התנ"ך והארכיאולוגיה - מסורת מול מדע
דניאל משה לוי
יוסף רוטשטיין
יוסף רוטשטיין
מתפרסם לראשונה באתר דעת - אדר תשס"ד • 2004
|
תוכן המאמר: הקדמה חלק א: המקרא והמחקר - דמיון בהפרש אלף שנה מבוא א) ממציא הפירמידה אמחתפ לעומת יוסף ב) השושלת הרביעית ונפילתה לעומת שיעבוד ויציאת מצרים ג) ההתיישבות במדבריות סיני והנגב לעומת נדודי בני ישראל במדבר ד] חורבן ערי א"י בימי השושלת החמישית לעומת כיבוש יהושע ה] א"י בימי השושלת הי"ב לעומת ימי דוד ושלמה ו] תקופת התנ"ך חלק ב: לוח הזמנים המקובל ובעיותיו לוח הזמנים המקובל ז] הלוח האסטרונומי המצרי - מדע או אחיזת עיניים? ח] מצרים העתיקה - האמנם רצף היסטורי? ט] פסלים עוברים משכבה לשכבה י] תקופות שיחזור יא] מלכים וכפיליהם יב] "תירוצים פסולים" א' יג] "תירוצים פסולים" ב' יד] סיכום נספחים נספח א: צפנת פענח נספח ב: מסע סנחריב נספח ג: ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת האבות א] באר לחי ראי ב] כיכר הירדן ג] הם (Ham) תקציר: דיון בסתירות בין מדע הארכאולוגיה לבין התיאור המקראי. מילות מפתח: ארכאולוגיה מקראית, תקופת האבות, לוח זמנים, זמן יציאת מצרים |
הערה - חלק מהציטוטים המופיעים במאמר מקוצרים.
תודתנו נתונה לפר' אריאל כהן, לפר' א. מלמט, לד"ר ח. חפץ, לד"ר א. קימלמן, לד"ר י. מייטליס, למר א. פלדשטיין, לגב' ש. כוגן ובמיוחד לד"ר יגאל לוין על שהואילו לעבור על המאמר ועל הערותיהם המועילות.
לפר' י. פינקלשטיין, לפר' ח. אשל, לד"ר י. אליצור, לד"ר ווין הורביץ, למר א. גורן, למר א. וייסרט ולמר שי ואלטר שהעניקו לנו מידיעותיהם ומזמנם.
תודה מיוחדת לד"ר דנאל קאהן מן החוג לאגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית על הסיוע הרב שהגיש.
האחריות על הכתוב במאמר היא של הכותבים בלבד.
הקדמה
כך למשל כותב פרופ' זרטל: "מן החפירות הסתבר כי ביריחו לא עמדה כלל עיר בימי יהושע... דומה הוא המצב גם בהעי... התמונה הכוללת סתרה סתירה גמורה את הסיפור המקראי על מסע כיבוש מאוחד" (דרך ארץ - אבן חרס ואדם, עמ' 160-161). ארכיאולוג זה חשף בהר עיבל שרידי מזבח קדום שהוא משער שזהו המזבח שבנה יהושע. על כך הוא אומר: "אם נכונה הדעה. זוהי אחת העדויות הארכיאולוגיות לאמיתותם של חלקים בסיפור ההתנחלות המקראי" (שם, עמ' 167).
המחלוקת בין המחייבים לשוללים מתמקדת היום בדוד ושלמה. ההיו הם מלכים גדולים כנאמר במקרא, או אבות משפחה שבדורות מאוחרים קשרו להם כתרים לא להם? יש לציין שגם כאן נוטים הממצאים לדעה השניה, בעוד "חסידי דוד" נזקקים לתרוצים.
אלא שלעומת חוסר ההתאמה בין התנ"ך לממצאים בני תקופתו, קיים דמיון רב לממצאים מתקופות קדומות יותר. חומת יריחו ש"התמוטטה ברעידת אדמה" היא דוגמא לכך. הדבר הביא מספר מלומדים להקדים אירועים המוזכרים במקרא באלף שנים. הבעיה מצטמצמת א"כ, לא הממצאים הם שאינם תואמים אלא רק התאריכים.
היו שהלכו צעד נוסף וביקשו לבדוק את אמינותו של תיארוך העתיקות. במבט ראשון נראה הדבר חסר תועלת, שכן התיארוך בנוי על סמך חישובים אסטרונומיים וחיפוש פגמים בו נראה משימה בלתי אפשרית. אלא שבדיקת הנושא נותנת תמונה שונה. החישובים מיוסדים על אגדה הקרויה "מחזור הסותי", ואגדה זו אינה עומדת בפני ביקורת (ראה פרק ז'), ומכאן שאין ממש גם בחישובים שנעשו על-פיה.
משנפלה החומה האסטרונומית המגינה על לוח הזמנים הארכיאולוגי ניתן לפנות אל הממצאים עצמם. הללו מספקים הוכחות למכביר לכך שיש לקצר את אורך העת העתיקה. קיצור הכרונולוגיה פותר בעיות רבות והמקרא מובן היטב ללא תירוצים. הרעיון כבר התפרסם במספר מקומות, ומטרת מאמר זה, שבמקורו היה מאמר תגובה למאמרו של פרופ' הרצוג - "התנ"ך- אין ממצאים מהשטח", היא להביא את הדברים בצורה המובנת לכל.
