לחץ כאן לתצוגת הדפסה

צ'כיה, פראג

העיר שבוית החלום

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: לאחר שנים של מלחמות וקומוניזם מתחילה הקהילה היהודית בפראג להתעורר מחדש. על העיר שבתי הכנסת שלה הפכו למוזיאונים, ושתושביה עדיין מפחדים מהגולם שבעליית הגג.

צ'כיה,  פראג

פראג היהודית היא ללא ספק עיר ייחודית. מעבר להיסטוריה של העיר ושל הקהילה היהודית, בנוסף ליופיים של הבניינים ובתי הכנסת, מרחפת בפראג רוח מיוחדת. העבר והווה חיים בה בערבוביה. האגדה והמציאות מתערבבים ברחובותיה. המהר"ל מפראג ופרנץ קפקא הם לא רק דמויות המופיעות בעברה של הקהילה, אלא הם חיים עד היום במודעות ובזהות של יהודי העיר.
 
הצועד היום ברחובות הרובע היהודי בפראג מרגיש כמי שהולך בצלו של המהר"ל מפראג ושל הגולם שיצר. לא מדובר על היסטוריה בלבד וגם לא על אגדות וסיפורים. עד היום ניתן לשמוע את הדיונים בין התיירים השונים שמתווכחים ביניהם אם הגולם נברא או לא נברא, ואם הוא עדיין קיים ונמצא בעליית הגג של אלטנוישול. מכל מקום, לא תמצאו אדם המוכן להעמיד סולם ולטפס לעליית הגג של בית הכנסת כדי לפתור את התעלומה.
 
נדמה שאת המאפיינים המיוחדים של עיר מיוחדת זו ניתן לסכם בשעון הנמצא בחזית בית העירייה, אשר במקום ספרות מוצגות בו אותיות עבריות, ומחוגיו נעים לאחור. ללמדנו שבפראג הזמן אינו הולך קדימה, אלא אחורה, או שמא הזמן הוא חסר משמעות.
 
אגדות רבות מלוות את ההיסטוריה של העיר. אחת האגדות מספרת כיצד החלה הקהילה היהודית בפראג:
 
הרבה הרבה קודם עוד שמלך המלך הוֹרדוס, היו בארץ ישראל שלושה אנשים, צדיקים וגדולים, מאנשי מלכות בית דוד, שלהם גילה א-להים בחלומות את הסוד, מה שגזר לעשות עם עמו ישראל. הצדיקים הללו, מאחר שלא רצו לראות את הצרה בעיניהם ולא רצו שיראו אותה בניהם, החליטו לנסוע למרחקים, יהיה אנה שיהיה, וקמו ולקחו את נשיהם ובניהם ועזבו את הארץ. האנשים הקדושים הלכו וכוכב בשמים הלך לפניהם מלמעלה להנחותם, וצורת המנורה עם שבעת נרותיה הדולקים פסעה ממולם, להורות להם את הדרך. והיו האנשים מחזיקים בידיהם ספרים קדושים ולמדו בהם בשעת הליכה, וכשהיתה חיה רעה יוצאת מן המדבר וראתה אותם, או כשהיו גזלנים פורצים מן היער והסתכלו בהם, היו חוזרים מיד לאחוריהם והיו בורחים מפניהם. אלא שאירע מעשה ואחד מהילדים שלהם חילל את השבת. ערב שבת קודש היה עם חשכה, הכוכב כבר נראה בשמים והמנורה כבר האירה ופסעה את פסיעותיה לפני ההולכים, הלך אותו ילד וחתך לו זמורה ועשה ממנה מקל. אותו רגע נעלם הכוכב וכבתה המנורה. התחילו האנשים תועים בדרך, זה בכאן וזה בכאן, עד שנתפרדו זה מזה ועד שאבדו זה מזה. כך בא האחד עם אשתו וילדיו עד טולידה שבספרד, השני בא עד ורמיזה שבאשכנז והשלישי בא עד למדינת ביהם שעל שפת המולדוה הימנית, זמן הרבה מאד קודם שהיו עוד שם אשכנזים וסלווים. בנה לו אותו השלישי עיר וקרא לה פראג (על פי ספרו של גוסטף פריטג).
 
