הפסד מתנות במורדת

קונטרס

מחבר: הרב שניאור פרדס - ראב"ד נתניה

דיני החזר מתנות הבעל וקרוביו במורדת

תמצית המאמר

במאמר זה נדון בדיני המתנות שקיבלה האשה, ועליה להחזירם לבעל כאשר היא מורדת בו, האם דין זה כפוף להכרזתה כמורדת על כתנאיה, והאם דין זה נוהג רק במתנות שקיבלה מהבעל עצמו או אף במתנות קרוביו, ובעוד פרטים וחילוקים רבים בדין זה.

בשו"ע נפסק כי מורדת מחזירה את המתנות שקיבלה. הגר"א הביא כי לדין זה מצינו בית אב בשתי סוגיות. הראשון הוא באלמנה שבאה לגבות כתובה, שם נפסק כי הבגדים שקבלה מבעלה אינם שלה ונחשבים כחלק מפרעון הכתובה, מפני האומדנא, שלא נתן לה אותם על מנת שתצא איתם מביתו, כאשר היא יוצאת שלא מדעתו לאחר מותו.

המקור השני הוא מדין סבלונות - מתנות ששלח החתן לכלתו המקודשת לו, ואם חזרה בה האשה והתגרשו, אפילו אגודה של ירק ששלח לה בסבלונות, חוזרת, מכוחה של אותה אומדנא. כך ביארו גם הראשונים שם.

בעל שהשקיע בנכסי אשתו אינו מקבל תשלום על השקעתו בנכסיה, והשקעתו נידונת כמתנה שהסכים לתת לאשתו, ועל כן במורדת שהמתנות חוזרות לבעל מטעם האומדנא, גובה גם על השקעתו בנכסיה.

דין החזרת מתנות מורדת, מבואר בדברי הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, אמנם הרמב"ן הקשה שם על שיטה זו, אך חזר וישבה, לעומתו הרא"ה נשאר בקושיתו על שיטה זו, וברשב"א דן בכך במקומות רבים, אך דעת רוב הראשונים כרי"ף וכך נפסק להלכה.

הר"ן מחדש כי הפסד המתנות של המורדת אינו מותנה בדין הפסד כתובתה, ואף קודם שהסתיים הליך ההכרזה כמורדת, הפסידה את מתנותיה. בדברי הרמ"א ישנם שתי גירסאות בדין זה, ונחלקו הפוסקים בזה.

הגרח"ג צימבליסט שליט"א ביאר בתחילה את טעם הסוברים שהפסד המתנות תלוי בהפסד הכתובה, כי לדעתם עיקר הפסד המתנות הוא משום קנס, כשאר דיני מורדת. ובזה ביאר גם את טעם הפוסקים כי בעל שמרד באשתו, אינו מחזיר את המתנות שקיבל ממנה. אך מדברי כל הראשונים לא משמע כן, וכולם נימקו דין זה מכח האומדנא, והגרח"ג עצמו חזר בו כפי שיובא להלן.

גם בראש פינה נקט שההפסד הוא משום קנס, ולמד כן מזה שאשה המזנה אינה מפסידה את המתנות, אך ניתן לישב דין זה בדרך אחרת, כפי שביאר הגר"ש ישראלי זצ"ל.

כתב הטור בסימן קיח כי כאשר האשה היא אשר תבעה את הגירושין, והם יצאו ממנה, אין לה תוספת משום שעל דעת כן לא התחייב לה. מדבריו יש ללמוד לכאורה כי האשה מפסידה את המתנות גם אם לא הוכרזה כמורדת. אלא שהדברים נסתרים מדברי הטור בסימן פה בשם הרמ"ה, כי רק לאחר י"ב חודש שהאשה הוכרזה כמורדת, מפסידה היא גם את המתנות.

את החילוק בין המקרים יש ללמוד מדברי הרשב"א המובא בב"י בסימן עז, שחילק בין אם מיד כאשר האשה מרדה, הוציאה הבעל מרצונו, שאז יש לה כתובה אבל מפסידה היא את כל מה שהוסיף לה משלו, לבין מקרה שהבעל לא רצה להוציאה, ומחמת מרדה נהגו בה בדיני הכרזה, שאז אם יבחר הבעל לגרש לפני שעבר הזמן, האשה גובה הכל. בכך יתבארו גם דברי הטור, ויש להוכיח חילוק זה מתוך דברי הרמ"ה במקורם.

