|
יהדות ודמוקרטיה
היחס בין יהדות ודמוקרטיה על פי מקורות היהדות |
|---|
נ ס פ ח י ם
דעת תורה בענינים שאינם הלכתיים מובהקים
הרב יהודה לוי עמיחי
תחומים י"א (תש"ן) 24-30
|
ראשי פרקים א. חלותה של מצות "לא תסור" בימינו ב. סמכותו של רב בענינים שאינם נוגעים לשמירת הדת 1. החולק על רבו 2. לסנהדרין תפקיד כפול: הלכתי וציבורי 3. עמדות חכמי התורה בפוליטיקה אינן מחייבות ג. התפתחות המושג "דעת תורה" ד. "חכם העיר" ה. סייעתא דשמיא ו. כוחם ותפקידם של רבנים אינם בצד הגשמי תמצית: המאמר עוסק בהשתלשלות וברלוונטיות של האיסור "לא תסורו" בימינו אנו, כשנידונה השאלה אם הרבנות הראשית שווה לבית דין הגדול, ובאילו תנאים . אינדקס: בית דין, הלכה, שאלת רב, |
א. חלותה של מצות "לא תסור" בימינו
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא).מדברי הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע קעד, מצות ל"ת שיב, הל' ממרים א,א), הרמב"ן (בפירושו לתורה שם), ר' יהודה הלוי (כוזרי ג, מא) והר"ן (דרוש יב) מבואר שמצות "לא תסור" אינה אלא כלפי ביה"ד הגדול שבירושלים, וכדברי הכתוב (דברים יז, ח), כשיפלא מאתנו דבר משפט,
"וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".שיטה מחודשת אנו מוצאים בדברי החינוך (תצ"ו):
"שנמענו מלחלוק על בעל הקבלה... ובכל דור ודור ג"כ שנשמע אל החכמים הנמצאים, שקבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מיליהם ופליאות דעותיהם. ועם הסכמה זו נכוון אל דרך האמת ובידיעת התורה".נראה מדבריו, שמצות לא תסור חלה גם בזה"ז, ובכל דור עלינו לשמוע בקול החכמים.
בעל ס' החינוך משלים דבריו במצות העשה (תצ"ה):
"ונוהגת מצוה זו (לשמוע בקול ב"ד) בזמן שב"ד בירושלים בזכרים ונקבות, שהכל מצווין לעשות כל אשר יורו. ובכלל המצוה גם כן לעשות בכל זמן וזמן במצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו, וכמו שדרשו ז"ל: "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם - יפתח בדורו כשמואל בדורו". כלומר שמצוה עליו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. ועובר על זה, ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו בחכמת התורה ככל אשר יורו, מבטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שזהו עמוד החזק שהתקוה נשענת בו. ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת".ובאמת כך הם גם דבריו של הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה:
"וכן יתבאר מהם (גמרא ומדרשים) המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו ב"ד של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם, שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".והלא בימי התלמוד כבר לא היתה סנהדרין הגדולה בירושלים, ואעפ"כ גם לפי הרמב"ם חלה מצות לא תסור.
אלא שאין הדברים סותרים מה שכתבנו בראשית דברינו, שלדעת הרמב"ם ועוד ראשונים מצות "לא תסור" חלה רק כלפי ביה"ד שמקום מושבו בירושלים, כיון שהרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה כתב: "הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל" - א"כ תוקף המנהגות והתקנות של התלמוד הוא בגלל שכל ישראל קבלו עליהם, וכל דבר שכל ישראל קבלו עליהם, אפילו בלא ב"ד הגדול, יש עליו איסור "לא תסור". כבר קבע הר"ן (בדרוש יב הנ"ל), שההסכמה לקבלת הגמ' היא מדין "אחרי רבים להטות", מכיון שכל החכמים באותו הדור היו מכונסים במקום אחד. "לא תסור" משמש אפוא רק כאסמכתא לעניני גזירות ותקנות, אבל עיקר תוקף קבלת פסקי התלמוד הוא מדין "אחרי דברים להטות".