חלק א: המקרא והמחקר - דמיון בהפרש אלף שנה
מבוא
א] הקדומה - שושלות א-ו 3000-2200 לפה"ס (בערך)
ב] התיכונה - שושלת יב 2000-1800 לפה"ס (בערך)
ג] החדשה - שושלות יח-כ 1550 -1080 לפה"ס
ד] המאוחרת - שושלת כו 525 - 663 לפה"ס.
בין הממלכות היו תקופות בינים (א, ב, ג) ובהן השושלות הנותרות.
בתנ"ך, האירוע הקדום ביותר העוסק במצרים הוא מסע אברהם שהתקיים במאה הי"ט לפה"ס1. כלומר, על מה שאירע עד לאמצע הממלכה התיכונה אין המקרא מדבר מאומה, אך יש דמיון רב בין המסופר בתנ"ך לבין הידוע לנו על מצרים וא"י בתקופה הטרום-תנכית כמו שיפורט בפרקים הבאים.
א) ממציא הפירמידה אמחתפ לעומת יוסף
תאריו של אמחתפ היו: "הראשון לפני המלך", "המפקח על הארמון", "שומר-החותם", "כהן און" ועוד, ומעמדו היה גבוה באופן שאין דומה לו. 5
אמחתפ נחשב לחכם מופלא בכל התחומים ועל-כן הפך ברבות הימים לאל הרפואה והמדע. העם ראה בו אל מושיע מצרות והאמינו שהוא פותר בעיות בחלום, לכן הם ישנו במקדשו בצפייה שיתגלה בחלום וידריך את המבקש עזרתו. במצרים נהגו לקשר את האלים עם בעלי-חיים והחיה הקדושה של פולחן אמחתפ היתה עוף בשם איביס (מגלן). מרכז פולחנו היה בעיר סקארה שבה הפירמידה שבנה.
עוד קודם שהפך לאל עצמאי זוהה אמחתפ עם אל-החכמה שמון (תחות)6 הקרוי גם יו6ב. תאריו היו: "הבקיא בשפות זרות" ו"אדון ארצות הנכר"6ג, ומרכז פולחנו היה בעיר הקרויה על שמו: "שמון".
אמחתפ היה לאישיות המקודשת ביותר שהיתה אי-פעם במצרים6ד. אמנם כל מלך היה באופן רשמי אל, אך כמעט לא קרה שמלך בשר ודם ייכנס לפנתיאון של האלים הגדולים, ואילו אמחתפ שלא היה מלך היה לשני אלים גדולים ובנוסף לכך נכלל בפולחנו של אל גדול נוסף, האל-השור "פתח", והוא ניקרא "בנו של פתח". בפולחן זה הקרוי "סראפיס" היו נוטלים עגל והופכים אותו לאל. העגל הושם במקדש, וכשמת חנטוהו וקברוהו במערה מפוארת שנחצבה סמוך לפירמידה שבנה אמחתפ.
פולחן אמחתפ התפשט לעמים אחרים, היונים זיהו את אמחתפ עם אל-הרפואה אסקלפיוס ואת שמון עם אל-החכמה הרמס. גם לפניקיה הגיע אל-הרפואה המצרי שניקרא בפיהם "אשמון". כמצרים, האמינו גם הפניקים כי במקדשו ימצאו מזור למחלותיהם, ולשם כך היה עליהם להקדים ולנהוג נזירות במשך שלשה ימים.7 היתה להם אגדה המסבירה כיצד הפך לאל: "אשמון היה מתחילה עלם נאה. אם האלים נתאהבה בו ואשמון ברח מפניה ומת. האלה השיבה אותו לתחיה ועשתה אותו לאל" 8.
גם בתקופה הערבית המשיך פולחן אמחתפ, אם כי "לא ברור מדוע מקדש אמחתפ כונה "מאסרו של יוסף"9. את השם יוסף מוצאים גם בגרסה השניה של פולחנו, האל שמון. מן הנילוס יוצאת תעלה בשם בחר-יוסף (נהר-יוסף), ועל שפת התעלה יושבת העיר שמון (היום אל-אשמונין).
יש לציין שקברו של אמחתפ לא נמצא על אף המאמצים רבים לאתרו. הפליאה על כך שבונה הפירמידה לא השאיר קבר מופיעה כבר בשיר מימי הממלכה התיכונה: "אציל וחכם גם יחד קבורים בפירמידות, אבל בוני הבתים - מקומם לא יכירם עוד. שמעתי דבריהם של אמחתפ וחרדדף אבל מה היה עתה למקומם? חומותיהם חרבו, מקומם חלף ואיננו, כלא היה מעולם"10.
הדמיון בין יוסף לאמחתפ בולט לעין, ונראה שכבר חז"ל עמדו על כך. על פולחן סראפיס הנזכר הם קובעים: "סראפיס - על שם יוסף"10ב. אלא שאלף שנה מבדילות ביניהם, יוסף חי במאה הי"ז לפה"ס ואמחתפ במאה הכ"ז כך שלא ניתן לקשר ביניהם.
