השבת בספרות תקופת בית שני

ברוך קנאל

מחניים פ"ה, תשכ"ד


תוכן המאמר:
בעיית המלחמה בשבת בספרות תקופת הבית השני
שבת והלכות שבת בספרים החיצוניים
השבת והלכותיה בספר ברית דמשק
השבת בכתבי יוסף בן מתתיהו
שמירת השבת באגרת בר כוכבא

תקציר: הקפדה על שמירת השבת היותה את אחד היסודות העיקריים של חיי ישראל בתקופת הבית השני. בספר נחמיה כורתים כריתת אמנה מחודשת לשמירת השבת. בספרים החיצוניים ובספרות חז"ל אנו מוצאים חוקים המחמירים על שמירת קדושת השבת ודיונים הלכתיים בדבר שאלת המלחמה בשבת המותרת היא, אם אסורה.

מילות מפתח:
מלחמה, שמירת שבת, חילול שבת, איסור מלאכה.


הקפדה על שמירת השבת היותה את אחד היסודות העיקריים של חיי ישראל בתקופת הבית השני.
כבר יחזקאל הנביא אשר ניבא בגולת בבל מדגיש את חשיבות שמירת השבת
"ויהי בשנה השביעית... באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני. ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן אדם דבר אל זקני ישראל ואמרת אליהם... ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואיוודע להם בארץ מצרים... ואוציאם מארץ מצרים ואביאם אל המדבר, ואתן להם את חוקותיי, וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם במדבר בחוקותיי לא הלכו, ואת משפטי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואת שבתותי חללו מאוד, ואומר לשפוך חמותי עליהם במדבר לכלותם... ותחם עיני עליהם משחתם, ולא עשיתי אותם כלה במדבר... ואומר אל בניהם במדבר : בחוקי אבותיכם אל תלכו, ואת משפטיהם אל תשמורו, ובגילוליהם אל תיטמאו. אני ה' אלוקיכם, בחוקותיי לכו, ואת משפטי שמרו ועשו אותם. ואת שבתותי קדשו, והיו לאות ביני וביניכם לדעת, כי אני ה' אלקיכם". (יחזקאל, פרק כ').

בעיית שמירת השבת עמדה בכל חומרתה בפני שבי הגולה. נחמיה הפחה פעל גם פה ביד ברזל, ללא ויתורים, כי הוא ידע, שמחילול השבת - כמו מנישואיי התערובת - נשקפת סכנת התבוללות וטמיעה לישוב המתחדש.

באמנה, אשר נחמיה הפחה היה ראשון החותמים עליה, ועמו
"על החתום שרינו, לווינו, כוהנינו" (נחמיה, י', א)
מתחייבים הם:
"באים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלוקים... ולשמור ולעשות את כל מצוות ה' אדונינו ומשפטיו וחוקיו. (ל"א) ואשר לא ניתן בנותינו לעמי הארץ, ואת בנותיהם לא ניקח לבנינו. ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכר לא ניקח מהם בשבת, וביום קודש..."

בפרק האחרון של ספרו מוסיף נחמיה
"בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת, ומביאים הערמות, ועומסים על החמורים, ואף יין ענבים ותאנים וכל משא, ומביאים ירושלים ביום השבת, ואעיד ביום מכרם ציד. והצורים ישבו בה, מביאים דג וכל מכר, ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלים. ואריבה את חורי יהודה ואומרה להם, מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת. הלא כה עשו אבותיכם, ויבוא אלוקינו עלינו את כל הרעה הזאת, ועל העיר הזאת, ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת!
ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת, ואומרה ויסגרו הדלתות, ואומרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת. ומנערי העמדתי על השערים - לא יבוא משא ביום השבת. וילינו הרוכלים ומוכרי כל ממכר מחוץ לירושלים פעם ושתים, ואעידה בהם ואומרה אליהם: מדוע אתם לנים נגד החומה ? אם תשנו, יד אשלח בכם. מן העת ההיא לא באו בשבת".

תקיפותו של נחמיה גרמה לכך, שמעתה והלאה הקפידו אבותינו על שמירת השבת.


