פסילת העדים בביטול מודעות
מחבר: הרב שניאור פרדס – דיין
בית הדין הרבני האזורי נתניה
תוכן המאמר:
א. הנידון
ב. מקור הדין
ג. השיטות השונות בביאור דברי הרשב"א:
א ) מוסר המודעא סבור שניתן לפסול עדים – ביאור המכתב מאליהו והמהרי"ט
ב ) עדות שאי אפשר להזימה – ביאור החידושי הרי"ם
ג ) האומר לשון פסילת העדים מודה שביטולו בלב שלם - ביאור הט"ז
ד ) פסול עדים מדין לעז – ביאור ישועות יעקב א'
ה ) פסול העדים כהודאת הבעל שאין לו בזכויות ממוניות של האשה - ביאור ישועות יעקב ב'
ו ) מגרש אשתו ממנו אך אסורה לעלמא - ביאור החכמת שלמה
ד. ההלכה
ה. מסקנה וסיכום
א. הנידון
לפני ביה"ד אירע מקרה שבזמן ביטול המודעות כאשר הבעל אמר את הנוסח המקובל: "גם אני פוסל כל העדים או עֵד אחר שיעידו עלי שמסרתי מודעא וכו' תהיה עדותם פסולה", העיר הבעל המגרש כיצד ניתן לפסול עדים אם יעידו שהוא ביטל את הגט, אם אמנם העדים כשרים.
ב. מקור הדין
הרשב"א במסכת גיטין (לד. בסד"ה ולענין מסירת מודעא) כתב:
"ואני אומר להוציא מידי כל ספק שיבטל כל מודעא, ועוד שיפסול כל עֵד שיעיד שמסר מודעא לפניו. וא"ת ומה יועיל לענין איסורא אם יעידו עדים כבר העידו, אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל כל מודעא לגמרי, וכאותה שאמרו בפרק מי שאחזו (עו: באמר לה הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום או באמר לה מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש), וליחוש שמא בא, באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי. וליחוש שמא פייס, באומרת נאמנת עלי שלא פייסתי, אלמא כל שהוא מאמינה אינו טורח לבוא ולא לפייס, וטעמא דמילתא דכיון שאינו יכול לקלקלה בבית דין, אינו מצוי לקלקלה בידי שמים וכו', והכא נמי כיון שהוא פוסל עדיו ואינו יכול לקלקלה בבית דין, אף הוא גומר בלבו ומבטל כל המודעות שקדמו לו שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים".
לדעת הרשב"א כאשר אומר הבעל המגרש "נאמנת עלי", כאשר תאמר שלא באתי או לא פייסתי, כי אז לא יוכל לבוא לבית הדין עם עדים ולהעיד שבא או פייס כדי לבטל את הגט. ומכיון שכן, אין חשש שיבוא בתוך שלשים יום או בתוך י"ב חודש כדי לבטל את הגט, שהרי לא יוכל לבטלו בדיני בי"ד – בדיני אדם, ואם כן כל מה שיוכל לקלקלה הוא רק בידי שמים, ועל כך אינו חשוד.
וכמו כן, באומר הבעל המגרש שפוסל עדים שיעידו עליו שמסר מודעא על הגט, אינו יכול שוב להביא עדים שיעידו כך, שהרי פסלם. וא"כ אינו יכול לקלקלה בדיני אדם, שוב אין חשש שבאמת ימסור מודעא ויקלקלה רק בדיני שמים.
נמצא אפוא כי לדעת הרשב"א יש להוסיף בביטול המודעות גם שפוסל כל עֵד שיעיד שמסר מודעא לפניו.
דברי הרשב"א צריכים ביאור שהרי לפום ריהטא כתב שלאחר שהבעל פוסל את העדים, לא יוכל שוב להביאם לבית דין ולקלקל את הגט. והדבר תמוה, מה בכך שפסלם, אם באמת הם כשרים.
ג. השיטות השונות בביאור דברי הרשב"א
בביאור דברי הבעל שפוסל את העדים נאמרו דרכים שונות וכדלהלן.
