עד מנדינה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עד מנדינה

ספרית המשפט העברי, תשס"ד-2003

תוכן המאמר:
חקיקה ופסיקה ישראלית
עדות עבריין
עדות נגד שותף לעבירה - נוגע בעדות
עדות תמורת שכר
עדות שבטלה מקצתה - פלגינן דיבורא
ענישה על יסוד אומד הדעת של השופט
חשש מהקפדת יתר בדיני ראיות
סמכות בית הדין לחרוג מהדין הקבוע לצורך שעה
סמכות המלך לדון לתיקון העולם
סמכות ממשלת ישראל
ענישה בקהילות ישראל שלא על פי הדין הקבוע
הימנעות מענישה משיקולים שונים


עד מנדינה

 

תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית 

פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, סעיף 54א 

דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 6), התש"ם-1980;

דברי הכנסת, כרך 90, עמ' 311-310 [= נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, כרך א, עמ' 431] 

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה (50.031), עבריין כעד מדינה 

ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, 557-556 [= נ' רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל, כרך א, עמ' 513-510] 

 

עדות עבריין 

שמות, פרק כג, פסוק א 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כז, עמוד א 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק י, הלכות א-ד 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיפים א-ג 

 

עדות נגד שותף לעבירה - נוגע בעדות 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק טו, הלכה א 

שם, פרק טז, הלכה ד 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיפים א, כא 

תרומת הדשן, שאלות ותשובות, סימן שנד 

לבוש, חושן משפט, סימן לז, א 

סמ"ע, חושן משפט, לז, ס"ק א 

ש"ך, חושן משפט, לז, ס"ק א 

שו"ת מהר"י בן לב, חלק א, סימן לו 

שם, סימן מג 

שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן כב 

 

עדות תמורת שכר 

תלמוד בבלי, בכורות, דף כט, עמוד א 

תוספות, שם 

שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן יא 

רמ"א, חושן משפט, סימן לד, סעיף יח 

שו"ת משאת בנימין, סימן צח 

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר, סימן כז 

פסקי דין רבניים, חלק ה, עמוד 3 

פסקי דין רבניים, חלק ז, עמוד 314 

 

עדות שבטלה מקצתה - פלגינן דיבורא 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט, עמוד ב - דף י, עמוד א 

רש"י, שם 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ב 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיפים כה-כו 

 

ענישה על יסוד אומד הדעת של השופט 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה א 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות א-ב 

ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצ 

 

חשש מהקפדת יתר בדיני ראיות 

תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ז, עמוד א 

רש"י, שם 

זוהר חדש, רות, אות קטז 

 

סמכות בית הדין לחרוג מהדין הקבוע לצורך שעה 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות ד, ה, י 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכות ח-ט 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ב, סעיף א 

 

סמכות המלך לדון לתיקון העולם 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכה י 

אור שמח, על הרמב"ם, שם 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכות ב, ד, ה 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ו 

דרשות הר"ן, דרוש יא 

חמדת ישראל, על ספר המצוות לרמב"ם, קונטרס נר מצוה, סימן עב 

 

סמכות ממשלת ישראל 

מאירי, סנהדרין נב ע"ב 

משפט כהן, סימן קמד, אות טו-א 

 

ענישה בקהילות ישראל שלא על פי הדין הקבוע 

שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שצג 

שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שיא 

 

הימנעות מענישה משיקולים שונים 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכות ח, י 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ד

שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רלח 

משא חיים, מערכת ע, אות צד 

תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן קלח 

רמ"א, יורה דעה, סימן שלד, סעיף א 

שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן קפז 

שו"ת חוות יאיר, סימן קמא 

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, סעיף 54א

 

דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 6), התש"ם-1980

 

דברי הכנסת, כרך 90, עמ' 311-310

 

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה (50.031), עבריין כעד מדינה

 

ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, 557-556

 

עדות עבריין

שמות, פרק כג, פסוק א

לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כז, עמוד א

והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע - אל תשת רשע עד.

 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק י, הלכות א-ד

הלכה א

הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד, ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות אמת, מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו, ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע.

 

הלכה ב

אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע, ואין צריך לומר מחוייב מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות.

 

הלכה ג

עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה, ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם...

 

הלכה ד

ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל, וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות...

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיפים א-ג

סעיף א

רשע פסול לעדות, ואפילו עד כשר, שיודע בחבירו שהוא רשע, ואין הדיינים מכירים רשעו, אסור לו להעיד עמו, אע"פ שהוא עדות אמת. ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו, וידע שהעד השני שעמו עד שקר, שאסור לו להעיד.