יסוד הדבר, הוא לפי מש"כ הרמב"ם בהל' סנהדרין ד,יא, שאם כלל ישראל יתאחדו, יכולים להקים להם סנהדרין גם בימינו שאין סמוכין. ממילא יש להחשיב כל דבר שקבלו עליהם כלל ישראל כקבלת סנהדרין הגדולה.
לפי"ז גם בדעת החינוך עלינו להסביר, שחובת השמיעה היא כאשר הדור כולו קיבל עליו חכם גדול, וכפי שקבלו ישראל את שמואל מכח נבואתו, ויפתח - באו אליו זקני גלעד "וישם העם אותו עליהם לראש ולקצין" (שופטים י"א,י"א). על כן - בשל קבלת כלל ישראל - "יפתח בדורו כשמואל בדורו". זוהי כוונת בעל החינוך בכתבו "החכם הגדול אשר יהא בינינו" - היינו, שכל ישראל קיבלוהו עליהם. קבלה זו יכולה להיות ע"י שיתפשטו גזרותיו ותקנותיו בכל ישראל, כתקנותיהם של חכמי הגמרא, ואז - ורק אז - חלה כלפיו מצות "לא תסור" כשם שהיא חלה כלפי ביה"ד הגדול שבירושלים.
תימוכין לדברים יש בדברי הרמב"ם במורה-נבוכים (ג, מ"א):
"והרשה עם זאת לחכמי כל דור, כלומר בית דין הגדול, לעשות סייג לקיום הדינים התורתיים... ויקבעו לדורות אותם הסייגים... ואילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם ברבוי המחלוקות והתפצלות שיטות. לפי כך הזהיר יתעלה, שלא יגשו לזה שאר החכמים, זולת בית דין הגדול בלבד".החכם שצריך לסור למשמעתו צריך אפוא להיות כמו בית הדין הגדול, מקובל על כל ישראל (עי' שדי-חמד פאת-השדה כלל א אות מ"ח).
בזמן הרמב"ם עדיין פעלו "חכמים גדולים מומחין לרבים" ו"תלמידים שאינן כמותן", שאפשר היה לכפות לווה לירד ולדון עימו לפניהם (הל' סנהדרין ו,ט). אבל בימינו כבר כתב מהרי"ק סי' צ, שלאחר ירידת הדורות אין בית ועד שאפשר לכוף לדון לפניו. וכתב מהרש"ל ים של שלמה, ב"ק פ"י ס"י):
"אלא שקשה בזמנינו למצוא ב"ד הגדול שהוא יחיד ומומחה בדורו, כי בעו"ה הגיאות והקנאה שלא לשם שמים נתרבה, וכל אחד בונה במה לעצמו, ואין אחד מכיר את מקומו לומר אפילו על רבו מובהק שהוא ב"ד הגדול. ק"ו אחד על חברו או על חכם שהוא במדינה אחרת".אמנם הר"י קארו (אבקת-רוכל סי' י"ז) קרא לבית דינו בית הדין הגדול, אבל הוסיף "שהמנום כל הקהלות עליהם". אך כל עוד לא קיבל בי"ד מינוי מכל קהילות ישראל אינו נחשב לב"ד הגדול.
בימינו יש לדון במעמד ההלכתי של הרבנות הראשית, האם קבלת כלל ישראל את הרבנות הופכתו לב"ד הגדול, לענין תוקף תקנותיה וגזרותיה, ולענין לא תסור. יתכן שלצורך הגדרת ביה"ד הגדול די בקבלת האומה הישראלית היושבת בארץ, ואין צורך לצרף אליה את אחינו בני ישראל היושבים בחו"ל.
ב. סמכותו של רב בענינים שאינם נוגעים לשמירת הדת
1. החולק על רבו
הלכה פסוקה היא שאדם חייב בכבוד רבותיו וביראתם (שו"ע יו"ד רמ"ב, א) עד שהגמ' (סנהדרין ק"י,א) אומרת:
"כל החולק עם רבו, כחולק עם השכינה.רש"י ביאר את המושגים: חולק - חולק על ישיבתו (משמע, על שררתו של רבו, כקורח ועדתו); מריבה - תגר וקטטה לפטפט כנגדו בדברים; מתרעם - אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדה אכזרית; מהרהר - מספר עליו דברים.