אלף שנות היסטוריה
פראג היתה תמיד מרכז חשוב של תרבות יהודית. דמויות רבניות מכובדות היו פעילות כאן בתחילת ימי הביניים והשפיעו על כל העולם היהודי ברעיונותיהן. "תור הזהב" של הקהילה היהודית של פראג היה בזמן מלכותו של רודולף השני, עם המעבר מהמאה ה-16 למאה ה-17. בתקופה זו חיו בפראג מספר גדול של רבנים, משכילים ופילוסופים, שחלקם גם הקדישו את עצמם ללימוד אסטרונומיה, מתמטיקה והיסטוריה. השיא האחרון של התרבות היהודית בפראג היה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אז חיו בעיר משוררים, סופרים פילוסופים ואמנים רבים, שעבודותיהם העשירו באופן משמעותי את התרבות והספרות הצ'כית, הגרמנית והעברית המודרנית.
 
פראג, בירת הרפובליקה הצ'כית, היתה במשך דורות רבים אחד המרכזים היהודיים העתיקים והחשובים ביותר במרכז אירופה. תודות למיקומה במרכז בוהמיה, הקהילה היהודית של פראג היתה מתחילתה מרכז טבעי לקהילות היהודיות האחרות בבוהמיה, ולכן אירועי העבר שלה מהווים חלק ניכר מההיסטוריה של היהודים ברפובליקה הצ'כית. למרות אסונות רבים, פוגרומים וניסיונות גירוש, ההתיישבות היהודית והחיים הדתיים מעולם לא נקטעו במשך אלף שנות ההיסטוריה של הקהילה היהודית בפראג.
 
ראשוני היהודים התיישבו בבוהמיה ובמורביה ככל הנראה כבר בתקופה הרומית, אך אין ממצאים היסטוריים או מסמכים המאמתים סברה זו. אולם אין ספק כי התיישבות יהודית היתה באזור מורביה ובעיר פראג החל מסוף המאה העשירית, ויש עדות לכך שיהודים חיו בפראג מאז שנת 970. עד סוף המאה ה-11 התבססה בפראג קהילה יהודית, ולקראת תחילת המאה ה-12 סבלו יהודי פראג מרדיפות: ראשית ב-1096 מידי הצלבנים, ושנית בזמן המצור על ארמון פראג ב-1142.
 
עד המאה ה-16 הפכה פראג למרכז יהודי חשוב באירופה, ובה רבנים ידועים כגון המהר"ל (רבי יהודה ליווא, 1510-1609) והנודע ביהודה (הרב יחזקאל לנדא, 1713-1793). בשנים 1522-1541 כמעט הכפילה הקהילה היהודית בפראג את עצמה. מהגרים יהודים רבים שגורשו ממורביה, מגרמניה, מאוסטריה ומספרד, הגיעו לפראג. הרובע היהודי הפך לגטו באופן רשמי, אך המעבר לא סומן על ידי חקיקה כלשהי. בתקופה זו התרחב הגטו מכיוון שהותר ליהודים לרכוש קרקעות צמודות לגטו לבניית בתים.
 
ב-1567 אושרו הזכויות היהודיות על ידי הקיסר מקסימיליאן השני. הצמיחה הכלכלית והתרבותית הגדולה ביותר לקהילה היהודית היתה בתקופת מלכותו של רודולף השני, שאישר את כל הזכויות היהודיות הקודמות ב-1576 והבטיח שהיהודים לא יגורשו שוב מפראג. בתחילת המאה ה-18 יותר יהודים חיו בפראג מאשר בכל מקום אחר בעולם. ב-1708 היוו היהודים רבע מאוכלוסיית פראג. למרבה הצער תקופה הזהב הסתיימה עם עלייתה של הקיסרית מריה תרזה, שגירשה את היהודים מפראג בין 1745 ל-1748. היהודים חזרו לפראג בזמן מלכות הקיסר ג'וזף השני (1780-1790), שהוציא באוקטובר 1781 את הצהרת הסובלנות, בה אושר רעיון הסובלנות הדתית.
 
אבנים "על תנאי"
כאמור, המוכר ברבני פראג הוא המהר"ל, ר' יהודה ליוואי בן בצלאל. בשנת של"ג (1573) ייסד המהר"ל בית מדרש גדול לתורה שהיה מפורסם בשם "הקלויז", שם לימד תורה במשך 11 שנה. למרות שהמהר"ל לא שימש בתקופה זו ברבנות פראג, הוא היה מוכר כמנהיגה הרוחני של הקהילה.
 
