות תנאים, והרשב"א בתשובתו מדבר בתנאי "שלא תנשא לפלוני", שהוא סתם תנאי בעלמא שהבעל רוצה לתלות בגט, להגביל את אשתו ולהצר את צעדיה, ובמקרה שכזה לא דיבר המהרשד"ם כלל."
"אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע מלהתקיים [על מנת שלא תלך לבית אביה] הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה."
"הא תנאי אחר שנקל לקיימו אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים לדידן דקיימא לן דאין כופין אפילו במאיס עלי."
"וזה עיקר דברי הספק הוא אי בעינן 'מאיס עלי' מחמת בעילה או לא, כי הנה הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות הלכה ח' כשבא להזכיר דין 'מאיס עלי' כתב שואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, נראה מתוך דבריו המדוקדקים בכל מקום שכוונתו לאמר דמה שאמרה הגמרא (כתובות סג:) 'מאיס עלי' היינו שתהיה טענתה שאינה יכולה להבעל לו מחמת מיאוס, וכמו שמתוך דקדוק תיבת 'מאיס עלי' כבשר חזיר אבל אם לא היתה טענתה מחמת מיאוס הבעילה, לא הויא טענת 'מאיס עלי'. ואף שתאמר 'איני רוצה בו או שנאתיו או לא יקרא בעלי'... אין מורים אלו הלשונות על טענת 'מאיס עלי' שאפשר שהשנאה לא היתה מחמת מיאוס רק מחמת קטטה ומריבה או דבר אחר ואז לא הויא טענת 'מאיס עלי'.
ויש עוד מעט ראיה על זה מדקאמר בגמרא הכי דמי מורדת אמר אמימר אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. אבל אמרה 'מאיס עלי', כייפינן. ואם איתה דכל שאינה רוצה בו, הויא כטענת 'מאיס עלי' אמאי שינתה הגמרא מלשונו הא דקאמר בעינה ליה... הוי ליה למימר אבל אמרה לא בעינא ליה... ומדנקט לישנא ד'מאיס עלי' משמע דבדוקא נקט ליה אבל דלא אמרה מאסתיהו אע"ג דקאמרה שנאתיו איני רוצה בו לא יקרא עוד בעלי וכו' אפשר דלא הויא טענתה טענת 'מאיס עלי' כל זה אפשר לצדד בזה.
ואפשר לומר גם כן להיפך ד'מאיס עלי' הוא פירוש שנאתיו איני רוצה בו... דהיינו "מאיס עלי" היינו שנאתיו וכמו שמצינו להרמב"ם עצמו שסיים בלשונו שם ואמר שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה ולא אמר למאיס עליה... ומאי דלא נקט בגמרא לא בעינא ליה היינו לדייקי שאנו צריכים לידע שיש שם אמתלא לכשתהיה שם שנאה.
ויש עוד ראיה ממה שכתב בטור בשם רבנו מאיר מרוטנבורג שכתב שהיה דן דין "מאיס עלי" כשלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו (הובא ברמ"א סעיף ג'). הרי אע"פ שלא היתה המאיסות מחמת הבעילה, רק מאיזה דבר נכון ומתקבל סגי... ועוד ראיה מדברי הרא"ש בפסקים (כתובות פרק ה' סי' לה)."
"כל זה אני מסופק בנ"ד ולא מצאנו בשום מקום מהפוסקים הכרח גמור ולא אפילו מקצת הכרח בשום צד מהצדדים הללו ואפשר שהם הניחוהו לרב פשטותו. ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת "שנאתיו לא יקרא עוד בעלי", הויא "מאיס עלי."
"שאלה – ימחול מכו"ת אם אעמוד לפניו בבקשה להגיד לי דעתו הרמה בענין הנכתב לקמן, והנה איש אחד מקהילת גליל ווירצבורג שלח ידו בנערות קטנות והדיינים בדין שהיה קודם ב' שבועות שלחוהו בבית הסוהר (צוכטהויז) למשך ד' שנים. ועתה באה אשתו לפני וסיפרה לי דברים אחרים על אודות האיש הלז: מיום החתונה היה בבית חמיו שותף בבית מסחר שלו, אכן לא היה אפשר לסמוך עלו כי היה עצל ושקרן ואיבד כמה מעות, ועתה אחר העוון הזה האשה לא רוצה לשבת עוד עמו, היא אומרת שאין לה עוד שום קשר עם איש כזה אשר הוא אב ל־ב' ילדים קטנים ועשה חטא גדול כזה. ואף שהוא כותב שרוצה לשוב, היא אינה רוצה לסמוך על דבריו, כי דיבר כן כמה וכמה פעמים, וכעת יש אפשרות להפריד מבעלה על ידי חוקי המדינה, אכן אם יעבור הזמן הזה לא תהיה לה אפשרות עוד. ועתה שאלתה ממני אם תמרוד נגד דת יהודית אם תפרד מבעלה על ידי ערכאות שלהם.
