יהודה אליצור
רחוב צפניה 20
ירושלים
בשנים האחרונות חל בארץ מפנה לרעה בעניין הגישה לתנ"ך. התופעה המצערת הזאת אינה תוצאה של התפתחות המחקר, כי-אם תולדה של גורמים טכניים אישיים, כמו שיבואר להלן:
לימוד המקרא תופס כידוע חלק חשוב מאד בחינוך הדור הגדל בארץ. רשת החינוך העברי הולכת הלוך והסתעף, הלוך והשתכלל. נוסדו בתי ספר תיכוניים רבים, והללו דורשים מורים אקדמאיים מתאימים.
השכלה אקדמאים במקרא אי-אפשר לקנות בארץ אלא באוניברסיטה-העברית.
לפנים, היה מוסכם ומקובל באוניברסיטה כי הוראת המקרא חייבת להתרחק מביקורת מקרא קיצונית. בהתאם לכך היו ראשוני מורי המקרא באוניברסיטה אנשים קרובים למסורת.
לצערנו, בטל בשנים האחרונות אותו הסכם נאה מכל וכל, והוראת המקרא באוניברסיטה היא על טהרת הביקורת המקרא הקיצונית ביותר. התפתחות זו נוגדת דווקא את המגמות החדישות במדע המקרא, שכן חקר המזרח הקדמון על שפע תגליותיו הפריך את מרבית המסקנות הקיצוניות של ביקורת המקרא ושיווה כיוון הרבה יותר קונסטרוקטיבי למדע המקרא. חוקרים כגון קאסוטו ואולברייט התקרבו לא מעט להשקפות המסורת ושינו פניו של מדע המקרא החדיש מעיקרו.
מעציב שבעתיים כי דווקא לאוניברסיטה העברית בירושלים אין חלק באותו כיוון חדש, הוראת המקרא בתוכה דבקה בשיטות הביקורת והריהי עושה בינתיים את שלה:
גישה נכרית פסולה מבחינת מסורת ישראל ומיושנת מבחינת התפתחות המדע, הולכת וחודרת לתוך חוגים רחבים של ציבור המשכילים בארץ לרבות הדתיים. שורש הרע נעוץ בעובדה המצערת שאין שום מוסד אקדמאי אחר ואין הנוער האקדמאי שומע על המקרא אלא אותן הדעות המתוארות למעלה.
מאידך יש היום בקרב הציבור של אמוני ישראל חוג של מורים אקדמאיים מנוסית וותיקים למקרא וביניהם חוקרים והוגים מקוריים ברוח המסורת.
אולם כל אלה עסוקים וטרודים איש איש בעבודתו הפרטית ואין בידם להפיץ מעינותיהם החוצה ולהקדיש עצמם למחקר ולחינוך דור צעיר של חוקרי מקרא נאמנים.
נראה לי אפוא, כי פתרון הבעיה הוא הקמת מכון אקדמאי לחקר התנ"ך והוראתו ברוח מסורת ישראל. בעבודת המכון יתמזג המדע החדש על כל תגליותיו ושיטותיו ליחידה הרמונית עם המסגרת המסורתית. עבודתו המעשית של המכון תתבטא בשלוש דרכים:
א. הדרכה מתמדת של מורי התנ"ך בבתי-הספר הממלכתיים-הדתיים וכל המעוניינים בגישה מסורתית-מדעית.
ב. הכשרת מורים הרוצים להורות תנ"ך בבתי-ספר תיכוניים.
ג. מחקר ופרסומים מדעיים ברוח נכונה.
עובדי המכון צריכים להיות משני סוגים:
א. אנשי מקצוע אקדמאיים ותיקים ומנוסים מן הסוג הנזכר.
ב. חוקרים צעירים, שהמכון יאפשר להם השתלמות והתמסרות למקצוע.
אשר לסוג השני, הרי לא יקשה למצוא מיד מועמדים מתאימים. אשר לסוג הראשון, והוא העיקר, הרי ישנם בארץ כמניין מורים-חוקרים ותיקים ומקוריים מן הסוג הדרוש. ברם, כל אותם האנשים תופסים כיום משרות נכבדות ואחראיות כערכם ובודאי לא יוכלו לפרוש מעבודתם כל זמן שקיומו של המכון לא יהא קבוע ויציב. אך יש לחשוב, שכולם או מקצתם יהיו נכונים להקדיש לעבודה הנזכרת שלושה עד ששה חדשים בשנה אם יאפשר להם המכון לפרוש לאותו פרק זמן מעבודתם הקבועה. עם ייצוב המכון והשתרשותו בחיים יסכימו בוודאי אחדים לפרוש כליל מעבודתם ולקשור את גורלם במכון.
לכשיתבסס המכון יתפוס בוודאי מקום של כבוד במערכת החינוך במדינת-ישראל, ויגדל דור צעיר של חוקרים נאמנים, אנשי מדע, מעמיקים ומקוריים ברוח המסורת ואף דור של מורי מקרא שיטעו בקרב הלבבות של הציבור הרחב הוקרה והבנה נכונה של כתבי הקודש.