א) מוסר המודעא סבור שניתן לפסול עדים – ביאור המכתב מאליהו והמהרי"ט
בספר "מכתב מאליהו" לרבי אליהו אלפאנדרי (שער ז' סימן ט"ז) העיר על דברי הרשב"א וז"ל:
"ולכאורה גם דבריו אינם מובנים, דכיון דהגם שפסל את עדיו כל שיביא אותם לבית דין מקבלין אותם ואוסרים אותה משום דלענין איסור אין בידו לפסול את הכשר, איך קאמר דאינו מצוי לקלקלה בידי שמים ומה ענין לו הירושלמי דריש מכלתין דהתם אינו יכול לטעון בבית דין מזוייף כלל. ואפשר לומר דלאו כ"ע דינא גמירי ומסתמא הוא סבור דמאחר שפסל עדיו אם יביאם לב"ד לא יקבלום, וכיון שכן גמר ומבטל לגמרי שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים לפי סברתו".
לדברי ה"מכתב מאליהו", באמת לא ניתן לפסול עדים שהם באמת כשרים, וכל מה שכתב הרשב"א הוא, שהמגרש סבור בטעות שיכול לפסלם, ומשום כך אין חשש שהוא יבטל הגט רק במטרה לקלקלה בידי שמים.
ולפי דבריו, אם המגרש באמת יודע את האמת שלא ניתן לפסלם, באמת לא מהני דבריו לפסול העדים. אלא שלהלכה אין מקום לחשוש לכך, כי מה שנוהגים לומר כדברי הרשב"א הוא רק לכתחילה בלבד, והעיקר הוא ביטול המודעות, וכפי שיבואר להלן.
וכן מצינו שכתב המהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' מג ד"ה אבל הרא"ש, צוין בהגהות גליון מהרש"א שעל דפי הרי"ף למסכת גיטין שם) וז"ל:
"ונראה לי שזהו טעמו של הרשב"א ז"ל שסמך על פיסול העדים אף לענין גיטין, דכי פסיל להו לא מפסלי, אלא מתוך שפוסל אותם כסבור שאינם מועילים כלום אף הוא גמר ומגרש בכל לבו. והביא מההיא דאומרת נאמנת עלי שלא באתי, דאם איתא שבא וביטל הגט מאי מהני נאמנות דידה, אלא מתוך שהוא מאמינה אף הוא אינו מבטל הואיל ולא יהא הוא נאמן עליה. ולפי דרכנו אנו למדין שאם כלל במודעא אף על פיסול העדים שלא יפסלו כי מתוך האונס הוא שפוסלם, מודה הרשב"א דלא מפסלי, שהרי עכשיו סומכת דעתו יפה שאין העדים נפסלים, שכבר קדמה לו מסירת מודעא על הפיסול. ולא תיקן הרשב"א ז"ל אלא לשעתו, דאכתי לא אסיקי אדעתייהו דאינשי בפיסול העדים שימסרו מודעא על זה".
ב) עדות שאי אפשר להזימה – ביאור החידושי הרי"ם
ובספר חידושי הרי"ם (למסכת גיטין שם) הקשה:
"הנה הרשב"א ז"ל כתב דלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דאם מבטל כל המודעות שמסר מקודם מהני, כשאומר שמבטל כל הדברים שגורמים ביטול הגט ע"ש. והוא חולק עליו דמאי מהני דלמא מסר מודעה גם על ביטול כזה, ולכך כתב הוא ז"ל תקנה אחרת שיבטל כל המודעות ויפסול כל העדים שיעידו על הביטול וכו'.
ודבריו תמוהים מאד דמאי מהני מאי שפוסל העדים שיעידו על הביטול הלא אעפ"כ אם יבואו עדים ויעידו שביטל מקודם ודאי יהיה מהני אף שהוא פסלם, דאטו אנן אדבורא דידיה סמכינן הלא כיון שהעדים מעידים שביטל מקודם מאי מהני מאי שהוא פסלם, וא"כ שפיר יכול לקלקלה בידי אדם ומבטל באמת. ועוד תימה על דבריו דגם הכא נאמר שמא מסר מודעה גם על פיסול העדים וא"כ ג"כ לא נפסלו ומאי מהני".