ואינני יודע להשיב על דבר קשה כזה ובפרט משום שהאשה רוצה לנסוע אל אחיה לאמריקה עם שני בניה הקטנים אם יש לדמותו לרועה זונות באבן העזר סימן קנ"ד סעיף א' בהגהה, או למה שפסק החכם צבי בתשובותיו סימן קל"ג, אני בע"ה מימי לא הוצרכתי לדון על עוון כזה מה דינו לפי דתנו – לא ראיתי תוכן הקטרוג, אכן סובר אני שבוודאי לא בא לידי תשמיש אלא לידי נגיעה בידים במקומות נסתרים של גופם של הילדים.
ומכו"ת בטובו יאיר עיני ויאמר לי מה להשיב ואף שאיני יודע אם תשמע לי צריך להשיב על שאלתה.
תשובה־ היות ואני ממהר להשיב, כי לפי דעתי הדבר פשוט שיש לדמותו להא דתשובת חכם צבי סימן קל"ג, שאין לכופו לגרש, מאחר שלא היתה כאן התראה וגביית עדות על ידי בי"ד ישראל וכו', ואין אנו סומכים על גביית עדות שלהם, והרבה שנאת ישראל ושמחה לבזות שם ישראל.
אבל מכל מקום יכולה לומר: מאיס עלי, ודינו מבואר באבן העזר סימן ע"ז סעיף ג' בדברי הרמ"א, עיי"ש.
ומעתה ודאי שיכולה להפרד ממנו על ידי ערכאות. ברם, על כת"ר להתרות בה שאחרי הפירוד על ידי ערכאות אין לבית דין לכוף אותו לגרשה כדת משה וישראל, אבל אפשר שאח"כ יגרשנה מדעתו ומרצונו ואז בודאי ישר טוב. ואם רוצה להכניס את עצמו לספק זה, הרשות בידה, אבל חליליה לה לכוף את הבעל על ידי ערכאות שיגרשנה בדיני ישראל. שום רב ומורה צדק לא ירצה לסדר את הגט, וגם הגט יהיה פסול, כדין גט מעושה, ורק אם יגרשנה אח"כ ברצונו הטוב יהיה הגט כשר."
"גם מן ההיבט של טענת מאיס עלי יש לומר שגם לשיטות שאין חיוב בגט במאיס עלי, מכל מקום במעשים שעשה הם כ"כ מאוסים שאין שום אשה שתסכים לחיות עם בעל מעשים כאלה."
"דבאמתלא ברורה גלויה ומפורסמת מודים כל הפוסקים לשיטת הרמב"ם שכתב בפרק י"ד מהלכות אישות הלכה ה' דכופין אותו לגרש לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה והביא דין זה בעובדא דידה דבחור אחד בן טובים קידש לבתולה בת טובים ואח"כ פיתה את בת שכנתו ומשום זה אין ארוסתו רוצה להינשא לו."
"נראה ברור מכל החומר שבפנינו שהאשה לא ידעה מהמעשים ומבחינת האשה יש כאן פגיעה קשה בה. אין ספק שהתנהגות של הבעל היא שיבוש עולמה הנפשי של אשתו והרי זה גרוע מבעל שמקלל את אשתו ומכנה אותה בכינויי גנאי. יש פגיעה שהיא יותר מדבר כיעור, כי יש כאן כיעור מבחינת זהות הגרועים מכיעור. אבל יותר מכך, יש פגיעה בכבוד האישי של אשתו ובערכי המשפחה ובסדר המשפחתי, ויש כאן פגיעה כמו רועה זונות שפוגע באשתו ואפילו למעשה יותר מזה.