בנוסף למהר"ל, צמחו ופעלו בקהילה היהודית בפראג גדולי ישראל. כבר במאה ה-11 פעל בפראג רבי מנחם בן מכיר, אחיו של רבינו גרשום מאור הגולה. במחצית המאה ה-12 היו בישיבת רבנו תם שבצרפת חכמים ילידי פראג, כר' יצחק ב"ר מרדכי ור' אליעזר ב"ר יצחק מבעלי התוספות. במאה ה-13 פעל בפראג ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", ובמאה ה-16 פעלו בה ר' יום טוב ליפמן הלר, בעל "תוספות יום טוב", וכן השל"ה הקדוש שעלה בשנת 1621 מפראג לארץ ישראל. במאה ה-17 חי בעיר בעל 'הנודע ביהודה', הרב יחזקאל לנדא, שהיה רב בפראג בשנים 1755-1793.
 
פארה והדרה של יהדות פראג בא לידי ביטוי גם בהיותה מקום ראשיתו של הדפוס העברי באירופה המרכזית והמזרחית בתחילת המאה ה-16 (הדפוס הראשון צפונית להרי האלפים). כבר בשנת רע"ב (1512) נדפס בפראג סידור תפילות, ובין הספרים המפורסמים שהודפסו בתקופה זו ניתן לציין את "הגדת פראג" אשר היוותה דוגמה להגדות רבות אחרות.
 
פראג היתה עיר של בתי כנסיות ובתי מדרשות, ועד היום מהווים אלו את עמוד התווך של הקהילה היהודית. קיימים כיום שבעה בתי כנסת בעיר: קלאוס, פנקס, מייזל, ספרדי, ירושלמי, אלטנוישול, ובית כנסת קטן של חב"ד המשמש ישראלים ותיירים. כיום הפכו רוב בתי הכנסת למוזיאונים, אולם ניתן למצוא בכך נחמה פורתא, שכן מדמי הכניסה שמשלמים תיירים רבים, יהודים ושאינם יהודים, הבאים מכל העולם לפנינה יהודית זו, הקהילה מצליחה להתפרנס ולפרנס את חבריה הזקוקים לתמיכה. תופעה זו של הפיכת בתי כנסת למוזיאונים ידועה ונפוצה בערים הוותיקות באירופה.
 
בבית הכנסת הספרדי מתקיים כיום מדי שבת מניין רפורמי, ובבית הכנסת הירושלמי יש כיום שטיבל בסגנון ירושלמי-חסידי הפעיל בשבת. אך ללא ספק, בית הכנסת המיוחד, הוותיק והידוע ביותר הוא בית כנסת אלטנוישול. אין כל אפשרות לכתוב על יהודי פראג, קורותיהם והווייתם, מבלי להתייחס לבית הכנסת ולַדר בראשו, הגולם...
 
האלטנוישול הוא כיום האתר העתיק ביותר של העיר היהודית בפראג, ובית הכנסת הישן ביותר ששרד באירופה ועומד על מקומו בשלמות. הוא נבנה במאה ה-13 ונקרא במקור בית הכנסת החדש או הגדול, אך עד לייסוד בתי כנסת אחרים בגטו בסוף המאה ה-16 הוא הפך להיות ידוע בכינויו 'הישן-חדש' – אלטנוישול. הסבר חלופי לשמו ניתן למצוא באגדה עתיקה, לפיה אבני היסוד לבית הכנסת הובאו לפראג על ידי מלאכים מבית המקדש החרב בירושלים 'על תנאי' (אלטנוי) שיוחזרו עם הקמת בית המקדש מחדש. סביב בית הכנסת נרקמו אגדות רבות במהלך 700 שנות קיומו. לפי אחת האגדות בית הכנסת נשמר מפני דליקות באמצעות כנפי מלאכים שהפכו ליונים, ולכן נותר בשלמותו באופן ניסי עד היום.
 
אגדה יפה המתארת את הקשר העמוק הקיים בין בית כנסת אלטנוישול לירושלים מספרת כך:
 
כותלי בית הכנסת היו מספקים מאליהם ידיעות מכל הנעשה בארץ ישראל בכל רגע ורגע. היהודים שבפראג בדור הראשון לישיבתם שם לא היו צריכים אלא להסתכל באותם הכתלים. כשטיטוס הרשע עם חיילותו בא עד לפני שערי ירושלים, התחילו פתאום כותלי בית הכנסת הישן-החדש מתמוטטים ומזדעזעים, דלתות ארון-הקודש נרתעו ממסגרותיהן ונפתחו לרווחה, ספר התורה נתגולל מאליו ונשאר עומד בפרשת התוכחה. פתאום נשמע מכאן ומכאן ומלמעלה ומלמטה ומתוך האוויר ּהניגון של איכה.
 
פעמיים מזמור לשבת
כאמור, האגדה המפורסמת ביותר על בית הכנסת אלטנוישול היא אגדת הגולם מפראג. על פי האגדה הרב ליוואי יצר את הגולם מחומר בשפת נהר הוולטה, בלילה אחד באביב 1580. מסופר כי נפח רוח חיים בגולם על ידי נוסחה שהכילה את השם המפורש. לגולם ניתן השם יוסף והוא עבד כמשרת בביתו של הרב ליווא. הזמן היחיד בו הוציא הרב את הפתק מפיו של הגולם היה בשבת, ואז נשאר הגולם ללא רוח חיים כגוש חומר עד צאת השבת. ערב שבת אחד שכח המהר"ל להסיר את הפתק מפיו של הגולם, ובשעת בין השמשות החל הגולם לצאת לרחובות פראג ולהשתולל מחוסר מעש. הוא החריב את כל אשר בדרכו והטיל אימה על תושבי העיר. באותה שעה היה המהר"ל בבית הכנסת. המהר"ל יצא מבית הכנסת לטפל בגולם המשתולל והצליח להחזירו למקומו בעליית הגג, שם הוציא ממנו את רוח החיים והגולם התנפץ לרסיסים. על פי האגדה, על מצחו של הגולם היו חקוקות האותיות "אמת", והמתתו בוצעה על ידי הוצאת האות א' כך שהכיתוב הפך להיות "מת". בסופו של דבר גוף החומר של הגולם הושכב בעליית הגג של האלטנוישול, ונאסר על אנשים להיכנס למקום.
 
עליית הגג של בית הכנסת רוויית מסתורין בעקבות מעשיית הגולם. הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה" הוציא איסור לעלות לעליית הגג הזו, ולפי האגדה עד היום לא עלה לשם איש. תושביה של פראג, גם אלה שאינם יהודים, אינם מעיזים להתקרב לעליית הגג. בזמן השלטון הנאצי, בשנת 1941, עלה לשם מושל צ'כיה הנאצי ריינהרד היידריך, ונרצח זמן קצר אחרי המעשה. דמותו של הגולם חקוקה היטב במורשת התרבותית והתודעתית של הצ'כים עד היום. אם תעצרו לשאול צ'כים שאינם יהודים העוברים ושבים ליד בית הכנסת על דמותו של הגולם, תקבלו תשובות ברורות כאילו מדובר בדבר מציאותי לחלוטין. יש גם כאלה החוששים שיחזור.
 
מנהגים רבים מאפיינים את בית הכנסת אלטנוישול ואת התפילה בו. על קיר המערב בבית הכנסת תלויה מסגרת אשר בתוכה מופיעים מנהגי המקום. בין המנהגים הידועים והמוזרים של בית הכנסת קיים מנהג לומר בליל שבת את הפרק "מזמור שיר ליום השבת" פעם אחר פעם, עם הפסקה קצרה באמצע. גם מנהג זה קשור לאגדת הגולם מפראג. לפי המסופר, בעת שהשתולל הגולם היה המהר"ל בבית הכנסת, באמצע תפילת מזמור שיר ליום השבת. כאשר שב המהר"ל לבית הכנסת, ציווה שיאמרו שוב "מזמור שיר ליום השבת", כדי ללמד על כך שבין יציאתו וכניסתו לבית הכנסת השבת כמו נעצרה מלכת. מאז ועד היום, בית הכנסת אלטנוישול הוא היחיד בעולם שאומרים בו "מזמור שיר ליום השבת" פעמיים.
 
לצד האלטנוישול, בית הקברות היהודי הישן - אחד מבתי הקברות היהודיים העתיקים והשמורים ביותר באירופה - הוא האתר הבולט ביותר בעיר העתיקה של פראג. בית הקברות נוסד בתחילת המאה ה-15 בקצה המערבי של הגטו. מן המצבות ניתן ללמוד רבות על יהודי פראג לאורך הדורות.
 