ב) השושלת הרביעית ונפילתה לעומת שיעבוד ויציאת מצרים
א) הפירמידות הרבה יותר גדולות
ב) הפירמידה שינתה צורתה ממדורגת לישרה .
מייסד שושלת ד' שנקרא סנפרו בנה גם פירמידה מדורגת וגם ישרה11. יורשיו (חופו, חפרע, מנכורע) בנו רק פירמידות ישרות.
בתקופה זו עוברת מצרים גם שינוי דתי. בימי שושלת ג' ראו באל "אתום" את ראש האלים. הם האמינו שאתום היה מניף את המלך המת מהפירמידה לשמים כדי להופכו לכוכב אל12. בהתאם לכך נבנתה פירמידת המדרגות, כעין גרם מדרגות העולה השמיימה.
בשושלת ד' התחזק מעמדו של אל-השמש "רע" עד שהפך לאל עליון (רע-אתום). המלך נחשב לבנו של רע (במצרית "סע-רע" או "רע-מסס")13 ובמותו הפך לעוף שמימי בשם "בנו" (ששובש ביוונית ל"פניקס"). נציג רע עלי אדמות היה שבר אבן (מטאוריט?) בצורת פירמידה ישרה ששכן כבוד במקדשו ושנקרא "בן-בן". לכן גם שונתה הפירמידה ממדורגת לישרה כדי שתהלום את קבורת "בן רע".14
בניית פירמידות הענק הצריכה רבבות עובדי-כפיה והמלך חופו שבנה את הגדולה שבפירמידות נחשב במסורת המצרית למלך אכזר. הרודוטוס מספר שלבניית הפירמידה הוא העביד מאה אלף בני אדם במשך 30 שנה. הוא מספר עוד על כתובת המדברת על שום ובצלים שניתנו לעובדים.15
גם חפרע בנו של חופו, ומנכורע נכדו, בנו פירמידות ענק. במותו של מנכורע נפל בית המלוכה ואת השלטון תפסה שושלת חדשה, היא שושלת ה'. זמן מה החזיק מעמד בנו של מנכורע שלא היה הבכור: "בכורו של מנכורע לא ירש אותו, ומסתבר שהוא מת על פני אביו"16. במות מנכורע אירע משבר דתי והאל רע איבד את כל חשיבותו. רק לאחר מספר שנים הוא חזר למעמדו הקודם16ב.
אגדה אומרת שמגיד עתידות יידע את חופו על האסון העתיד לבא לשושלת. זה תוכן האגדה: לפני המלך סיפרו על עושה נפלאות שהצליח להפוך שעווה לתנין וכשלקחו בידו הוא חזר להיות שעווה, ועל אחר שהצליח להפוך אגם ליבשה ולהחזירו לאגם. לאחר מכן הובא לפני חופו קוסם שסיפר כי אשה מעוברת בשם רצדדת נושאת ברחמה ילדים העתידים למלוך על הארץ. המלך הצטער למשמע הדברים והקוסם הרגיעו כי הדבר לא יקרה בימיו אלא בימי בן-בנו (מנכורע). לאחר מכן נולדו הילדים העתידים להיות מלכי שושלת ה' ותואר אבריהם היה כזהב. השפחה ביקשה להלשין למלך על הולדת הילדים-המלכים אך נאכלה ע"י תנין והילדים ניצלו.17
גם על מנכורע, המלך האחרון בשושלת, מספרים המצרים שקיבל הודעה על מותו, והפעם מן האל בעצמו. הוא הקשה ערפו ונשאר ער בלילות:
"קיבל אורקולום (נבואה) מהעיר בוטו כי יחיה שש שנים ובשביעית ימות. ויחר אפו ויגדף את האל ... מהאורקולום באה לו ידיעה שניה... כשמעו כי נחתם גורלו, התהלל יומם ולילה ... זה עשה להוכיח כי שקר בפי האורקולום כדי שתהיינה לו 12 שנה במקום 6 בהופכו לילה ליום".18.המעבר משושלת ד' לשושלת ה' לא היה רק מהפך פוליטי אלא גם שינוי אתני: בימי שושלת ד' חי במצרים עם מטיפוס "רחב גלגלת" (צפוני) המכונה "התרבות הגרזאית", בנוסף למצרים שהיו ארוכי גלגלת, ובימי שושלת ה' הם נעלמו19. מהיכן הגיעו אנשי הצפון? הכלים שבהם השתמשו דומים לכלים שהוטמנו בבאר שבע19א, ומסתבר שמכאן באו. הם גרו בסביבות פאיום ודרומה יותר, אך לא בדלתא 19ב. את פריחתה של מצרים ושגשוגה הכלכלי זוקפים לזכותם.20
קיימים שלשה כתבים המספרים על תקופה קשה במצרים: "נבואת נפר-רח'ו"21, טכסט קצר במוזיאון הבריטי22, ומגילה בשם "ייסורי איפואר"23, ומסתבר שהם עוסקים בנפילת שושלת ד'24. מהם אנו למדים שמצרים הוכתה מספר מכות באותם ימים:
א) אויבים תושבי הארץ
ב) אסונות טבע
ג) מוות המוני
ד) תבוסה בשדה הקרב.
