נחלת אבות
ביאור לפרקי אבות

הרב פתחיה מנקין


פרק ב, משנה ו

אף הוא (הלל) ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר: על דאטפת אטפוך וטוף מטיפיך יטופון


מרגלי הורדוס
המאמר הזה אולי יש לו מקום בקורות הימים ההם1. הורדוס האדומי אשר מלך על ישראל בחזקת היד - מפני שלא היה מזרע ישראל2 היה איש עריץ ואכזר, דמים הרבה שפך, מזרע החשמונאים למען תהיה המלוכה בידו, ובכל התואבות והאכזריות אשר עשה במשפחת החשמונאים ובקרוביהם ובשאר אנשים פרטיים לא עלה על דעת העם לפשוע בו ובממלכתו, כי המלך ידע לעשות מעללים במעשה דין ומשפט, ולא ענש רק המורדים במלכות והמה חטאים בנפשותם. אולם כאשר החל הורדוס לעשות חדשות במדינה נגד דת אמונת ישראל, וילונו העם עליו ויזמו לפשוע בו, ויקשרו עשרה אנשים (מהחרדים) קשר להמית את הורדוס, ויקחו איש סכינו תחת מלבושיו ויחשבו ללכת אל בית מראה השחוק - אשר עשה המלך - לנפול על המלך ועל יועציו מידי ישחקו המצחקים, ולדקרם יחד. ויודע הדבר למלך על פי המרגלים אשר שלח תמיד לתור בין העם, וימהר לקרא אליו עשרת האנשים בעלי הקשר, ויבואו לפניו ויגידו בתום לבבם, כי אמת הדבר אשר זממו להמיתו על דבר החדשות הזרות אשר הוא עושה בארץ, ויסבלו כל הענויים הקשים והמרים עד צאת נשמתם וימותו יחד.

גם לאיש המגלה סודם למלך הושב גמולו בראשו, כי כאשר נודע לעם מי הוא ויאחזהו בתוך הרחוב וינתחהו לנתחים וישליכו את בשרו לכלבים.

על המאורע הזה אולי כיון הלל הזקן, שהוא מצד ענותנותו לא התערב בענינים מדיניים, ומחמת זה מצא חן בעיני הורדוס, והיא ה"גולגלת שראה צפה על פני המים". אמר על דאטפת והלשנת ומסרת נפשות להריגה בעבור זה אטפוך כלומר הרגוך דמך בראשך. ואמנם ידע הלל את נפש הורדוס העריץ והאכזר כי למען הפילו חיתתו על הארץ ישפוט את אלו ששפכו דם המרגל, ועל זה אמר וסוף מטיפיך יטופון, אם כי לא במשפט ובצדק, אחרי כי סוף סוף גואלי דם נקי המה, וקנאת ד' בערה בם.

וכאשר באמת כן היה כי חרה אף הורדוס על הדבר הזה ויעביר קול בין יושבי העיר לגלות לו הרוצחים, ואין עונה ואין מגיד דבר, וימותו אנשים רבים היודעים את הדבר ולא גילו אותו, עד אשר גילום איזה נשים כי לא יכלו לסבול העינויים הנעשים להן, ויפלו הרוצחים בחרב הטבחים.

הערות:



1. עיין קורות הדורות, ש. כהן וורשא תקצ"ה.
2. ב"ב ג ע"ב.