תקנט. שלא ישא סריס בת ישראל - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, על ידי מכת אדם או בהמה או עץ, כלומר, שלא היה בידי שמים, מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר
(דברים כג ב) לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה’.
להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד, כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות בשולחן המלך ולהרויח ממון. ואנחנו עם הקודש בדעתנו שכל הסריס בידי אדם, יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק העניין ונמאס אותו
ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים.
מה שפרשו זכרונם לברכה איזהו פצוע דכה
? כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו. ושלושה אברים הם שמוליד הזכר בהן, בגיד ובביצים ובשבילין שבהם יתבשל הזרע, והן נקראין חוטי ביצים, ולפיכך מכיון שנפצע אחד משלושה אברים אלו או נכרת או נדוך הרי הוא פסול.
ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מיבמות.
והעובר על זה והוא פצוע דכה או כרות שפכה ונשא בת ישראל ובעלה חייב מלקות, אבל מותר לישא גירת או משוחררת, ויש מן המפרשים שאמרו, דבביאה לבד בלא נשואין עובר, והכי איתא בירושלמי.
המצווה בכל הספרים