רחוב צפניה 20
ירושלים
בשנים האחרונות חל בארץ מפנה לרעה בעניין הגישה לתנ"ך. התופעה המצערת הזאת אינה תוצאה של התפתחות המחקר, כי-אם תולדה של גורמים טכניים אישיים, כמו שיבואר להלן:
לימוד המקרא תופס כידוע חלק חשוב מאד בחינוך הדור הגדל בארץ. רשת החינוך העברי הולכת הלוך והסתעף, הלוך והשתכלל. נוסדו בתי ספר תיכוניים רבים, והללו דורשים מורים אקדמאיים מתאימים.
השכלה אקדמאים במקרא אי-אפשר לקנות בארץ אלא באוניברסיטה-העברית.
לפנים, היה מוסכם ומקובל באוניברסיטה כי הוראת המקרא חייבת להתרחק מביקורת מקרא קיצונית. בהתאם לכך היו ראשוני מורי המקרא באוניברסיטה אנשים קרובים למסורת.
לצערנו, בטל בשנים האחרונות אותו הסכם נאה מכל וכל, והוראת המקרא באוניברסיטה היא על טהרת הביקורת המקרא הקיצונית ביותר. התפתחות זו נוגדת דווקא את המגמות החדישות במדע המקרא, שכן חקר המזרח הקדמון על שפע תגליותיו הפריך את מרבית המסקנות הקיצוניות של ביקורת המקרא ושיווה כיוון הרבה יותר קונסטרוקטיבי למדע המקרא. חוקרים כגון קאסוטו ואולברייט התקרבו לא מעט להשקפות המסורת ושינו פניו של מדע המקרא החדיש מעיקרו.
מעציב שבעתיים כי דווקא לאוניברסיטה העברית בירושלים אין חלק באותו כיוון חדש, הוראת המקרא בתוכה דבקה בשיטות הביקורת והריהי עושה בינתיים את שלה:
גישה נכרית פסולה מבחינת מסורת ישראל ומיושנת מבחינת התפתחות המדע, הולכת וחודרת לתוך חוגים רחבים של ציבור המשכילים בארץ לרבות הדתיים. שורש הרע נעוץ בעובדה המצערת שאין שום מוסד אקדמאי אחר ואין הנוער האקדמאי שומע על המקרא אלא אותן הדעות המתוארות למעלה.
מאידך יש היום בקרב הציבור של אמוני ישראל חוג של מורים אקדמאיים מנוסית וותיקים למקרא וביניהם חוקרים והוגים מקוריים ברוח המסורת.
אולם כל אלה עסוקים וטרודים איש איש בעבודתו הפרטית ואין בידם להפיץ מעינותיהם החוצה ולהקדיש עצמם למחקר ולחינוך דור צעיר של חוקרי מקרא נאמנים.
נראה לי אפוא, כי פתרון הבעיה הוא הקמת מכון אקדמאי לחקר התנ"ך והוראתו ברוח מסורת ישראל. בעבודת המכון יתמזג המדע החדש על כל תגליותיו ושיטותיו ליחידה הרמונית עם המסגרת המסורתית. עבודתו המעשית של המכון תתבטא בשלוש דרכים:
א. הדרכה מתמדת של מורי התנ"ך בבתי-הספר הממלכתיים-הדתיים וכל המעוניינים בגישה מסורתית-מדעית.
ב. הכשרת מורים הרוצים להורות תנ"ך בבתי-ספר תיכוניים.
ג. מחקר ופרסומים מדעיים ברוח נכונה.
עובדי המכון צריכים להיות משני סוגים:
א. אנשי מקצוע אקדמאיים ותיקים ומנוסים מן הסוג הנזכר.
ב. חוקרים צעירים, שהמכון יאפשר להם השתלמות והתמסרות למקצוע.
אשר לסוג השני, הרי לא יקשה למצוא מיד מועמדים מתאימים. אשר לסוג הראשון, והוא העיקר, הרי ישנם בארץ כמניין מורים-חוקרים ותיקים ומקוריים מן הסוג הדרוש. ברם, כל אותם האנשים תופסים כיום משרות נכבדות ואחראיות כערכם ובודאי לא יוכלו לפרוש מעבודתם כל זמן שקיומו של המכון לא יהא קבוע ויציב. אך יש לחשוב, שכולם או מקצתם יהיו נכונים להקדיש לעבודה הנזכרת שלושה עד ששה חדשים בשנה אם יאפשר להם המכון לפרוש לאותו פרק זמן מעבודתם הקבועה. עם ייצוב המכון והשתרשותו בחיים יסכימו בוודאי אחדים לפרוש כליל מעבודתם ולקשור את גורלם במכון.
לכשיתבסס המכון יתפוס בוודאי מקום של כבוד במערכת החינוך במדינת-ישראל, ויגדל דור צעיר של חוקרים נאמנים, אנשי מדע, מעמיקים ומקוריים ברוח המסורת ואף דור של מורי מקרא שיטעו בקרב הלבבות של הציבור הרחב הוקרה והבנה נכונה של כתבי הקודש.