אויבים תושבי הארץ - מתרגם "ייסורי איפואר" כותב: מצויין פעמיים שיש אויבים מהארץ25... העבדים משתלטים בכח על בעליהם הקודמים26. בפפירוס נאמר: "זה שאין לו רכוש הוא עכשיו האיש העשיר"27. "זהב ויהלומים, אבנים טובות וכסף מושמים על צוואר השפחות"28. "אנשים חסרי חוק בזזו את אדמת הממלכה"29.
ממשפטים אחרים ניתן להסיק שהאויבים לא היו מצרים במקורם אלא באו מאסיה: "שבט זר מחו"ל חדר למצרים"30 (איפואר). "אסייתים יפלשו למצרים אבל מישהו אחר לצדם"(נפר-רח'ו). הם היו רועים שבאו למצרים בשל בהמותיהם: "לא יינתן עוד לאסייתים לרדת מצרימה, לא עוד יבקשו מים לבהמותיהם" (שם).
המרד אינו רק נגד המעמדות העליונים אלא גם נגד המלך: "אנשים חברו יחד כדי למרוד בכתר הנחש"31. " המלך נלקח משם (מהארמון?) ע"י אנשים עניים"32 (איפואר). "הכביר נפל... הארץ מושמדת, אף אחד לא מנחה אותה" (נפר-רח'ו).
אפילו אלוהי מצרים נפגעים: "זה שהיה נבער לאלוהיו עכשיו מציע לו קטורת של מישהו אחר, לא ידוע..."33 "שמה שלא און לא יהיה שמו של אלוהים"34 (נפר-רח'ו). "תכניות האלים מופרעות, הסדר שלהם מוזנח" (הכתובת המוזיאון הבריטי).
ביקורת נמתחת על המלך שלא מנע את האסון: "אך מבוכה הבאת על הארץ... זה בגלל שהתנהגת כך כדי לעלות את הנושאים הללו. דיברתם שקר"35 (איפואר). "אף אחד לא משוחרר מעשיית טעויות, נותן ההוראות שווה למקבל ההוראות" (הכתובת במוזיאון הבריטי).
מנגד, יש אדם אחר שבו רואים את הגורם לצרות: "האם יש רועה שאוהב מוות? והתשובה: אדם אחד אוהב אך יש אחר ששונא"36 . אדם זה הוא כנראה ה"עני" המוזכר מספר פעמים:
"העני הגיע לאחוזה האלוהית (הארמון)"37. "פחד מהאימה שהוא זורע. העני מתחנן ... הוא מנודה ומועמס עם רכושו... אנשים עוברים ליד דלתו... האם העני ער? היום ירד עליו בלא שיפחד. אנשים נסים... אהלים הם עושים כשוכני הגבעות. החורבן הוא המאורע שבגללו הם נשלחו כאשר העבדים נותנים הוראות לאדוניהם בלא לפחד מהם... בארמון לא נותר דבר: דגן, אווזים ודגים, בגדים וכותנה, ארד ושמן, שטיחים וכל תוצרת טובה". 38אסונות טבע
- "הנהר הוא דם."39 "הושמד כל מה שאתמול ראינו, הארץ שוממה כמו לאחר קציר הפשתה." 40 "אנשים אוכלים עשבים." 41 "הכל הפך לחורבה." 42 "הדבר והחולי שוכנים בכל הארץ." 43 "בארץ אין אור." 44 (איפואר).מוות המוני -
"הדברים הטובים הושמדו, בריכות הדגים עם הדגה והעוף ... הארץ מושחתת לגמרי ... התבואה דלה .. חיות המדבר ישתו מנהרות מצרים וינוחו על ביצות החול ... השמש מוסתרת ... אף אחד לא יכול לחיות כשהשמש חבויה בעננים" (נפר-רח'ו).
"נהי וקינה בכל מקום" (הכתובת במוזיאון הבריטי). "אף אחד כבר לא יבכה מהמוות" (נפר-רח'ו) "נותרו מעט אנשים, רבים טמנו את אחיהם באדמה". 45 "ילדי הנסיכים מושלכים ברחובות"46 (איפואר).תבוסה בשדה הקרב - המצרים יצאו להלחם באויביהם אך אז התערבו איתני הטבע: "דבר שכמוהו עוד לא קרה. אנשים יקחו נשק למלחמה והאדמה תגעש "(נפר-רח'ו). על העילה למלחמה מספר איפואר: "כאשר אנו שמרנו על עצמנו מספר כפול של אנשים נלחמו כדי להחזיר את העם המשתחווה"47. כוחות עליונים התערבו והפרידו בין המצרים לאויבים אך המצרים לא נסוגו: "זה נמשך כשהאלים העומדים בתווך המשיכו. הגזע שהולך קדימה מנשי העם אינם נראים בדרך. לוחם הולך קדימה, אולי הוא ישמיד את הרוע שהם הביאו".48 האויבים מנו רבבות רבים והמחזה הטיל אימה: "היום פחד.. יותר ממיליון איש. אינם נראים... מה שבין השמים והארץ מפחיד את כולם"49. העניין הסתיים בשיטפון, בהקשר לכך מוזכר מקל המחולל רוח: "בעל-תפקיד הלך בשליחות העם לכיוון העניים. הוא הלך בדרך עד לרגע שבו ראה את השיטפון. הדרך הפכה למלכודת ... כל מה שעליו נלקח ממנו. הוא התייסר מהרוח הנושבת מהמקל עד שמת". "מצרים באה למקום שבו נשפכו מים, הגיבור נלכד בידי זה ששפך המים על האדמה"50 האסון זיעזע את העולם: "אסייתים... הם הגיעו לסוף עם עצמם. לא נותר אף אחד עליהם... כל השבטים בחו"ל נתמלאו בפחד." 51
מכל האמור עד כאן ניראה ש"פרעה המשעבד" הוא המלך סנפרו, שהיה הראשון לבנות פירמידת ענק. גם כתובת מימי שושלת ו' מספרת על גבורתו של סנפרו נגד בני אסיה53. כך תימצא תשובה לשאלה המטרידה את החוקרים: מנין נמצאו המוני העובדים הדרושים לבניית הפירמידה?
