חומרת עונשו של מי שמאיים על שוטרים, אנשי חוק ועובדי ציבור*

מחבר: עו"ד יעקב שפירא

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏ירושלים ט' תמוז, תשס"ט
‏1 יולי, 2009

 נשאלנו האם במשפט העברי ישנם מקורות התומכים בהחמרת עונשו של מי שמאיים על שוטרים, אנשי חוק ועובדי ציבור.

עבירת האיומים המוכרת במשפט הישראלי איננה נזכרת במקורות המשפט העברי הקדומים כעבירה עצמאית ונפרדת.

עם זאת, לטעמינו ניתן להסיק כי המשפט העברי נתן דעתו על חשיבות שמירת מעמדם וסמכותם של גורמי אכיפת החוק וממוני הציבור. מגמה זו הביאתו להחמיר בענישת מי אשר מערער על מעמדם של אלה ומבזם. כוונתנו לאיסור קללת שופט ונשיא אשר מקורו בתורה.

1. איסור קללת שופט ונשיא

עוד במקרא אנו מוצאים איסור לקלל את גורמי אכיפת החוק:

אֱלֹוהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות, כב, כז)

רש"י[1] ביאר את רישת הפסוק ככוללת איסור קללה כלפי האל וכן איסור קללה כלפי השופט:

אלוהים לא תקלל - הרי זו אזהרה לברכת השם [=לשון סגי נהור כלפי קללת האל], ואזהרה לקללת דיין[2].

לעומתו, תרגום יונתן המיוחס לתקופת הגאונים[3] מבאר את רישת הפסוק כמתייחסת לאיסור קללה רק כלפי השופטים:

עמי בני ישׂראל, שופטיכם לא תקללו ונשׂיאים שׁמִתמנים נגידים [מנהיגים] בעמך לא תקללו.[4]

הרשב"ם[5] ביאר איסור זה בכותבו:

'אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר' - דבר הכתוב בהווה, לפי שהמלכים והדיינין דנין דיני ממונות ונפשות רגילים בני אדם לקללם. וכן הוא אומר 'גם במדעך מלך אל תקלל' (קהלת י, כ), וכן הוא אומר 'כי קללת אלהים תלוי' (דברים כא, כג), כשרואין את האדם תלוי מקללין את הדיינין לכך ציוה לא תלין נבלתו.

הרשב"ם ביאר אפוא את הרקע לאיסור התורה שלא לקלל דיינים ומלכים – המכהנים במשרות אלה גוזרים את דינם של האזרחים[6] ומטבע הדברים אלה האחרונים עלולים להיפגע מהחלטתם. בעקבות כך נאסר גינויים של השופטים והמלכים. נמצא כי לשם מניעת הפגיעה במעמדם של הדיינים והמלכים נקבע איסור לקללם.

רבנו בחיי[7] אכן ביאר את הקשר הכתובים המלמד על הנסיבות המביאות אדם לקלל שופט ומלך –

'אלהים לא תקלל' יזהיר על הדיין שלא יקללנו כשחייבו בדין. ונסמך הדין הזה ל"אם כסף תלוה" [פרשיה קודמת בתורה העוסקת בדיני הלוואות] מפני שלפעמים תבוא הכחשה בין מלוה ולוה ויצטרכו לבא אל השופט שידין ביניהם, ואולי מי שיצא מחוייב בדין יקללנו ולכך יזהיר עליו.

'ונשיא בעמך' הוא המלך שהוא הנשיא על העם והזהיר הכתוב שאם יחייבנו המלך בדינו שלא יאור אותו. וכן הזהיר שלמה עליו השלום: 'גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול' (קהלת י, כ).

2.  מי נכלל באיסור

במאה החמש עשרה נדרש רבי ישראל איסרליין[8] למעמדו של עובד הציבור וקבע כי: "טובי הקהל כשיושבין לפקח על עסקי רבים ויחידים, במקום בית דין קיימי [קיימים, נחשבים]..."[9].

כך שההוראה שאסור לקלל דיין כוללת גם איסור לקלל עובד ציבור.

מעבר לכך, הרמב"ן[10] הגיע למסקנה כי הפסוק קובע איסור קללה כלפי כל גורם רשות שהוא: "ואם כן יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל".

כך פסק גם הרמב"ם:

כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר 'אלהים לא תקלל', וכן אם קלל הנשיא - אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר 'ונשיא בעמך לא תאור'.[11]

הרמב"ם ביאר בספר המצוות את תכליתה של הוראה זו כלהלן –

כי עניין לאו זה הוא שמזהיר שלא לקלל כל מי שיש לו ממשלה לצוות והוא במעלה העליונה בין שהייתה מעלה שלטונית או מעלה תוריית והיא הישיבה. וזה הוא המובן מדין מצווה זו. והעובר על לאו זה לוקה[12].