ובהמשך הדברים יש לדון מאיזה עילה אנו באים לחייב גט. אם נבוא מצד "רועה זונות" הרי שם נתפרש הטעם מצד שהוא מאבד הון והכא ליכא אבוד הון. ויש לומר שברועה זונות אנו זקוקים לטעם של "מאבד הון" משום הפגיעה בחיי האשה אינה שונה מבעל שנושא כמה נשים שלפי דין תורה אין זו פגיעה באשה ומצד חדר"ג ליכא אם בא עליהן בזנות. אבל כאשר תשוקתו בביתו והוא עושה עמה מעשים מגונים בביתו ובמסגרת חייו הפרטיים ודאי שאין אנו צריכים לנימוק של יאבד הון וזו פגיעה במהות חייו עם אשתו. בעניננו שהוא מנצל את קירבתו לאשתו כדי לתנות אהבים עם חמותו מתחת לעיניה המוסתרות של אשתו. הרי גם לדין תורה זו פגיעה חמורה באשתו. מה גם שזו פגיעה בעולמה האישי שהפך את אמה לאהובתו וגורם לאשתו שתאבד את אהבתו ואת יחסיה עם אמה וכל עולמה יחרב. וכבר כתב הרמב"ם שהתורה הזהירה על העריות כי הם מצויות עמו ואף כאן חמותו מצויה עמו וכן אשתו, ולכן הכיעורים שעושה עמה הן פגיעה בחייה הפרטיים של אשתו.
עילה נוספת: בעל שחומד את חמותו שהיא מבוגרת ממנו בעשרות שנים יש בהתנהגותו כלפיה משום סטיה מינית וחולי ואדם כזה גם חיי האישות שלו עם אשתו לא יהיו תקינים. העובדה שהדבר חזר על עצמו פעמים רבות ובמשך זמן רב, מחשיבה אותו כעובר על דת כלפי האשה ואין צורך להתראה או משום שהדבר ידוע לכל והרי הוא כמותרה או משום שיש סטיה שבגדר חולי ואין אפשרות שיתגבר על כך."
"ומיהו כי אמרינן דיש לה תוספת כתובה דוקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למקים קמיה וכן הדין כשהיתה עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו. אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה, אע"פ שבדין מוציאה יש להם תוספת."
"אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין וכן הנושא שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה."
"ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא עצמו חייב בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו והיא עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרתה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."
"כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו – היינו לומר דוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני לה."
"והשאלה היא, אם זה שאנו אומרים יוציא ויתן כתובה הכוונה היא לעיקר הכתובה, או גם לתוספת. כי מחלוקת היא בין הראשונים הר"ח ור"ת, במקום שהבעל נותן את הגט שלא מרצונו, בכפיה, על ידי תביעת האשה, אם הוא חייב לשלם גם את התוספת.
"פירש ר"ח: דכל הנך דכופין מחמתה, דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה... ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה..."
"... ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה... כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן."
"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה. וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט."
"... שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו... והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה... נראה לו דיש תוספת... ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול דמידע ידיע דנשאת לו מתחלה לכך."
"... כונת תוספות, כיון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, אם כן משום הכי לא מיקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שאי אפשר לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."
"... ואם הוא מודה צריך ליתן לה הכתובה ותוספת כתובה. כתב הרא"ש בתשובה, שהביא הטור, והרשב"א בתשובה דאין צריך ליתן תוספת כתובה, כי למישקל ולמיפק לא הוסיף לה... מיהו בתוספות מבואר... אבל הטעם דלא הוסיף לה למישקל ולמיפק לא שייך דידע דנשאת לו מתחלה לכך."
"... ומה ששאלתם ואמרתם, אם נתחייב ראובן זה להוציא וליתן כתובה אם הוא חייב בין בעיקר בין בתוספת... אם היא תובעת אותו בזה בטענת בעינא חוטרא... נתחייב בזה אם היא היתה תובעת אותו, מה אם היתה שותקת ומוחלת לא היינו מכריחין אותו שיוציא ויתן כתובה; אם כן ראוי לומר כאן: כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. ולא דמי לאומר איני זן ואיני מפרנס והמדיר... שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה, שהוא חייב בין עיקר בין תוספת; דהתם הוי איהו מורד, והדבר שלסיבתו נתחייב להוציא וליתן כתובה... והיה בידו שלא לעשותו מתחלה אם רצה, אם כן ראוי לחייבו; בין... ולא היה בידו מתחלה שלא יהיה, אבל הוא אנוס בו..."