שמם של "ערי המסכנות לפרעה"54: פתום (במצרית: "בית - אתום") ורעמסס (במצרית: "רע הוליד אותו"), מתאים לשני סוגי הפירמידות שבנה סנפרו: מדורגת ע"פ פולחן אתום וישרה ע"פ פולחן רע. במצרית נקראו הפירמידות: "פיראמאוס", שם המזכיר את "פתום ורעמסס"55.
למסורות המצריות על נפילת השושלת ולמסורת ישראל על יציאת מצרים יש הרבה מן המשותף: הסיפור על חופו השומע על אשה מעוברת שתלד ילדים שיימלכו, הילדים הנראים כזהב בלידתם ומות השפחה המלשינה מזכיר את סיפור לידת משה: "אמרו לו אסטרולוגין (לפרעה), גואל ישראל נתעברה הימנו אמו... בשעה שנולד נתמלא כל הבית אורה..." השפחות אמרו לבת פרעה לקיים גזירת אביה "בא גבריאל וחבטן בקרקע" 56. וכך גם פרטים אחרים בסיפור (עושה נפלאות ההופך דומם לתנין וחזרה לדומם, אגם ליבשה וחזרה לאגם).
גם המסופר על המלך האחרון מנכורע, המקבל נבואה על מותו ומגדף את האל ומתעקש נגדו למרות שהוא יודע שפורענותו תבוא, מזכיר את הנאמר בתורה על פרעה של יציאת-מצרים. העובדה שבכורו מת לפניו מחזקת את הסברא שהוא פרעה שחילו טבע בים.
הממצא האנתרופולוגי המראה על חדירה של עם מא"י ועל העלמו בימי שושלת ה' מוסבר היטב בסיפור יציאת מצרים57, וכך גם הטקסטים המדברים על אסונות (איפואר ונפר-רח'ו).
אלא שנפילת שושלת ד' מתוארכת למאה הכ"ה לפה"ס ואילו יציאת מצרים למאה הט"ו. אלף שנים מבדילות א"כ ביניהן ולא ניתן לזהות את יציאת מצרים עם נפילת שושלת ד'.
[הראשון להראות את הדמיון בין פפירוס איפואר ונפר-רח'ו למכות מצרים היה ע' וליקובסקי.58 הוא שייך אותם לסוף ימי הממלכה התיכונה (סביבות 1750) ולדעתו הזמן האמיתי של נפילת הממלכה התיכונה מאוחר בכ300 שנה מהמקובל (1450 בערך) כך שהוא חופף את יציאת מצרים.]
הערות:
1. על הכרונולוגיה התנכית ידובר להלן הערה 148.
2. קוטרל. הפרעונים האבודים, תרגם א ' מזר-נרגל, ת"א תשי"ז עמ' 66.
3. Wilson, the Tradition of Seven Lean Years in Egypt, in: Pritchard (ed.) ANET, Princeton 1969 pp. 31-32. Eggebrecht, Das alte Agipten, Munchen 1984, p. 48.
הקדשת חבל ארץ כה נרחב מלמדת שהקרקעות היו רכושו של המלך והוא עשה בהם כרצונו. השוה: "ותהי הארץ לפרעה... רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ועבדו את אדמתם אשר נתן להם פרעה". (בראשית מז, כ-כב).
4. ברסטד, דברי ימי מצרים, תרגם ש' אטינגר, תל-אביב תשט"ז עמ' 356.
5. Wildung, Lexikon der Ageptologie, Wiesbaden 1980, III, pp. 145-147; Silverman, Ancient Egypt, London 1997, p. 178; Shaw and Nicholson, Dictionary of Ancient Egypt, London 1996, pp. 140-141.
6. השם שמון ניתן לתחות משום שהיה ממונה על שמונה אלים. שמון היה אל קדום בדמות קוף בבון אך מסוף הממלכה הקדומה ואילך מצויר שמון גם בדמות משנה-למלך בעל ראש איביס. תוספת זו היא קרוב לודאי תוצאה מפולחן אמחתפ. ראה:Shaw and Nicholson, ibid, p.288.
6ב. Breasted, Ancient records of Egypt, II, p. 364.
