אתיופיה (1)

אחים מתוך האגדה

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

תוכן המאמר:
את סיפורם של יהודי חבש, עדת 'ביתא ישראל' שבאתיופיה, אי אפשר לספר בכתבה אחת. שורשיה האגדיים לוטים בערפל, וגבורת עלייתם היא כבר אגדה שמול עינינו

"והיה ביום ההוא יוסיף שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור ממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים. ונשא לנס לגויים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (ישעיהו יא, י"א-י"ב).

לפני מספר חודשים זכיתי לבקר באתיופיה וללוות קבוצה של עולים מאתיופיה לישראל. באישון לילה עלו עשרות מיהודי אתיופיה על אוטובוסים אשר לקחו אותם לשדה התעופה באדיס אבבה, ומשם לקיום החלום ההיסטורי והציוני במדינת ישראל. הלילה היה שקט, האנשים הלכו בדממה מוחלטת, וגם קולם ובכיים של התינוקות שהיו קשורים על גב אמותיהם לא נשמע. כביכול גם הקטנים הצטרפו לדממת הגדולים כדי לקיים את החלום. אולם גם אם קולות לא נשמעו בליל זה, הרי שקול דממה דקה עלה לחלל האוויר מתוך עיניהם הבורקות של העולים. מי שהסתכל בליל זה בעיניהם יכול היה לצפות לתוך ליבם ולגלות שנות דור של ערגה עמוקה וציפייה לשוב לציון. לא את החלום האישי שלהם בלבד קיימו עולי אתיופיה במסע זה, אלא את חלומם של דורות של אבות ואמהות אשר ציון וירושלים עמדו בראש מעייניהם. גם אחרי דורות של תלאות וייסורים, סבל ורדיפות, לא איבדו את הכמיהה לציון ואת הרצון לשוב לארץ אבותם.

ליווי הקבוצה מגונדר לאדיס אבבה ומשם לישראל היה עבורי חוויה אישית מיוחדת, מלווה ברגשות של תקווה ופחד מצד העולים, תחושות של לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך והתחלה של חיים חדשים. ארץ ישראל הופכת מחלום למציאות, מהארץ המובטחת לארץ ריאלית ומוחשית.

אחת האפיזודות המלמדות יותר מכל על חלומם של יהודי אתיופיה לשוב לארץ אבותם התרחשה בשנת תרכ"ב (1862), כאשר אלפי אנשים עזבו את כפריהם ללא כל הכנה מוקדמת, ובאופן כמעט פתאומי החלו לצעוד צפונה ביחד עם שישה מכוהני העדה לעבר ים סוף וירושלים - מתוך אמונה נאמנה שה' יעשה להם ניסים ויבקע להם את הים כפי שעשה ליוצאי מצרים. לצערנו, סופה של דרך זו היה מפח ואסון: רבים מהם מתו ברעב ובמגפות בדרך, ואחרים חזרו לביתם מבלי לקיים את חלומם.

במשך דורות חלמו יהודי אתיופיה על השיבה לירושלים כדי להתאחד מחדש עם שאר היהודים. נדמה שאכן אפשר לראות בעלייתם של יהודי אתיופיה מארץ כוש את קיום דברי הנביא ישעיהו שבהם פתחנו. למרות כל הקשיים שהיו ואשר יהיו עוד בדרכם של יהודי אתיופיה ושל מדינת ישראל להשבתם לארץ האבות, הרי שהתהליך שלו אנו עדים בעשרות השנים האחרונות הוא השיבה הביתה של אחד משבטי ישראל. עלייתם של יהודי אתיופיה לארץ החלה בראשית שנות השמונים, ועד כה עלו לארץ כשמונים אלף מבני 'ביתא ישראל' וה'פלאשמורה'; בסך הכל חיים כיום בישראל כ-120,000 נפשות מיהודי אתיופיה.

