תיז. מצות אחדות השם - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו להאמין כי ה’ יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר
(דברים ו ד) שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, וזה מצות עשה הוא, אינה הגדה. אבל פירוש
שמע כלומר, קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי ה’ שהוא אלקינו אחד הוא.
והראיה שזו היא מצות עשה, אומרם זכרונם לברכה תמיד במדרשים על מנת ליחד שמו, כדי לקבל עליו מלכות שמים, כלומר ההודאה ביחוד והאמונה.
זו ידוע,
כי זה עיקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(ברכות סא, ב) שחייב כל אחד מישראל ליהרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאלו כופר בעיקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמורה, ולב כל חכם לב יבחן זה, ואם כן, הרי מצוה זו מכלל איסור עבודה זרה, שאנחנו מצוים ליהרג עליה בכל מקום ובכל שעה.
ויתר פרטיה מפוזרין במדרשות ובמקומות בגמרא, ושם מעשים הרבה מכמה בני ישראל גדולים וקטנים שנהרגו על קדושת יחודו ברוך הוא, זכר כולם לברכה.
והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו ברוך הוא ביטל עשה זה וגם כל שאר מצות התורה. כי כולן תלויות באמונת אלהותו ויחודו, ונקרא כופר בעיקר, ואינו מכלל בני ישראל, אלא מכלל המינין, והבדילו ה’ לרעה. והמאמין בשם ובוטח בו ישגב.
וזאת אחת מן המצות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן.
המצווה בכל הספרים