טעמה ומקורה של חלוקה זו נמצא בפסק דינו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שביאר את דברי רבינו ירוחם בענין איש ואשה המורדים זה על זה, שיש לה כתובה ואין לה תוספת, וביאר הגרי"ש כי מעיקר הדין מורדת מפסידה את הכתובה והתוספת מיידית, אלא שחידשו חכמים את חוב הכתובה והתוספת שלא מן הדין, כדי לנסות להשיבה לשלום בית. אבל במקרה שלא שייכת ההתראה, שב וחזר עיקר הדין שאין למורדת תוספת כתובה מעיקרא.

בזה תתבאר גם החלוקה שלמדנו מדברי הרשב"א והטור, בין מורדת שבעלה החליט לגרשה מיד, שמפסידה את התוספת מיד מכח האומדנא, לביו מורדת שבעלה רצה בה ומנסים להחזירה על ידי ההתראות, שאז גם את התוספת אינה מפסידה עד שיסתיים כל ההליך. כך חזר ופירש גם הגרח"ג צימבליסט בפסק דין מאוחר.

מעין סברא זו מצינו בדברי הרא"ה לענין עיקר כתובה, בחילוק בין מאיס עלי למורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה.

בספר לב אריה כתב לתלות נידון זה של החזרת מתנות ללא הכרזתה כמורדת, במחלוקת השו"ע והרמ"א בהלכות יבום, שם ביאר הב"ש כי לדעת השו"ע יבמה שנדרה הנאה מיבמה דינה כמורדת, ואילו הרמ"א כתב שאם רקקה לפני האחים וגרמה שאסורה לייבם, אין לה דין מורדת, כדעת הרשב"א, שמכיון שאין תקנה לדבר, ולא תוכל לחזור אליו, לא תיקנו דין מורדת.

אלא שהב"ש נתקשה למה עבר הרמ"א למקרה חדש, ולא כתב דין זה על המקרה שעסק בו קודם, כאשר היבמה נתקדשה לאחר. ותירץ על פי הלבוש שדוקא ביבמה שרקקה אינה נחשבת למורדת, מאחר ויתכן כי לא ידעה שעל ידי זה תיאסר ליבם. ואכן ברשב"א שם נאמרו שני הטעמים לדין זה, ולמסקנת הב"ש הרמ"א פסק רק את טעמו השני. כך מבואר גם בבהגר"א.

אך בערוך השולחן נקט כדעת הראש פינה והלב אריה שלשיטת הרמ"א אין ליבמה דין מורדת בכל מקרה בו הדבר לא יועיל, ולא דווקא ברקקה. יש מקום לומר שגם לשיטתם, אין המחלוקת אלא בדין הכתובה ותנאיה, ולא בדין הפסד מתנות, שבמהותו אינו שייך להכרזתה כמורדת, ועיקרו מכח האומדנא.

דוגמא לדבר מצינו בדינה של מורדת לענין הפסד המזונות. אותם היא מפסידה גם קודם שהוכרזה כמורדת, כיון שאינו חייב במזונותיה כאשר אינה עימו ואינה מקיימת את חובותיה כלפיו. אמנם הגר"א הורביץ זצ"ל נקט שהמחלוקת מתייחסת גם למתנות, כמבואר בפסק הדין שממנו יוסד המאמר בספרו. ועדיין יש מקום לומר, כי גם אם מורדת מפסידה מתנות ללא אגרת מרד, זה רק במורדת ד"בעינא ומצערנא ליה", ולא במורדת של מאיס עלי, שבה אולי כולם יודו שמאבדת מתנות מייד.

הגר"מ נהרי שליט"א פסק כי כאשר הבעל שילם עבור חלקה של האשה בדירה סכום כסף, חייבת האשה להשיב את חלקה בדירה עצמה. אך סבורני כשיטת הגריש"א זצ"ל והגרח"ג צימבליסט שליט"א שרק הכסף שניתן חוזר במורדת, ולא החלק בדירה עצמה. כך גם דעת מו"ר הגר"ב בארי שליט"א. בפנים הובאו בהרחבה דעות נוספות בענין.