כל העושה מריבה עם רבו, כעושה מריבה עם השכינה.
כל המתרעם על רבו, כאילו מתרעם על השכינה.
כל המהרהר אחר רבו, כאילו מהרהר אחר השכינה".
אולם כל זאת רק לגבי המכפיש את שמו של רבו, או נוטל את שררת הרב לעצמו. אבל כשאין בכך מחלוקת על שררה של רבו, איננו נחשב כחולק עם השכינה וכבר פסק תרומת-הדשן (סי' רל"ח; הובא ע"י הרמ"א יו"ד רמ"ב,ג) שמותר לחלוק על רבו בספק או בהוראה כשיש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו, כפי שרבי ורשב"ג נחלקו על רבותיהם, רבא חלק על רבה רבו (ועי' תוס' ב"מ ד,ב ד"ה אין). א"כ אין איסור לחלוק על רבו, אלא אם כן פוגע בשררת הרבנות.
2. לסנהדרין תפקיד כפול: הלכתי וציבורי
"כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו רבני ישראל אצלו (אצל דוד המלך). אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה... אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלים באורים ותומים".אכן רש"י פירש שההימלכות בסנהדרין היא כדי ליטול רשות מהם. אולם במס' ברכות (ג,ב) פירש רש"י, שכשנמלכין בסנהדרין "נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם". א"כ נראה שנטילת רשות מהסנהדרין לא היתה מצד החובה לקבל את עצתם, אלא כדי שיתפללו הסנהדרין על יוצאי המלחמה. מהרש"א (חידושי אגדות, סנהדרין שם) כתב גם הוא, שלא היתה חובה להתייעץ עם הסנהדרין על עצם היציאה למלחמה, אלא -
"אחר שנטלו עצה, שהיא הנהגת המדינה במלחמה, מאחיתופל; ועוד נטלו עצה מסנהדרין, איך יתנהגו במלחמה ע"פ התורה בכמה דברים במלחמה".הרי שתפקיד הסנהדרין לגבי המלחמה היה אך ורק לצורך תפילה (רש"י) או לעניני הלכה המיוחדים ליוצאי צבא, אך לא בעניני דעלמא של המלחמה.
אמנם לא יצאנו ידי חובת הסבר דעתו של רש"י, שהרי במס' סנהדרין כתב שנמלכין בסנהדרין, כדי ליטול מהם רשות, ותו לא. גם הרמב"ם (הל' מלכים ה,א-ב) כתב, שהמלך אינו מוציא את העם למלחמת הרשות "אלא על פי בי"ד של שבעים ואחד". נראה על כן שהצורך בנטילת הרשות היא כדי שיוכל המלך לכוף את העם לצאת למלחמת הרשות (עי' מאירי שכתב: "ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא ע"פ ב"ד וכו'"). יש למלך כוח כפיה במלחמת מצוה, אולם למלחמת רשות יכול הוא לצאת רק מדעת העם. בסנהדרין הגדולה היו נציגים של כל שבט ושבט מישראל, וכפי שעשה משה רבנו, שלקח לו ששה זקנים מכל שבט, כשמטרתו היא "ונשאו אתך במשא העם, ואל תשא אתה לבדך" (במדבר י"א,י"ז).
לסנהדרין היו אפוא שתי מעלות: אחת מהצד התורני-המשפטי; ואחת מצד היותם הנושאים בעול העם, נציגיו ונבחריו. כשבא להימלך בסנהדרין עשו זאת מצד שתי מעלות אלו. נטילת הרשות (אותה הדגיש רש"י במס' סנהדרין) היתה מצד היותם נציגי העם, והמלך אינו יכול להוציא למלחמת הרשות ללא רשות העם. מעלתם הרוחנית באה לידי ביטוי בהימלכות זו, שנעשתה כדי שיתפללו על יוצאי המלחמה (כדברי רש"י בברכות). נטילת הרשות מצד היותם נציגי העם בודאי מעכבת, ועל כן הזכירה גם הרמב"ם להלכה שם. אולם ההיזדקקות לסנהדרין כדי שיתפללו אינה מעכבת, וכשם שהשאלה באורים-ותומים אינה מעכבת, שהרי הרמב"ם לא הזכיר את הצורך בשאלה זו במלחמת הרשות. משום כך לא הזכיר הרמב"ם את טעם התפילה, שהרי לא הזכיר אלא את הדברים המעכבים.
לתפקיד הכפול של הסנהדרין היה ביטוי גם בכפל התפקידים של אב בית דין ונשיא. בתחילה היה אדם אחד נושא בשני התפקידים, אך מימי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן נתפרדה החבילה לשני מנהיגים: הנשיא נשא בעול התפקיד הייצוגי של הסנהדרין; ואילו אב ביה"ד היה בעל התפקיד הרוחני-ההלכתי. אמנם לשניהם היו סמכויות בכל תחומי הפעילות של הסנהדרין, אבל עיקר עיסוקו של כל אחד מהם היה בתחום התפקיד המוגדר של הסנהדרין.
3. עמדות חכמי התורה בפוליטיקה אינן מחייבות
מחלוקת דומה אנו מוצאים במס' שבת ל"ג,ב בין ר' שמעון בר יוחאי, ר' יהודה ור' יוסי. כהתפלגות החכמים כן היתה מן הסתם ההתפלגות בעם בשאלה זו, ולא היה מקום להכרעה על פי כללי ההלכה הידועים, כיון שכללים אלו יפים למחלוקת בהלכה, ולא במהלכים כלליים.
נכון שיש אפשרות להכריע על פי מאורעות היסטוריים רבים שעברו עלינו, ואשר עליהם ניתנו כבר הדרכות בדברי חז"ל. אולם בדרך כלל הדרכה כזו ניתנת בתחומים הרחבים של ההנהגה הציבורית וביסודי הדברים, ואפשר לעמוד עליה רק מתוך גדלות עצומה בכל שטחי התורה, בנגלה ובנסתר. אבל בנושאים פרטיים, לגבי מקרים מאד מסוימים וספציפיים, נשארת ההנהגה בידי הציבור בכללותו ובידי באי כוחו ומנהיגיו.
ג. התפתחות המושג "דעת תורה"
הנצי"ב, בהקדמתו להעמק-דבר לחומש שמות משתמש במושג "דעת תורה" במובן של דעת העם שקיבל את התורה מסיני. אצלו אפוא "דעת תורה" היא דווקא דעת המון העם.
רק בדורנו ניתן למושג "דעת תורה" מובנו הנוכחי. אולם גדולי ישראל שהשתמשו במושג זה סייגוהו כל כך, עד שקשה יהיה למצוא בזמננו אדם בעל דעת תורה. מרן החפץ-חיים (על התורה עמ' ל) כתב: מי שדעתו דעת תורה יכול לפתור כל בעיות העולם בכל ובפרט. אלא שתנאי התנה:
"שדעת תורה תהיה צלולה, בלי איזו פנייה או נטייה כל שהיא. ואם יש לך אדם שדעת תורה לו, אלא שמעורבת אפילו מעט עם דעות אחרות מן השוק או מן העיתונות, הרי דעת תורה עכורה היא, מעורבת עם פסולת, ואין ביכולתה לרדת לסוף הענין".
ד. "חכם העיר"
אמנם צריך תלמיד חכם להתערב בעניני הציבור, וכדברי המאירי (ברכות ז,ב):
"תלמיד חכם שבידו למחות, ראוי שירגיש וישגיח בעניני העיר. ואם ראה רשע בתוקפו, שהוא פורץ גדר המצוות וופרק עולן מעליו, ראוי לו להתגרות בו, ואל יחוש לנזק או להפסד".אך מיד בהמשך הוא מגביל ואומר:
"ומכל מקום כל שהוא מחמת תביעות ודברים שלא מן הדת, יתרחק ממנו כמה שיוכל, ואל יתגרה בו כלל, שלפעמים הצלחה גוברת ברשעים, עד שפרגוד הצדיק ננעל מפניהם".למדנו מדברי המאירי, שעיקר המחאה היא ב"פורץ גדר המצוות ופורק עולן מעליו" אבל לא מעבר לנושאים אלו.
ה. סעייתא דשמיא
""לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון" - בעת שיצטרך לדבר לפני מלך ולפני שר, אין לו רק לערוך לבבו לה', ומה' מענה לשונו. וכל אשר ישים ד' בפיו, אותו ידבר".
וכן ביאר על הפסוק "גול אל ה' מעשיך, ויכונו מחשבותיך" (שם,ג) -
"וכיון שכל דרכי איש ישר בעיניו, לכן אין לסמוך כלל על שכלך האנושי. אך תראה שיהיו מעשיך לפי רצונו של ה', ויכוונו מחשבותיך שיהיו ג"כ לפי רצונו".בתשובת חת"ס (או"ח סי' ר"ח) כתב:
"כי מה שכתב הראב"ד 'כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו', אין רצונו לומר רוה"ק כמו שהיה לדוד המלך - אבל היינו רוח הקודש על עוסקי תורה לשמה, אשר זוכים לכוון האמת, אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תשועה כזו, מכל מקום הקב"ה נותן חכמה לחכמים".החת"ס ביאר שם, שיש בזה מעט מנבואה הניתנת לחכמי התורה. אולם נראה, שאין בזה קביעת הלכה לציבור, שהרי לא בשמים היא, ולא בנביאים הדבר תלוי אלא בדעת בני אדם (ע"ע משפט-כהן סי' צ"ו אות ז).
ו. כוחם ותפקידם של רבנים אינם בצד הגשמי
"אהובי, אחי ורעי, מאהבה מסותרת תוכחת מגולה. לכו נא ונוכחה! זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור - ההיתה כזאת מימות עולם?! ואיה אפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה בגשמיות, כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים, אשר כל רז לא אנס להו, ונהירין להון שבילין דרקיע. כי אם לנביאים ממש, אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה, אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו. כי באמת כל עניני אדם, לבד מדבר תורה ויראת שמים, אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם, כמאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ושבעה דברים מכוסים"...בעל התניא קבע אפוא, שאין לבקש בדברים גשמיים עצה ותושיה מחכמים, אלא בדברי תורה, בבואנו להיכנס לעוביה של קורת הפוליטיקה, אנו מוצאים את אגרתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל (אגרות הראיה, ב' תש"ז):
"ומה שכתב בישעיה "יועץ וחכם חרשים", וכן משארז"ל "ונהנין ממנו עצה ותושיה", היינו בדברי תורה הנקראת תושיה, כמארז"ל "יועץ - זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים וכו', שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה..."
"כשאני בעצמי, מוצא אני את עבודת הרבנים לא בתוכן המעשה של בנין האומה החומרי, כי אם בהשפעתם לחדד את הדעות, המביאות לאימוץ וסידור אורגני לאומי, לחזק את ההכרה הלאומית ולאמץ ידים רפות של פועלים מוכשרים לעבודה זו. לעדן את המחשבות ולחדדן. ולהרבות בהן אמונה אמיצה ועמוקה משפעת הגיוני קודש העצורים בנשמתם, ולהעלות בזה את התחיה הלאומית כולה למרומי הקודש שמשם לוקחה. אבל העבודה בפועל, השיח והשיג עם רבי מלוכה ואדירי הפוליטיקה, אם מזדמן הדבר שימצאו לנו רבנים, שגם להם יד ושם בעבודות כאלו, אינם כמובן גרועים משאר בני אדם בתור יהודים נאמנים לעמם. אבל לא מטעם התפקיד של הרבנות."תפקידם של הרבנים הוא להעלות את העם ולעוררו למחשבות גבוהות, אבל בודאי לא בדברים מעשיים פרטיים, כיצד להתנהג במצבים פוליטיים, שהם בני חלוף, דבר שאין לו מאומה עם התורה, שהיא חיי נצח. רק בדברי הדת היסודיים על הרבנים להלחם בכל מאודם ובכל כוחם, עד ישב בן דוד על כסא מלכותו וינהיג את העולם באור מלכות ה' באמת.