כדי להבין את ישובו של החידושי הרי"ם נקדים להביא את דברי הגמרא במסכת מכות (ה.), איתא שם:
"באו שנים ואמרו בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני, ובאו שנים ואמרו בחד שבתא עמנו הייתם, אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני, ולא עוד אלא אפילו אמרו בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני, אין אלו נהרגין דבעידנא דקא מסהדי, בר קטלא הוא".
ופרש"י:
"שאף על פי שאלו האחרונים מאחרים את זמן גמר דינו, מכל מקום מודים הן שביום שבאו הזוממין להעיד עליו בשלישי בשבת כבר היה דינו נגמר מאתמול ובגברא קטילא אסהוד".
וכן פסק הרמב"ם (הלכות עדות פי"ט ה"ב), וסיים בזה"ל:
"אין עדים אלו שהוזמו נהרגין, שהרי מכל מקום בעת שהעידו עליו, כבר נגמר דינו להריגה".
וכתב שם ה"כסף משנה":
"פירוש דאזלינן בתר שעת העדות, וכיון דבאותה שעה נגמר דינו להריגה, אין נהרגין".
נמצא כי עדים שהוזמו, ועל ידי עדות ההזמה נתברר שעדותן של המזומין לא היתה מועילה גם ללא ההזמה, אזי לא נחשבת עדותם כמוזמת.
ועל פי יסוד זה ממשיך החידושי הרי"ם ומיישב את קושייתו השניה, וז"ל :
"ונראה ליישב דבריו דהנה כתבו הפוסקים (-כנזכר לעיל-) דאם העידו עדים וחתמו, ועל ידי ההזמה נודע שגם בלא ההזמה לא היה עדותם מהני, רק שטעו הב"ד וסברי דמהני עדותם לא הוי הזמה כלל כיון שעדותם לא היה מהני אף בלא ההזמה, ואינם חייבים בשביל שהב"ד סברו דמהני וע"ש וכו'.
ואם כן לפי זה מיושב קושיא השניה על הרשב"א ז"ל דנאמר שמא מסר מודעה גם על פיסול העדים.
ולפי מה שכתב מיושב, דאותם העדים שיעידו- שביטל פסול העדים מקודם והם כשרים- יהיה עדות שאי אתה יכול להזימה, שאם יוזמו א"כ לא ביטל פיסול העדים ושפיר היו פסולים בעת שהעידו כיון שבאמת פסל אותם רק שהם עצמם מעידים שביטל הפסול מקודם וגם על עדות זה באמת פסל אותם רק שהם מעידים שביטל אלו הפסולים. וא"כ כיון שהוזמו ולא ביטל הפסולים א"כ ממילא גם על עדות זה היו פסולים אף בלא ההזמה כיון שפוסל אותם שגם זה העדות -שלא פיסל אותם- גם זה פסל, וא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ולא הוי עדות ואינו יכול לקלקלה בב"ד ורק בידי שמים אינו חשוד לקלקלה וא"ש".
ובדרך זו ממשיך החידושי הרי"ם ומיישב גם את הקושיא הראשונה:
"וגם קושיא הראשונה על הרשב"א ז"ל יש ליישב דהנה כיון שביטל עכשיו כל המודעות והביטולים שביטל מקודם, רק שאם יבואו עדים ויעידו שאף על פי כן ביטל מקודם כל הביטולים שקדמו שיבטל יהיה מהני. וכתבו הפוסקים הטעם דלא אמרינן כיון שעכשיו מבטל כל הביטולים שקדמו אמאי לא מהני - וכתבו דאמרינן מסתמא אינו חוזר מדעתו הראשונה שאמר שכל הביטולים שיבטל הוא מבטלם מקודם, אבל אם היינו יודעים באמת שהביטול שמבטל עכשיו הביטולים שקדמו הוא בלב שלם ודאי לא היה מהני מאי שביטל מקודם כיון שמבטל זה הביטול שקדם באמת, רק דאנן אמרינן מסתמא לא חזר מדעתו הראשונה והביטול זה אינו בלב שלם.