"... דאם ראובן ירצה לישא על אשתו, והיא תרצה לצאת ממנו, שחייב להוציאה ויתן לה גט כרצונה, ולפרוע לה כתובה... ותוספת... דעת ר"ח... בנדון דידן כולי עלמא מודו... דלא שייך הכא אדעתא למיפק לא אקני, כיון דאתני בהדא הרי שאפילו אדעתא למיפק אתני... אדרבא אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי הוא שיפרע משלם."
"... דאתנו בהדיא דלא ישא אשה אחרת עליה... דאין ספק בזה ודאי דלכולוהו רבוותא, דליכא למימר ביה דאדעתה דלמישקל ולמיפק לא אמר, דאדרבה הכא ודאי אדעתה דהכי כתב לה שאם ישא אשה יפרע לה הכל..."
"... דהכא בנדון דידן כל אפין שוין, דמשלם הכל משלם כתובה ותוספת כמו שכתוב בכתובה, כיון שהתנה עמה וכתב בכתובה... אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי, שיפרע כל מה שנתחייב בשטר הכתובה..."
הרי שאם הגירושין הם בגלל אי מילוי התחייבות שהתחייב עליה הבעל במפורש בשטר הכתובה, אם כי הגרושין הם על פי רצון האשה, אין לומר על דעת גירושין לא התחייב בתוספת. אלא אדרבא, התחייבות התוספת שבשטר הכתובה היא על דעת ההתחייבות האחרת שבה, שאם לא ימלאנה ישלם התוספת.
ולפי זה כמו כן בחיוב המזונות, הרי במפורש התחייב הבעל בשטר הכתובה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל והתחייב גם בשטר הכתובה על התוספת. הרי שעל דעת התחייבות המזונות התחייב בתוספת, כלומר: שאם לא ימלא התחייבות המזונות ויגרום לגירושין ישלם אז את התוספת. ועיין מהרח"ש שם ובסימן מ"ז, ועיין חזון איש כתובות סימן ק"ז ס"ק כ"ב."
"פירש רבנו חננאל... וכל הנך שכופין להוציא וליתן כתובה לית לה תוספת... דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה על כרחו אית לה תוספת דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר אשתו ויפטר מתוספת... דפשיטא ליה דאית ליה תוספת."
"ראובן ששהה יותר מעשרים שנה ולא ילדה... לקח אשה אחרת בקידושין ומנהג הארץ הזאת... ואין בידו לפרנס את שתיהן ואם יגרשנה יתן לה.
תשובה – באם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה כיון שאין לו לפרנס שתיהן ויכתוב שטר עליו בכל הכתוב בשטר כתבוה. נדוניא ותוספת... וכאשר תשיג ידו יפרע."
"דיני תוספת, ממאנת ושניה ואיילונית אף על פי שלא הכיר בהן יש להן תוספת כמו שכתב הרי"ף והר"ן ס"פ א"נ, כיון שהיה ראוי לו לחוש ולא התנה עמהן, עע"ד וזינתה והיוצאה משום מומין ונדר אין להן, באה מחמת טענה פלוגתא ר"ח ור"ת בתוספות יבמות ס"ה ב' ומספיקא לא מפקינן מניה, ואלו שכופין אותו להוציא כתובות ע"ז א' לא נתבאר בהדיא בפוסקים, ודעת ב"ש (סי' קנ"ד סק"א) דתליא בפלוגתא ר"ח ור"ת, והאומר א"א אלא כמנהג פרסיים מ"ח א' דאמר יוציא ויתן כתובה נראה דיש להן תוספת וכמו שכתב במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס דמחייבינן ליה לגרש [לבה"ג דפסק כרב ואפילו לרי"ף דפסק כשמואל מכל מקום אם אי אפשר לכופו לזון כיפינן ליה לגרש כמו שכתב הר"ן] יש לה תוספת וכן במדיר את אשתו ע' א' יש לה תוספת דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגהמ"ר בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת ק"י נראה דיש לה דהא אסור לצאת, מיהו באומרת לעלות אפשר דלר"ח לית לה, ובהגהמ"ר כ' דתליא בפלוגתא אבל לא נתבאר שם אם גם באומר למאת תליא בפלוגתא."
"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה וכו', בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לה לא כתב לה וכו'. ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה, או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."