הפרק מבוסס על מאמרו של ישראל גוטמן בפנקס הקהילות, ורשה,
והשלמות ממקורות נוספים


חיסול הגטו החל ביום שני, ערב פסח תש"ג, ה-19 באפריל 1943. הגרמנים תכננו גירוש נוסף של יהודי הגטו, ואת מועד פעולתם קבעו, כדרכם, בחגים יהודיים, כדי להשבית את שמחת החג.
טור גרמני שצעד לאורך רחוב נאלבקי הותקף בידי כיתה של הארגון היהודי הלוחם. הגרמנים נסוגו. באותו זמן החל קרב בפינת רחובות זמנהוף-מילא. על הטנק ושתי המכוניות המשוריינות הושלכו בקבוקי מולוטוב. את הקרב מצד הנאצים ניהל הגנרל שטרופ, שהצליח לעבור את עמדת המגינים, וכפה עליהם נסיגה. באותו יום הגיע שטרופ לכיכר מוראנוב, שם לחמו אנשי ביתר (אצ"י), ושם הוצת טנק גרמני שני.
ביום השני התרכז הקרב בשטחי המברשתנים. הלוחמים הפעילו מוקש בכניסה לשטח, וההתפוצצות גרמה לנסיגה מבוהלת של הגרמנים. הגרמנים חזרו והציעו לעובדים לנהל משא ומתן, אבל רק 28 מתוך 4,000 עובדים התפתו.
לאחר 22 באפריל שינו הגרמנים את שיטת הלחימה, והחלו הגרמנים לשרוף את הגטו בית אחר בית. שטרופ כותב כי בעקבות זאת משפחות שלמות קפצו מן החלונות אחוזי להבות. "שקדנו על כך שאותם היהודים, וכן האחרים, יחוסלו מיד".
כל תכנון המלחמה, בעזרת שהייה בבונקרים ולחימה מתוכם, הפך להיות לא-יעיל. החיים בבונקרים היו בלתי אפשריים. בגלל החום התקלקל האוכל, המים היו חמים, וקשה היה לנשום. הגרמנים זרקו לבונקרים רימונים, והחדירו לתוכם גז - דבר שלא עשו בכל מלחמת העולם השנייה.
שטרופ ממשיך לדווח יום אחר יום על התנגדות שהוא נתקל בה, על הגרמנים העוטפים את מגפיהם בסמרטוטים. ב-8 במאי נפל הבונקר של המפקדה של הארגון היהודי הלוחם, בו היה מרדכי אנילביץ' ובכירי הלוחמים. כנראה שהקבוצה התאבדה.
לאות ניצחון פקד שטרופ לפוצץ את בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה, שהיה כבר מחוץ לגטו.
בדיווח הסופי כתב שטרופ כי מבין 56,065 יהודים שנתפסו הושמדו 7,000. במהלך המשלוח לטרבלינקה, הושמדו 6,929 יהודים נוספים.

הימים הראשונים ללחימה

את היום הראשון של הקרב מתארת צביה לובטקין:
צביה לובטקין / על הקרב
מתוך: גדעון האוזנר, השואה בראי המשפט, עמוד 287
"הרגע בא כשהאיר היום ועמדתי בעליה ברחוב נלבקי 23, וראיתי את אלפי הגרמנים מקיפים את הגטו במכונות-ירייה ובתותחים, כאילו לחזית הרוסית הם הולכים - ומולם עמדנו בעמדה זו עשרים וכמה בחורים ובחורות צעירים. נשקנו? לכל אחד אקדח ורימון, לכל הקבוצה שני רובים ופצצות מתוצרת בית, פרימיטיביות, שצריך להדליק את הפתיל שלהן בגפרור, ובקבוקי מולוטוב. היינו שמחים ועליזים, כי ידענו שסופם יבוא. ידענו שינצחו אותנו, אבל בעד חיינו ישלמו מחיר גבוה. ואכן שילמו.
"כאשר קרבו הגרמנים ואנחנו זרקנו את הפצצות והרימונים וראינו דם גרמני ניגר ברחובות ורשה, אחרי שהרבה דם ודמעות של יהודים ניגרו ברחובותיה, הייתה בנו שמחה גדולה ולא היה חשוב מה יהיה מחר. הם נסוגו בפחד עצום. ראינו את הקצין מדרבן חיילים לצאת לקרב, לאסוף פצועים והם לא זזו... אנחנו אספנו את הנשק שלהם.
"וכך קרה שאנחנו המעטים, עם הנשק הדל, גירשנו את הגרמנים מהגטו. מובן שהם חזרו. לא חסרו להם נשק, תחמושת, לחם, מים - כל הדברים שחסרו לנו. הם חזרו ביתר כוח, בתותחים, בטנקים, ואנחנו תקפנו בבקבוקי מולוטוב והעלינו טנק באש...
"היהודים התחבקו והתנשקו, אף כי היה בטוח שכמעט איש לא יישאר בחיים. הייתה הרגשה כי נקמנו.
"בליל הפסח השני נכנסתי לבונקר שהיה בו הרב מייזל. הוא הפסיק את הסדר השני, שם ידיו על ראשי ואמר: 'ברוכים תהיו. טוב לי למות עכשיו. הלוואי עשינו זאת קודם'".

גנרל שטרופ בפעולה גרמנים בקרב על הגטו - אפריל 43

את הקרב ביום השני, ראשון של פסח תש"ג, 20 באפריל 43, מתאר מרטין גריי:
הקרב על הגטו / מרטין גריי

יחידה נאצית בקרב על הגטו גרמנים ואוקראינים בקרב על הגטו

שרפת הגטו

הקרב היה חסר סיכויים. הגרמנים מטילים לקרב כוחות רבים לאין ערוך מאלה המצויים בידי הלוחמים היהודים. אבל אין הם מצליחים לדכא את המרד. והם נוקטים בשני דרכי לחימה: הם מחליטים לשרוף את הגטו, בית אחר בית, ובכך למנוע אפשרות מהכוח הלוחם לשהות בבונקרים, והם גם השתמשו בגזים רעילים - דבר שלא עשו בשום קרב אחר במלחמת העולם השניה. (באואר, תגובות, 97).

את חורבן הגטו מתאר המסמך הבא:
חורבן הגטו / מרטין גריי

שרפת הגטו, צביה לובוטקין:
(דו"ח בוועידה הט"ו של הקה"מ. מתוך: השואה והמרי, עמ' קלג-קלד)
הגטו בער. ימים ולילות היה אחוז להבות, והאש ליחכה ואכלה כל בית. בית אחר בית, רחובות עלו על המוקד. עמודי עשן תמרו, וניצוצות ניתזו, והשמים עטו נוגה אדום, מבעית.
ומקרוב, מעבר לחומה, זרמו החיים כתמיד. אנשים, אזרחי הבירה, טיילו, שיחקו, התהוללו וראו מקרוב את עשן הלהבות ביום ואת האש בלילה. קרוסלה התנודדה וילדים שיחקו וחגו בה להנאתם התמימה ובחורות-כפר שנזדמנו לעיר הבירה באו אף הן לכאן, נתערסלו בקרוסלה וראו אגב כך את הלהבות העשנות. ניצוצות ניתזים אחזו לפעמים בבית מעבר לחומה, אבל שם כובתה האש מיד, ואילו כאן בגטו לא חש איש להציל. הכל בער ואין מבכה.

בער גטו ורשה, הגטו של הגדולה בקהילות ישראל באירופה מאז. ובתוכו פרפרו אחרוני היהודים - והם היו עדיין רבבות במספר - פרפורי גסיסה אחרונים. רק לפני ימים מספר, אפריל 1943, אמרו הגרמנים לחסל שארית פליטה זו, לשלוח את היהודים שעוד נותרו כאן בקרונות המוות לאושבינצ'ים, לבלז'ץ, כשם ששלחו באין מפריע מאות אלפים לפניהםאבל הפעם נרתעו אחור. הפעם קדמום פלוגות "הארגון היהודי הלוחם" שעמדו בקרנות הרחובות ובמסתרי החורבות, וזרעו מוקשים והטילו רימונים בשיירות הצבא הנוהר והחוגג. והגרמנים נדהמו, נרתעו ונסוגו. לכזאת לא פיללו. הם ניסו יום אחד, ניסו למחרת, וכל פעם קידמתם במפתיע אש היהודים. ולאחר עשרת ימי קרבות לא ההינו להיכנס פנימה.

והאויב הצית את הגטו מן האוויר ואחר כך במהומות המנוסה בפנים. שילח אש בארבע פינותיו, וכך חגג את נצחונו מרחוק. הוא היה בטוח שאש קטלנית זו תסיים בחנק-שריפה מה שלא הצליח בקרב פנים אל פנים. אבל כנראה לא קל ביותר לגמור עם בני העם הזה. בכוחות החיים האחרונים חיפשו יהודים מפלט, התרוצצו בין החרבות והלהבות, האש הניסה אותם מן המחבואים ומן הבונקרים התת-קרקעיים, ורבים נשרפו חיים ונחנקו בעשן. אבל בונקרים שלמים - אנשים נשים וטף - הגיחו מבטן האדמה ובקשו ישע, נדדו עמוסים פירורי אוכל אחרונים, סירים וכסתות. תינוקות נישאו בחיק אמותיהן, וגדולים מהם נגררו בעקבות הוריהם ובעיניהם תהומות עצב ויגון, צער ומבוכה וזעקה לישע... וכל אלה נעו וחיפשו מפלט מאחרי כל חומה, בחורבות שכבר לא יכלו לבעור יותר, בפינות שהאש לא להטה שם עדיין כל כך. מי יקום ויתנה את עצמת היגון, את האימה והפחדים של עדת היהודים בלהבות?

לא אשכח אותו לילה שהגטו ניצת כולו, מכל עבריו. חשתי החוצה ממחבואי בלילה, והנה אור כאור היום. האור הגדול הכה בתימהון. מסביב שמעתי נפץ להבות משתוללת, שאון מפולת, שמשות מתרסקות ותימרות עשן עלו עד לב השמים, והאש פושטת ואוכלת, פושטת ואוכלת...

אלו היו ימי ראשית מאי 1943. שם בחוצות בודאי נשם הכל בבשורת האביב, ואולם כאן נערך המוקד. לא ידענו אם יהיה ממנו מנוס. המוני היהודים, מעיירות גדולות וקטנות, עדיין הלכו בחשאי, עוברים בזהירות מחצר לחצר, עוקפים את הלהבות. בית בוער באגפו האחד, ואילו באגפו השני לא נגעה עדיין האש ואפשר לטפס שם ולעבור בפרצותיו. תחילה היינו מהלכים מבעד לעליות, מפרצה לפרצה, וכך עוברים רחובות בלי להתגלות לגרמנים העומדים מעבר לחומה ויורים בכל יהודי העובר את הרחוב. עכשיו בערו העליות. המשכנו לעבור מבעד לפרצות ממרתף למרתף, ואחר כך פשוט שוטטנו בין החורבות, עוקפים את האש במידת האפשר. החום להט בפנים, בעיניים; יש שהעשן שם מחנק, סביבך ניתזים ניצוצות ואתה חותר ועובר...
אבל הקץ לא הקיץ עדיין.

סיור גרמני ברחובות הגטו הבוער הגטו בוער - מאי 43 יהודי קופץ מבית בוער - אפריל-מאי 43

כניעה לאחר כשלון המרד

        



הקרב מנקודת מבטם של הגרמנים

הגרמנים ראו בלחימה על הגטו קרב לכל דבר. גנרל שטרופ הפעיל בקרב זה כוחות צבא שמנו למעלה מאלפים איש, תותחים וטנקים, ודיווח במדייק על התפתחותו, על הישגיו ועל נפגעיו. הימלר דרש להחריב את הגטו עד היסוד, כי אין זכות קיום לורשה. צוות צלמים גרמנים צילם את הקרב על הגטו, והניצולים מדווחים על צוותי צילום שתיעדו את הקרב.
את סיום הקרב על הגטו ביצע שטרופ בפיצוץ שמבחינתו סימל את נצחונו: הוא ציווה לפוצץ את בית הכנסת הגדול של ורשה, למרות שהיה כבר מחוץ לגבולות הגטו.

שתי לוחמות שנתפסו לאחר המרד כניעה לגרמנים לאחר כשלון המרד

סיכום קצר על הדוחות שדווח גנרל שטרופ על מלחמתו ביושבי הגטו, נותן גדעון האוזנר:

דיווחי הגרמנים על המרד, גדעון האוזנר
מתוך: גדעון האוזנר, השואה בראי המשפט, עמוד 289-290
מלחמת הגטו קרויה בפיו של סטרופ "Grossaktion" (המבצע הגדול). סטרופ מסביר לממונים עליו, חסרי הסבלנות, שהקרב מתמשך בגלל "העקשנות של הבנדיטים היהודים, המגלים כושר התנגדות גבוה... במקרים רבים פרצנו למחבואים שמהם לא יצאו אנשים מראשית הקרבות... במקרים רבים לא היה להם אפילו הכוח לצאת מהמחבוא. הם נלחמים עד הכדור האחרון... אחדים מופיעים ברחובות במדים גרמניים... אנו פועלים במלוא כוחותינו ויכולתנו, יומם ולילה".

הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל) הבריח דרך צינורות הביוב הודעה למחתרת הפולנית:

"לקול רעם התותחים שהצבא הגרמני מפגיז בהם את בתינו ומפיל את אמהותינו, ילדינו ונשינו, לקול שריקת הכדורים שלקחנו שלל מאנשי ס"ס וז'נדרמנים מוגי-לב, כשאנו עטופים עשן השריפות, ומוצפים נחלי דם בגטו ורשה, אנו שולחים לכם ברכת אחים נאמנה. המערכה מתחוללת על חירותנו ועל חירותכם, על כבודנו ועל כבודכם. תחי החירות"!

גנרל יורגן סטרופ התפעל מאומץ-לבה של הלוחמת היהודיה "החלוצה":
"אני חושב שהן לא היו אנושיות. שקטות, כמו נערות בקרקס. לעתים קרובות ירו מאקדחים בשתי ידים. נחושות בקרב עד הסוף. מסוכנות במגע מקרוב. נערה-חלוצה נראית כבת-יענה. לגמרי אדישה. לפתע, כשמתקרבים אליה צעדים מספר, היא שולפת רימון מקפלי השמלה, הולמת באנשי ס"ס, מקללת אותם עד דור עשירי - ממש סמרו השערות. היו לנו אבדות רבות בפגישות כאלה והוריתי שלא לקחת אותן עוד בשבי, לא להתקרב אליהן ולהפילן מרחוק במכונת-ירייה".
סטרופ הגיע למסקנה, כי שריפת הגטו כולו היא הדרך היחידה. בדיווחיו הבטיח לשבור בקרוב את ההתנגדות. "אנו מתקרבים כעת ללב ההתנגדות", דיווח ב- 27 באפריל. וארבעה ימים לאחר-מכן:
"מנהיגי כנופיות רבים ושודדים מובהקים נלכדו היום... איש אינו עוזב מחבואו, אפילו לאחר גילויו, אלא בכוח".
יהודים רבים שהתחבאו מחוץ לגטו החלו חוזרים פנימה ומצטרפים ללחימה. הקרב נמשך. הגרמנים העריכו שחיסול הגטו יסתיים בשלושה ימים. המחתרת הפולנית "העניקה" ליהודים שבועיים של לחימה לכל היותר, כזמן שהחזיקה פולין כולה מעמד במאבק נגד הפולש הגרמני. אך הגטו החזיק מעמד, ונכנס לשבוע השלישי של הלחימה.
השלטונות העליונים של גרמניה הודאגו. ב- 1 במאי רשם גבלס, שר התעמולה הגרמני, ביומנו:
"קרבות כבדים ביותר בוורשה בין המשטרה וחלק מהצבא שלנו, לבין היהודים המורדים".
ב- 4 במאי ביקש שטרופ תגבורת. שלושה ימים אחר-כך דיווח, כי איתר את הבונקר של המפקדה ובקרוב יסתער עליו. ב- 8 במאי 1943 נפרץ בונקר זה ברחוב מילה 18.
הלוחמים שם, 120 במספר, סירבו לתביעת הכניעה. הגרמנים הזרימו פנימה גז. הלוחמים הצטופפו בכניסה לבונקר ודרכו נשקם בצפייה לגרמנים. הם לא באו והוזרם עוד גז. "כשיבואו נתאבד ולא נפול חיים בידי הגרמנים", הציע אריה וילנר.
באה סדרת התאבדויות מבעיתה. לעתים לא פעל אקדח ומחזיקו הנדהם ביקש מחברו לירות בו. בעוד כל זה מתחולל גילה מישהו שאחת היציאות מהבונקר פנויה עדיין. קומץ לוחמים פנה לשם. כל האחרים, למעלה ממאה איש, נפלו, בהם מרדכי אנילביץ הגיבור, יפה-התואר ואציל הנפש.
הקרב נמשך. ב- 13 במאי דיווח סטרופ על קרבות אש כבדים.
"היהודים והפושעים המעטים שעדיין שוהים בגטו, מסתתרים זה יומיים במחבואים המצויים עוד בחרבות, כדי לשוב בשעות הלילה אל הבונקרים המוכרים להם, לאכול שם ולהצטייד במזון ליום המחרת. באחרונה אי-אפשר להשיג מפי היהודים השבויים ידיעה על בונקרים המוכרים להם".
ב- 16 במאי דיווח, כי סיים את המבצע הגדול בפיצוץ בית-הכנסת הגדול שברחוב טלומצקה, וב- 16 במאי, לאחר לחימה של כחודש ימים, הודיע:
"אין עוד רובע יהודי בוורשה. המבצע הגדול נסתיים".
אך עדיין לא תם הקרב בין החרבות. עוד ב- 22 במאי רשם גבלס:
"קרב גטו ורשה נמשך. היהודים עדיין מתנגדים".
בדיווח הסופי, מן ה- 24 במאי, הודיע סטרופ על תפישת 65,065 יהודים, השמדת 13,292 מהם והריסת 631 בונקרים. הנותרים בחיים הועברו להשמדה בטרבלינקה.
רק ביוני השתרר שקט, הגטו נדם.

תאור מחתרת חסידית, ששרדה עם תום הקרבות במסמך הבא:
מחתרת חסידית ברחובות פולין / משה פאגר

קטעים מן הדו"ח ששלח שטרופ למפקדיו על הקרב במסמך הבא:
גנרל שטרופ / דו"ח על חיסול הגיטו

מרדכי אנילביץ וחברתו על רקע הגטו
שער הדו"ח של גנרל סטרופ בית הכנסת הגדול לאחר שהופצץ

יהודים מובלים לטרבלינקה לאחר המרד

        

את הדו"ח המלא של שטרופ ניתן לקרוא בעברית בספר שיצא על ידי יד-ושם (ראה במדור הביבליוגרפי). הספר כולל גם את חקירתו של שטרופ לפני שניתלה כפושע מלחמה. אפשר לראות את הדו"ח המלא בגרמנית ובאנגלית, וכן את כל התמונות שהיו בדו"ח, באתר האינטרנט הבא:
http://www.holocaust-history.org/works/stroop-report/htm/intro001.htm

הימלר מצווה להרוס את גטו ורשה
מתוך: השואה בתיעוד עמוד 232

הרייכספיהרר ס"ס Tgb. 38/33/43 g.
מפקדת שדה 16 בפברואר 1943
סודי!

אל המפקד העליון של ס"ס והמשטרה Hoherer SS - und Polizeifuhrer מזרח ס"ס אוברגרופנפיהרר קריגר Kruger, קרקוב.
מטעמי בטחון אני מצווה להרוס את גטו ורשה לאחר העברת מחנה הריכוז. עם זאת, כל חלקי הבניינים וחומרים מכל הסוגים הניתנים לשימוש יש לנצל מקודם.
הריסת הגטו והעברת מחנה הריכוז הם הכרחיים, כי אחרת לא נצליח להביא את ורשה למצב של רגיעה, וכל עוד הגטו נשאר על כנו, לא תהיה כל אפשרות לעקור את הפשע.
יש להביא לפניי תוכנית כוללת להריסת הגטו. בכל מקרה עלינו להשיג, ששטח המגורים, הקיים עד כה עבור 500,000 תת אדם (Untertmenschen) שמעולם לא היה מתאים לגרמנים, ייעלם מעל פני השטח, והעיר ורשה בת המיליון, אשר מאז ומתמיד היוותה מוקד מסוכן לתסיסה ולמרד, תוקטן.

חתום ה' הימלר

למרות דיווחי הגרמנים, המשיכו יהודים להתחבא בגטו חודשים ארוכים. חלק ברח לאזור האריי של ורשה, והמשיך להסתתר שם, אף ללחום נגד הגרמנים.


אנדרטת זיכרון למרד גטו ורשה