וא"כ אם יוזמו העדים שמעידים על הביטול שקדם, וא"כ לא ביטל מקודם כלל, ובודאי היה הביטול השני בלב שלם דלא שייך לומר שלא חזר מדעתו הראשונה, כיון שלא ביטל כלל מקודם. וא"כ אף בלא ההזמה לא היה מהני עדותם, דאף שעדותם אמת שביטל מקודם, מכל מקום כיון שהביטול השני הוא בלב שלם, ביטל הביטול הראשון, רק שהיינו סבורים שהביטול השני אינו בלב שלם. וא"כ אינם חייבים כלום שאחר ההזמה נודע שהיה בלב שלם, וא"כ הוי עכשיו עדות שאי אתה יכול להזימה ולא מהני עדותם כלל".
לדעתו של החידושי הרי"ם באמת מועיל מה שהמגרש פוסל את העדים.
ג) האומר לשון פסילת העדים מודה שביטולו בלב שלם – ביאור הט"ז
הט"ז (סק"ד) כתב:
"שלא מסרתי דבר על הגט, קשה מה מועיל הודאתו שהוא שקר אם הוא אמת שכבר מסר. וכיוצא בה העתיק הרב המגיד (פ"ו מה"ג הי"ט)בדברי הרשב"א על שפוסל עדים, וז"ל ואם תאמר מה מועיל לגבי איסורא אם יעידו וגם כבר העידו, אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל המודעא לגמרי עכ"ל. פירוש, שכל זה אע"פ שאינו אמת, מכל מקום הוא מודה שהביטול שלו בלב שלם, כיון שהוא חפץ עכשיו שלא יהא ממשות במה שעשה".
לדברי הט"ז הבעל שפוסל את העדים יודע שאין אמת בדבריו, אולם אמירה שכזו מגלה שהוא חפץ שלא יהיה ממש בביטול הגט שנעשה על ידו. וכן גם כוונת הרמב"ם לדבריו, שכאשר מוסר מודעא ש"מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותם הדברים ביטול גט זה וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי וכו'", כי אף שבאמת מסר דברים נגד הגט, אולם עצם אמירתו זו מגלה שרוצה שהגט יחול.
ויש להעיר על ביאור הט"ז בדברי הרשב"א, הרי הרשב"א כותב להדיא שאינו יכול לקלקלה בב"ד לאחר שפסל את עדיו.
ונראה כי הט"ז לא הביא את דברי הרשב"א אלא מתוך העתקת המגיד משנה, שהביא רק את תחילת דברי הרשב"א, ובחלק זה היה ניתן לבאר כביאור הט"ז, אולם לפי דברי הרשב"א בהמשך, לכאורה אין כוונתו כן.
אולם דברי הט"ז ניתנים להאמר בלי שהם ביאור כוונת הרשב"א.
ד) פסול עדים מדין לעז- ביאור הישועות יעקב א'
וב"ישועות יעקב" (סי' קנד סדר הגט ס"ק יא) ביאר בשתי דרכים נוספות.
וז"ל בפירושו הראשון:
"יאמר הבעל בפני העדים וכו' וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי שום דבר על הגט, זה לי ימים רבים פלפלתי בתשובה אחת בענין מה שכתב הרב בעל ט"ז ביו"ד סימן קס"א הלכות ריבית (סקי"ד) דלא מהני אודיתא לענין איסור, דדוקא לענין ממון מועיל קנין אודיתא אבל להפקיע האיסור מה בכך שהוא מודה כיון שנתברר אח"כ כי לא כן הוא לא ידעתי מה יועיל מה שהודה. עכ"ל הט"ז.
וקשה א"כ כאן כיון שהוא נוגע למילתא דאיסורא איסור אשת איש א"כ אף שמודה שלא מסר מודעא אח"כ, כיון שנתברר אח"כ על פי עדים שמסר מודעא וביטל את הגט הרי הגט בטל ומה יש בכוחו לפסול את העדים כיון שאנן ידעינן שהם כשרים באמת, והוא הערה גדולה ועיין היטב בט"ז שם ביו"ד סימן קס"א.