6ג. גבעון, אבני סיני, ירושלים תשמ"ג, עמ' 124.
6ד. Lurker, The Gods and Symbols of Ancient Egypt, London 1995, p.45 .
7. הרמן, קרתגו - המעצמה הימית, עמ' 130.
8. גרינץ, אנציקלופדיה עברית, ערך אשמון.
9. Wildung, ibid, p. 147
10. Wildung, ibid; Shaw and Nicholson, ibid, pp. 140-141. ברסטד, כנ"ל הערה 4, עמ' 151.
10ב. בבלי ע"ז מ"ג ע"א.
11. יש אומרים שאת הפירמידה המדורגת במיידום החל המלך חוני והיא הושלמה בידי סנפרו שהפכה לישרה. בדהשור יש שתי פירמידות , אחת שחלה טעות בבנייתה (הפירמידה הכפופה) ולידה הפירמידה הנכונה.
12. Shaw and Nicholson, ibid, p. 45.
13. את האל "רע" סימנו בעיגול המסמל שמש. מימי סנפרו ואילך רשמו את שם המלך כשהוא מוקף עיגול (קרטוש), אך הכינוי המפורש "ס-רע" ידוע רק מימי יורשיו. (Clagett, Ancient Egyptian Science, Philadelphia 1989, p. 789)
14. Edwards, The Piramidas of Egypt. London 1955, pp. 233-235.
), אך כיון שבתקופה זוLurker, ibid, p.95) שפירושה זריחה wbnיש מפרשים שהמילה "בנו" נגזרת מהמילה חדרו מילים עבריות לשפה המצרית, מסתבר שכך יש להבין את השמות "בנו" ו"בן-בן", כלומר בנו של רע.
15. כתבי הירודוטוס, תרגם א' שור, ירושלים תרצ"ה, ספר ב' 124-125. השווה: במדבר יא, ה: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים .. ואת הבצלים ואת השומים".
16.Clayton, Chronicle of the Pharaohs, London 1994, p.58
16ב. Edwards, ibid, p. 133
17. גרינץ, מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88.
18. כתבי הרודוטוס, כנ"ל הערה 15, ב', 133.
19. גרינץ, מוצאי דורות, עמ' 28-29.
19א. דותן, החפירות בחורבת בתר, עתיקות ב' (תשי"ז-תשי"ח), עמ' 11-18; אוסישקין, קדמוניות 12, עמ' 118; גלעד, באר שבע בשחר ההיסטוריה, אריאל 79-80, עמ' 22-23; ענבר, מסע אל העבר המקראי, ת"א תשמ"ט, עמ' 97; פרו, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות, עמ' 132; גונן, מבוא לארכיאולוגיה של א"י בתק' המקרא, 3, עמ' 144.
בבאר שבע נחפרו מחילות תת-קרקעיות שבהם אוכסנו חפצי הבית בסדר מופתי. לאחר מכן נסתמו הפתחים באבנים גדולות והאנשים נטשו "אולי מפאת בצורת ממושכת" (אוסישקין, עמ' 113). הסיבה למאמץ היה איכותם של הכלים: "צורתם מעוררת התפעלות... בעיה היא, כיצד נוצרו הכלים, שהרי הכלים עדינים ומידותיהם מדויקות" (גונן, שם).
הדברים מזכירים לנו את הנאמר על ירידת משפחת יעקב למצרים: המקום שממנו יצאו למצרים היה באר שבע (בראשית מו, ה). דברי יוסף: "ועינכם אל תחס על כליכם" (שם מה, כ) מלמדים עד כמה היו כליהם יקרים בעיניהם.
19ב. Ruffle, The Egyptians, Oxford 1977, p. 21.
20. Gardiner, Egypt of the Pharaohs, Oxford 1964, p. 386; Engelbach, Mechanical and Technical Processes, by: Glanville (ed.), The Legacy of Egypt, Oxford 1943, p.125.
21. Gardiner, JEA, London 1914, pp. 100-106
22. ibid, pp. 95, 109.
23. Gardiner, The Admonitions of an Egyptian Sage, Hildesheim 1969.
24. נבואת נפר-רח'ו מסתיימת בהודעה כי ימי הזעם יבואו לקיצם כאשר יבא המלך "אמני המנצח", הוא ככל הנראה אמנמחת א' מייסד שושלת י"ב. מכאן שהדברים נכתבו בימיו כנבואה המנבאת את עלייתו ונותנת תוקף דתי למלכותו. מתי החלו הצרות? באף אחת מהכתובות לא מפורש הדבר, ומקובל לומר כי בסוף הממלכה הקדומה (סוף שושלת ו'). לענ"ד מדובר בנפילת שושלת ד', משום שנבואת נפר- רח'ו פותחת בסיפור על המלך סנפרו שהובא לפניו נביא. המלך ביקש ממנו שיספר על העתיד לקרות לממלכתו והוא החל לכתוב נבואה הפותחת במילים: "קום לבבי וקונן על הארץ הזאת ... הדברים שקורים קשים מאי פעם" וכו'. בית המלוכה שהקים סנפרו התקיים רק עד סוף שושלת ד' כך שהאסון העתיד לקרות לממלכתו לא יכול להיות מאוחר יותר. הוכחה נוספת שמדובר בנפילת שושלת ד' היא הפסקה המדברת על ביטול מעמדו של רע כאלהי מצרים (להלן הערה 34). זוהי תופעה חד-פעמית שאירעה בסוף שושלת ד' ולא חזרה על עצמה. (גם אחנאתון קרא לעצמו "בנו-של-רע").