בעיית המלחמה בשבת
בספרות תקופת הבית השני

אחת הבעיות הקשות שעמדו בפני יהדות בית שני הייתה שאלת המלחמה בשבת. לאחרונה פרסם מחקר חשוב בנושא זה משה דוד הר. מחקר זה הופיע ברבעון תרביץ, כרך ל' תשכ"א בעמ' 242- 256, ובע'341- 356. שם המאמר הוא: לבעיית הלכות מלחמה בשבת בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד.

לדעתו של הר יש למצוא את המפתח לבעיה בברייתא, בתוספתא עירובין ד, ז.
"מחנה היוצאת למלחמת הרשות - אין צרין על עיר של גויים פחות משלושה ימים קודם לשבת, ואם התחילו - אפילו בשבת אין מפסיקים. וכן היה שמאי הזקן דורש: עד רדתה - אפילו בשבת".
(אודות שינויי הנוסח והמסקנות הנובעות מכאן עיין הר, שם, ע' 249- 252).

וזו מסקנתו של הר (שם, ע' 253-252)
"דברי שמאי שבאו להתיר מלחמת התקפה, אינם תקנה בעלמא ואין לראות בהם יצירת הלכה לצורך השעה או קרבה לקנאים.,. נראה, שדברי שמאי לא באו אלא לקבוע הלכה אחת במקום המנהגים השונים, שבודאי רווחו בקרב העם בעניין זה, שהיו מקלים והיו מחמירים, ומסתבר, שהדברים נלמדו ממעשים שהיו. אפשר, שכבר בימי הכיבוש של אלכסנדר ינאי אירע, שצרו על ערי גויים ונאלצו להמשיך גם בשבת, (השווה אלון, מחקרים בתולדות ישראל א, 19-18, שקבע, שמשום טעם זה גרידא אין להוכיח התנגדות מצד חכמים לינאי ומלחמותיו). אלא שמעשה שהיה לחוד, והתנהגות 'העם לחוד, וראה שמאי לקבוע הלכה בדבר. והרי מצינו גם אחרי שמאי, שהיו נטיות להחמיר בעניין מלחמה בשבת. אך בארץ ישראל נהגו מאז להלחם בשבת,.. וכן אומר אף יוסף בן מתתיהו עצמו, שמימי "החלטת מתתיהו להתיר את המלחמה בשבת" נוהג בינינו דין זה, שאם יהא צורך מותר לנו להלחם אפילו בימי השבתות" (קדמוניות י"ב, ו,

לאור דברים אלה נביא חלק מן המקורות מימי בית שני, הדנים בענייני מלחמה בשבת.

דומני, שאפשר אולי להניח בעקבות מאמרו של הר כהנחה הצריכה עיון נוסף, שבארץ ישראל נלחמו היהודים בשבת - כי רק באופן זה יכלו להגן על חרות הארץ, וכי עקרון זה הודגש לראשונה על ידי מתתיהו החשמונאי. בלי מלחמה בשבת אין קיום לארץ יהודה ואף לא לבני ישראל השומרים את מצוות התורה. אולם יש להניח, שהעניין הזה היה בכ"ז שנוי במחלוקת במידה מסוימת אף בארץ ישראל.

כנגד זה היו בני הגולה מעונינים להשתמט מהשרות הצבאי בצבאות הגויים מטעמים רבים: מלחמות הגויים לא היו מלחמותיהם, ולמה להם למות למען הגויים, וכן היה קיים חשש רב של התבוללות בקרב הגויים, אם ישרתו צעירי ישראל יחד עם צעירי הנוכרים בצבא אחד. אז היו עלולים ללמוד מחוקי הגויים, ולהיכשל בע"ז, במאכלות אסורים ובחילול שבת. זו הייתה בעיה חמורה בארץ מצרים, שבה שימשו יהודים אנשי צבא מימים ימימה, עוד בתקופת שלטון פרס. וברור הוא, שלא יכלו לשמור שבת כהלכתה אם היו צריכים להלחם ממש כשאר חיילות התלמיים. נזכור נא, שבראשית ימי ינאי מוצאים אנו מצביאים יהודיים בראש הצבא התלמי!

הדגשת העובדה, שבימי גזרות אנטיוכוס לא נלחמו היהודים בשבת הייתה דרושה אפוא למחבר תחש"ב כדי לסייע בדעתו, שאין על היהודים לשרת בחיל המצרי האופרטיבי. לשם כך הוא מסתייע בעובדות, שבחלקן אין להן אח במציאות העולה לקראתנו מספר החשמונאים א' שעדותו בעניינים אלה נאמנה עלינו (ראה להלן), והוא אף אינו מזכיר את דברי מתתיה, האומר במפורש שיש להתגונן ביום השבת.

מסיבות אלה אנו מוצאים שחיילים יהודיים משרתים בישובים צבאיים משלהם - שם לא היה חשש לע"ז, ויכלו לקיים את חוקי התורה. כך, לדוגמא, נזכר שבימי מלחמותיו של יוליוס קיסר, שומרת מושבה צבאית יהודית "במחוז חוניו" על הדרך מפלוסיום לתוך מצרים ולפי הפצרתו של יהוחנן הורקנוס השני הכהן הגדול הסכימו להפר את נאמנותם ולעבור לצדו של יוליוס קיסר (קדמוניות י"ד, ח, א).

בספר חשמונאים א' מסופר, שאנטיוכוס אפיפנס מלך סוריה גזר גם על שמירת השבת
"ויכתוב המלך אל כל מלכרתו להיות כולם לעם אחד, וכי יעזוב כל איש את חוקותיו, ויקבלו כל העמים כדבר המלך, ורבים מישראל רצו בעבודתו, ויזבחו לאלילים, ויחללו את השבת. וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים זרים לארץ, ולמנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש, ולחלל שבתות וחגים" (חשמונאים א. א.).

ידוע הוא המקרה במשפחות שומרי המצוות, שברחו בעת גזרות אנטיוכוס והם נטבחו על ידי הסורים ביום השבת, כי לא הגנו על עצמם ביום הקדוש:
"אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם,
הם ובניהם ונשיהם ומקניהם, כי רבו הרעות עליהם.
ויוגד לאנשי המלך, ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דוד,
כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר.
וירדפו אחריהם רבים, וישיגום, ויחנו עליהם,
ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת.
ויאמרו להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך, וחיו;
ויאמרו: לא נצא ולא נעשה את דבר המלך לחלל את יום השבת;
וימהרו להלחם בהם, ולא ענו להם, ולא השליכו עליהם אבן,
ולא סתמו את המחבואים. באומרם: נמות כולנו בתומנו,
עדים הם השמים והארץ, כי בלא משפט תספונו.
ויערכו עליהם מלחמה בשבת,
וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם - כאלף נפש אדם.
וידע מתתיה ואוהביו, ויתאבלו עליהם עד מאד, ויאמרו איש אל רעהו:
אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו, ולא נילחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו,
עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ.
ויועצו ביום ההוא לאמר: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו,
ולא נמות כולנו, כאשר מתו אחינו במחבואים.
אז נאסף אליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל כל המתנדב לתורה.
וכל הבורחים מפני הרעות חברו אליהם ויהיו להם למשען, ויערכו חיל,
ויכו את הרשעים בקצפם, ואת הפושעים בחמתם,
והשרידים נסו אל הגויים להינצל", (חשמונאים א', ב' - לפי תרגום כהנא).

מתתיהו לקח אפוא על עצמו באותה שעת סכנה את הסמכות להורות הלכה בישראל - סמכות שהייתה מסורה לבית הדין שבירושלים, הידוע אח"כ סנהדרין, מחניים ע"ב). נמצאה האישיות אשר תנהיג בשם הסנהדרין (ראה מאמרי: מהכנסת הגדולה לסאת העם במלחמתו באנטיוכוס ובבני בריתו היהודים המתייוונים. יחד עם, זאת נראה בעיני, שכאן גם נבט זרע המחלוקת בין מתתיהו ובניו לבין החסידים. כידוע, פנו אח"כ החסידים נגד יהודה המכבי, והצטרפו למתנגדו הכהן הגדול אלקימוס, הוא יקים (חשמונאים א', ז, י"ב ואילך) - עובדה שאין להכחישה. את סיבת התנגדותם של החסידים לחשמונאים אפשר כנראה לראות על רקע המלחמה לשלטון: החשמונאים רצו לזכות בשלטון, ולכך התנגדו ראשי העם הקודמים.

מאז נהג הכלל, שחיילי יהודה נלחמים בשבת מלחמת מגן. ויש להניח, שבשעת ההכרח גם התקיפו בשבת.


ספר חשמונאים ב', שנכתב במקורו בשפה היוונית על יסוד ספר שחיבר היהודי יסון מקיריני, אשר במדינת לוב הצפון אפריקאית כיום, יודע לספר, שיהודה המכבי לא נלחם ביום השבת.

גם בספר זה מסופר על קידוש השם של הנמלטים למערות במדבר יהודה, אולם ללא התוספת הנזכרת בספר חשמונאים א', שמתתיה הורה הלכה להתגונן בשבת.
"ואחרים אשר נאספו בחיפזון במערות הקרובות לחוג את היום השביעי בסתר - הלשינו עליהם לפיליפוס. הם נשרפו באש, כי היססו להגן על עצמם מפני כבוד היום הקדוש".

מעניין הדבר, שהתיאור הזה רחוק גם מן המציאות ההיסטורית והגיאוגרפית של המאורע, המסופר ביתר דיוק בספר חשמונאים א', שהינו ספר היסטוריוגרפי שחובר בארץ בהשראת בית חשמונאי.

זוהי גם עמדתו של ספר חשמונאים ב' במקרים אחרים, כפי שיוצא מהפסוקים הבאים:
"ואחרי החג הנקרא חג השבועות פנו להלחם בגורגיס מצביא ארץ אדום (היינו, של שפלת החוף הדרומית וארץ אדום)... וגורגיס נמלט למרישא. ויהודה אסף את צבאו, וילך לעיר עדולם, כי בא היום השביעי, וישבתו שם, אחרי שהיטהרו כמנהג" (חש"ב, י"ב, ל"ז-ל"ח),
רק למחרת השבת באו לקחת את גויות החללים מידי גורגיס, על מנת להביאם לקבר ישראל.

כאשר מתאר ספר חשמונאים ב' את נצחונו של יהודה המכבי על ניקנור, מסופר שם, שהיהודים רדפו אחרי צבא ניקנור
"דרך רב, וישובו כי השעה דחקתם. כי ערב שבת היה ולא יכלו לרדוף אחריהם, וכאוספם את הנשק וכפושטם את השלל מעל האויבים, ויקבלו את השבת ויודו וישבחו לה' אשר הושיעם ביום ההוא, ויראם ראשית חסדו. אחר השבת חילקו מן השלל... (חשמונאים ב', ח', כ"ה-כ"ח).

וכשבא שוב ניקנור עם חילו להילחם ביהודה, בחר לו דרכי עורמה, והחליט ליפול על היהודים
"בכל הביטחון ביום המנוחה. וכאשר אמרו לו היהודים ההולכים אתו מאונס:
אל תכחידם בדרך כה אכזרי ופראי ותן כבוד ליום אשר כובד לפנים בקודש מאת הרואה-כל"

שאל, מדוע יש לחוג את השבת?
כאשר ענו לו, שכך פקד ה', השליט בשמים, אמר שהוא הנהו המושל בארץ,
ו"מצווה לאחוז בנשק ולעשות דבר המלך, ובכל זאת לא עלה בידו לגמור מזימתו הרעה". (שם, ט"ו, א-ה).
לכל הפרטים הללו אין הקבלה בספר חשמונאים א'.

אפשרי הדבר, שהדגשת אי הנכונות להלחם בשבת המודגשת בספר חשמונאים ב', ושהיא מנוגדת לתפיסתו של ספר חשמונאים א' הארצישראלי, נובעת מן המחלוקת בעניין זה בגולה. כפי שעוד נראה, דרשו בני הגולה שחרור מחובת הצבא, ואחד הנימוקים העיקריים שלהם היה, שאינם נלחמים בשבת. מסתבר, אפוא, שייחסו את הגישה הזאת גם לבני יהודה, אם כי בארץ יהודה לחמו ביום השבת.

העובדה, שלחמו בארץ יהודה ביום השבת מסתברת גם מן המאורע הבא המסופר בספר חשמונאים א', והדן בימיו של יהונתן, אחי יהודה המכבי:
"וישמע בקחידס (מפקד הצבא הסורי בארץ יהודה) וילך ביום השבת עד גדות הירדן בחיל רב. ויאמר יהונתן לאנשיו: נקומה ונלחמה על נפשותינו, כי אין היום כתמול שלשום, והנה המלחמה מפנינו ומאחורינו... ואין מקום לנטות".

יהונתן ואנשיו נלחמו בבקחידס, אף כי היה זה יום השבת, ואח"כ עברו את הירדן בשחייה.

רואים אנו אפוא, שמחבר ספר חשמונאים א' מדגיש את העובדה, שיהודה המכבי ואחיו נלחמו ביום השבת, כדי להשפיע על תושבי ארץ יהודה בכיוון זה, - כי יש להניח, שחלק מן הצבור התנגד למלחמה בשבת, ואחז בגישתו של מחבר חש"ב ואילו בספר חשמונאים ב' המטרה הפוכה: לעודד את יהודי מצרים, שרבים מהם היו חיילים וביניהם אף מפקדים גבוהים בצבא המצרי, שלא להלחם בשבת. כאילו הסתמכו בכך על התקדימים בימי מתתיהו ויהודה המכבי, הגיבורים המהוללים שנלחמו את מלחמת הקודש באנטיוכוס אפיפנס ובמתיוונים.

כאן מהראוי להזכיר את דבריו של הרומאי פרונטינוס, שנולד לערך בשנת 35 אחרי סה"נ, בספרו "תכסיסי מלחמה".
"אספינוס קיסר היה מתקיף את היהודים ביום השבת, זהו יום, אשר בו עוון הוא להם לעשות מלאכה כל שהיא, ובאופן זה ניצח אתם". (תכסיסי מלחמה ב, א, י"ז),

יש להניח, שכאן לפנינו מסורת נכונה, כיון שפרונטינוס היה בן זמנו של המרד הגדול ברומאים.

מסתבר, אפוא לדעתי, שלמרות עדותו המפורשת של יוסף בעניין זה, ועל אף ההלכה שהזכרנו, היו קיימים היסוסים בקרב חוגים רחבים, בסוף ימי הבית השני, אם להלחם בשבת או לא.



שבת והלכות שבת בספרים החיצוניים

ספר היובלים הנהו מעין מדרש על ספר בראשית (על ספר זה ראה עתה את מאמרו המעודכן "יובלים" של דוד פלוסר באנציקלופדיה המקראית). ספר זה נתחבר כנראה על ידי חוגים איסיים, ומסיבה זאת נגלו קטעים ממנו במערות אשר בהן נגלו כתבי כיתת ים המלח. כפי שהכיר זה מזמן פרופסור ח. אלבק, שונה היא הלכת ספר היובלים מן ההלכה הפרושית. (ראה בעברית במבואו למשנה). ספר זה נתחבר בתקופה החשמונאית.

נראה, מה נאמר בספר היובלים אודות יום השבת:
"ויכל את כל מלאכתו ביום השישי, וכל אשר בשמים ובארץ בימים ובתהומות, באור ובחושך ובכל. וייתן לנו ה' אות גדול, את יום השבת, למען נעשה מלאכה שישה ימים, ונשבות ביום השביעי מכל מלאכה, וכל מלאכי הפנים וכל מלאכי הקודש, שני המינים הגדולים האלה יאמרו לנו, כי נשבות עמו בשמים ובארץ.
ויאמר לנו: הנני מבדיל לי עם מכל העמים, ושבתו הם, ושמרו את השבת, וקידשתים לי לעם, וברכתים כאשר קידשתי את ימי השבת, ואקדשם לי, וכן אברכם, והיו לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים.
ואבחר בזרע יעקב מכל אשר ראיתי, ואכתבהו לי לבן בכור, ואקדשהו לי לעולם ועד, והודעתים את יום השבת, למען ישבתו בו מכל מלאכה. ויעש בו אות כזה, אשר בו ישבתו הם עמנו ביום השביעי לאכול ולשתות ולברך את בורא הכל, כאשר ברך את העם אשר בו בחר מכל העמים, ויקדשהו לו, וכאשר ישבתו אתנו יחדיו" (שם, ב', ט"ז-כ"א).
"עשרים ושנים ראשי עולם היו בין ימי אדם הראשון לימי יעקב (אבינו), ועשרים ושנים מיני מלאכה נעשו עד ליום השביעי, והוא ברוך וקדוש.,. (כ"ז) כל המחלל את היום הזה מות ימות, וכל אשר יעשה בו כל מלאכה מות ימות לעולם, למען ישמרו בני ישראל את היום הזה לדורותם, ולא ייכרתו מן הארץ, כי יום קדוש הוא ויום ברוך הוא".