והנראה לי בזה דבאמת בלא"ה מהראוי שיהיה מועיל ביטול מודעא וגם כיון דרב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא (קידושין יב:), נימא דמסתמא ביטל בלב שלם כל המודעא שימסור, אך משום חשש לעז קאתינן עלה וכמו דפירש רש"י (ד"ה ועל דמסר) אהך דרב מנגיד על מאן דמסר מודעא דהיינו משום חשש לעז, אבל כיון שהודה בעצמו והודאת בעל דין כמאה עדים דמי אם כן תו ליכא חשש לעז דאצל כל העולם מהני הודאה אף נגד העדים".
נמצא שלשיטתו באמת ביטול המודעות מועיל, אלא שאם יבואו עדים על המודעות יצא לעז, ולכן מה שפוסל את העדים שיעידו שמסר מודעא, מועיל להוריד את חשש הלעז.
והפת"ש (לסימן קלד סק"ה) כתב על דבריו:
"ותימה שלא הזכיר דברי הרשב"א שהובא בב"י ודברי הט"ז כאן".
כלומר, דברי ה"ישועות יעקב" אינם תואמים את דברי הרשב"א בביאור הענין. אולם ביאורו ניתן להאמר בלי שהם ביאור כוונת הרשב"א.
ה) פסול העדים כהודאת הבעל שאין לו בזכויות ממוניות של האשה - ביאור הישועות יעקב ב'
וב"ישועות יעקב" שם באר בדרך נוספת, וז"ל:
"ובתשובה אחת כתבתי דבאמת התוס' כתבו במסכת ב"ב (דף מח, א ד"ה אלא מהא דתניא) דגטי נשים חשיב תליוה וזבין, משום דפטור משארה כסותה, אלא דבאמת זה אינו דלעומת זה אינו נוטל מעשה ידיה ושאר דברים שאיש זוכה באשתו. וכאן מחמת הודאת פיו בלא"ה אין לו עוד זכות בנכסים והוא מחויב ליתן לה מזונות משום שמעוכבת להנשא וע"כ גמר בלבו לגרשה ודוק היטב".
לביאור זה סובר ה"ישועות יעקב" שכיון שפסל את העדים הרי שהודה שלא ביטל את הגט, הודאת בעל דין זו מועילה לענין ממון שהגט גט והפסיד מעשה ידיה. ומשכך, כפית הגט הופכת לתליוה וזבין שהרי תמורת הגט נפטר משארה כסותה ועונתה.
ו) מגרש אשתו ממנו אך אסורה לעלמא – ביאור החכמת שלמה
וב"חכמת שלמה" לשו"ע שם ציין למש"כ בתשובה (לקהילת טרנפאל בשו"ע סי' קכט במהדורה ג' סי' סח) ושם כתב בתו"ד (מכת"י במכון להוצאת כתביו - ירושלים), בזה"ל:
"ואשר לדידי הוה חזי בטעם הדבר הזה הוה נראה דמזה היה ראיה לדעת הלבוש בתשובת מהר"ם לובלין סימן קכ"ג, שדעתו בגט שכ"מ שניתן לגרש רק עבור שלא תזקק ליבם, אם עמד הבעל, אין בידו לפוטרה בגט אחר, כיון דעכ"פ כבר נתגרשה ממנו, ומכל מקום לעלמא אסורא כיון דלא הוי רק כדי שלא תזקק ליבם, ואין לה תקנה בגט שני, רק שתחזור ותנשא לו. יע"ש בסימן קכ"ג".
כלומר, לדעתו של הלבוש יכול אדם לגרש את אשתו רק ממנו אך לא להתירה לכל העולם, וביחס לכל העולם נחשבת אשת איש. ובכך הועיל שלא תפול לפני אחיו ליבום. לדעתו אינו יכול לגרשה שוב ביחס לכל העולם משום שממנו כבר נסתלקה, אלא רק אם ישאנה שוב ויגרשנה.
ולפי זה מיישב ה"חכמת שלמה" את דברי הרשב"א, וז"ל בהמשך שם:
"וא"כ י"ל ה"נ בזה, אם פוסל כל העדים שיעידו על המודעא, אם כן לגבי נפשיה היא כמגורשת, והוי כאילו נסתלק הוא מינה, וכאילו לא היה בעלה, ומכל מקום לעלמא אסירא, דלגבי עלמא הוי עדים מעליא ודינה כאשת איש, מיהו הוא אין יכול עוד לגרשה, דלגביה הוי כאשת איש דעלמא, וכחו כבר נסתלק ממנה, כיון דלגביה כבר נתגרשה ממנו בגט הראשון, דלו לא מהני מודעא זו. ולכן אין לה תקנה כלל, רק שתחזור ותנשא לו.
ולכן א"ש בזה, כיון דקיימא לן לא מקדים איניש פורענות לנפשיה, ואם הוו דעתו לישאנה שנית, לא הוה מגרשה. ואם היא כופית אותו לגרשה, נמי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואין דעתו שישאנה שנית. רק אם לא פסל העדים, אמרינן דדעתו להוציא ממנה (ממון בחנם) ולחזור ולגרשה, כיון דיועיל גירושין שלו. אבל בזה, כיון דלא יועיל עוד גירושין שלו, אם כן לא תתן לו ממון בחנם עבור שקלקלה, ושוב אמרינן דאין אדם חוטא ולא לו, ובודאי גמר וביטל באמת המודעא, דאינו עשוי לקלקלה לעולם, ולכן אנן סהדי דגמר וגירש וביטל המודעא. כן הוה נראה לפום ריהטא. וראה זה ענין חדש הוא, ועדיין לא קבעתי בו מסמרות, וכתבתיו רק דרך הערה בעלמא, אחר שעלה כן ברעיוני לא נמנעתי להעלותו בכתב, ועוד חזון למועד אי"ה".
ï
והנה, ביאורו של ר' שלמה קלוגר על פי דברי הלבוש שבמהר"ם לובלין (סי' קכג) צ"ע, שהרי שם בהמשך בסימן קכד חזר בו הלבוש וכפי שנביא להלן.
דהנה בסימן קכג שם בענין חידושו באפשרות של "גירושין לחצאין", כתב בתחילה בתו"ד וז"ל:
"וז"ל המשנה, את זו דרש רבי אליעזר בן מתיא אשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה עכ"ל המשנה. ואמרינן עלה בגמרא וכו'. דתניא אשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, פסולה לכהונה והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה עכ"ל הגמרא.
וזה לשון רש"י, לא נתגרשה אלא מאישה כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה נפרדה, פסולה לכהונה אם מת והותרה לינשא. ה"ג והיינו ריח הגט דפסול בכהונה עכ"ל רש"י.
הרי לך בפירוש שאיש יכול לגרש את אשתו שתהא מגורשת ממנו לבדו שהוא לא יקרא עוד אישה והיא לא תיקרא עוד אשתו ונפקא מינה שאחיו לא יקרא עוד יבמה ואם ימות פטורה מחליצה, ואעפ"י כן איסור אשת איש שהיה עליה כבר קודם זה הגט, ישאר עליה כל ימי חייו וכו'.
ומכל הדברים הנ"ל נתברר בפירוש שאשה זו אין לה תקנה להנשא לשום בעל בעולם שהרי היא נשארת באיסור אשת איש על כל העולם עד שימות הבעל כמו שכתב רש"י בפירוש וז"ל פסולה לכהונה אם מת והותרה לינשא, משמע אבל כל ימי חייו אסורה לינשא לשום אדם כי אם לו. אם כן מי יכול להתירה לעלמא שהרי אין לה בעל בעולם ואין איש בעולם שיוכל לישא אותה אלא זה הבעל לבדו וכו'.
ועל כרחך הדין כן הוא דהכא התורה מתרת לו שיכול לומר לה הרי את מגורשת ממני, ואי את מותרת לכל אדם לכך קראוהו בגמרא "ריח הגט", דאי במגרש מחמת שלא מצאה חן בעיניו הרי מצינו במשנה שלימה ריש פרק בתרא דגיטין פליגי בה חכמים ורבי אליעזר באם אמר לה הרי את מגורשת ממני ותהא מותרת לכל אדם חוץ מפלוני שתהיה אסורה לו, שר' אלעזר סבירא ליה שהוא גט וחכמים אומרים שאינו גט, והביאו הטור באבהע"ז (סי' קלז) ופוסק הלכה כחכמים. ומשמע שאם אמר לה אי את מותרת לכל אדם, אפילו ר' אליעזר מודה דאינו גט, ואם כן, למה אמרינן הכא בסתם שהוא גט, משמע לכולי עלמא, אלא ודאי התם מיירי כשמגרשה מתוך שנאה וחששה התורה שלא תתעגן, לכך כולי עלמא מודו שאינו גט.
והכא מיירי כשמגרשה מאהבה להצילה משום נזק ואינו מגרשה אלא ממנו לבד, שלא יקרא לה הוא עוד אישה ואחיו לא יקרא לה עוד יבמה אם ימות, ומאמינים זה לזה שכשיעמוד יחזירו וישאו זה את זה, ואין כוונתו לכרות כריתה גמורה שתהא נפרדת ממנו לגמרי.
וטעמא הוא דבכל גט הולכין אחר מחשבת המגרש, דכשמגרש מחמת שלא מצאה חן בעיניו הרי כוונתו הוא לכריתה גמורה, לכך צריך אליבא דחכמים שלא ישייר בה שום אדם ואפילו חוץ מאחד אינו גט, שאינו כריתה גמורה, אפילו חוץ מאחד חוששת התורה שמא תתעגן. אבל הכא דמחשבת המגרש אינו לכריתה גמורה אלא להצילה מזיקת היבם והכריתה כזאת היא רפה מאד ואינה חזקה שאין בה חשש עיגון לכך יוכל לשייר בה אפילו כל אדם וכו'.
כללא דמילתא אין לזאת האשה המגורשת בק"ק ווינ"א שום תקנה להנשא לאיש כי אם לבעלה הראשון הנזכר. וכל המתיר אותה אפילו על ידי גט שני הוא מתיר אשת איש לעלמא ומרבה הממזרים בישראל. וזה נכון ופשוט וברור בעיני ולרוב פשיטותו אצלי לא הוצרכתי להעלותו בדפוס לבוש הבו"ץ וארגמ"ן אשר לי הואיל וראיתי שנוהגין כן בפשיטות בלי שום פקפוק כנ"ל ואמרתי שמדין תורה נהגו כן ולא משום מנהג בעלמא כמו שאמרו המקילין וכו'".
ולפי הנזכר באר ה"חכמת שלמה" את ביאורו ברשב"א. אולם בתשובה קכד חזר בו הלבוש וכתב:
"והנה עתה נודעו לי דבריו בבירור יותר על כן חזרתי ועיינתי בפסקי הראשון וכו'.
מכל מקום יש לבעל דין לחלוק ולומר אע"פ שהיא נפרדת ממנו בפירוד גמור כזה מכל מקום יש לאומר שיאמר הואיל שהאיסור שנשאר עליה הוא בא לה מכח קידושיו שקידשה בעצמו בראשונה ואסרה בקידושיו על העולם מחמת קידושיו שקידשה נוכל לומר ג"כ שיכול הוא עכשיו להתירה לעלמא בגט שני להתיר מה ששייר בגט ראשון וכו'.
שיכולה האשה הזאת להפטר ולהנשא לעלמא גם כן בגט שני. אבל להתיר אותה לכתחילה על גט הראשון כאשר שמעתי שהעלו על דעת קצת המקילין, הוא דבר זר ורחוק וחלילה להתיר בישראל וכו' והרבות ממזרים בישראל חלילה וכו'".
