פרק לב בירמיהו מעלה סיטואציה שכדי להבינה צריכים אנו לעמוד על הרקע הצבאי והפוליטי של התקופה.
ירמיהו נמצא במעצר. הוא אמנם לא עבר עבירה שבית משפט יכול לפסוק לו עונש, אבל הוא נתון במעצר מונע, מעצר מנהלי, כדי שלא יאמר את מה שהוא רוצה לומר, ולא יפריע לצדקיהו במהלכים הפוליטיים שהוא מתכנן.

צדקיהו מתכנן מהלך פוליטי, שיש בו הימור על כל הקופה. הוא מחליט כי הוא יצטרף - ואף יעמוד בראש - של קואליציה של מדינות באזור. עמון, מואב, עמון, צור וצידון בקואליציה. מצרים תתמוך מדרום. ובראש ברית זו יעמוד צדקיהו, ויוכל להתגבר על האויב מצפון - הלא הוא - כאז כן עתה -בבל, היא עיראק של ימינו. ירמיהו מתנגד לתהליך מדיני זה, ורואה בו אסון. הקואליציה של צדקיהו לא תוכל לעמוד מול האויב האמיתי, הבא מצפון. בסופו של דבר ינצח נבוכדנצר. על כן במקום ליצור קואליציות מדומות, קבלו את דבר ה'. אל תילחמו באויב שאין לכם סיכוי נגדו.

הכשדים פולשים לארץ, והם באים מצפון לכוון ירושלים. יושבי הכפרים בורחים דרומה, והם נאספים בירושלים, עיר הבירה המבוצרת. עירו של ירמיהו, ענתות, רחוקה מהלך שעות ספורות מירושלים, נופלת גם היא ביד הכשדים. מי יהודי יעיז לטייל בחוצות ענתות? מי יהודי יעז לטייל בחוצות ענתה, זה שם הכפר היום?!

ובתוך הלחץ הזה והמועקה הזאת זוכה ירמיהו לביקור קרובים בבית הסוהר. דודו, חנמאל בן שלום, בא לבקרו. והדוד אינו מקדים הקדמות רבות. הוא בא לעשות עסק:

(ח) וַיָּבא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה
וַיּאמֶר אֵלַי:
קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתות אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין
כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה
קְנֵה לָךְ!

לחנמאל הצעה שאי אפשר לסרב לה. דבריו מבוססים על משפט הגאולה המפורט בספר ויקרא. שם נאמר כך: "כי ימוך אחיך, ומכר מאחזתו, ובא גואלו הקרוב אליו, וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כה, כה[. אדם המוכר את שדהו, צריך קרוב משפחה, הגואל הקרוב, לגאול את השדה ובכך לסייע למוכר לחזור ולקנות את שדהו.

חנמאל מציע לירמיהו קיצור דרך: מדוע שאמכור את השדה לאדם זר, ואחר כך אתה תקנה ממנו את השדה על פי דיני הגאולה, קנה אתה את השדה מייד, ונחסוך בירוקרקטיה מיותרת. חנמאל מדבר כאילו יש תור ארוך של קונים לקנות את השדה, והוא רוצה לחסוך לירמיהו את המשא ומתן עם הקונה הפוטנציאלי שיחזור וימכור לו את השדה.

מי קונה שדות בשעה שהאויב בשער? מי קונה שדה בכפר שכבר נמסר לידי האויב? הדבר דומה לאדם שיבוא היום לקרוב משפחה ויאמר לו: קניתי מגרש ביריחו. חסר לי כסף, ועל כן אני מציע שתקנה ממני את המגרש, כי חבל שאמכור אותו לאדם זר!

וירמיהו קונה. הוא מקיים את כל כללי הקניין, ואפילו יותר מן הדרוש:

(ט) וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתות
וָאֶשְׁקֲלָה לּו אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף:
(י) וָאֶכְתּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקל הַכֶּסֶף בְּמאזְנָיִם:
(יא) וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי:

ירמיהו משלם את מלא התשלום: שבעה שקלים ועשרה כסף. והוא כותב שטר קניין על השדה. בשטרות היו שני חלקים: "החתום" ו"הגלוי". החתום הוא החלק העליון של השטר, בו נרשמו פרטי העסקה, וכן המצווה שעל פיה נעשתה העסקה, והחוקים הקשורים בה. במקרה זה: המצווה היא לגאול שדה של קרוב משפחה, והחוקים הם חוקי המכר וגאולת שדה. חלק זה של השטר נכתב, העדים חותמים עליו, והוא נגלל ונקשר כדי שאי אפשר יהיה לפתוח אותו. אחרי שמסיימים את כתיבת ה"חתום" חוזרים וכותבים שנית את השטר, על אותו קלף, ומשאירים אותו פתוח. זהו "הגלוי". כאשר צריך להראות בעלות על השדה, מראים את השטר, ואפשר לראות את החלק הגלוי. אם מתעוררת בעיה משפטית, פותח השופט את החלק "החתום", ובודק את הכתוב בו. סגירת החלק החתום מונעת אפשרות לזייף אותו, והשארת החלק הגלוי פתוח מאפשרת לבעל השטר להראות את השטר כהוכחה לבעלות על הנכס.

