תזכיר חוק רשומה רפואית, התשס"ז-2007 / ד"ר מיכאל ויגודה*
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תזכיר חוק רשומה רפואית, התשס"ז-2007

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים כ"ה בכסלו, תשס"ט
22 בדצמבר, 2008

תזכיר חוק רשומה רפואית, התשס"ז-2007

להלן הערות אחדות על תזכיר החוק שבנדון, לאור מקורות המשפט העברי.

 

עניינו של תזכיר החוק בהנהגת מערכת רשומה רפואית לאומית ממוחשבת והסדרת השימוש בה, בכל מה שנוגע לטיפול בחולה נשוא הרשומה הרפואית. המערכת תחובר למאגרי המידע בתחום הבריאות של כל הגופים העוסקים במתן טיפול רפואי, ותאפשר לגורם מטפל לקבל גישה למידע רפואי רלבנטי אודות מטופל הפונה אליו לקבלת טיפול רפואי. המטרות העיקריות של החוק המוצע הן: שיפור האבחון ובדרך זו שיפור הטיפול הרפואי; צמצום טעויות כתוצאה מאבחון לקוי; מניעת מצבים של מתן תרופות סותרות או מתן תרופות שאין לתת לחולה; מניעת בדיקות מיותרות ובירוקרטיה מיותרת; חיסכון.

 

להלן אתייחס לסעיפים מסוימים מתוך התזכיר, הנוגעים בשאלות של הגנה על צנעת הפרט ואפרט את עמדת המשפט העברי לגביהן, אך תחילה אקדים דברים כלליים על מקורה והיקפה של הסודיות הרפואית במשפט העברי.

 

סודיות רפואית במשפט העברי - כללי

המשפט העברי אינו מכיר בחובה נפרדת ומיוחדת לשמירה על סודיות מקצועית, ובכלל זה סודיות רפואית, אלא זו מתחייבת מן האיסור הכללי על רכילות ולשון הרע, שיסודו בדין תורה[1]. כל אדם, ובכלל זה רופא, היודע דבר מה על חברו ומגלה אותו לאחרים – עובר על איסור זה. איסור הרכילות חל אפילו כאשר אין המְספר מתכוון להביא לשנאה כלפי בעל הסוד ואפילו אם הדברים אמת[2]. האיסור אינו מתיישן אפילו לא בחלוף שנים רבות[3].

 

מסמיכותם בפסוק אחד של שני הציוויים: "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמֹד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), למדו הפוסקים שאין עוברים על איסור רכילות במקום ששמירת הסוד מסכנת את הזולת, אלא אדרבה, בכגון זה מי שיודע מחויב לגלות את הסוד ואסור לו לשתוק[4].

 

כלומר, איסורי לשון הרע ורכילות מתבטלים מפני איסור "לא תעמוד על דם רעך", אשר כולל לא רק מצבים של שפיכות דמים ממש, אלא כל העומד מנגד ונמנע מלעשות פעולה כדי להציל את חברו מרעה כל שהיא – עובר על איסור זה.

 

לשון אחר, בכל מקרה שיש ניגוד בין זכות הפרט לכיבוד סודותיו (כולל סודות רפואיים), לבין מניעת נזק לזולת – יש להעדיף את מניעת הנזק לזולת[5]. אלא שאין הדברים אמורים אלא בהתקיים התנאים המצטברים הבאים[6]:

         א.         התברר למספר, לאחר שיקול דעת והתבוננות זהירה, שאמנם מדובר בתוצאה אפשרית רעה.

         ב.         המדובר הוא במחלה ממשית שעלול הזולת לחלות בה, ולא בחולשה גרידא.

          ג.          כוונת המספר צריכה להיות רק לתועלת הגורם שעלול להינזק, ולא משנאת הנבדק.

         ד.         על המספר לברר היטב, שאמנם תצא תועלת מסיפורו, ושיש רגלים לדבר שדבריו יתקבלו.

         ה.         אם המספר יכול להביא את התועלת הרצויה מבלי שיצטרך לגלות את סודו של הנבדק, אין לספר עליו.

