|
הטהרה היא תיקון הלב שלושה סוגים ב"שלא לשמה" העבודה האמיתית - צרופה |
|
[הטהרה היא תיקון הלב] ועניינו, שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאווה. וזה אפילו במעשים הגופנים והחומריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו שלא ייקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו, שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכוון אל ההנאה והתאווה כלל, אלא תהיה כוונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה. וכעניין שאמרו ברבי אליעזר (נדרים כ') שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה למי שכפאו שד, שלא היה נהנה כלל ולא היה עושה המעשה ההוא אלא מפני המצווה והעבודה. ועל דרך זה אמר שלמה (משלי ג'): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". ואמנם צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים, אשר מצד עצמם קרובים ליצר, לשיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא יתברך שמו, לשלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר, והוא עניין "שלא לשמה" המוזכר בדברי רז"ל פעמים רבות. [שלושה סוגים ב"שלא לשמה"] הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרוויח כבוד או ממון. וזהו שאמרו בו: "נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו" (ירושלמי ברכות פ"א). ועליו אמר הנביא: "ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו" (ישעיה ס"ד). ויש מין אחר שלא לשמה, שהוא העבודה על מנת לקבל פרס, ועליו אמרו (פסחים נ'): |
"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה,
שמתוך שלא לשמה בא לשמה". |
|
אך על כל פנים מי שלא הגיע עדיין מתוך שלא לשמה אל לשמה. הרי רחוק הוא משלמותו.
אמנם מה שצריך לאדם יותר עיון ומלאכה רבה הוא תערובת האיסור, דהיינו: שלפעמים האדם הולך ועושה מצווה לשמה ממש, שכך גזר אבינו שבשמים, אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזה פניה אחרת: או שישבחוהו בני האדם, או שיקבל שכר במעשהו. ולפעמים אפילו אם לא יהיה מתכוון ממש לשישבחוהו, בשמוח לבו על השבח, ירבה לדקדק יותר, כעין מעשה של בתו של רבי חנניה בן תרדיון (עבודה זרה י"ח) שהייתה פוסעת פסיעות יפות, וכיון ששמעה שאומרים כמה נאות פסיעות של ריבה זו, מיד דקדקה יותר. הרי התוספת הזה נולד מכוח השבח ששיבחוה, ואמנם אף על פי שאיסור כזה בטל במיעוטו, על כל פנים המעשה שתערובת כזה בתוכו טהור לגמרי איננו, כי הנה כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בשלוש עשרה נפה, שכבר טהור לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת האל השלמה והמובחרת אלא המובחר שבמעשים הטהור מכל מיני סיג. ואינני אומר שמה שהוא זולת זה יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל ברייה ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם. אמנם על העבודה התמימה אני מדבר, הראויה לכל אוהבי ה' באמת, שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי, שלא תהיה הפניה בה אלא לשם יתברך ולא לזולתו. וכל מה שיתרחק מן המדרגה הזאת, כפי הרבות ריחוקו כן ירבה החסרון בה. הוא מה שדוד המלך ע"ה אומר: (תהילים ע"ג): "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". ואמר כמו כן (שם קי"ט): "צרופה אמרתך מאוד ועבדך אהבה". [העבודה האמיתית - צרופה] והוא מה שאמר על התורה: (שם י"ב): "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים". ומי שהוא עובד ד' באמת, לא יסתפק בזה במועט, ולא יתרצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים, דהיינו, עבודה מעורבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי, ואז יקרא עושה מצווה כמאמרה שעליו אמרו חז"ל (שבת ס"ג): |
"כל העושה מצווה כמאמרה, אין מבשרין אותו בשורות רעות".
|
|
וכן אמרו ז"ל (נדרים ס"ב): |
"עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמן".
|
|
והוא מה שבוחרים אותם שהם עובדי ה' בלב שלם. כי מי שלא יתדבק עמו יתברך באהבה אמיתית, צרוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא גדול, כי יאמר מי יוכל לעמד בזה. ואנחנו בני חומר ילודי אישה, אי אפשר להגיע אל הזיקוק והצרוף הזה. אמנם אוהבי ה' וחפצי עבודתו, הנה שמח לבם להראות אמונת אהבתם לפניו יתברך ולהתעצם בצרופם וטהרתם, הוא מה שסיים דוד עצמו באומרו (תהילים קי"ט): "ועבדך אהבה". והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדרגתם, כי מי שיודע לטהר לבו יותר - הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו יתברך, הם המה הראשונים אשר בארץ, המה אשר גברו וניצחו בדבר הזה, האבות ושאר הרועים, אשר טהרו לבם לפניו. הוא מה שדוד מזהיר את שלמה בנו (דברי הימים א' כ"ח): "כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות הוא מבין". וכן אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ו): "רחמנא לבא בעי". כי אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעושי מצווה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוון בה לעבודה אמיתית. והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם. ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך, אין עבודת שאר האברים כלום, כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת ילכו. ומקרא כתוב בפרוש (משלי כ"ג): "תנה בני לבך לי". |