ירמיהו כותב את השטר בעצמו, והוא עושה משהו שאינו חלק ממעשה השטר: הוא עצמו חותם על השטר. בשטרות אין צורך בחתימת הקונה. העדים הם המאמתים את השטר. ואילו ירמיהו מוסיף את חתימתו, כדי להראות לכל שהוא קנה את השדה, והוא עושה את המעשה ברצון ובהזדהות. וזה מה שקורה לאחר החתימה על השטר:

(יב) וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה
לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה
לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה:
(יג) וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמר:
(יד) כּה אָמַר ה' צְבָאות אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה
אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה
וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים:

עד כאן החלק הגלוי של העסקה. אבל גם לעסקה הזאת, כמו לשטר שכתב ירמיהו, יש חלק מכוסה.
האמנם קנה ירמיהו את השדה בשמחת לב? מדוע הוא מצווה על ברוך לשמור את השטר למען יעמוד ימים רבים? האם חשב כי יגיעו ימים והוא יעבד שדה זו? את תמיהותיו של ירמיהו אין אנו רואים במהלך העסקה. רק לאחר שכל האורחים עוזבים, מתפרצת השאלה מפי ירמיהו.

(טז) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה
אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמר:
(יז) אֲהָהּ אֲדנָי יְקוִק הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ
בְּכחֲךָ הַגָּדול וּבִזְרעֲךָ הַנְּטוּיָה לא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר:
(כ) אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אתות וּמפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ...
(כא) וַתּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
בְּאתות וּבְמופְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרועַ נְטוּיָה וּבְמורָא גָּדול:
(כד) הִנֵּה הַסּלְלות בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ
וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ
מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ ראֶה:
(כה) וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדנָי יְקוִק
קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים
וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים:

בתפילת ירמיהו בוקע הייאוש בכל עצמתו. ירמיהו מזכיר את כוחו של הכל-יכול: "הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכוחך הגדול ובזרעך הנטויה לא יפלא ממך כל דבר". והוא מוסיף ומזכיר את יציאת מצרים, הלא זה הנס המעיד על בחירת ישראל ועל כוחו של האלוקים. והוא מוסיף ומזכיר את ירושת הארץ בידי אבותם. ומול כל נפלאות אלה, עומדות שתי עובדות חדשות: "הסוללות באו העיר ללכדה... ואשר דברת היה, והנך רואה!" איך יתכן שלאחר כל מה שעשית לישראל, תיכבש העיר בידי הכשדים? ואחר כל זאת, "אמרת אלי אדני ה' קנה לך השדה בכסף והעד עדים, והעיר נתנה ביד הכשדים!". איך יתכן שאתה עושה כל זאת, ובמקביל אתה אומר לי לקנות את השדה בכסף, ולהעיד עדים?

תשובת ה' מקבילה בסדר הדברים לדברי ירמיהו, אלא שה' הופך את הדברים.

נשמע את תשובת ה':

(כו) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמר:
(כז) הִנֵּה אֲנִי ה' אֱלהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר:
(כח) לָכֵן כּה אָמַר ה' הִנְנִי נתֵן אֶת הָעִיר הַזּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים
וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ:

תשובת ה' כמעט מצטטת את דברי ירמיהו. ירמיהו אמר "לא יפלא ממך כל דבר", וה' עונה: "הממני יפלא כל דבר"? אלא שה' הופך את דברי ירמיהו על פיהם.
ירמיהו תמה: אם לא יפלא ממך כל דבר, איך יבואו הסללות העיר ללכדה.
ואילו ה' עונה "לכן כה אמר ה' הנני נתן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל ולכדה".

ירמיהו רואה את חולשתו של הא-ל בכך שהכשדים כובשים את העיר, ואילו ה' רואה בכך את כוחו. כוחו הגדול של ה' הוא בכך שהוא עושה את שצריך לעשות, מבלי להתחשב בזיכרונות עבר. ישראל חטא, והעיר צריכה להיכבש. ועל כן היא תיכבש. "הממני יפלא כל דבר. לכן כה אמר ה' הנני נתן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל ולכדה". העובדה שאני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים היא היא ההוכחה שממני לא ייפלא כל דבר.

אנו זוכרים את דברי העם בספר ירמיהו, המכריזים כי בית המקדש אינו יכול להיחרב. את הסיסמה "היכל השם היכל השם היכל השם המה". ירמיהו זעק נגד אמונה זו. בית המקדש אינו מסתור לכם, ולא יצילכם. ואילו כשהוא מתפלל בעד העם חוזר ירמיהו על דברי העם, ושואל כיצד אתה ה', שממך לא ייפלא כל דבר, תמסור את ירושלים לאויב. ותשובת ה' מאשרת את הדברים ומהפכת אותם: ממני לא יפלה כל דבר, ולכן תימסר ירושלים בידי הכשדים.

גבורת ה', לפי פרק זה, אינה בהצלה בכל תנאי ובכל מקרה, אלא במתן גמול צודק לעם. והגמול הוא עונש מיידי, אבל הבטחה לעתיד:

(מב) כִּי כה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדולָה הַזּאת
כֵּן אָנכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּובָה אֲשֶׁר אָנכִי דּבֵר עֲלֵיהֶם:
(מג) וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזּאת
אֲשֶׁר אַתֶּם אמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים:
(מד) שָׂדות בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוב בַּסֵּפֶר וְחָתום וְהָעֵד עֵדִים
בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה
וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב
כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה':