בענין אופן כתיבת הברת ז שבורה בגט למנהג הספרדים
מחבר: הרב יוסף גולדברג
דיין בית הדין הרבני האזורי ירושלים
א.
מפורסם בבתי הדין שמנהג הספרדים לכתוב כל הברת ז שבורה באות ג' שבורה ודלא כמנהג האשכנזים שמחלקים בין שתי ההברות הללו ואת הברת ז שבורה כותבים באותיות זש אך אות הברת ג' שבורה כותבים באותיות דזש.
אמנם בספרי הספרדים הישנים אין כל רמז למנהג זה, אך בכמה מספרי האחרונים כתוב כן, ראשון לכולם בספר שם חדש (לרבי מסעוד חי בן שמעון זצ"ל שנדפס במצרים בשנת תרע"ז) ובו הוא כותב בשמות נשים אות ג' (עמ' 168-169) שאין הבדל בין שמות שכותבים אותן בלועזית באות G בתחילת השם שנכתב באות ג' שבורה, כגון בשמות ג'ואנא, ג'ודיט, ג'ינטיל, לבין שמות שנכתבים בלועזית באות J בתחילת השם, אף ששמות אלו הם שמות צרפתיים, בכ"ז נכתבים אף הם באות ג' שבורה בתחילתן, ואף שהביטוי שלהם הוא מעין ז' שבורה, כגון בשמות ג'אן, ג'אניט, ג'ורמין, ג'ורג'יט, עיי"ש.
וכן ראיתי בספר גופו של גט (לרבי דוד בורשטיין זצ"ל, אב"ד ת"א שנדפס בת"א לפני כ-50 שנה) כתב שם בעמ' רל"ה וז"ל:
צליל זה ידוע בספרי הגיטין בשם ז' שבורה או רפויה וכו', ואנו נוהגים לכתוב ע"ז זש, אולם זה רק לאשכנזים הרגילים לבטא ב' אותיות בצמידות כאילו היו רק אות אחת וכו', אבל לספרדים שהם רגילים להפריד בין אות לחבירתה ולנקד כל אחת בנקודה מסויימת, יש בשביל זה אות מיוחדת ה-ג' עם נקודה מלמעלה שנקרא אצלם "רפה".
וכן ראיתי בספר דבר הלכה (לרבי אלעזר נידאם שנדפס לאחרונה בבני ברק, שנת תשע"ב) שכתב שם בעמ' תקע"א שמנהג בני ספרד לכתוב את המבטא הצרפתי באות ג' כיון שכן מנהג הסופרים לרמוז הברה הנ"ל בכתבים ובשטרות ויש שכותבין נקודה על ראש האות ויש שאין כותבין נקודה, ובני אשכנז נוהגין לכתוב הברה זו באותיות זש, עיי"ש. וכ"כ שם בעמ' תקט"ו, ובהערות שם ציין כמקור מנהג זה את דברי השם חדש הנ"ל וכן את ספר עזרת נשים לגבי שם ג'אמילה, עיי"ש.
ולאחר העיון נראה שמנהג זה השתבש במשך הדורות ואין מנהג זה פשוט כלל ופעמים רבות יש בו אף חשש שינוי השם וכפי שיבואר להלן.
ב.
ראשית דבר יש להביא את עדותו של ספר "גט מסודר" שער השביעי סי' ט"ז סעי' י"ב שכתב שם שהברה זו של ז שבורה מקורה באחת השפות הנכריות בארצות אירופה, וז"ל שם:
השמות עם הברה הלז, מקורם באחת השפות הנכריות, לא בלשון אשכנז, אלא בשפת פאלניא, שפת צרפת, שפת הגר, וכל אחת מאותן השפות, יש לה אות מיוחדת לסמן את ההברה ההיא, וכו'. באופן כתיבת הברה זו יש ג' חילוקי דעות, יש מסמנים אותה ב-ז, יש מסמנים אותה ב-ש, ויש מסמנין אותה ב-זש שניהם יחד, למשל, יש כותבין דראזנא, ויש כותבין דראשנא, ויש כותבין דראזשנא.
(ועיי"ש בחקור דבר סק"ט בשם הד"ח דבזה פליגי, דיש שהיו חושבין ה-ז לדומה יותר, ויש שהיו חושבין ה-ש דומה יותר, והד"ח הכריע שיש לכתוב זש, עיי"ש).
וחזינן מעדותו של הגט מסודר שהברה זו של ז שבורה היתה נוהגת בשלש מארצות אירופה, אך לא היתה ידועה באשכנז וק"ו בארצות ערב לא היתה ידועה הברה מעין זו, ולדבריו פשיטא שאם לא היתה ידועה ההברה הנ"ל במקומות הנ"ל, ודאי שלא שייך לומר שהיה מנהג בזה, וא"כ יש לתמוה על הספרים הנ"ל שכתבו שיש מנהג ידוע אצל הספרדים בהברה זו.
והנה, מלבד התמיהה הנ"ל, ברצוננו להביא מגדולי רבני הספרדים שכתבו איפכא מהמנהג המובא בספרים הנ"ל.
עי' בשו"ת הסבא קדישא (למהרש"א אלפאנדארי זצ"ל) ח"ב אבהע"ז סי' כ"א שנשאל שם ע"י הרב השואל "בענין כתיבת שם בוז'ה בגט שצריך לכתוב ב-ז ורפא, ושאל ממני לחוות דעתי הקצרה", והשיב שם וז"ל:
אען ואומר, דאם היסוד שהניח מעכ"ת הוא חזק, דבכותב שם בוג'ה בגימל, לא משתמע כי אם על שם כלי זכוכית ולא על שם האשה המתגרשת כלל, ומש"כ הראשונים בסדרי גיטין בגימל, היינו משום שכך היו קוראים לנשים לפנים בישראל, משא"כ עתה דאינן נקראים כך כי אם בשם בוז'ה בזיין ורפא, ונמצא דיש שינוי והרגש רב במבטא עתה ממה שהיה מקודם, אם חומה היא, הא ודאי מילתא דפשיטא היא דאם כתב בגימל ורפא, דהוי שינה שמה דאינו גט וכו', ועוד דאעיקרא דמילתא אין ללמוד וכו' להכשיר אפילו בדיעבד בכתב שם בוג'ה בגט כיון שאינו מוכיח מתוכו לשם האשה המתגרשת כלל כי אם שם צלוחית, ואף דאינו במשמע לשם אשה אחרת, וכו', הא ודאי אם הרב (ירך אברהם) הכשירו בדיעבד, הוא דוקא כשכתב השם באותיות הנרגשות במבטא רק שחסר אחת מהאותיות הנחות הבאות במקום הנקודות וכו', משא"כ כשכתב אותיות השם בשינוי, דהוי במשמעות דבר אחר, לא יבינו שהיא לשם אשה זו המתגרשת, וא"כ נראה דגם בנד"ד דלפי"ד דאם כתב בוג'ה דלא נקרא כי אם בשם צלוחית ולא בשם האשה המתגרשת בוז'ה, ויש הרגש רב במבטא, פשיטא דגם הרב הרד"א ומהרא"ם ז"ל ס"ל דפסול אפילו בדיעבד.
ועיי"ש בעמ' קע"ט ט"א שהביא בשם מהר"א קובו שהסתפק בשם זה כיצד לכותבו לפי שעתה מזה זמן רב השתנה סדר הכתיבה ומי שירצה לכתוב שם זה אינו כותב אלא בזיין ורפא וע"י כך ניכר שמה, משא"כ אם יכתוב בגימל ורפא, אלא שלא מלאו לבו לכתוב כן משום שלא ראה בשום ספר מספרי הגיטין בזיין ורפא. וכתב ע"ז הסבא קדישא שם:
ולענ"ד הדבר ברור דעתה בזמנינו מן הראוי לכתוב בזיין ורפא וכו', דהן עתה לא ראינו ולא שמענו מי שיכתוב כי אם בזיין ורפא ולא בגימל, ואם יכתוב בגימל, לא תהא ניכרת שם האשה, ומשום שלא נמצא כן בשמות הגיטין, אין לנו למנוע, וכללא כייל לן מור"ם וכל רבני האחרונים דבשמות גיטין אין לכתוב רק כפי מאי דנהוג עלמא לפי מקומו ושעתו וכו', וכ"ש בנד"ד דבכל מקום ששמענו שומעם, רגילין לכתוב עתה בזיין ורפא, ולא שמענו כעת דיש שרגילים לכתוב בגימל, דודאי מן הראוי לכתוב בזיין. אשר מכל זה מבואר דאין לחוש בזה ללעז גיטין הראשונים וכו', דטפי אית לן למיחש ללעז גט זה דהוי שינוי השם אם יכתבו בגימל ורפא שיאמרו שאין זאת המתגרשת וכו', ועוד, דלפמש"כ בעולת שמואל דיש ספק בשם זה דהוא משמות היוונים ויש לכתוב כמו שהם כותבין, עיי"ש, א"כ לפי מה ששמעתי, המנהג גם אצלם לכתוב מוצא זו בזיין ורפא ולא בגימל.
וחזינן בדברי שו"ת הסבא קדישא שכתב להדיא דהברת ז שבורה יש לכתוב באות ז' (ז' ונקודה עליה), ואי נימא דהמנהג אצל הספרדים לכתוב הן ז שבורה והן ג שבורה בגימל ונקודה עליה (ג'), א"כ איך שבק הסבא קדישא את מנהג הספרדים ואיך כתב דהוי שינוי השם אם כתב הברת ז שבורה באות ג' שבורה.
מאידך, עדיין צ"ע בדברי הסבא קדישא בסו"ד שם (עמ' קפ"א ט"א) ד"ה "ומי שירצה" שכתב דבדיעבד נראה דאם נתגרשה בגט שכתבו בו בוג'א ב-ג' שבורה במקום ז' שבורה דתנשא בגט זה "משום דעכ"פ לא נשתקע עדיין מידיעה דמאז ומקדם תמיד היו נוהגים לכתוב בכה"ג, וכמה ספרים ישנים יש שכתוב כן וכו', ובשם זה עצמו שהביאו כל מסדרי הגיטין כתוב כן וכו', וכיון שכתוב כן בספרים הרבה מבטא זו ולשם זאת, י"ל דאם כתבו כן, דלא מיקרי שינוי השם, שהרבה בני אדם יכולין לקרותה גם עתה שפיר שמה האמיתי, דיאמרו דכתבו כפי מה שנהגו מקודם לכתוב כן, אבל לכתחילה ודאי הדבר ברור דצריך לכתוב כדרך שרגילין לכתוב עתה ולא יהיה בכתיבתו שום לעז". עכ"ל.
ודבריו אלו לכאורה סותרים למש"כ לעיל בכל אריכות תשובתו הנ"ל דהוי שינוי השם ופסול אף בדיעבד, וא"כ מאי אכפת לן במש"כ בספרים הישנים, הרי אזלינן בתר השתא והרי השתא כולם מבטאים ב-ז שבורה והוי שינוי השם, "ואי משום מש"כ בספרי הפוסקים ובסדרי גיטין, מידע ידיע דהשתא בזמנינו נשתנה סדר כתיבת שם זה דהוא בכה"ג" (כ"כ שם בעמ' קע"ט ט"ב), וצ"ע. ועי' להלן משכ"ב.
שו"ר בשו"ת שער אשר (למהר"א קובו שרמז לו הסבא קדישא הנ"ל) אבהע"ז סי' נ"א אות ק"ע שכתב שם וז"ל:
נסתפקנו בשם זה דבוז'ה אם יכתבו בגימל ורפה כמו שבא כתוב כן בתשו' פמ"א ודב"מ וש"פ, או כמו שאנו נוהגים עכשיו לכתוב שם זה בזיין ורפה, ואם נכתוב עכשיו בגימל ורפה, הקריאה היא יותר חזקה מהזיין ורפה ומשתנית הקריאה לשם אחר, ובכל ספרי שמות הגיטין לא ראיתי עדיין שם זה בזיין ורפה רק בזיין דוקא בלתי רפה.
וחזינן אף בדברי מהר"א קובו שהיה מגדולי רבני הספרדים שכתב דאם נכתוב הברת ז שבורה בגימל ורפה, הרי משתנית הקריאה לשם אחר, כלומר דהוי שינוי השם, ולכאורה, אם היה קיים מנהג ידוע אצל הספרדים לכתוב אות גימל ורפה אף על הברת ז שבורה, א"כ מדוע לא הזכיר זאת ומאי קשיא ליה דהוי שינוי השם, הרי כן הוא המנהג ומאחר כך הוא המנהג, כולם יודעים שזו האשה הנקראת ב-ז שבורה היא האשה המתגרשת על אף שכתבו בגט את שמה באות ג' שבורה.
עוד ראיתי בספר חגור אפוד (למהר"א פיפאנו זצ"ל, נדפס בסופיא-תרפ"ה) שהיה מגדולי רבני הספרדים בבולגריה, כתב שם בפרק ט"ו שמות נשים אות ז, וז"ל:
ז'אנינא – כתיבתו כך וכו', כוכב מיעקב בתשו' סי' י"א. וכפי המתבאר מדבריו דצ"ל רפה על הזיין. ונעלם ממנו לפי שעה דברי רב חמ"א במזה"ג שבספר שער אשר אות ק"ע שכתב שלא ראה בכל ספרי הגיטין שם בזיין ורפה רק בזיין בלבד, ועי' ירי"מ אות קכ"א שכתב לנקד שם בוז'ה, בעבור דבלתי ניקוד, משתנה למשמעות אחר.
ועי' עוד בחגור אפוד שם בש"נ: ז'ולי – באה בכינוי והזיין היא רפויה. וכן בשם זירמין כתב: שם אשה אצלנו ואם באת להתגרש, אודות הנקודה אשר על הזיין, עמ"ש בשם ז'אנינא.
וחזינן אף מדבריו דבשמות הנ"ל כותבין ז שבורה באות ז', ואי הוה מנהג הספרדים לכתוב כל הברת ז שבורה באות ג' שבורה מדוע לא הזכיר זאת ומדוע עזב את מנהג הספרדים וכתב כמנהג האשכנזים שמחלקים בין הברת ז' שבורה להברת ג' שבורה.
שו"ר לרבי אליהו חזן זצ"ל ממצרים בעל שו"ת תעלומות לב שהדפיס קונטרס שמות גיטין בתוספת מרובה בסוף ספר הוראה דבית דין (מהגר"מ פארדו זצ"ל) ושם בסי' מ"ג בשמות נשים אות ז' סק"ה כתב: ז'אן – שם אשה בצרפתית.
וחזינן אף מדבריו דבשמות עם הברת ז שבורה כותבין באות ז' למנהג הספרדים ולא באות ג' שבורה.
עוד צ"ע רב, שהרי חזינן דהאשכנזים בכל ארצות אירופה הקפידו להפריד בין הברות אלו וכותבים ג' שבורה באותיות דזש משא"כ הברת ז שבורה נוהגים לכתוב באותיות זש, כלומר שחששו לשינוי השם אם יכתבו הברה זו ב-ג' שבורה, וא"כ אם אכן המנהג לכתוב אות ג' שבורה על הברת ז' שבורה, מדוע הספרדים לא חששו לכך ונהגו לכתוב את שתי ההברות באותה אות כאשר ניתן בקלות להפרידם.
(ואגב יש לציין, כי מדברי רבני הספרדים הנ"ל חזינן מנהג רביעי בכתיבת הברת ז שבורה, דאצל האשכנזים ישנם שלשה מנהגים שונים כמש"כ הגט מסודר הנ"ל די"א לכתוב באות ז, וי"א לכתוב באות ש, וי"א לכתוב באותיות ז"ש, אך לדברי רבני הספרדים הנ"ל יש לכתוב ב-ז' (כלומר באות ז ונקודה מעליה).
ג.
וכדי לתרץ ולבאר את כל התמיהות הנ"ל וכן להבהיר את מנהג הספרדים המקורי בנידון, יש להקדים את מקור האי דינא של כתיבת הברה שאין לה אות מיוחדת בשפה העברית.
המקור הראשון להלכה זו מצינו בדברי הריצב"א שהו"ד במרדכי פ"ט דגיטין סי' תמ"ו, עיי"ש שנשאל על כשרותו של גט מסויים, ובמהלך תשובתו כתב שם וז"ל:
ומה שכתוב על נהר ייר ואנו נוהגים לכתוב על נהר קייר, כיון שאין שום אות במקום הלעז, כך שווה יוד במקום קוף.
ועי' בשו"ת ראנ"ח ח"א סי' פ"ז (הו"ד בג"פ סי' קכ"ט אות קמ"ב) שבאר את דברי הריצב"א, וז"ל:
כי הנה עם היות כי כל המבטאות שהפה יכול לדבר, יש לנו אותיות מורות עליהם, מ"מ יש קצת מבטאות ומוצאות בלשון הלעז שאין לנו באותיות אות מורה עליהם, כשאנו באים לכותבם, מניחים במקום המבטא ההוא אות אחרת שהמבטא שלה קרוב אל המבטא המבוקש, כגון שם ג'אמילה, שאין באותיות אות כמו מבטא קריאתה, שהגימל בין רפויה בין דגושה מבטאה ברפיון, ומבטא ג'אמילה מדגישין הגימל יותר והוא מבטא אחר דומה קצת למבטא זיין.
ועי' בג"פ שם שהוסיף בביאור דבריו דהכלל העולה מדברי ראנ"ח דבמקרה שאין שום אות במקום הלעז להוכיח על מבטא הקריאה של שם הנהר, דקורין ייר והיוד הראשונה היא דגושה ויש נוהגין לכתוב קייר ואין לנו בכלל כ"ב אותיות אשר לנו שום אות שתהיה מבטאה במקום מבטא לעז זה של נהר קייר, כך שוה יוד כמו קוף מפני שבמבטא מתחלפים היוד דגושה והקוף ואין כאן שינוי השם כלל וכו', וכן הסכים מהר"י טראני הו"ד בס' שמות, עיי"ש.
ועי' בספר גט מסודר שער השביעי סי' י"ז בחיקור דבר אות ט' שהוסיף לבאר את דברי ראנ"ח, שהרי היוד והקוף שניהם ממוצא הגרון, ועל כן "כך שוה יוד כמו קוף, כי הן זה והן זה קרוב אל מבטא הלעז שבו הנהר נקרא".
והוסיף שם הג"מ דלפי"ז נידון דידן גבי הברת ז' שבורה דומה לדברי הריצב"א משום שאין לנו אותיות של לשון הקודש שום אות שהברה שלה שווה ממש להברת ז' שבורה, וצריך בע"כ לכתוב במקום ז' שבורה אות הקרובה לה במבטא, אבל איזו אות קרובה לה יותר, בזה יש פלוגתא, וזו ה-ג' דעות המובאות לעיל סי' ט"ז סעיף י"ב, עכ"ד הגט מסודר שם.
וחזינן בדברי הריצב"א עפ"י ביאור הראנ"ח דכל הברה שאין לה אות מיוחדת מתוך כ"ב האותיות של לשון הקודש, יש לקבוע לה אות הקרובה ביותר למבטא, אך לא נתבאר בדברי הריצב"א מה הדין כשנכתב בגט באותיות השונות במקצת מההברה המדוברת, האם נחשב בכה"ג לשינוי השם, או שמא מאחר שלא שינה מהברה הידועה הנכתבת ע"י אחת מ-כ"ב אותיות לשון הקודש, שמא בכה"ג לא חשיב שינוי השם.
וראיתי לחד מקמאי והוא רבינו המהרי"ט שדן בזה, עי' בספר שמות (לרבי שמחה הכהן-ויניציאה תי"ז) בשמות נשים אות ג' בשם גאמילה שהביא את דברי מהרי"ט בנידון, וז"ל שם:
גאמילה – כתב הרב מוהר"י מטארני ז"ל וז"ל: ג'אמילה וג'וייא, נוהגים לשים נקודה אחד למעלה מהגימל כמו רפה, ומהרשד"ם ז"ל סוף סי' ר"ה בסוף ימיו כתב וכו' שקשה בעיניו לכתוב נקודות בגט דומיא דס"ת וכו', ונראה דלא דמי, דכל מה שאנו כותבים בס"ת נכתב במסורת וכו', אבל בגט שאנו כותבים מלות לקוחות מלשונות הגויים ויש אות שאין לנו מבטא כיוצא בה, צריכין אנו לכתוב בענין שיובן המבטא. ואם נכתוב את הגימל כמו שהיא (ללא נקודה), הרי זה שינוי השם ממש, נמצא שהנקודה אינה קריאת האות אבל היא תיקון האות שיורה על מבטאה.
וחזינן מדברי מהרי"ט דהברת ג שבורה, מאחר שאין לה אות מיוחדת בלשון הקודש, והכריעו חכמי הדור לציין הברה זו ע"י אות ג ונקודה מעליה, ועל כן מעתה הנקודה אינה קריאת האות אלא היא תיקון האות שיורה על מבטאה, כלומר שהנקודה היא חלק מהאות המורה על הברת ג שבורה, ועל כן כתב מהרי"ט דאם לא הניח נקודה מעל אות ג, אף שאות ג קרובה להברת ג שבורה הנכתבת באות גימל ונקודה מעליה, בכ"ז אם לא כתב הברה זו במדוייק באות ג ונקודה מעליה, ה"ז שינוי השם ממש.
ועי' לרבינו שמחה הכהן שם בהגהה שחולק על המהרי"ט, וז"ל:
ואם לא נכתבה הרפה על שם גויא וכדומה, הגם דכתב הרב מוהרי"ט ז"ל דהוי שינוי השם ממש, מ"מ כנראה בדיעבד אין להקפיד כ"כ וכו', ובתלמוד בכמה מקומות איתא להא דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני וכו' והספרדים קורין כרג'א כאילו היה רפה על הגימל וכו', הגם דאין בתלמוד רפה, א"כ ה"נ שמות אלו, הגם דלא שמו עליהן רפה, בדיעבד יש להכשיר, דשמותן מוכיח עליהן דקריאתן היא כאילו היה עליהן רפה כמלת כרגא דבתלמוד.
ולכאורה צ"ע במאי פליגי, הרי לכאורה צדקו דברי מהרי"ט דבלא נקודה לא נקרא השם ב-ג שבורה אלא ב-ג רגילה והוי שינוי השם
מאידך אף בדברי מהרי"ט הנ"ל יש לתמוה, שבתחילת דבריו שם כתב לגבי שמות ג'אמילה וג'וייא דנוהגים לשים נקודה אחת למעלה מהגימל, כלומר שהוא מחמת המנהג בלבד, אך בהמשך דבריו שם כתב דבלא נקודה הוי שינוי השם ממש, וא"כ הו"ל למימר בריש דבריו דמדינא בעינן לנקודה זו ולא רק מחמת המנהג.
כמו"כ יש לתמוה בדברי מהרי"ט הו"ד בספר שמות שם בשמות אנשים בשם אנג'יל שכתב: "רגילין לכתוב רפה על הגימל כמו שכותבים על שם ג'אמילה וג'וייא", וחזינן אף כאן דהא דמנקדין בשמות אלו הוא משום מנהג בלבד. שו"ר לג"פ בספרו עזר"נ בשם גאמילה שתמה כן על המהרי"ט איך פסל בשמות גאמילה וגוייא ללא נקודה הרי לגבי שם אנג'יל הכשיר ללא נקודה, עיי"ש.
תמיהה נוספת בדברי מהרי"ט תמה הרב יד אהרן אבהע"ז סי' קכ"ט הגב"י ע"ט (דף ס"א ע"ב ט"ב), עיי"ש שהבין אף הוא בדברי מהרי"ט דפסל בכל גווני ללא ניקוד, ותמה שם שסותר דבריו בתשובה אחרת (והיא תשובת מהרי"ט בענין הגט מעיר מוכא שבתימן ומודפסת בשו"ת מהרח"ש ח"ד לאחר קונטרס עיגונא דאיתתא סי' ב' וכן בתשובות ופסקי מהרי"ט החדשים, תשובה בענין גיטין), וז"ל יד אהרן שם:
וכפ"ז קשה לי מיניה וביה, שהרי באותו גט של מוכא שהיה כתוב בו שם האשה גויה בלא נקודה, והאריך הרבה מהרימ"ט להכשיר אותו גט שהיה בו כמה ספיקות חמורות, ולא שת לבו להעלות על שפתיו ספק זה שלא נוקדה ה-ג של גויה וכו', וכיון דמהרימ"ט ז"ל אית ליה דבלא נקודה הוי שינוי השם ממש, איך הכשיר אותו גט ולא נגע ולא פגע בספק זה, דלפי דעתו רב הוא דהוי שינוי השם ממש וכו', וצריך ישוב שלא יהיו דברי מהרימ"ט ז"ל סתרי אהדדי מיניה וביה.
וראיתי בספר גט מקושר למהר"ם בולה סי' מ"ה אות ל"א (דף פ"ו ע"ב ט"א ד"ה "גם") דמהרי"ט פסל בכל גווני אף בדיעבד, וכ"כ בספר עזר"נ בשם גאמילה בהבנת דברי מהרי"ט דפסל אף בשמות גאמילה וגוייא ללא נקודה, אך לא התייחסו שם לכל הסתירות הנ"ל בדברי מהרי"ט.
וכדי ליישב את דברי מהרי"ט, יש להקדים כאן את דברי ספר שער המפקד ח"ב הל' גיטין עמ' מ"ח, עיי"ש שהביא את מנהג ירושלים שלא להניח נקודה על שמות כגון גאמילה, גינטיל וכיו"ב, אך בשמות כגון כצ'ר ועוץ' כותבים אף בירושלים נקודות על שמות אלו, ועיי"ש בהג' נהר פקוד שביאר באריכות את החילוק ביניהם, וז"ל שם:
אמר המחבר, נראה לע"ד דטעם עיקו"ת שאינם מנקדים בשמות ג'אמילה וג'ויא וג'ינטיל ודומיהן, מפני כל השמות האלה, כל אחד ואחד שדינן ליה בתר הלשון שממנו חוצב, ושם גאמילה הוא שם ערבי ידוע, ומשפט כתיבתו בגימל, ושם גינטיל הוא שם איטלקי וצרפתי ופירושו דבר נאה ומשפט כתיבתו ג"כ בגימל, וטעם הנקודה הוא רק להפך את הגימל זיין כפי מה שמבטאים אותם הבריות, ואפי' אלה האנשים הקוראים לג'אמילה – ז'אמילה ולג'וייא – ז'וייא, הם יודעים היטב כי משפט כתיבתם הוא בגימל, ולא יטעו גם הם בכתיבתם לכתוב זיין רק גימל כמשפטו. וקח לך לדוגמא ערי התימן שאינם יכולים לבטא את הגימל הדגושה – גימל רק דזימאל, וכשיאמרו אנשי התימן תיבת גויים, יבטאו אותה דזויים, וכן תיבת גופי יאמרו דזופי, וזה ידוע, ובכ"ז בכתיבתם אינם טועים חלילה לכתוב כהברתם, רק יכתבו כמשפט – גויים, גופי וכו', וע"כ, בשמות ג'אמילה וג'וייא וג'ינטיל ודומיהן שהדבר ידוע לכל שמשפט כתיבתם גימל, לא הוצרכו בעיקו"ת לנקדם מפני שינוי הברתם, וכותבים רק השם כמשפט כתיבתו במקור מחצבתו ודי, וכו"ע ידעי שג'אמילה זאת המתגרשת היא היא מה שהם קוראים לה ז'אמילה וכו', כי מקורה וכתיבתה ידוע לכל שהיא בגימל וכו', אמנם בשם כצ'ר ועוץ' ודומיהם, בהכרח לנקדם מתרי טעמי רברבי, חדא, כי צור מחצבתם שהוא לשון ערבי הם כותבים אותם בצדי ונקודה על הצדי להפוך את קריאתה לדלת עבה וגדולה, ואי אפשר לשנות את השם ממקורו לכותבו בדלת כי אז תחלוף הבנתו כידוע לבקיאי בלשון הערבי, ושנית, אם לא נוקד את שם כצ'ר ועוץ', הכתיבה משונה תכלית שינוי מהקריאה, ובלתי הנקודה יטעו לקרותו כצר, כאילו כסר בסמך, ועוד וכו', אם לא ננקד אותם, הרואה את הגט ידמה כי הם תיבות לשון הקודש, כי עוץ' ללא נקודה מצינו ממנו בתורה את עוץ בכורו בפ' וירא וכו', עכ"ל.
(ויש להעיר במש"כ בריש דבריו שטעם הנקודה הוא להפך את הגימל לזיין, אין כוונתו ל-ז' שבורה, אלא כוונתו ל-ג' שבורה המורכבת מאותיות "דז", וכ"כ בבתי דין בארה"ב כיום הברה זו דלא כמנהגנו כאן לכתוב "דזש", וראיה לדברינו שזו כוונתו, שהרי בהמשך דבריו הביא ראיה מערי תימן שמבטאים תיבת גויים – דזויים או תיבת גופי – דזופי).
וחזינן בדברי הרב שער המפקד שכתב לחלק בין שמות הידועים שמקור מחצבתם באות ג רגילה ללא נקודה מעליה, דבכה"ג אף שבמשך הדורות השתבשו שמות אלו ונקראו ונכתבו בהברת ג' שבורה ולאחר מכן השתבשו לאות ז' שבורה כגון שם גאמילה שמקור מחצבתו ב-ג רגילה ולאחר מכן השתבש לג'אמילה ואח"כ לז'אמילה, בשמות כגון אלו ניתן אף לכתחילה לכותבם באות ג רגילה ללא נקודה וזאת משום שהכל יודעים שהנחת השם הוא ב-ג רגילה, וכמו"כ אף לאלו הקוראים שמות אלו ב-ז' שבורה כגון ז'אמילה, אם כתוב ב-ג' שבורה ג'אמילה, כשר, ואף שהן הברות שונות, אולם הכל יודעים ששניהם שיבוש של הנחת השם שנכתב באות ג רגילה, אך מאידך ישנם שמות שעיקר הנחתן היא באות ונקודה מעליה, כגון בשמות כצ'ר או עווץ' שמתחילה נכתבו כן כדי להורות על הברה מעין אות ד עבה וגדולה, ולשם כך נכתבה הנקודה מעליה להורות על הברה זו, ושמות מעין אלו, כתב בשער המפקד שם דאף בירושלים שנהגו לכתוב שמות כגון ג'אמילה וג'וייא וכדו' ללא אות ניקוד מעל אות ג, בכ"ז בשמות הנ"ל אף בירושלים כותבים את הניקוד מעל אות צ וזאת משום שכך היא הנחתה ובלא"ה הוי שינוי השם שיקראו אותם כפי שקוראים אות צ רגילה ולא יעלו בדעתם לקוראם כאות ד עבה וגדולה.
ונראה דאף רבי שמחה הכהן בעל ספר שמות הנ"ל ס"ל אף הוא כחילוקו זה של הרב שער המפקד, שהרי כתב שם להוכיח להכשיר בשמות כגון גאמילה שלא כתב עליהן נקודה מהא דאיתא בתלמוד בכמה מקומות לכרגא ולמזוני וכו' והספרדים קוראים כרג'א כאילו היה רפה על הגימל הגם דאין בתלמוד רפה וא"כ ה"נ בשמות הללו כגון ג'מילא וכדו', אם לא שם עליהן נקודה כשר בדיעבד עכ"ד. וסברת ספר שמות היא כסברת שער המפקד, דכשם שלגבי תיבת כרגא דכו"ע ידעי דהנחת השם ללא נקודה והספרדים קוראים כרג'א מחמת השיבוש, ה"ה לגבי שמות ג'אמילה וכדו' דכו"ע ידעי דהנחת השם ללא נקודה והנקודה באה אך ורק להורות על המבטא שהשתבש במשך הדורות, ומשו"ה אם כתב ללא נקודה כשר. ולפי"ז, אם כל הסיבה להכשיר בשמות הנ"ל ללא נקודה הוא מחמת שהנחתן היא ללא נקודה, ברור הדבר שאף לדברי ספר שמות במקרים שבהם עיקר הנחת השם היא באות ונקודה מעליה כגון בשמות כצ'ר ועווץ', פשיטא שאף לדבריו הנחת הנקודה מעכבת בגט ובלא"ה הוי שינוי השם כמשנת"ל.
והנה הרב בעל ספר שמות שם וכן הרב ג"פ בספרו עזרת נשים בש"נ בשם גאמילה (דף ק"ג ע"א סוף ט"א ד"ה "יודע") כתבו בדעת מהרי"ט דס"ל דלעולם בכל השמות אם השמיט את הנקודה הוי שינוי השם, ודחו את דבריו, ורבינו העזר"נ שם אף העיר דמהרי"ט גופיה לגבי שם אנג'יל, נראה מדבריו דאם לא כתב נקודה מעל אות ג' דכשר, והיא אחת התמיהות שהזכרנו לעיל בדברי מוהרי"ט.
ולאחר העיון, נלענ"ד ליישב את דברי מהרי"ט מכל התמיהות הנ"ל, כי הנה המעיין בכל דברי המהרי"ט המפוזרים בכמה דוכתי (כמפורט לעיל) יראה דאף מהרי"ט ס"ל כחילוקו של הרב שער המפקד הנ"ל דבשמות שהנחתן באות ג רגילה, אף שנהגו לכתחילה לנקד מעל אות ג' מחמת השיבוש, אולם בדיעבד אם לא ניקדן, כשר וזאת משום שכך היתה הנחת השם מתחילה ללא ניקוד מעל האות, ולפי"ז אתי שפיר תשובת מהרי"ט הנ"ל שהו"ד בשו"ת מהרח"ש לגבי הגט ממוכא שהכשיר שם בשם גוייה ללא נקודה, וכן אתי שפיר מש"כ מהרי"ט בריש דבריו לגבי שם גאמילה ד"נוהגים" לשים נקודה, כלומר דהוא רק מנהג בעלמא ולא מדינא, וזאת משום דאף המהרי"ט ס"ל דשמות שהנחתן ללא נקודה, כשרות ללא נקודה ורק מחמת המנהג נהגו לנקדם עקב השיבוש שחל בקריאתם, ומשו"ה אף לגבי שם אנג'יל כתב מהרי"ט "שאם נכתוב בלא רפה, שפיר דמי, שהרי שם זה מיוחד למלאכים, וכן מצינו בתרגום יונתן, ושמים לא זכו בעיניו – ואנגלי מרומא מי כמוך באלים – לית בר מינך באנגלי מרומא", כלומר, דמאחר דמצינו בתרגום דהנחת השם היא ללא נקודה מעל אות ג, על כן אם השמיט את הנקודה כשר.
הנה חזינן להדיא למהרי"ט שכתב כסברת השער המפקד וספר שמות הנ"ל.
והא דכתב רבינו המהרי"ט בהמשך דבריו דאם לא כתב את הנקודה ה"ז שינוי השם ממש, כל המתבונן יראה דמהרי"ט כתב כן לאפוקי מדעת מהרשד"ם שם הסובר דבכל השמות שנכתבים עם נקודה, כלומר, אף שמות שהנקודה המופיעה בהם היא תיקון וחלק מהאות, אין לכתוב את הנקודה בגט משום דהגט הוי כס"ת שאין כותבין בו נקודות, וע"ז כתב מהרי"ט לדחות את דברי מהרשד"ם "דלא דמי, דכל מה שאנו כותבין בס"ת נכתב במסורת וכו' אבל בגט שאנו כותבין מלות לקוחות מלשון הגויים ויש אות שאין לנו מבטא כיו"ב, צריכין אנו לכתוב בענין שיובן המבטא, ואם נכתוב אות הגימל כמו שהיא, ה"ז שינוי השם ממש", וכוונת מהרי"ט דמאחר שישנן שמות שעיקר הנחתן באות ונקודה מעליהן והנקודה היא חלק מהאות, א"כ בכה"ג אם לא כתב את הנקודה הוי שינוי השם. ומה שהביא מהרי"ט דוגמא מאות ג' ונקודה מעליה, אין כוונתו בדווקא לשמות כגון גאמילה וגוייא ודומיהן, שהרי בהם הכשיר מהרי"ט אף ללא נקודה, אלא הביא רק דוגמא לשם שתחילת הנחתו היא באות ג' ונקודה מעליה (וכגון כיום בשם ג'ורג' שמתחילה הונח באות ג' ונקודה מעליה) דבשמות מעין אלו, הנחת הנקודה מעכבת דבלא"ה הוי שינוי השם. ובהכי אתי שפיר כל התמיהות הנ"ל בדברי המהרי"ט.
ונ"ל דאף רבינו הג"פ ס"ל האי חילוקא בין שמות שעיקר הנחתן ללא נקודה והנקודה נכתבת אך ורק כדי להורות על הקריאה המשובשת לבין שמות שעיקר הנחתן באות עם נקודה, שהרי הג"פ בספרו עזר"נ ש"נ בשם גאמילה וכן בספרו ג"פ סי' קכ"ה אות כ"ז האריך לחלוק על מהרי"ט וכתב דבגיטין הראשונים מגדולי עולם אין כותבין נקודה, ומאידך בסי' קכ"ה שם אות ל"ז ד"ה "ויש לחקור" לגבי נפלה טיפת דיו על אות ג בשם גבריאל ונעשה שם ג'בריאל ומחק את הנקודה, כתב שם שיש להחמיר בזה אפי' בדיעבד משום חק תוכות דהוי שינה שמו ושמה, וביאור דבריו, דמאחר דשם גבריאל, עיקר הנחת השם הוא באות ג ללא נקודה וכמו"כ מעולם לא נקרא שם זה בשיבוש ב-ג' ונקודה מעליה, א"כ כשנפלה טיפת דיו על אות ג' נהפך לשם חדש עם הברה חדשה – ג'בריאל, ועל כן, אם מחק את הטיפה ונהפך לשם גבריאל, הרי שם גבריאל נוצר ע"י חק תוכות כשם שאם מחק את הנקודה משם כצ'ר ונהפך לשם כצר באות צ' רגילה, אף אם נקרא הבעל כן, הגט פסול, משום שהשם נוצר ע"י חק תוכות, וכל זה הוא בשם גבריאל בלבד משום שגבריאל ללא נקודה וג'בריאל עם נקודה הם שתי שמות נפרדים, משא"כ בשם ג'אמילה, אם מחק את הנקודה, הגט כשר, משום שאף אם מתחילה כתב ללא נקודה נחשב לאותו שם כי כך היתה הנחתו מתחילה, ועל כן המחיקה לא יוצרת שם חדש שהרי בין אם כתב ג'אמילה ובין אם כתב גאמילה הגט כשר, וכ"כ להדיא הג"פ בספרו עז"נ ש"נ בשם גאמילה דנהגו לשים נקודה מעל אות ג, כלומר דהוא מחמת המנהג בעלמא וזאת משום דהנחתו באות ג ללא נקודה מעליה, וחזינן מהכא דאף רבינו הג"פ ס"ל האי חילוקא.
ד.
העולה מכל דברי רבותינו האחרונים הנ"ל והם השער המפקד, ספר שמות והג"פ, דכל השמות שיש בהן הברה שאין לה אות מיוחדת בכ"ב האותיות שבשפה העברית, אם החליטו חכמי הדור לכתוב אותה באות מסויימת עם נקודה מעליה כדי להורות על הברתה המיוחדת ובלא הנקודה אין לכתיבת האות משמעות של ההברה המיוחדת, בכה"ג אם לא כתב את הנקודה הוי שינוי השם כמש"כ בשער המפקד לגבי שמות כצ'ר ועוץ' דאף בירושלים שאין מנקדין בגט, חייבים לנקד שמות אלו דבלא"ה הוי שינוי השם. ואם כנים דברינו בהבנת דברי מהרי"ט, הרי שאף המהרי"ט ס"ל הכי דבלא נקודה בשמות כגון אלו, הוי שינוי השם.
עוד חזינן מדברי כל רבותינו הנ"ל דאף כשכתיבת האות ללא נקודה קרובה אל כתיבת האות עם נקודה, בכ"ז אם לא ניקד בשמות שהנחתן היתה עם נקודה, הוי שינוי השם, שהרי האחרונים הנ"ל כתבו דבריהם על שם ג'אמילה וג'וייא ודומיהן, וכל מה שהכשירו שם אם השמיט את הנקודה, נימוקם הוא משום שהנחתן היתה ללא נקודה ועל כן כולם יודעין שהמדובר הוא באותה אשה, ומשמע להדיא מדבריהם דאילולא טעם זה שכך היתה הנחת השם, היו פוסלים אף בשמות אלו אם השמיט את הנקודה, כלומר, אילו היה ידוע לנו שהנחת שם ג'אמילה מתחילתו היתה באות ג' שבורה, אם השמיט את הנקודה היה פסול משום שינוי השם וזאת על אף שאות ג רגילה ואות ג' שבורה קרובים זל"ז בכתיבתם.
והנה, כשם שיש הברת צ' שבורה שבארצות מסויימות היתה באה להברת ד עבה כגון בשמות כצ'ר ועוץ', ובארצות מסויימות באה להברת "טש" (וכך המנהג אף בארצנו באגרות ובשטרות), כך קיימת מקדמת דנא הברת ז' שבורה וישנן שמות שתחילת הברתן היתה ב-ז' שבורה.
ועי' לעיל שהבאנו שלשה מנהגים אצל האשכנזים לכתוב הברה זו, יש שכתבו באות ז ויש שכתבו באות ש ויש שכתבו באותיות ז"ש, ואצל הספרדים לא היתה קיימת כלל הברה זו כפי שמשמע מדברי הגט מסודר הנ"ל, אך מצאנו בכמה מספרי הספרדים שהביאו שמות (שכנראה מוצאם מארצות אירופה) שנכתבים באות ז ונקודה מעליה – ז', כ"כ בספר חגור אפוד פט"ו ש"נ בשמות ז'אנינא, ז'ולי, ז'ירמין, וכ"כ בספר שם חדש וספר שער אשר לגבי שם בוז'ה.
ולכתחילה, פשיטא שיש לכתוב באות הקרובה ביותר להברה זו, כל מקום לפי המנהג שקבעו חכמי ישראל, ועדיין צ"ע מה הדין בדיעבד אם שינה בזה ולא כתב כפי המנהג.
וראיתי בספר דברי חיים ש"נ אות ד' שכתב בזה וז"ל:
דראזנא – בט"ג מביא וז"ל: בהג' מהר"ם חריף כתב דרזנא וכו' שהיו מסופקים שאר הלומדים לכתוב דרשנא, אבל מורי הסכים לכתוב דרזנא בזיין וכן היה מקובל מהגאון מוהר"ר שכנא ז"ל, וכתב עליו הט"ג, ולא הבינותי, כיון שהענין תלוי במבטא ומדברים בשין או בזיין, על מה נחלקו, עכ"ל. ונראה לע"ד דאשה היתה נקראת בלשון העמים מבטא שאין לנו כיוצא בזה בלה"ק, כמו שמצינו כמה שמות ואותיות שבאים משפת הלועזים לשון האומות כמו במדינתנו "זשע" אין לנו אות כיוצא בזה, והוא בא מלשון פאלניא שהם כותבים "זשעד" על שפת מבטא כזה, כמו"כ בלשונות ספרד מביאים הרבה גבי קייר ואייר וגוהה וכיו"ב וכו', ולזה מבואר שם במהראנ"ח דאיזה אות שכותב דומה למבטא, אף שאינו ממש מבטאם, כשר, ע"ש פירושו לדברי המדברים קייר ואייר, וכן נמי היה באשה דרשנא הנ"ל שהוא שם ממוצע לשין וזיין, ולזה הלומדים היו סבורים שיותר נוטה לשין ורצו לכתוב שין, והוא העיד בשם מורו הגאון שתחילת שם זה הונח בין היהודים לכתוב זיין.
וחזינן מדבריו שהביא מדברי הראנ"ח הנ"ל דדוקא כשכותב אות הדומה למבטא כשר, כגון הנידון בראנ"ח הנ"ל בענין נהר ייר שהאות י' דגושה והביטוי הקרוב ביותר הוא קייר, ועל כן ה"ה הברת ז שבורה שאנו נוהגים לכותבה באותיות "זש", ונחלקו הלומדים שיש אומרים שנוטה יותר לאות ש' וי"א שנוטה לזיין, והעיד בשם מורו דעיקר הנחתו בזיין.
וחזינן שם דנחלקו אך ורק באותיות הקרובות ממש להברה זו והם אותיות שין וזיין, ואכן שתי אותיות הללו נחשבו לעיקר הנחת השם במדינות השונות כמש"כ הגט מסודר הנ"ל, כלומר ששתי אותיות הללו וכן מנהגנו לכתוב "זש" קרובות ביותר להברה זו, אכן שאר אותיות ושאר הברות נחשבות לשינוי השם בהברה זו.
ודאתינא להכי אתי שפיר דברי שו"ת הסבא קדישא הנ"ל דפסל אף בדיעבד אם כתב אות ג' שבורה במקום הברת ז' שבורה, וזאת משום שעוסק שם בשם בוז'ה שאינו שם ערבי ואין הנחתו באות ג כשמות גאמילה וגוייה, אלא עיקר הנחתו בארצות אירופה בהברת ז' שבורה, וכ"כ שם להדיא הסבא קדישא בתשובתו הנ"ל בעמ' ק"פ ט"א, וז"ל:
ועוד נראה ברור דאף להמצריכין ב' גיטין בשם ג'אמילה וג'וייא, דהכא יודו דסגי בגט אחד בזיין ורפא, משום דזיין בלי רפה גרע מאות ג, דבשלמא בשם ג'אמילה וכדו' אם באנו לחוש לחומרת מהרשד"ם ודעימיה ונכתוב בלי נקודה, מועיל לדעתם עכ"פ דניכר מתוך הגט שם המתגרשת וכו' דכבר מצינו בתלמוד בלי רפא ונקרא כאילו היתה ברפא וכו'.
כלומר, דדוקא בשמות דוגמת ג'אמילה וכדו' דעיקר הנחת השם היתה באות ג, מהני ללא נקודה, אך בשמות שעיקר הנחתן ב-ז' שבורה, אם לא כתב נקודה על אות ז', ס"ל לסבא קדישא דהוי שינוי השם וק"ו כשכתב אות ג' שבורה במקום ז' שבורה דהוי שינוי השם משום שאין אות זו נחשבת לאות הקרובה ביותר להברת המדוברת כמש"כ הראנ"ח הנ"ל.
(והא דכתב שם דבלא נקודה על אות ז הוי שינוי השם, הוא למנהג הספרדים שנהגו לכתוב כן הברת ז שבורה כמש"כ החגו"א ושער אשר הנ"ל, אך למנהג האשכנזים, כבר כתב הד"ח הנ"ל דלא חשיב בכה"ג שינוי השם שהרי האשכנזים מעולם אינם כותבין באות ז ונקודה מעליה אלא אף לכתחילה יש הכותבין אות ז לחוד או אות ש או אותיות ז"ש).
והנה מש"כ הסבא קדישא בסו"ד שם (בעמ' קפ"א ט"א) דבדיעבד אם התגרשה בגט שכתוב בו בוג'א במקום בוז'ה דתנשא, ולכאורה דבריו אלו סותרים למש"כ בריש דבריו דהוי שינה שמו ושמה ואינו גט, אכן המעיין בסו"ד שם יראה שהקל בזה שם משום שראה בכל הספרים הישנים שנכתב שם זה באות ג' – בוג'א, ועל כן סבר שאפשר שהנחת שם זה היתה באות ג' שבורה ומשו"ה הקל בזה בדיעבד, שהרי אף בשאר שמות מקילים אם נכתבו כפי הנחתם כגון בשם ג'אמילה שאם כתב ללא נקודה כשר כמש"כ בספר שער המפקד הנ"ל משום שהנחת שמות אלו מתחילה היו ללא נקודה, אך אישתמיטתיה לסבא קדישא מש"כ בספר שם חדש דשם בוג'א ושם בוז'ה הם שני שמות נפרדים, וכנראה שם בוג'א מקורו בארצות ערב משא"כ שם בוז'ה מקורו בארצות אירופה (והסבא קדישא עצמו הביא שם בשם ספר עולת שמואל דשם זה הוא מהשמות היוונים), עי' בשם חדש ש"נ אות ב', וז"ל שם:
בוג'א – כינוי לאשה לגעגוע, מובא בספר תורת נזיר וספר יד אהרן ומימר חיים אבהע"ז סי' ט"ל וספר הוראה דבי"ד.
בוז'א – מובא בספר חיים לעולם חאהע"ז סי' ט"ל ושער אשר סי' ק"ע ומשפטו בזיין ונקודה, ואינו שם בוג'א המובא לעיל, רק שם אחר.
כמו"כ אישתמיטתיה מש"כ בספר חגור אפוד פרק ט"ו ש"נ שאף הוא כתב שם שני שמות נפרדים, וז"ל:
בוג'א – הכרנו אשה ששם העצם שלה בוג'א.
בוז'א – באלף לבסוף, עי' ירים משה אות קכ"א.
ומאחר שמצינו שהם שני שמות נפרדים וכל מה שראה הסבא קדישא בספרי הגיטין הישנים שכותבים בוג'א, זה מתייחס אך ורק לשם בוג'א ולא לשם בוז'ה שהוא שם אחר ועיקר הנחתו באות ז' שבורה, ועל כן, כל מה שהקל בסו"ד בדיעבד, יסודו בטעות כי לא ראה את הספרים הנ"ל שכתבו להדיא שהם שני שמות, ומשו"ה מש"כ הסבא קדישא בריש תשובתו הם העיקר לדבריו להלכה דאף בדיעבד יש להחמיר בזה אם כתב הברת ז' שבורה באות ג' שבורה.
ה.
והנה חזינן עד עתה את שיטות רבותינו הספרדים שכתבו להדיא דאם כתב הברת ז שבורה באות ג' שבורה, הוי שינוי השם, ולדברי הסבא קדישא בריש דבריו שם, אינו גט, והוסיף שם (בעמ' קע"ז) דמאחר שיש הרגש רב במבטא, "פשיטא דגם הרב הרד"א ומהרא"ם ז"ל ס"ל דפסול אף בדיעבד". וכ"כ בספר שער אשר (קובו) הנ"ל דבכה"ג "משתנית הקריאה לשם אחר", וכ"כ הרב חגור אפוד (ש"נ בשם ז'אנינא) בשם הרב ירים משה אות קכ"א דבכה"ג "בלתי ניקוד, משתנה לשם אחר", וכוונתו אם כתב ז בלבד ללא נקודה עליה, ולדבריו, ק"ו כשכתב ג' שבורה במקום ז' שבורה.
וברצוננו להוסיף ולהעיר בזה, כי אף שהברות ג' שבורה ו-ז' שבורה קרובות זל"ז, שהרי אצל האשכנזים כותבים ג' שבורה באותיות "דזש" והברת ז' שבורה כותבים באותיות "זש", כלומר שאותיות אלו מובלעות אף הן בהברת ג' שבורה, אף אעפ"כ ס"ל לפוסקים הנ"ל דמאחר שיש שינוי רב במבטא, חשיב אף בכה"ג שינוי השם.
שו"ר דכ"כ בספר דברי חיים שער האותיות אות ז' ד"ה "ודע" וז"ל: ובכל אלו הדברים, הכלל, במקום שיש שינוי במבטא ונרגש הרבה, פסול אפילו באותיות המתחלפים, ואם אין שינוי במבטא כ"כ, כשר בשעת הדחק", עכ"ל.
וכעי"ז כתב הט"ג ש"נ אות ד' סק"ד שנחלקו שם האם לכתוב שם דראזנא באות ז' או שמא דראשנא באות ש', וכתב ע"ז הט"ג שם וז"ל:
ולא הבנתי, כיון שהענין תלוי במבטא אם מדברים בשין או בזיין, על מה נחלקו, דודאי אע"ג דאותיות זסשר"ץ הוא ממוצא אחד, מ"מ פשיטא דצריך לכתוב כל אחד כפי הברה שלו.
וכ"כ הט"ג בש"נ אות ז' בשם זאפירא, עיי"ש שהב"ש כתב בשם ספר שמות דשם זה אם נכתב בתחילתו בין באות ז בין באות ס בין באות ש כשר. וכתב ע"ז הט"ג שם בסק"א וז"ל:
ומש"כ בין אם נכתב בזיין וכו', עיי"ש בשם מהרי"ט שהזיין מתחלפת בסמך ושין וכו', ולדידי צ"ע, ומ"מ גם לדידיה, הדבר ברור דדוקא בכה"ג שהם קרובים במבטא, ויש שלשונם גסה ויש שלשונם רפה, וכל הקורא מרגיש שהוא שפה אחת ודברים אחדים, משא"כ בשאר חילופים, אע"ג דגם הזיין מתחלפת בצדי ושין ימנית שהם מאותיות זסשר"ץ וכו' וכיוצא בזה בשאר אותיות החילוף פוסל בהם כיון שבמבטא הם רחוקים זה מזה, אין זה מציל מה שבמקרא מתחלף לפעמים, כיון שבפי העולם הם רחוקים במבטא לא יצאנו מידי חשש לעז ופסול.
וכ"כ מהר"ם בולה בספרו גט מקושר סי' מ"ד אות י' (דף פ' ע"א ט"ב), עיי"ש שדחה את דברי מהר"י טייטאצק שהקל באותיות המתחלפות, וכתב שם על דבריו, וז"ל:
גם מה שהביא ראיה ממה שהתלמוד אינו מקפיד כשהאותיות הם ממוצא אחד, לע"ד אין שם ראיה כלל וכו', אלא ודאי האמת היא שבתיבות אלו הורגלו העולם שלא לדקדק ביניהם, ואיכא דקרו ליה ב-ז ואיכא דקרו ליה ב-ס, אבל אם אנו רואים שהעולם מדקדקין בין אות אחד שלא להחליף אותה באות אחרת, אף שהם ממוצא אחד, אין משם ראיה להכשיר מטעם שהם ממוצא אחד, וכל ששינה אות אחת באחרת, אף שהם ממוצא אחד, אם אין רגילות להחליפה, נלענ"ד דהוי שינוי גמור כיון שאין שום טעם להחליפה, והראיה ממ"ש בר"פ התקבל בההיא דקרו לה נפאתה דכתבו טפאתה דאמרי' חספא בעלמא, אע"ג ד-נ' ו-ט' הם ממוצא אחד באותיות דטלנ"ת, עכ"ל.
ועי' עוד לג"פ סי' קכ"ט אות ק"ל שהאריך בזה והסיק שם דאלו שמבדילין במבטא, יש להחמיר ולפסול, וכן החמיר בזה בשו"ת מהרש"ם ח"ו סי' קס"ח, עיי"ש שהביא מהט"ג ש"א אות ג' סקכ"ח שכתב דגם באותיות המתחלפים, אם יש שינוי במבטא, אפי' בשעהד"ח, פסול, עכ"ד. והנה ידוע שבמדינת צרפת משתמשים שם לעולם בהברת ז' שבורה ולא ב-ג' שבורה כפי שמשתמשים באנגליה ובארצות הברית, ואדם הנקרא באנגליה ג'ורג' (שנכתב כך למנהג הספרדים), נקרא בצרפת ז'ורז', ואם יקראוהו בצרפת ב-ג' שבורה מיד יקפידו ויתקנו לקורא את הטעות, ואף כאן בא"י שישנם קהלות יוצאי צרפת וישנם קהלות יוצאי אנגליה וארה"ב, התקבלו כאן שמות הללו כשתי שמות נפרדים וכך אף נכתבים בעתונים ובשאר מסמכים והציבור מבדיל בין השמות הללו, ועל כן יש להחמיר בזה כדברי הפוסקים הנ"ל.
ולכאורה יש להעיר בזה מדברי הרמ"א באבהע"ז סי' קכ"ט סעי' ל"ד שלכאורה משמע מסוף דבריו שם דבדיעבד יש להכשיר בשינויים מעין אלה, וז"ל הרמ"א שם:
כל כינוי שמשתנה מכח לשון המדינות כגון ליב שיש מדינות מדברים לשון קלילא ליב ובמקצת מדינות מדברים ליוא או ליבא וכו', הולכין אחר לשון בני אדם במדינה שנותנין בו הגט, ואין להקפיד בזה איך נמצא השמות והכינויין כתובים, כי כל אחד כתב לפי לשון מדינתו, ולכן סדר הגיטין משונים זה מזה בענין זה, והעיקר כאשר כתבתי, כך נראה לי להורות, אמנם אם אין ידוע לשון המדינות, אין לשנות ממה שנמצא בדברי הקדמונים, ומ"מ בדיעבד אם שינה באחד מאלו הדברים, כשר, כן נ"ל.
ולכאורה אף בנד"ד יש מקום לבוא ולהקל בדיעבד בלשון לעז שמשתנה ממדינה למדינה באותו שם, שיש קוראים את השם בתחילתו באות ג' שבורה ויש הקוראים ב-ז' שבורה.
אך ראיתי בפסקי דינים צמח צדק לאבהע"ז סי' קכ"ט עמ' רצ"ב ובקיצור שם בעמ' רצ"ד סק"ג וכן בשו"ת צ"צ אבהע"ז סי' רל"ב שם אדמו"ר הזקן בעל שו"ע הרב, אחר שהביא שם את סוף דברי הרמ"א הנ"ל דבדיעבד כשר, כתב וז"ל: שהם דקדוקי הכינויין, אבל שם העצם צ"ל נכתב כפי לשון המדינה אפילו לעכב, עכ"ל. (ועי' עוד בשו"ת צ"צ אבהע"ז סי' ר"ל שתמה על הרמ"א הנ"ל). ומבואר בדבריו שכל מה שהקל בזה הרמ"א הוא אך ורק בכינויים ולא בעיקר השמות.
ו.
העולה מכל הנ"ל דמה שמפורסם בבתי הדין שכביכול מנהג הספרדים לכתוב הברת ז' שבורה באות ג' שבורה נראה שהוא מנהג משובש, ולענ"ד, מקור "המנהג" הנ"ל הוא בשמות ערביים בלבד שהנחתן היתה באות ג ולאחר מכן השתבש לאות ג' שבורה כגון בשמות ג'מל, ג'מיל, ג'אמילה, ומאחר שהברת ג' שבורה מורכבת אף מאות ז' (שנכתבת לאשכנזים דזש או דז), על כן במשך השנים השתבשו שמות אלו ל-ז' שבורה, ושם ג'אמילה קראו ז'אמילה, ושם ג'וייה קראו ז'וייה ושם ג'ינטיל קראו ז'ינטיל וכדו', ומאחר שהנחת השם היתה באות ג ולאחר מכן התרגלו להניח שמות אלו באות ג' שבורה, ועל כן אף שלאחר מכן נוצר שיבוש שקוראים ב-ז' שבורה, בכ"ז נהגו לכתוב את הברת ז' שבורה המשובשת כפי הנחת השם וכפי שנכתב בסדרי הגיטין באות ג' שבורה. ומאחר שבכל השמות שמקורם בשפה הערבית נהגו לקוראם בשיבוש ב-ז' שבורה ואעפ"כ נהגו לכותבם בגט ב-ג' שבורה כפי הנחת השם, על כן התפרסם בטעות שכל הברת ז' שבורה כביכול נכתבת באות ג' שבורה אצל הספרדים, אך כבר כתבנו לעיל ש"מנהג" זה בטעות יסודו, משום שמעולם לא היתה הברת ז' שבורה כהברה בפני עצמה בארצות ערב והשתמשו בה אך ורק כשיבוש לאות ג' שבורה, וכ"כ בספר שער המפקד הנ"ל, עיי"ש, וכבר כתבנו לעיל את עדותו של ספר גט מסודר שהברת ז' שבורה כהברה בפ"ע היתה בארצות צרפת פולניא והונגריה בלבד, ועדות זו אף היא תומכת בדברינו הנ"ל שכל הברת ז' שבורה שהיתה בארצות ערב נבעה משיבוש אות ג' שבורה בלבד.
כמו"כ הוכחנו לעיל ששמות שתחילת הנחתן בארצות אירופה היתה בהברת ז' שבורה, אף הפוסקים הספרדים כתבו לכתוב אותה באות ז ונקודה מעליה (ז'), כ"כ החגו"א בשם ירים משה, שו"ת שער אשר (קובו) ושו"ת הסבא קדישא, ועל כן לאור כל האמור לעיל נדחים דברי השם חדש וגופו של גט ודבר הלכה הנ"ל.
שו"ר בספר יד אהרן אבהע"ז בקונטרס שמות נשים (דף ק"כ ע"ב) בשם אנג'ילה שכתב שם לגבי אשה שקוראים לה אנג'ילה וגם קוראים לה אנז'ילה, דאין לכתוב בגט אנג'ילה דמתקריא אנז'ילה משום ששם אנז'ילה אין עליו תורת שם בפ"ע אלא קוראים כן מחמת כבדות לשונם שאינם יכולים להוציא בלשונם אות גימל עם רפה. וכ"כ בחגור אפוד פרק ט"ו ש"נ בשם אנג'ילה כמש"כ בספר יד אהרן הנ"ל.
ויש להעיר עוד ולהוסיף בזה, כי כידוע מעשים בכל יום בבתי הדין הן למנהג הספרדים והן למנהג האשכנזים שכותבים כפי הנחת השם ולא כפי השם המשובש הנובע מכבדות הלשון (וכבר האריך בזה בשו"ת ד"ח אבהע"ז ח"ב סי' ק"ז דבכה"ג אף לחכמי האשכנזים כותבין כהנחת השם, עיי"ש), וכגון בשם הידוע מצפון אפריקה – תאתו, שרבים מיוצאי צפון אפריקה, מחמת כבדות לשונם מבטאים אות ת בהברת טש ומבטאים שם זה טשאטשו, ובכ"ז בגט אנו כותבים כהנחת השם – תאתו, משום שבין אם יקראוהו כמבטאם המשובש ובין אם יקראוהו באות ת כתיקונו, הרי ברור מתוך הגט שמו של הבעל המגרש, אך מאידך בשם שעיקר הנחתו בהברת טש כגון שם טשארלי, בודאי אם יכתבוהו באות ת תארלי פשיטא דהוא שינוי השם, וזאת משום שאע"פ שכבדי הלשון יקראוהו טשארלי משום שכל אות ת מבטאים טש, אולם מאחר שיש גם אפשרות לקוראו באות ת תארלי על כן הוי שינוי השם, וה"ה בנד"ד, באשה שמשבשים לקוראה ז'אמילה וכותב בגט כפי הנחת השם ג'אמילה, פשיטא דכשר, שהרי ממ"נ יבינו מתוך הגט שזו האשה המתגרשת, משא"כ אדם שנקרא בצרפת ז'אן וכך הנחת השם מעיקרו בהברת ז' שבורה, אם יכתוב ב-ג' שבורה ג'אן, אף שכבדי הלשון אפשר שיקראו – אף שם זה – ז'אן (כשם שקוראים ז'אמילה לג'אמילה), אולם יש גם אפשרות שיקראוהו ב-ג' שבורה, ובכה"ג הוי שינוי השם.
ז.
והנה אף שכתבנו לעיל שהברת ז' שבורה היא הברה נפרדת מהברת ג' שבורה וכל שם שהנחתו ב-ז' שבורה יש לכותבו ב-ז' שבורה, כל מקום לפי מנהגו (לספרדים באות ז' ולאשכנזים באותיות ז"ש), אך לענין דיעבד אם כתב הברת ג' שבורה במקום ז' שבורה, נראה דנחלקו בזה הפוסקים, דלדברי הסבא קדישא, חגור אפוד ושער אשר הנ"ל הוי שינוי השם ויש להחמיר בזה אף בדיעבד, אך מצאנו לשניים מגדולי האחרונים שהקילו בזה בדיעבד כדלהלן.
עי' בספר דברי חיים ש"נ אות מ' סק"ו וז"ל:
יש נקראים מנדזשא בזיין שבורה ומלשון פולניא כידוע שנשתרבב בין היהודים ואין בלשוננו הקדוש אות שיורה על מבטא זה, לכן כותבין על הברה כזה זיין שין וכו', והנה בשם מינדזא, לא מצאתי באחרונים האיך לכתוב, ולע"ד ראוי לכתוב כן כאשר כתבתי בזיין ושין, וכו', ובדיעבד כשר אם כתב באיזה אות אחר הדומה להברה כזו שבלשון פולניא, הגם שאין הוכחה ברורה ע"ש האשה, מ"מ כיון שאין לנו אות בלה"ק, יבינו הכל שהוא שמה של האשה זו הדומה לה במבטא אף שאינו דומה ממש, כמ"ש מהראנ"ח ז"ל בפירוש דברי מרדכי ז"ל כך לי קייר כמו ייר.
והנה חידש הד"ח שבשינוי של הברה שאין לה אות מיוחדת בלשון הקודש, יש להקל טפי בדיעבד אם כתב אות אחרת הדומה להברה זו, והד"ח סתם ולא פירש לאיזו אות כוונתו, ואולי התכוון למש"כ לעיל בש"נ אות ד' לגבי שם דראזנא דאם כתב אות ז או ש הקרובות להברה זו כשר, אך הא מיהת חזינן בדבריו שכל מה שמצינו בפוסקים שהו"ד לעיל שהחמירו אף באותיות המתחלפות אם יש שינוי במבטא, הוא אך ורק בהברות הנכתבות באחת מאותיות לשון הקודש, משא"כ בהברות שאין להם אותיות בלשון הקודש שמבטאים במדוייק את ההברה, והוצרכו חכמי הדור למצוא עבורם אות הדומה להברה זו, על כן בכה"ג בדיעבד יש להקל כששינה מהאות שהנהיגו לכותבה, וזאת משום שהכל יודעים שאשה זו נקראת בהברה שאין לה אות בלשון הקודש וממילא יבינו שכל אות שנכתבה בעבור הברה זו ודומה במקצת להברה זו, הכוונה היא לאשה זו הנקראת בהברה המיוחדת שאין לה אות בלשון הקודש.
יסוד זה של הד"ח וההסבר הנ"ל בדבריו מופיע ביתר פירוט בדברי הג"פ בספרו עזרת נשים ש"נ סוף אות ז' לגבי שם זושטא, וז"ל שם:
זושטא – בשפת לשוננו קרו ג'ושטא ורפה על הגימל כמבטא שם ג'אמילה וג'וייא, אמנם בני קנדיא, שפת לשונם הוא לקרוא זושטא במבטא זיין וכו', ויראה לי דאם כתב ג'ושטא בגימל כמנהג מקום הכתיבה לשולחו לקנדיא דרגילין לכתוב שם זושטא בזיין, דהגט כשר, דאע"ג דקיימ"ל דשם מקום נתינה עיקר, ואם כתב שם מקום הכתיבה עיקר, הגט פסול לדעת רוב הפוסקים כמ"ש בסי' קכ"ט ס"ד, היינו בשני שמות מחולקים, דבמקום הכתיבה קרו ליה ראובן ובמקום הנתינה שמעון, אבל בכה"ג בשם ג'ושטא בגימל או זושטא בזין, הכל שם אחד אלא משום דבמבטא הגימל של שם ג'ושטא הוא משונה ואין ב-כ"ב אותיות שום אות בפרטות יורה על מבטא והברת שם זה, והדבר מפורסם וידוע דיש מקומות כותבין ג'ושטא בגימל ויש מקומות כותבין זושטא בזיין, משום דהמבטא קרוב לגימל, ויש מקומות כותבין בזיין משום דהמבטא קרוב לזיין, בכל כה"ג לא מיקרי שינוי לבני מקום הנתינה דהדבר מפורסם וידוע דמה שקורין זושטא בזיין במקום הנתינה, כותבין ג'ושטא בגימל ורפה במקום הכתיבה, וראיה לזה ממ"ש המרדכי בפ' המגרש תשו' ריצב"א על גט אחד שבא מארץ הגר והיה שינוי קצת בשם העיר והנהר, כתב וז"ל: ומ"ש בורייש ואנו קורין באורייש, נראה בעיני דכיון דמתוך מקום דירת האיש ומקום כתיבת הגט מוכיח שמארץ הגר בא והוא לשונם לדבר בלשון קלילא, אין להקפיד כלל.
וחזינן בדברי העזר"נ את חילוקו של הד"ח הנ"ל והסברנו הנ"ל בדבריו, דכל היכא דעסקינן בהברה שאין לה אות מיוחדת בלשון הקודש ויש מקומות שכותבים שם זה בתחילתו באות ז להברה זו ויש הכותבין באות ג' שבורה ושניהם קרובים להברה זו של האשה המתגרשת והמדובר באותו שם אלא שיש שינוי בכתיבת הברה אחת שאין לה אות מיוחדת, וכמו"כ הדבר מפורסם בכל המקומות שאותו שם יש שמבטאים את ההברה המיוחדת באות ג' שבורה ויש שמבטאים וכותבים באות ז, ועל כן אף במקום הנתינה יודעים שזו האשה המתגרשת.
ומעתה, לדברי העזר"נ והד"ח הנ"ל, אף בנד"ד ניתן להכשיר בדיעבד אם במקום ז' שבורה כתב ג' שבורה, דאף שהן שתי הברות נפרדות, אולם מאחר שהמדובר באותו שם, וכגון בשם ג'ורג' שכך נקרא בארצות מסויימות (ונכתב ג'ורג למנהג הספרדים, ודזשארדזש למנהג האשכנזים) ומאידך בארצות אחרות (כגון בצרפת) נקרא ז'ורז (ולאשכנזים נכתב זשארזש), מאחר שידוע ומפורסם בכל המקומות שהמדובר באותו שם אלא שהברתו הראשונה שאין לה אות מסויימת ב-כ"ב אותיות לשון הקודש, נכתבת באופן שונה לפי מנהג הארצות, על כן, בדיעבד, יבינו שהמדובר באותו אדם המופיע בגט.
ועי' בט"ג ש"נ אות ז' סק"ה בשם זושטא שהביא להלכה את כל דברי העזר"נ הנ"ל, ומשמע שהסכים אתו.
ויש להעיר בזה כי כל דברי העזר"נ והד"ח נאמרו להכשיר אך ורק בדיעבד, אך לכתחילה, משמע אף מדבריהם שיש לכתוב כל הברה לפי הנחתה וכגון ז' שבורה יש לכותבה "זש" לאשכנזים, ו-ז' לספרדים.
העולה מדברינו אלה, דבדיעבד אם כתב אות ג' שבורה על הברת ז' שבורה, אף שהנחת השם היתה ב-ז' שבורה, בכ"ז יש מקור נאמן לסמוך להקל עפ"י דברי העזר"נ, הד"ח והט"ג הנ"ל.
ח.
המסקנות להלכה
א. שמות ספרדים שמוצאם בארצות ערב שנקראים בהברת ג' שבורה, אף שיש המבטאים שמות אלו בשיבוש ב-ז' שבורה, בכ"ז יש לכתוב שמות אלו כפי מקור והנחת השמות באות ג' שבורה, כגון, בשם ערבי – ג'אמילה שנקראת בשיבוש – ז'אמילה, כותבים ג'אמילה.
ב. אשה שנקראת בשם ג'אמילה וכן בשם ז'אמילה, אין לכתוב ג'אמילה דמתקריא ז'אמילה, אלא יש לכתוב ג'אמילה בלבד, וכך יש לנהוג בכל המקרים הדומים לשמות הנ"ל.
ג. שמות שהנחתן באות ג' שבורה אך נקראים בשיבוש ב-ז' שבורה וכתב בגט ב-ז' שבורה, כגון באשה הנקראת ג'אמילה ונכתב בגט ז'אמילה, בדיעבד כשר ליתנו לאשה אם אין פנאי לכתוב אחר (גרש ירחים – משאש – דף מ"ג ע"ב לגבי שם ג'אמילה).
ד. שמות שמוצאם בארצות אירופה ומתחילה נקראים ונכתבים בהברת ז שבורה, יש לכותבם לכתחילה באות ז שבורה, כל מקום לפי מנהגו, לספרדים כותבים באות ז ונקודה מעליה – ז' – ולאשכנזים כותבים באותיות "זש".
ה. למנהג האשכנזים שכותבים אותיות "זש" להברת ז שבורה, אם כתבו הברת ז שבורה באות ז או באות ש, כשר (ד"ח ש"נ אות ד' סק"ג), ולמנהג הספרדים נחלקו בזה, יש שהחמירו בזה אם לא עשה נקודה מעל אות ז, ולדבריהם ק"ו אם כתב אות ש במקום ז' שבורה (עי' בשו"ת הסבא קדישא ח"ב אבהע"ז סי' כ"א עמ' ק"פ ט"א ד"ה "ועוד"), ויש שמשמע מדבריהם להקל בזה כשכתב אות ז ללא נקודה (ע' עזר"נ בשם ג'ושטא שהקל בזה אם כתב זושטא, ולדבריו ק"ו אם כתב זושטא במקום ז'ושטא שקרובים זא"ז יותר מתיבת ג'ושטא).
ו. אף בירושלים שאין עושין נקודות על האותיות שבגט, י"א שבהברת ז' שבורה למנהג הספרדים חייבים להניח על אות ז נקודה ובלא"ה יש לחשוש לשינוי השם (שו"ת הסבא קדישא ח"ב אבהע"ז סי' כ"א עמ' ק"פ).
ז. כתב אות ג' שבורה על הברת ז' שבורה במקומות שעיקר הנחת השם היתה ב-ז' שבורה, יש מן הפוסקים שהחמירו בזה (שו"ת הסבא קדישא, חגור אפוד בשם ירים משה, שער אשר) אך יש מהפוסקים שהקלו בזה בדיעבד (עזר"נ, ד"ח, ט"ג).
ח. בשמות שיש בהם ספק האם עיקר הנחתן ב-ז' שבורה או ב-ג' שבורה והביטוי שלהם ב-ז' שבורה, יש לכותבם ב-ז' שבורה משום דבכה"ג ממ"נ כשר, שהרי אם הנחתן ב-ז' שבורה, אף לכתחילה יש לכתוב כן, ואם הנחתן ב-ג' שבורה והשתבשו להברת ז' שבורה, באופן זה אם כתב ב-ז' שבורה כשר (כאמור לעיל בסעיף ג' בשם גרש ירחים).