עוד נחלקו הפוסקים בדין השבת מתנות קרובי הבעל. הגר"מ נהרי הביא את דברי המהר"י וייל כי אף מתנות קרובי הבעל חוזרות, וגם אין חילוק בין מתנה שניתנה בעת הנישואין או אחר כך. דבריו הובאו בדרכי משה בבית שמואל ובבאר היטב. באוצר הפוסקים הובא בשם אגודת אזוב שהרמ"א חזר בו והשמיט דין זה, אך יש לתמוה על דיוקו.

בבית יעקב תמה על מהרי"ו, מהמבואר במקומות אחרים כי מתנות אינם חוזרות, ואף תמה מסברא למה יחזרו המתנות לקרובים, אשר לא מרדה בהם. ודחק כי דברי מהרי"ו נאמרו רק לדינא דמתיבתא, אבל מעיקר הדין אין מתנות הקרובים חוזרות. בקושיתו הראשונה עסקו כמה פד"רים, וחילקו בין אשה שסרחה ולא מרדה בו, למורדת.

הגר"ש ישראלי זצ"ל יישב קושיותיו, וחידש שהמתנות אינם חוזרות לקרובים אלא לבעל, שלצרכו ניתנו מתנות אלו. בספרו משפטי שאול נחלק בדין זה עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אשר קבל את שיטת הבית יעקב, ואף חלק מסברא על האומדנא במתנות קרובים, ואילו הגר"ש ישראלי זצ"ל פסק כי דין המהר"י וייל נאמר מעיקר הדין מכח האומדנא, כפי שביאר אותה בהרחבה, וכך פסק.

עוד כתב הגרי"ש שם כי יש מקום להגביל חידוש זה למתנות שניתנו בסמוך למועד הנישואין. מאידך הגר"ש ישראלי כתב כי אין הדין תלוי במועד נתינתם וסמיכותו לנישואין, אלא האם נולדו לבני הזוג ילדים. והגרי"ש חלק עליו שאין מקום להגבלה זו. גם בדברי האגרות משה מצינו מעין סברות אלו.

לדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל מתנות הקרובים חוזרות לבעל, ולא לקרובים אשר נתנו אותם, כך גם נראה בלשון פסקי הלכות – יד דוד, וכך נקטו עוד. אך אין הדבר מוסכם, ויש צד גדול כהבנת הבית יעקב כי המתנות יחזרו לקרובים, אם הם חוזרות מדינא.

במקרה של מהרי"ו הנידון לא היה רק בין הבעל לאשה, אלא גם בין קרוביהם, ולכן פסק בכל השאלות שביניהם, אך למעשה פעמים שאין לבית הדין סמכות לדון בתביעותיהם של אחרים, ולא יוכלו לפסוק בהשבת מתנות הקרובים.

חברי הגר"פ מונדשיין שליט"א הרחיב מאוד בדינה של מתנה לחוד - אשר ניתנה באופן מוחלט, האם מתנה זו גם חוזרת במורדת. ובדינה של מתנה אשר נרשמה בטאבו על שם האשה. אך דעתי בזה כדעת הגר"מ נהרי כי דירה הרשומה בטאבו אינה נחשבת למתנה מוחלטת. בין השאר על פי חוק המקרקעין אשר מגביל את בן הזוג מלפעול לבדו בחלק הנכס הרשום על שמו.

במאמר העוסק בדין תוספת כתובה במורדת נתבאר בהרחבה מה הדין כאשר הגירושין בהסכמה, ואותם כללים נכונים גם לענין החזרת מתנות במורדת. אלא שיש חילוק ביניהם לענין המוחזקות במקרה של ספקות.

המקרה הנידון

הנדון שלפנינו הוא בבני זוג שלהם שלושה ילדים, אשר לאחר כמה שנות נישואין רכשו דירה. הוריו של הבעל עזרו לרכישת הדירה בסכום של 500 אלף ש"ח, האיש עצמו הוסיף מאה אלף ש"ח מכספי פיצויים שלו, והשאר שולם על ידי משכנתא משותפת וכספי בני הזוג המשותפים.

עיקר הנדון הוא על הכספים שנתנו ההורים, כספים אלו הינם מתנה שנתנו הורי הבעל לשני הצדדים יחד לצורך רכישת הדירה, ומכיוון שהדירה נרשמה על שם שני בני הזוג בשוה, נמצא שהאישה קיבלה את מחציתם.

לטענת הבעל היות והעזרה מההורים וכספי הפיצויים שלו ניתנו במתנה, על האישה להחזירם עקב הפירוד והגירושין ביניהם, כדין מתנות מורדת החוזרות בשעת מרידתה. לטענתו גם כספי ההורים הם מתנות קרובים וגם אותם על האשה להחזיר במקרה בו הם מתגרשים עקב מרידתה בבעלה.

בפני בית הדין הוצגו התכתבויות בין בני הזוג ביחס לחלוקת הרכוש, ומתוך דבריהם עולה כי היה ברור לאישה שעליה להחזיר את המתנה שקיבלה עבור הדירה. כך ניכר גם מהמו"מ שנערך ביניהם על חלוקת הדירות עולה, כי ברור היה לאישה שעליה להחזיר את המתנה שנתנו הוריו.

מעתה עלינו לדון האם הבנת הצדדים שיש להשיב את המתנה אכן מחייבת אותם ועליהם להשיב את המתנה, ומה הוא עיקר הדין, ובאיזה מקרים יש להשיב מתנות שקבלה האשה מהבעל או מקרוביו, ובאיזה לא.

דברי השו"ע ומקורות הדין

בשו"ע סימן עז (סעי' ב) נפסק בין דיניה של המורדת בבעלה, כי על האשה להחזיר את כל המתנות שקיבלה, וז"ל:

"האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת... אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל... ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו..."

וכתב בביאור הגר"א שם (סק"ז) כי לדין זה מצינו בית אב בשתי סוגיות, וז"ל:

"ומשל בעלה אינה נוטלת כלום, כמו שאמרו שם (כתובות) נד, א כי אקני לה אדעתא כו' ואף באלמנה הרי הוא בכלל כתובתה כמו שאמרו שם שמין כו' וכאן לית לה כתובה וזה שאמרו ואפילו מנעל כו'.

ואמר וכל מה כו', כנ"ל כי אקני כו', וכן כתב הרמב"ם שלא נתן לה על מנת שתצא, וכן כתבו הרי"ף והר"ן בשם הגאונים וכן כתב הרא"ש, וכמו שאמרו שם בב"ב קמו ב הדרא בה כו', דאדעתא דהכי לא מחל ונתן..."

נרחיב ונביא את המקורות שהביא הגר"א. במסכת כתובות (נד, א) לענין אלמנה שבאה לגבות את כתובתה, איתא בגמרא:

"איתמר, אלמנה, רב אמר שמין מה שעליה, ושמואל אמר אין שמין מה שעליה וכו', אמר רב נחמן אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב, דתנן אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן וכי מאחר דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב. אמר ליה לכאורה כשמואל ריהטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב. מאי טעמא כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה".

מחלוקתם של רב ושמואל היא בדינה של אלמנה הבאה לגבות כתובתה מהיתומים, האם יש לחשב את שווי הבגדים שעליה, אותה קיבלה מבעלה, כחלק מדמי כתובתה, או לא. אם הבגדים אינם שלה, ממילא רואים אותם כחלק מפרעון הכתובה, ועל כן שמין אותם, אולם אם הם בבעלותה, צריכים היתומים לפרוע את כתובתה בנוסף על הבגדים.

ההלכה נפסקה כרב, שהבגדים אינם שלה ועל כן שמים אותם כחלק מפרעון הכתובה. וטעם דין זה הוא כמבואר בגמרא מפני האומדנא, שאנו אומדים שלא נתן אותם הבעל לאשה על מנת שתצא איתם מביתו, כאשר היא יוצאת שלא מדעתו לאחר מותו. ומכאן יש ללמוד בקל וחומר כי סברא זו קיימת ביתר שאת ביחס לאשה המורדת בבעלה, לאחר שקבלה ממנו מתנות, שאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.

המקור השני שהביא הגר"א הוא מהמשנה במסכת בבא בתרא (קמו, א):

"השולח סבלונות לבית חמיו, שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, אינן נגבין, לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין".

ופירש הרשב"ם:

"מנהג חתנים לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן, ופעמים אוכל שם עמה.

אינן נגבין, אם מת הוא או שמתה היא, או שחזר בו ורוצה לגרשה, שמחמת חיבת שמחת אכילה שאכל ושתה ושמח עמהן מחל סבלונות העשוין ליבלות..."