 

סעיף ב

איזהו רשע, כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות; ואין צריך לומר אם חייבים עליה מיתת בית דין. לא שנא אם עבר לתיאבון, לא שנא אם עבר להכעיס. הגה: עבר עבירה שאין בה מלקות, פסול מדרבנן (רבינו ירוחם נתיב ב ח"ד).

 

סעיף ג

היתה עבירה שעבר מדרבנן, פסול מדרבנן. הגה: ויש אומרים בדבר מדבריהם, בעינן שעבר משום חימוד ממון (רבינו ירוחם נתיב ב ח"ד ותוס' פ' איזהו נשך ועיטור).

 

עדות נגד שותף לעבירה - נוגע בעדות

רמב"ם, הלכות עדות, פרק טו, הלכה א

כל עדות שתבא הנאה לאדם ממנה אינו מעיד בה שזה הוא כמעיד על עצמו...

 

שם, פרק טז, הלכה ד

ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות, אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה, וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר, וכן שאר מיני פסולין כשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדיינים.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיפים א, כא

סעיף א

כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד, לפיכך קרקע של שני שותפים, ובא האחר להוציא מתחת יד האחד, לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו, אין שותפו מעיד לו עליה לפסול עידי המערער, ואפילו על חלק השותף לא יועיל עדותו, אלא אם כן סלק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנו לשותף. ואפילו לא סלק עצמו עד לאחר הערעור, מהני, וצריך שיקבל עליו שאם יבא בע"ח ויטרפנה מיד השותף, ישלם לו דמיה. וצריך להתנות שאם יבא לחטפה ממנו בטענות אחרות לומר שהיתה גזולה בידו וכיוצא בזה, שאינו מקבל אחריות. אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק השותף בלבד, כגון שטוען שמכרה לו השותף, יכול להעיד לו, שאז אינו נוגע בעדות כלל.

 

סעיף כא

דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו, שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה, וכן לא יהיה דיין בדבר.

 

תרומת הדשן, שאלות ותשובות, סימן שנד

ר' ישראל איסרליין, ק"ן (1390) לערך - ר"ך (1460). מגדולי הפוסקים באשכנז. מחבר 'תרומת הדשן'.

שאלה: ראובן ושמעון דנין יחד עבור ירושה אחת, בא ראובן אל לוי לבקשו שיהא טוען שלו, ונתרצה לוי ואמר לראובן: אין רצוני לקצוץ לי שום שכר ממך; אם תזכה, יעמוד בך; אם תרצה לתת לי איזה דבר - תן. וע"פ הדברים האלה התחיל לוי לטעון עם שמעון, ונפל חילוק אחד ביניהם, שבו היה תלוי זכות וחובה, ובא לוי להעיד זכות באותו חילוק, ושמעון מיחה בו להעיד, באמרו שהוא נוגע בעדות מכח הדברים דלעיל. דינא היכי הוא - כשר הוא להעיד או לאו?

 

תשובה: יראה לכאורה דפסול הוא להעיד, דהכי כתב רמב"ם בהלכות עדות, וז"ל:... אם ימצא שיש לזה העד צד הניה בעולם בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד. עכ"ל. מלשון זה משמע שיש לפסול את לוי להעיד, שהרי לפנינו צד הנייה שאינו בדרך רחוקה ונפלאה, שאפשר לבא ללוי אם יזכה ראובן בדין זה. אמנם פ' חזקת הבתים [ב"ב מה ע"א] לא משמע הכי, דפריך התם: אי דלית ליה ארעא מאי נפקא מינה? פירוש: ואמאי חשיב נוגע בעדות. ומקשים עלה התוספות: נימא דנפקא מינה דאם יתעשר יפטר? ומתרצין, דשמא בשביל כך אין לפסלו כיון דהשתא לא מרויח מידי... הא קמן דכל היכא דאין ההנייה מזומנת לו עכשיו, אלא שיש לבטוח על העתיד לבא בספק, לא תפסל. ובנידון דידן נמי אינו אלא ספק העתיד, שאפילו אם זכה ראובן, עדיין ספק הוא אם יתן לו כלום, או שמא ירצה לתת לו דבר מועט שלא יקבל ממנו, שהרי בדעתו תולה אין לפסלו.

 

ומה שכתב הרמב"ם שאם יש לעד צד הנייה בעולם אפי' בדרך רחוקה ונפלאה, אפשר ר"ל נמי שאותו צד הוא מזומן עכשיו לבא ובלי ספק, ובדרך רחוקה היינו כהני מילי דפ' ח"ה, כגון שמעיד שקרקע זו של ראובן היה כדי שיבא שמעון מלוה דראובן ויגבה אותה, ויבא לוי מלוה דשמעון ויחזור ויגבה אותו משמעון, והעד הזה שמעיד הוא ערב של לוי ליהודה, ואין ללוי מה לפרוע והיה יהודה תובע מן הערב, וזו היא הנייה מזומנת בדרך רחוקה. אבל לעולם בשביל הנייה תלויה על הספק לעתיד לא מפסלי...