עולה כי לפי הרמב"ם ההוראה שבמקרא קובעת שהמקלל כל בעל סמכות שלטונית שהיא עובר עבירה. מסתבר כי לפי הרמב"ם תכליתה של ההוראה המקראית היא ביסוס מעמדם של בעלי הסמכות השלטונית ומניעת ערעור על פעילותם החוקית כממוני ציבור.

הרמב"ם מציין שהעונש של מקלל בעל סמכות שלטונית הוא מלקות.

רבי יוסף קארו פסק בשולחן ערוך כי המקלל דיין לוקה פעמיים – פעם אחת כמקלל אחד מישראל[13] ופעם נוספת כמקלל בעל סמכות[14].

נציין כי לפי תפיסת המקורות היהודיים השוטרים הם חלק ממערך בית הדין. עוד במקרא נקבע כי: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך".[15]

בלידשטיין[16] מציין כי: "הרמב"ם עומד שוב ושוב, ובדרכים שונות, על כך שהשוטר כפוף לבית הדין ולקביעותיו. מנקודת מבט ספרותית טהורה, מִשׁרת השוטר משולבת במשנה תורה ובספר המצוות במשבצות השייכות לתפקיד בתי הדין".

נזכיר בהקשר לכך את הלכתו של הרמב"ם:

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין, המסבבין[17] בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות וכל מעשיהם על פי הדיינים וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו[18].

כך שבהחלט ניתן לכלול באיסור המיוחד של קללת שופט גם את האיסור של קללת שוטר.

דוגמא להרחבת הוראת איסור קללת דיין כלפי ממונה ציבור ניתן למצוא בתשובה מהמאה הט"ז בתורכיה. רבי אליהו בן חיים[19] נשאל על אדם אשר סירב להיענות לבקשת ממונה לשלם מס אשר הוטל על הקהילה היהודית מאת השלטונות ואף ביזה את אותו ממונה:

מעשה שהיה כך היה: שרבי מרדכי הכהן ממונה הקהל ביקש מרבי שבתי ומאחיו מעות שחייבים לקהל יצ"ו [=ישמרם צורם וקונם] מצד עולי המלכות, ודבר אליו קשות באף ובחימה [רבי מרדכי הממונה דיבר קשות אל רבי שבתי הנישום] על אשר איננו פורע מה שחייב לקהל יצ"ו. ...אז השיב רבי שבתי אני איני חשוד לקחת את דמי הצדקה וליהנות מהם ויש מי שאומר שאמר לו בפירוש אתה חשוד על הצדקה כנזכר[20].

בתשובתו קבע רבי אליהו בן חיים שיש חומרה יתירה בפגיעה בממונה מטעם הקהל –

שהוא ממונה מן הקהל לפקח בכל עסקי הקהל וקרוב לומר שדינו קרוב לדין הדיין שכתב הריב"ש ז"ל[21] שיש בקללתו לאו נוסף והמקלל אותו חייב מרדות או נדוי[22].

3.  סיכום:

1. לדעת רבים, לפי התורה יש אסור מיוחד לקלל שופט ונשיא, נוסף על האיסור לקלל כל אדם.
2. איסור נוסף זה נועד למנוע ערעור על סמכותם של אלה (הנשיא הוא המלך שיש לו סמכות שיפוט).
3. שופט במקורות ההלכה כולל גם עובד ציבור.
4. הרמב"ם הדגיש שהאיסור בתורה מתייחס לכל בעל סמכות שלטונית.
5. שוטר בתפיסתו של הרמב"ם פועל כחלק ממשימתו של בית הדין. נמצא כי יש לראותו כאחד מבעלי הסמכות השלטונית שיש לבסס את פעילות תפקידו ולמנוע ערעור על מעמדו וסמכותו. 

לטעמינו, המקורות מעלים את החשיבות היתירה אשר המשפט העברי העניק לביסוס סמכותם ומעמדם של בעלי סמכות שלטונית בכלל ובעלי סמכות שפיטה בפרט. ביסוס הסמכות נעשה בדרך של קביעת איסור מיוחד לקלל בעלי סמכות אלה תוך שעונש קבוע בצידו.

נראה שבהחלט ניתן להסיק כי החמרה בענישת המאיימים על גורמי אכיפת החוק - במערכת משפט המכירה בעבירה זו - תואמת את מגמת המשפט העברי.

הערות: