שכח. שלא נקצור ספיחים בשנה השביעית - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא נקצור מה שתצמיח הארץ מעצמה בשנה השביעית. ולא מה שתצמיח בשנה זו ממה שנזרע בה בשנה הששית וזהו נקרא ספיח, שנאמר
(ויקרא כה ה) את ספיח קצירך לא תקצר. רוצה לומר, שלא נקצור אותו כדרך שאנו קוצרים תבואתנו בשאר שנים, אבל מכל מקום, אכילתו הותרה לנו, ובלבד שנאכלהו דרך הפקר, כלומר בלי הכנה, וכמו שנפרש במצוה שלפנינו
(מצוה שכט), כי לא תקפיד התורה בדברים אלו, זולתי שיראה ממעשה האדם בכל עניין שנה זו כאלו אין דבר מיחד ברשותו, רק שהכל ברשות אדון הכל, וכמו שאמרנו למעלה.
מה שכתוב בעניין זה
(במצוה פד).
מה שאמרו זכרונם לברכה
(שביעית פ''ד מ''ב), שאפילו עבר אדם ונטע שדהו בשביעית וצמחה פרותיה מותרין באכילה מדאורייתא, ובלבד שלא יקצור כדרך הקוצרים בכל שאר שנים שקוצרים כל השדה ומעמרין כרי ודשין בבקר.
אלא הדין הוא מדאורייתא לקצור מעט מעט ולחבוט ולאכול. אבל חכמים גזרו להיות הספיחין אסורין באכילה, מפני עוברי עבירה שיזרעו גינתם בסתיו, ויאמרו ספיחין הן.
וגזרה זו אינה אלא בירקות ותבואה וקטניות, שדרך בני אדם לזרען, אבל פרות האילנות והעשבים, שאין דרך בני אדם לזרען מותרין.
בארץ ישראל בלבד מן התורה, ובזמן שישראל שם, ולעניין שאר מקומות הכל כמו שכתבתי
(מצוה פד). והעובר על זה בזמן הבית וקצר תבואה שזרע כדרך הקוצרים, כגון שקצר את כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כדרך שבני אדם עושים בשאר שנים - לוקה. והמלקט מספיחי תבואות הנזרעות אף על פי שלא קצר הכל ביחד, היו מכין אותו מכת מרדות, שחכמים גזרו עליהם, כמו שאמרנו.
המצווה בכל הספרים