 

ונראה בנ"ד שיש לדון על דרך כמו שכתב הרמב"ם, שהדברים תלוים בעוצם בינות הדיין, ואם נראה לדיינים שאם יזכה ראובן קרוב הדבר שיתן ללוי דבר חשוב לדעתו, אז יש לפסול את לוי, דחשיב הנייה מזומנת כה"ג. אבל אם יש ספק הראוי להסתפק בראובן, אם יתן ללוי לפי רצונו ודעתו, אין נראה לפסלו.

 

לבוש, חושן משפט, סימן לז, א

ר' מרדכי יפה, ר"ץ (1530) - שע"ב (1612). כיהן ברבנות בפראג ובפוזן. בעל עשרת ספרי 'הלבושים' על סדר השולחן ערוך, על התורה ועוד.

 

סמ"ע, חושן משפט, לז, ס"ק א

ר' יהושע ולק כ"ץ, פולין, ש"י (1550 לערך - שע"ד (1614). מחיבוריו: ה'פרישה' וה'דרישה' על הטור, ו'סמ"ע' [=ספר מאירת עיניים] על שולחן ערוך, חושן משפט.

כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד. בעיר שושן כתב בזה, זה לשונו: ולא משום דחשדינן ליה, אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו. עכ"ל. ולא ידעתי מניין לו הא. ופשוט הוא בעיני, דהטעם הוא משום דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסוף סימן זה, וכדאמרינן בסמוך בסעיף ט, בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליו ערעור, דלא יעיד לו, דחיישינן שיעיד שקר כדי להעמידו בפני בעל חובו. גם בסעיף זה קאמר דצריך לקבל עליו באם יבוא בעל חוב שיסלקנו במעות מהאי טעמא (ומשום הכי כתב נימוקי יוסף פרק חזקת הבתים, דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה, עכ"ל). ולא אמרו דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע, ולא בדבר של הנאת ממון.

 

ש"ך, חושן משפט, לז, ס"ק א

ר' שבתי הכהן, פולין, שפ"ב (1621) - תכ"ג (1662). מגדולי ההוראה. מחיבוריו: 'ש"ך' [=שפתי כהן] על שולחן ערוך, ו'תקפו כהן' על הלכות ספק ממון.

ולי נראה, שטעם העיר שושן, משום דקשיא ליה אמאי דחיישינן שהוא מעמידה בפני בעל חובו, שלא יהא "לווה רשע ולא ישלם", והאיך נימא שיעיד שקר, שהוא עבירה חמורה, בשביל שלא יהא "לווה רשע ולא ישלם"? וניחא ליה, דכיון שיש לו הנאה בדבר, אדם קרוב אצל עצמו ופסול.

 

וכן כתב מהר"ם מלובלין בחדושיו, וזה לשונו: מקשין העולם על מילתיה דשמואל דאמר שמעמידה בפני בעל חובו, וכי חשוד איניש להעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהא "לווה רשע ולא ישלם"? ומתרצים, שעדות שקר הוא דבר שאינו מפורסם, כי מי יודע שהוא משקר בעדותו וכו'. ולי נראה, דאינו קושיא כל כך, משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו, יש לו דין עד הקרוב, שאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות מן התורה אפילו ידעינן בודאי שאינו משקר בעדותו, שהרי אפילו משה רבינו עליו השלום פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה. עכ"ל.

 

ומכל מקום אין זה עיקר, דנוגע לאו כקרוב הוא, דהא קרוב פסול להעיד אפילו לחובה, ונוגע כשר להעיד לחובה... ואע"פ שאפשר לקיים דברי העיר שושן, ולומר, דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע, חשיב כקרוב, אבל היכא דמעיד לחובה לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב, מכל מקום אין זה עיקר, והעיקר כתירוץ הראשון של מהר"ם מלובלין...

 

שו"ת מהר"י בן לב, חלק א, סימן לו

ר' יוסף בן לב, ר"ס (1500) לערך - ש"ם (1580) לערך. מגדולי חכמי ההלכה בטורקיה. כיהן ברבנות בקושטא וגם בסאלוניקי.