25. . ibid p. 9
26. .ibid p.10
27. .ibid p. 61 השוה: "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם" (שמות ג כב).
28. ibid p. 31.
29. .ibid p. 54
30..30
31. . ibid p.54.
32. ibid p. 53.
33. .ibid p. 62
34. און היתה מרכז הפולחן של רע אלהי מצרים.
35. .ibid p.85
36. .ibid
37. ibid p. 50.
38. ibid pp. 71,72 השווה: "ויאמר לו פרעה לך מעלי... ביום ראותך פני תמות.... ויקם פרעה לילה... ויקרא למשה ולאהרן לילה... ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם ... וינצלו את מצרים". (שמות י כ"ה-כ"ח, שם יב ל-לו).
בפפירוס נאמר שהאיש העני לא עמד לבדו בראש האנשים הבורחים: "הם חמישה אנשים, הם אומרים לך לך לדרך הידועה, אנחנו נבא" (שם). בכתוב מוזכרים שמותם של חמישה אנשים שעמדו בראש העם: משה, אהרון, חור, נדב ואביהו. (מוזכר גם יהושע אך הוא מכונה "נער". שמות לג יא). אולי הם חמשת האנשים הנזכרים בפפירוס.
39. ibid p. 27.
40. ibid p. 44.
41. .ibid p. 45
42. .ibid p. 69
43. .ibid p. 25
44. .
45.ibid p. 30.
46. ibid p. 51.
47.ibid p. 91. .השווה: "לכו עבדו את ה'... ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל" (שמות יב לא. שם יד ה).
48. ibid p. 78. השווה: "ויסע מלאך האלהים ... ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ... ולא קרב זה אל זה כל הלילה... וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו" (שם יט- כג).
49. ibid. p.83השווה: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב לז). יש משפט קטוע ממנו ניתן ללמוד שהמצרים יכלו למנוע את האסון לו התנהגו אחרת: "אילו היינו ... לא הייתי צריך לראות זאת, לא הייתי צריך להיקרא לשוא ... אימרה הנישמעת מפי כולם" (ibid p.83 ).
50. 85ibid pp. 55, השווה: "ואתה הרם את מטך ... ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה ... ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות... וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים" (שם יד טז - כח).
השוה עוד: "שיקחו ישראל את הביזה שהיו המצרים טעונים כסף וזהב" (מכילתא שמות יד לא).
51. ibid p. 91.השווה: "לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד" (שמות יד כח). "שמעו עמים ירגזון ... תפל עליהם אימתה ופחד" (שם טו יד-טז).
52. יוספוס פלאוויוס - נגד אפיון, תרגם אריה כשר, ירושלים תשנ"ז, עמ' כג-כד.
אצל מנתון מלכים זרים אלו הם שושלת ט"ו (תקופת הביניים ב'), אך בין השמות הוא מזכיר את אפפי, יאנא ואסי, שהם שמות משושלות ה'-ו'. ניסיון להתאים שמות אלו לשמות שנמצאו על חרפושיות מתקופה מאוחרת יותר לא עלה יפה: "סידורם נעשה ע"פ שיבוץ שמות המלכים במקביל לרשימת מנתו בלא שנדע את זיהויים המוחלט. שכן השם אצל מנתו היה ברוב המקרים משובש ביותר". (קמפינסקי, להלן הערה 126, עמ' 90).
מסתבר שבעיני הדורות המאוחרים עם נפילת שושלת ד' פסק השלטון המצרי החוקי ולא חזר אלא בעלות הממלכה התיכונה (ראה לעיל הערה 24), לכן גם מלכי שושלות ה'-ו' נחשבו בין חומסי המלוכה. וראה להלן הערה 200.
53. ר. גבעון, אבני סיני, ירושלים תשמ"ג, עמ' 130.
54. שמות א יא. לא מדובר בערי מסכנות לתבואה או לכסף וזהב, אלא "ערי מסכנות לפרעה". גופת המלך היא האוצר שלשמו נבנו הערים.
בכתבי אוגרית "סכנ" פירושו מצבה. (גינזברג, כתבי אוגרית, עמ' 132-130). "אולי על דרך זו ניתן להסביר גם ערי מסכנות, דהיינו ערי מצבה ואז כוונת הכתוב לפירמידות" (גנור, מי היו הפניקים, ת"א תשל"ה, עמ' 57).
55. המצרים קראו לפירמידות "פיר-אמ-אוס" ובצורה מקוצרת "מר". "משמעותו של השם פיר-אמ-אוס מעורפלת" (Edwards, The Piramidas of Egypt, p. 231), אך אם הפירמידות היו "פיתום ורעמסס" הן יכולות להתקצר ל"פירעמאוס" וביתר קיצור ל"מר" - פיתומרעמסס. [ רק משושלת י"ט ואילך ידוע על מלכים ששמם רעמסס, אך העיקרון לפיו המלך הוא בנו של רע התקיים כבר משושלת ד'. כלומר, כל מלך היה רעמסס גם אם לא נקרא בשם זה] .