קיומם הפיזי והרוחני של יהודי אתיופיה הוא אחד מפלאי ההשגחה, וסמל להישרדות יהודית. עדה זו לא רק היתה בגלות גיאוגרפית ובריחוק מקום מארץ ישראל, אלא איבדה (כמעט) כל קשר עם יהודים ועם בני ישראל במשך כאלפיים וחמש מאות שנה: עם ישראל לא ידע על קיומה של העדה והעדה חשבה בתמימותה שיהודי חבש הם האחרונים שנותרו לשמור על לפיד היהדות בעולם. אלפי שנות ניתוק ובידוד אלו לא הביאו את הצפוי בדרך הטבע, כלומר את היעלמה של העדה והתבוללותה; היא המשיכה במאמצים גדולים לשמור על זהותה ומסורתה היהודית, עד אשר חודש הקשר לעם ישראל בעידן המודרני.

הקשר הידוע הראשון שהיה לעדת ביתא ישראל עם יהדות העולם נרקם באמצע המאה הי"ט, כאשר ביקר בכפריהם יוסף הלוי, שליח חברת "כל ישראל חברים". בהמשך הדרך, הדמות המרכזית אשר קיבלה על עצמה את הדאגה והאחריות לביתא ישראל היה ד"ר יעקב פייטלוביץ (1881-1955), אשר ראה את עצמו כשליח הצלה של העם היהודי לעדה זו והיה הלוחם המרכזי למענם ולמען קירובם למורשת ישראל במשך למעלה מיובל שנים. כיום ממשיכים את דרכו בדאגה הרוחנית והמעשית לקהילה באתיופיה ובארץ הרב מנחם ולדמן ועו"ד יוסף פייט, הפועלים ללא לאות למענם יחד עם ראשי ארגון נאקוג' בארה"ב (ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה) וראשי המוסדות הממלכתיים בארץ, בממשלה, בכנסת ובסוכנות היהודית.

בין יהודים לנוצרים

הדעה הרווחת באתיופיה עצמה היא שהיהודים והיהדות הגיעו לאתיופיה כבר בימי שלמה המלך. מסורת זו נושקת למסורת האתיופית הכללית, כלומר הלא יהודית, לפיה הממלכה האקסומית, היא ממלכת חבש הקדומה שבירתה אקסום, נוסדה על ידי מנליק, בנם המשותף של מלכת שבא היא מלכת חבש ושלמה המלך. חשוב לציין שנוסחה זו אינה מקובלת על הקייסים, המנהיגים הדתיים של יהודי אתיופיה.

על פי האגדה החבשית, החקוקה בספרות הלאומית העתיקה שלהם, מלכת שבא ביקרה בירושלים, התגיירה והרתה לשלמה המלך. בנה, מנליק, נולד לאחר שזו חזרה לארצה, חבש. בהגיעו לבגרות ביקר הבן אצל אביו שלמה המלך, וזה קיבלו בכבוד ובהדר. כאשר ביקש הבן לשוב לארצו, הקהיל שלמה המלך את זקני ישראל נציגי השבטים וציווה אותם לשלוח את בניהם הבכורים ללוות את מנליק לארצו ולייסד שם מושבה יהודית. האגדה אף מספרת שלפני צאתם מארץ ישראל לחבש גנבו מנליק ופמלייתו את ארון הברית מבית המקדש ונטלו אותו עמם לאקסום, שם ייסד מנליק את ממלכתו, ובה נמצא הארון עד היום הזה.

לא מדובר באגדה בעלמא: במשך מאות שנים התנאי למלוכה באתיופיה היה היותו של המיועד למלכות מצאצאי מנליק, כלומר, "מזרע בית דוד"; אחד מתאריו וסמליו של קיסר חבש היה "גור אריה יהודה".

באגדה זו, שלא נדון כאן על זיקתה למציאות ההיסטורית, יש כדי להסביר תופעות שונות הקושרות בין היהדות לבין הנצרות הקדומה באתיופיה, וכן מנהגים וניבים עבריים המקובלים בפי כל בחבש.