והנה כמה מהלכות השבת אשר בספר היובלות:
(שם, כ"ט),.. "הגד ואמר לבני ישראל את משפט היום הזה, וישבתו בו, ואל יעזבוהו בשגגת לבם, ולא יעשו בו כל מלאכה, ולא יראה לעשות בו חפצם, ולא יכינו בו מכל אשר יאכל וישתה, ולשאוב מים, ולהביא ולהוציא בו כל אשר יינשא בשעריהם, אשר לא הכינוהו המה להם בששת ימי המלאכה בבתיהם. ולא יביאו ולא יוציאו מבית לבית ביום הזה, כי קדוש הוא ומבורך הוא מכל יום...
ויברכהו בורא הכל. ולא קודש כל עם ועמים לשבות בו, כי אם ישראל לבדו, לו לבדו נתנו לאכול ולשתות ולשבות בו על הארץ". (שם, ב', כ"ט-ל;
התרגום מועתק בדרך כלל מתוך תרגומו של משה גולדמאן בספרים החיצוניים בעריכת א. כהנא, אולם הסתייעתי בתרגומו ובאורו האנגלי של צ'רלס).

בסוף ספר היובלים הוא חוזר ומזכיר את הלכות השבת:
"ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת לה' אלוקיכם, לא תעשו בו כל מלאכה, אתם ובניכם ועבדיכם ושפחותיכם וכל בהמתכם, וגריכם אשר בתוככם. והאיש אשר יעשה בו כל מלאכה ישכב עם אשה (היינו. עם אשתו), ואשר יאמר כי בדעתו לעשות דבר מסוים בו, שיצא למסעו ביום זה כדי לקנות או למכור, והשואב בו מים אשר לא הכין לו ביום השישי, ואשר ישא כל משא להוציא מאהלו או מביתו - ימות.
לא תעשו ביום השבת כל מלאכה אשר לא הכינותם לכם ביום השישי, לאכול ולשתות ולנוח ולשבות מכל עבודה ביום הזה, ולברך את ה' אלוהיכם אשר נתן לכם יום שבתון ויום קדוש ויום מלוכה. קדוש היום הזה לכל ישראל, בימיכם, ובכל הימים,.. כי אם להקטיר קטורת, ולהביא קרבן זבה לפני ה' לימים ולשבתות. המלאכה הזאת לבדה תיעשה ביום השבת בבית מקדש ה' אלוקיכם, לכפר על ישראל, ובאה תמיד יום יום כאשר ציוויתיך.
וכל איש אשר יעשה בו מלאכה, ואשר ילך בדרך, ואשר יעבד את האדמה אם בביתו, ואם בכל מקום, ואשר יבעיר אש, ואשר ישא על בהמתו, והיורד באנייה בים, ואשר יכה ויהרוג כל איש, והשוחט בהמה ועוף, והצם והעושה מלחמה ביום השבת האיש אשר יעשה דבר מכל הדברים הללו ביום השבת - ומת, למען ישבתו בני ישראל במצוות שבתות הארץ, ככתוב על לוחות השמים אשר נתן בידי לכתוב לך, חוקי עת ועת, בחלוקת ימיה", (שם, נ ז-יג)

בזאת מסתיים ספר היובלים. רואים אנו אפוא, שהלכותיה של כת מחברי ספר היובלים הייתה חמורה מזו של חז"ל, ומעניין הדבר, שהם גם פסקו עונש מיתה לכל הנלחם בשבת - היינו, החזיקו בעניין איסור מלחמה בשבת בדעתם של חסידים ראשונים לפני תקנתו של מתתיהו החשמונאי.


לפע"ד נתחבר ספר היובלים בתוך כת האיסיים העיקרית, שממנה התפלגה אחר כך כת ים המלח (ראה מאמרי "הרקע ההיסטורי של המגילות הגנוזות" במחניים מ"ב, מר חשוון תשכ"ב). מכת ים המלח התפלגה אחר כך כת ברית דמשק, שנוצרה על ידי חלק מהכת שברחה לסוריה בימי ינאי יחד עם מתנגדים אחרים שלו, כפי שחשב כבר פרופ' א. צ'ריקובר ז"ל, (כאשר אמר לי בעל פה).

המשך המאמר