          ו.          על המספר לדעת את פרטי המחלה מידיעה עצמית וראשונית, ולא מתוך שמועות.

          ז.          תחילה יש לשכנע את המטופל לגלות את סודו בעצמו לזולת העלול להיפגע, ורק אם הוא לא מסכים רשאי הרופא לגלות.

         ח.         יש להקפיד לספר את פרטי המחלה כפי שהיא, ללא כל הגזמה.

         ט.         וכל זה בתנאי שלא תיגרם רעה ממשית למי שמספרים נגדו, ולא תהא הרעה לו גדולה יותר מהתועלת שתיגרם לזולת.

 

החיוב לגלות את הסוד הוא לאו דווקא כשמדובר במחלה מסוכנת, אלא אף במחלה קבועה, הגורמת לסבל, אי נוחות והפרעות בחיים[7].

 

הפרת הסודיות הרפואית לשם הצלת בעל הסוד עצמו

העקרונות שראינו לעיל מאפשרים להפר את חובת הסודיות כלפי פלוני, כאשר יש חשש ששמירת הסוד תזיק לאלמוני. האם הוא הדין לעניין הצלתו של בעל הסוד עצמו, שהוא הנושא המוסדר בתזכיר שלפנינו? האם ניתן להפר את הסודיות הרפואית של אדם כאשר הדבר נדרש לשם הצלתו של אותו אדם עצמו?

 

דומה שהדבר תלוי במידת הסיכון: אם קיים חשש לחייו, ברור שניתן להפר את הסודיות, שכן כעיקרון חובה להציל את הזולת אפילו בעל כורחו. לעומת זאת, אם החשש אינו אלא מפני נזק או סבל, דומה שזכותו של אדם לשמור על פרטיותו ועל כבודו, אפילו אם הדבר עלול לגרום לו נזק או סבל.

 

 

הערות פרטניות

להלן נדון לגופם במקצת מסעיפי התזכיר, ובייחוד בסעיף המאפשר עיון ברשומה הרפואית של המטופל בלא הסכמתו או אף בניגוד לרצונו.

 

סעיף 2 – "'מידע בסיסי': מידע המתייחס לעברו הרפואי של מטופל שהתקבל במערכת בשלוש השנים שלפני מועד דרישת השאילתה בתחומים אלה: (א) שימוש בתרופות; (ב) רגישויות; (ג) ניתוחים; (ד) אבחנות רקע; (ה) אשפוזים קודמים וביקורים קודמים במרפאות; (ו) מידע נוסף שיקבע השר בצו;

 

רשימה זו מוצדקת ככל שיש בה אכן חשיבות למניעת נזק הצפוי למטופל.

 

סעיף 5 – הדפסת מידע מהמערכת 

 

המערכת תאפשר לרופא וכן לצוות חדר המיון, על פי דרישת רופא בחדר המיון, להדפיס מידע רפואי שהתקבל בשאילתה על גבי נייר (להלן – "תדפיס"), לצורך הטיפול הרפואי במטופל; על תדפיס כאמור יחולו ההוראות הבאות:

 

(א)  רופא ועובד צוות חדר מיון, ידאג שהמידע בתדפיס לא ייחשף בפני כל אדם שאינו בעל הרשאה מתאימה ושאינו קשור למתן הטיפול הרפואי;

 

(ב)  בתום השימוש בתדפיס, ידאג בעל ההרשאה המחזיק בתדפיס לצרפו לרשומה הרפואית של המטופל או לבערו, בהקדם האפשרי, במגרסה או בדרך אחרת שיקבע המנהל;

 

(ג) המנהל רשאי לקבוע הוראות ונהלים נוספים הנוגעים לשימוש וטיפול בתדפיס;

 

על פי המשפט העברי מותר לרופא למסור למזכירה להדפסה סיכום מחלה ואין במסירת המידע למזכירה משום רכילות ולשון הרע, וזאת משלוש סיבות: כי זה דרכו של עולם, ועל דעת כן מוסכם על כולם; הדבר נחוץ ליעילות העבודה ותועלת זו מצדיקה אפוא את הפגיעה בפרטיות; הצוות הרפואי (כולל מזכירות) נחשב לגוף ארגוני אחד[8]. דומה ששיקולים אלה עולים בקנה אחד עם הוראת סעיף 5 המוצע, מאחר שעל פיו השימוש בתדפיס ייעשה רק על ידי מי שרשאי להשתמש בו, ובלבד כמובן שהדבר נעשה לצורך חיוני בלבד.

 

סעיף 12 – הסכמת המטופל לדרישת שאילתה

 

 (א) לא ידרוש רופא שאילתה לקבלת מידע רפואי אודות מטופל, באמצעות המערכת, אלא לאחר שקיבל את הסכמתו של המטופל והמידע נועד לצורך מתן טיפול רפואי למטופל; ידע הרופא שהמטופל הוא קטין, חסוי או פסול דין, יבקש את הסכמתו של האחראי עליו;

 

(ב) משרד הבריאות יעניק לכל מבוטח באמצעות קופות החולים, קוד סודי ואישי אשר ישמש אותו למתן הסכמתו בעת פנייתו לקבלת טיפול רפואי;

 

(ג) הסכמת המטופל כאמור בסעיף קטן (א), תעשה על ידי הזנת קודו הסודי של המטופל במקום המיועד לכך בשאילתה;

 

(ד) לשם קבלת הסכמת המטופל, ימסור הרופא למטופל או לאחראי עליו, לפי העניין, מידע הדרוש לו באורח סביר כדי לאפשר לו להחליט האם להסכים לדרישת השאילתה. לעניין זה,  "מידע" לרבות:

 

(1) הסבר על כך שמסירת הקוד הסודי תאפשר לרופא לצפות בכל המידע הקיים במערכת ללא הגבלה.

(2) פירוט הגורמים שייצפו במידע או שעלולים לצפות במידע;

(3) הסיבה שלשמה נדרש המידע;

(4) תוצאות אי הסכמה על טיב ואיכות הטיפול הרפואי שינתן;

(ה) המערכת לא תאשר לבעל הרשאה לקבל מידע רפואי אודות מטופל, אלא אם הוזן הקוד הסודי של המטופל במקום המיועד לכך בשאילתה; 

(ו) השר רשאי לקבוע בצו אמצעי נוסף או חלופי לאישור הסכמתו של המטופל לעניין סעיף זה;

 

ככלל, צריך להשתדל לשכנע את החולה שיסכים בעצמו לגלות את מחלתו או שירשה לרופא לעשות זאת[9], מן הבחינה הזאת, הכלל שנקבע בסעיף 12 עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט העברי. אולם אם החולה מתנגד ואי-הגילוי עלול להזיק לו באופן המסכן את חייו, צריך הרופא לגלות את סודו מיוזמתו[10]. לאור זאת לא ניתן להסכים לנוסחו הגורף של סעיף 13.

 

סעיף 13 – קבלת מידע רפואי ללא הסכמה בחדרי המיון

 

על אף האמור בסעיף 12, תאפשר המערכת לבעל הרשאה, קבלת מידע רפואי אודות מטופל הנזקק לטיפול רפואי אף ללא הסכמתו במקרים ובתנאים הבאים בלבד:

 

(א)  קבלת מידע רפואי ללא הסכמה יתאפשר ממסופי המחשב של חדרי המיון, ובניידות הטיפול הנמרץ של מד"א, בכפוף לאמור בסעיף 7(ב) בלבד;

 

(ב)  המידע הרפואי שיתקבל יוגבל למידע בסיסי בלבד;

 

(ג)  למען הסר ספק, דרישת שאילתה לקבלת מידע בסיסי אודות מטופל בחדר המיון, הנזקק לטיפול רפואי, מותרת גם אם המטופל הביע את סירובו לכך;   

 

ההסכמה מדעת לטיפול רפואי מושתתת בעיקר על ערך האוטונומיה ועקרון בעלות האדם על גופו, אלא שאלה אינם ערכים מוחלטים ופעמים שהם נדחים מפני ערך קדושת החיים, כפי שנקבע בסעיף 15 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. גישה