בחברה האתיופית בכלל, ובכנסייה האורתודוקסית האתיופית בפרט, יש השפעה גדולה של יסודות תנ"כיים מובהקים. ניתן להבחין עד היום בסימני יהדות הקיימים בחברה האתיופית ובכנסייה החבשית, כגון שמירת שבת באופן חלקי, מעין מנהגי כשרות (אכילת בעלי חיים המותרים בתורה בלבד), וכן ברית מילה. יש הרואים בכך מקור והוכחה לתזות הסוברות כי יהודי אתיופיה הגיעו לחבש בתקופות קדומות, עוד בטרם היווסדה של הנצרות. ואכן, בנצרות האתיופית מושגים יהודיים ונוצריים משמשים בערבוביה. המסורת החבשית היא שעד שקיבלו את הדת הנוצרית במאה השלישית, החזיקו כולם בדת משה.

מוצאם של היהודים באתיופיה

מעבר לאגדות האתיופיות על שלמה, צאצאיו ועבדיו, נמצאו ארבע דעות עיקריות בין החוקרים, הרבנים והמלומדים השונים באשר למוצאם של יהודי אתיופיה המוכרים לנו כיום - דעות המעידות על ריבוי מסורות והעדר הוכחות ברורות. יש הגורסים שביתא ישראל הם צאצאים לעשרת השבטים האבודים, כנראה מבני שבט דן, אשר הוגלו מן הארץ. לפי גרסה זו אפשר שהיהודים הגיעו לחבש עוד במאה העשירית לפני הספירה. אחרים טוענים שהם צאצאי יהודים שהיגרו ממצרים במאה השביעית לפני הספירה והתערבו באוכלוסיה המקומית. דעה שלישית רואה בהם צאצאי יהודים שהיגרו מתימן החל מהמאה השנייה לספירה, ודעה רביעית גורסת כי הם צאצאי שבטי אגאו (אתיופים דוברי לשון כושית) שהתגיירו או התייהדו.

שמות שונים קשורים לעדת יהודי אתיופיה. השם הנפוץ בו נקראו בפי כל באתיופיה היה "פלאשים". משמעותו של שם זה הוא 'זרים' או 'חסרי קרקע'. מקורו של השם בכך שהחל מהמאה ה-15, רק אנשים שהוטבלו לנצרות היו רשאים להוריש קרקעות לבניהם. בני העדה קראו לעצמם "ביתא ישראל", ובכתבי בעלי מסעות ופוסקים הם נקראים יהודי כוש, יהודי חבש וכיום יהודי אתיופיה.

הפלאשים היו למעשה שבט של חוטבי עצים ושואבי מים המשולל זכויות ועוסק בכל מלאכה בזויה לפי מושגיהם של האתיופים. בני העדה עסקו בחקלאות פרימיטיבית מאד ובמלאכות כגון נפחות, קדרות, נגרות, טוויה ואריגה. כיוון שלא היו רשאים להיות בעלי אדמות הם עיבדו אדמות של שכנים כאריסים, תמורת שכר מועט.

הנוסע הראשון

ככל הנראה, האזכור ההיסטורי הראשון של היהודים הגרים באתיופיה מופיע בכתביו של אלדד הדני, נוסע יהודי אשר הגיע למזרח התיכון במאה התשיעית לספירה. אלדד הדני כתב על יהודים שגרים "מעבר לנהרי כוש" ועל הדרך שבה הגיעו לשם:

"ויש לנו קבלה איש מפי איש שאנחנו בני דן היינו בתחילה בארץ ישראל... וכשעמד עליהם ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל ועשה שני עגלי זהב ונקבצו השבטים ואמרו קומו והילחמו עם רחבעם ועם ירושלים... לבסוף ניתנו עצה לילך למצרים... והגענו לארץ כוש ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה ובה שדות וכרמים גנות ופרדסים ולא מנעו לבני דן לשבת עמהם כי בחזקה לקחו את הארץ..."

גם רבי מנשה בן ישראל (1604-1657), אשר חיבר חיבור מיוחד על עשרת השבטים בשם "מקוה ישראל", היה סבור שסימני היהדות הנפוצים בעם האתיופי מקורם בהשפעה של היהודים אשר התגוררו במדינה מזמן קדום ביותר. לדעתו יהודי חבש הם צאצאי עשרת השבטים האבודים: "וגם יושבין קצת מעשרת השבטים במדינה עטיאופיא ומדינת אבאסיה (חבש) והיא מלכות פאפיאן". (מקוה ישראל פ"ח).