זיהוי רעמסס עם הפירמידה מלמד היכן היא ארץ גושן הקרויה גם ארץ רעמסס שבה גרו בני-ישראל (בראשית מז, יא). זהו מקום ממיטב הארץ (שם) וקרוב לעיר הבירה (שם מה, י). אך שום מצרי לא גר שם (שם מו, לד). מדוע?
המצרים ראו במערב את ארץ המתים, לכן הם ייעדו את המדבר המערבי לקברים. בתקופה קדומה נכרתה במדבר המערבי תעלת "בחר-יוסף" שאפשרה לגור בחבל ארץ זה. "ארץ רעמסס" היא ארץ הפירמידות, כלומר המערב. רק בימי יוסף נעשתה התעלה הקרויה על שמו לכן עדיין לא גר כאן המצרים.
רק כאשר ניתכו המכות על ארץ מצרים בחרו מצרים רבים לעבור לגור בבתי ישראל או בשכנותם ככתוב "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה", (שמות ג, כב). לכן אמר משה "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו" (שם ח, כב).
הקטע המדבר על מירדף אחרי אנשים עניים ב"פפירוס איפואר" פותח במילים: "אנשים נעדרים... פקודה... המערב התרוקן" (p. 78). זיהוי ארץ גושן עם הגדה המערבית של הנילוס מסביר מילים אלו.
[יש הרואים בעיר פי-רעמסס שבמזרח הדלתא את רעמסס המקראית. אך היא לא מקום שבו לא ישבו המצרים]
56. שמות רבה פרשה א', י"ח-כ"ג.
57. לעיל (פרק א') זוהה יוסף עם אמחתפ, ולפי זה בני ישראל ירדו למצרים בימי שושלת ג'. מאידך, החדירה מהצפון היתה בתקופה הקדם שושלתית, תקופת תרבות גרז, הקדומה בהרבה לימי שושלת ג'. לכאורה קיימת סתירה, אך יש לזכור שתיארוכה של גרז אינו חד-משמעי. הממצאים שנחשפו שם בחלקם דומים לממצאים מימי הממלכה הקדומה ובחלקם שונים, מה שהביא את פיטרי לזהות תקופה זו עם סוף הממלכה הקדומה (שושלות ו'- ז'). רק אחר כך, כשנתגלו ממצאים מסוף הממלכה הקדומה והתברר שאינם דומים לממצאי גרז הוקדם תיארוכה לתקופה הקדם שושלתית.
לענ"ד, הממצא בגרז הוא מימי שושלות ג-ד, והסיבה להבדל הוא מוצאם הזר של התושבים. גרדינר גם עומד על כך שרישומם של המהגרים מהצפון לא ניכר בראשית התקופה השושלתית אלא רק בהמשכה, ומסכם: "עלינו להודות בחוסר הבנתנו את החומר". (Gardiner, Egypt of the Pharaohs, p. 397). בנוסף, עובי השכבה קטן בהשוואה לאורך הזמן המיוחס לה (Payne, Catalogue of the predynastic Egyptian collection, oxford 1993, p. 6).
לדברינו, שההגירה חלה בימי שושלת ג', העניין מובן. כך גם יובן מדוע במבנים בסיני הנחשבים למייצגים פרק-זמן מצומצם נמצאו גם כלים "קדם שושלתיים" וגם כלים מאמצע הממלכה הקדומה (בר-יוסף מאיר, קונכיות בממצא הארכיאולוגי בא"י, קדמוניות 117, תשנ"ט, עמ' 47).
הדבר נוגע גם לתיארוכה של התקופה הכלקוליתית בא"י: כלי שלב ב' של הכלקולית דומים לכלי הברונזה הקדומה ב' (דותן, התקופה הכאלקוליתית המאוחרת בא"י, ארץ ישראל י' (תשל"א), עמ' 130), וכלי שלב א' של הכלקולית נמצאו במכלולי הברונזה הקדומה א', ומכאן שהתרבות הכלקוליתית היא מתקופת הבה"ק א-ב, כלומר ימי השושלות הראשונות במצרים. אך כיון שהכלים הכלקוליתיים דומים לכלי גרז נאלצו להקדימם לתקופה הקדם-שושלתית ולטעון כי במכלולים התערבו כלים מתקופות שונות (גופנא, הגיאוגרפיה היישובית של מישור החוף הא"י בתק' הבה"ק, דוקטורט, ת"א תשל"ד, עמ' 164-165). לדברינו, התרבות הכלקוליתית היא בת זמנה של הברונזה הקדומה: הכלקוליתיים היו חברת נוודים שהגיעה מצפון (שם, עמ' 134; בר-אדון, מערת המטמון, י-ם תשל"ב, עמ' 223, 218-219), ואנשי הברונזה הקדומה היו יושבי הקבע.
58. וליקובסקי, תקופות בתהו, ישראל תשנ"ז, עמ' 17-37.
לפרק הבא