חתן בן 88
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו כ-90 אלף יהודים בבוהמיה ובמורביה, מתוכם 55 אלף בפראג. כ-80 אלף מתוכם נרצחו בשואה. 74 אלף מיהודי צ'כיה נכלאו בגטו טרזין, ו-80 אחוז מהם הועברו לאושוויץ, למיידנק, לטרבלינקה ולסוביבור. יהודים צ'כים אחרים נשלחו ישירות למחנות ההשמדה. לאחר מלחמת העולם נותרו כ-13 אלף יהודים צ'כים. עד 1950 חצי מהם עלו לארץ ישראל.
 
רובם של היהודים החיים כיום בצ'כיה מתגוררים בפראג, אולם יש עוד יהודים בקהילות קטנות באוסטרובה, פלזן, טפליצה, קרלוביוארי, אולומאוץ, דייצ'ין, ליברץ ואוסטי. הקהילה היהודית בפראג מונה כיום 1,700 חברי קהילה. עם זאת, מעריכים שיש בפראג עוד אלפי יהודים שאינם חברי קהילה. היהודים שחזרו לפראג אחרי השואה ביקשו למחוק את עברם, כפי שנעשה במקומות אחרים במזרח אירופה, ולהתחיל חיים חדשים. החשש והפחד מהשלטונות ומהרישום הקהילתי קיימים אצל יהודים רבים עד היום. יש גם לזכור שיהודים הוגלו בתקופת השואה על פי הרשימות של רישומי הקהילה, ולכן יש יהודים רבים שעד היום מסרבים להירשם בקהילה, מפחד שמא מה שהיה הוא שיהיה. בצ'כיה, כמו בגרמניה, היו יהודים שראו עצמם "צ'כים בני דת משה", אשר יצרו הפרדה בין זהותם הלאומית-תרבותית לזהותם הדתית. דגם זה נותן את אותותיו על יהודי המקום עד היום. גם בזמן השלטון הקומוניסטי לא היה טוב להיות יהודי בפרהסיה. מי שבא לבית הכנסת נקרא למשטרה החשאית לחקירה, והדבר גרם למנטליות של פחד וחשש מהיהדות ומבית הכנסת.
 
אולם גם לאחר מלחמת עולם השנייה ו-50 שנות קומוניזם, הקהילה לא נעלמה, וכדרכן של קהילות יהודיות בעולם היהודי בימינו היא חוזרת וניעורה. אנשים רבים למדו על זהותם היהודית רק אחרי 1989, עם נפילת הקומוניזם. ליהודים החיים כיום בפראג יש חיבור להיסטוריה הקרובה והרחוקה של העיר והקהילה, שכן קשה לחיות בעיר נפלאה זו ללא יחס ורגש לכל קורותיה בעבר ובהווה.
 
הקהילה מתחילה לעצב את חייה היהודים מחדש ומקיימת פעילות חינוכית, גן ילדים ובית ספר בשם "גור אריה" (על שם ספרו של המהר"ל מפראג, כמובן). בנוסף לכך יש בקהילה בתי כנסת, שיעורי תורה, שירותי דת, שירותי רווחה, בית אבות, פעילויות תרבות ועוד. בימים אלו הקהילה היהודית בונה בית אבות מונומנטלי, שכן יש זקנים רבים בקהילה, ביניהם ניצולי שואה, והקהילה רוחשת להם כבוד רב. על מלאכת ההתעוררות הקהילתית, הזהותית והדתית, מפקחים הרב הראשי של צ'כיה, הרב אפרים סידון, סגנו, הרב משה קולר (בוגר שטראוס-עמיאל), ושליח חב"ד בפראג.
 
אחת הדמויות היהודית הצבעוניות המהלכות בין רחובות הרובע היהודי ובתי הכנסת הוא ר' שולם אלתר פוירנשטיין. יהודי זה, כיום בן 89, מסכם בשנותיו את אשר עבר על הקהילה היהודית בפראג בדורות האחרונים. ר' שולם הוא יליד אוקראינה, ובמשך שנים בתקופת השלטון הקומוניסטי דאג להחזיק את בית הכנסת, על אף שנכלא במהלכה. בשואה היה במחנה ריכוז, ולאחריה שב לעיר והיה בין מחדשיה של הקהילה. עד היום ניתן לראות אותו בכל שחרית וערבית בבית הכנסת. לפני שנה, בגיל 88, זכה ר' שולם להתחתן בפעם... הראשונה. ר' שולם הוא ללא ספק חלק מסימניה של ההתחדשות היהודית בפראג.
 
Rabanim@ots.org.il