והנה לפי מה שחזר בו הלבוש שוב נפל ביאורו של החכ"ש, שהרי כל יסודו מבוסס על כך שלא יוכל לגרשה בעצמו, לאחר שגרשה כבר ממנו בלבד, וכמובא לעיל. אולם הלבוש חזר בו וסובר שגם בגירשה ממנו בלבד, יכול עדיין לגרשה לגמרי.
ד. ההלכה
והנה, בש"ע (אבהע"ז סי' קלד סעי' ב) נפסק:
"לכן צריך שיבטל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסר, ויאמר כן הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה, וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותם הדברים ביטול לגט זה, וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו, והריני פוסל כל עֵד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבוטל מחמת גט זה או שיורע כוחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דיבור".
וב"בית שמואל" (סק"ג) כתב:
"דרך כלל לעולם הולכים אחר דבריו האחרונים, אלא שצריך לבטל כל המודעות, וכשהוא אומר שאני מבטל כל דבר שגורם ביטול בזה נכלל הכל, ואפילו אם מסר מודעא גם על זה, מכל מקום זו מבטל לעולם ולא שאר מודעות".
וכתב הרמ"א:
"ויש אומרים דסגי אם אומר שמבטל מודעא דמודעא עד סוף כל מודעי, וכן נוהגין, אך טוב לכתחילה לחוש ולומר כסברא הראשונה".
וכתב ה"בית שמואל" (סק"ד):
"כלומר דאין צריך לפסול את העדים וכו'".
נמצא שמעיקר הדין אין צורך בפסילת העדים, ודי בביטול מודעות. וגם הרשב"א עצמו סובר כך, וכמו שכתב במסכת גיטין שם:
"ואם מסר מודעא על ביטול המודעא ואח"כ ביטל את המודעא הרי הגט כשר, דכמו שנתרצה בביטול המודעא כך הוא מתרצה בביטול מודעא דמודעא".
כלומר לדעתו בביטול מודעא, מתבטלים כל המודעות ומודעות על ביטול מודעות, והולכים בתר דבריו האחרונים, וכל מה שכתב הוא לרווחא דמילתא ולהוציא מכל ספק.
וכן מצינו שכתב בשו"ת הר"ן (סימן מ"ג) וז"ל:
"וכן מה שנעשה בגט זה עוד שפסל כל עד שיעיד בדבר זה שום דבר שיהיה נגד הגט ועל דרך הרשב"א ז"ל, אינו מספיק שהרשב"א ז"ל לא בא להקל אלא להוסיף על דברי הראשונים, וכל דבריו אינם אלא כדי לבטל מודעות שמסר כבר כמו שכתוב בחידושיו בפרק השולח שהראשונים היה מספיק להם שיאמרו לו העדים אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותן הדברים לבטל זה הגט שיהיו בטלין והוא אומר הן, והרשב"א ז"ל פקפק בזה ואמר להוציא מכל ספק שיבטל כל מודעא ושיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעה בפניו, והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק מי שאחזו [גיטין עו ב] גבי הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום ואקשינן וליחוש שמא פייס, אמר רבה בר רב הונא [הכי] אמר אבא מרי בשם רב באומר נאמנת עלי שלא פייסתי, וזו הראיה אפשר היא למי שגורס בה כל זמן וכו',
אבל למי שגורס בה על מנת והיא גרסת הגאונים ז"ל יש לי לדון הרבה אחר ראיה זו וכו',
זהו מה שנראה לי לדון על ראיית הרשב"א ז"ל וידעתי שלא הודו לו כל סייעתו ואף חכמי הדור שלפנינו לא סמכו עליו וכ"ש שאין לנו לסמוך בזה לבטול הנעשה אחר הפסול".
ה. מסקנה וסיכום
נמצא כי לחלק מהדעות באמת מועילה פסילת העדים (הט"ז, חידושי הרי"ם, ישועות יעקב לפירושו השני), ומאידך לביאורים האחרים לא מועיל לפסלם (מכתב מאליהו, מהרי"ט ישועות יעקב לביאור השני). אולם אין לחשוש כלל בענין זה שכן כל ענין פסילת העדים הוא לרווחא דמילתא.