ועל כך אמרו שם (ע"ב) בגמרא:

"יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא, ויתיב וקאמר בין שמתה היא ובין שמת הוא, הדר הוא, סבלונות הדרי, מאכל ומשתה לא הדר. הדרא בה איהי, הדרא אפילו כישא דירקא".

ופירש הרשב"ם:

"והדר בה איהו, ומגרש לה...

אבל אי הדרא בה איהי, אפילו כישא דירקא הדרא, אגודה של ירק".

הרי שאם האשה היא שחזרה בה, אפילו אגודה של ירק ששלח לה בסבלונות, חוזרת. ומבאר הגר"א שגם שם ההטעם הוא דאדעתא דהכי שהיא תחזור בה, לא מחל ונתן.

כך ביאר גם הריטב"א שם, וז"ל:

"הדרא בה איהי אפילו כישא דירקא הדר. דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא שדר כלום, ואפילו דמי סעודה שאכל שם אין מנכין לו".

ובפסקי הרי"ד שם כתב:

"אבל היכא דהדרה בה איהי, אפילו כישא דירקא הדר, ולא מימחלי אף על גב דאכל שם, דאדעתא דתיקום קמיה שדר לה, ולאו דתיהדר בה".

טעם זה קיים גם בכל בעל שנתן מתנות לאשתו, ואחר כך מרדה בו והביאה לגירושין, ועל כן המתנות חוזרות.

מקור נוסף בפוסקים להחזרת המתנות במורדת

כתב הטור (אבהע"ז סי' פח) וז"ל:

"הוציא הוצאות על נכסי אשתו וגירשה ולא אכל ולא נהנה מהם כלום, רואין אם השבח שהשביח יתר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול, ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא כשיעור השבח בשבועה.

במה דברים אמורים שלא אכל כלל, אבל אם אכל מהן רב או מעט, אפילו גרוגרת אחת, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל...

במה דברים אמורים במגרש מדעתו, אבל במורדת שתובעת גט ומקניטתו עד שמגרשה, בין אכל בין לא אכל אם השבח יותר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול, ואם ההוצאה יתירה על השבח, אינו נוטל אלא כשיעור השבח ובשבועה".

ובשו"ע שם (סעי' ט) נפסק:

"במה דברים אמורים במגרש מדעתו, אבל אם היא מורדת, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול. ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח".

וכתב שם בביאור הגר"א (סקט"ז) וז"ל:

"במה דברים אמורים כו', הרי"ף שם והרא"ש דהוצאה הוי כמו מתנה ואמרינן בסוף פרק ד (נד, א) כי אקני לה כו' (אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה). ועיין לעיל סימן עז ס"ב".

כלומר דין זה כי כאשר הבעל השקיע בנכסי אשתו "מה שאכל אכל" ואינו מקבל תשלום נוסף על השקעתו בנכסיה, כדין כל היורד לנכסי חברו, יסודו משום שהשקעה זו נידונת כמתנה שהסכים לתת לאשתו, ובמורדת הרי המתנות שבים לבעל מטעם האומדנא וכפי שציין שם הגר"א לסימן עז ס"ב הנ"ל.

דברי הראשונים

דינים אלו שהבאנו מדברי השו"ע והפוסקים, כי מורדת מחזירה את המתנות, וכי מכח זה יוצא שאם הבעל השקיע והוציא הוצאות על נכסיה, הרי הוא נוטל את הוצאותיו בחזרה, נתבארו כבר בדברי הראשונים. נביא את קצתם.

כתב הרי"ף (בדיני מורדת, כתובות כז, א מדפי הרי"ף) וז"ל:

"וחזינן לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה מנה מאתים בלחוד כי היכי דלא להווין בנות ישראל הפקר, אבל מאי דכתיב לה מדיליה בין תוספת בין מתנה לא יהבינן לה מידי".

ואף כי הרי"ף כתב כן בתוך דינא דמתיבתא, להלן נביא את דברי הרמב"ן שכתב דמשמע ברי"ף דכל שכן שכך הדין לדינא דגמרא. כך גם מבואר להדיא בדברי הרי"ף בסוגיית המוציא הוצאות על נכסי אשתו (לט, א מדפי הרי"ף), ושם גם כתב את טעם הדין, וז"ל:

"מסתברא לן מתניתין דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, כשהבעל רוצה לגרשה, אבל במורד