שאלה. מעשה שהיה כך היה: ראובן היה שליח צבור בקהל אחד, ונתחייב עמהם בשבועה לכמה שנים, והם נתחייבו לתת לו סך ידוע בכל שבוע. ועברו כמה חדשים שלא היו פורעים לו, והשליח צבור היה מתרעם, עד שלפעמים היה מונע את עצמו ולא היה רוצה לירד לפני התיבה, והיה מתרה שהיה נקי מאלתו משבועתו. והשליח צבור, כשראה שהיה נקי משבועתו, נתחייב עצמו עם אנשי קהלה אחרת בנדוי חרם שמתא ובשבועה ובנזירות שמשון, אם יורוהו מורי הוראה שהוא פטור משבועתו הראשונה. והורו לו המורים שהוא פטור. שוב חזרו בני הקהל יצ"ו לומר לו, שתנאי היה ביניהם, שאפילו שיעברו שלשה חדשים שלא יפרעו לו, שלא יהא פטור מהשבועה. ושאלו ממנו שישבע על זה אם לא היה התנאי כך ביניהם, והוא השיב שעל נפשו שלא היה התנאי אלא על חודש אחד, ושאינו יותר...

 

תשובה. יראה לעניות דעתי, שזה האיש פטור מהשבועה הראשונה וחייב לקיים השניה, משום דהוו בני הקהל נוגעים בעדות... דאפשר שאם יקחו חזן אחר, יעלה להם ההוצאה יותר... דיש לחוש, אם באולי יגיע להם הנאה, דילמא לא ימצאו חזן בקי כזה באותו הסך שהיו נותנים, וזולת זה הם מסלקים עצמם מהטורח להביא תמורתו. ובר מדין ובר מדין, שיש כמה אנשים שהם משתוקקים שיהא שליח צבור שלהם קולו ערב ונעים זמירות.

 

שם, סימן מג

ועל מה ששאל השואל, אם אותם החתומים באותו שטר ההודאה מהנזירות, אם נאמנים אלו על אלו לומר שהוציאו הנזירות בפיהם, או דלמא הוו נוגעים בעדות? לכאורה יראה לעניות דעתי, דודאי הוי נוגעים בעדות, אע"ג שלא מצינו בפירוש, לא בתלמוד ולא בפוסקים, דלהוו סהדי נוגעים בעדות אלא מחמת דררא דממונא, מכל מקום יראה מההיא דכתב הרשב"א בתשובת שאלה, כשהסכימו שנים או שלשה על עניין אחד, ונשבעו איש אל אחיו, נעשה כל אחד כעושה טובה לחבירו, ואין מתירין אלא מרצון כולם. וכן נראה ממה שכתב מהר"י קולון בתשובותיו [שורש נ"ב], וכיון דכן הוא, דחשיב טובת הנאה מה שאחד מתקשר עם חבירו במה שעושים נחת רוח זה לזה להיות לאגודה אחד על זה הענין שהם חפצים...

 

ועוד שיש לומר מטעמא אחריתי, דליהוו נוגעים בעדות מחמת דררא דממונא, שאלו העדים יודעים שהקהל נחלקו לשתי כיתות, וכת אחד חפצים בזה החכם, וימסרו את עצמם על כבודו, ועל זה הם רוצים להעיד על אלו הנזירות, כדי שבין כך ובין כך יעמוד הקהל בלי חכם, ונמצאו משתכרים החלק המגיע אליהם מהפרס שהיה נוהג לקבל זה החכם. ועוד, שקבלת חכם ומנהיג בקהל לא דבר ריק הוא אצל בני הקהל, ולא היה מן התימה שיהיו פסולין כל בני הקהל אלו על אלו, לומר "אתה קבלת נזירות שלא לקבל זה החכם והמנהיג עלינו", ובודאי שאין לאדם דבר יותר קשה מלקבל עליו לאדון ולדיין ולמנהיג לאדם שהוא שונאו או שאין לו חפץ בו.

 

שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן כב

ר' שלום מרדכי הכהן מברעזאן, נפטר בשנת תרע"א (1911). מגדולי חכמי גליציה. מחיבוריו: שו"ת מהרש"ם, 'משפט שלום' על שולחן ערוך חושן משפט, ו'דעת תורה' על שולחן ערוך אורח חיים.

מכתבו הגיעני. ועל דבר שאלתו, בעיר שנפטר בה הרב דשם, ושלחו אחר רב אחד להספידו, ודבר הרב המספיד עם אנשי העיר שיקבלו את חתנו היושב אצלו ומחזיקו בביתו, להיות לרב שם. ואח"כ בא חתן הרב הנפטר, ותבע חזקת חותנו. ואנשי העיר טענו נגדו, ורצו לדין בזבל"א וזבל"א. ורצו בני העיר לברור מצדם את הרב המספיד, וחתן הרב הנפטר פוסלו מלהיות בורר יען כי הוא נוגע, לאשר רוצה שיקבלו את חתנו לרב שם. עד כאן תורף דברי השאלה.

 

והנה כבר הביא רום מעלתו דברי הסמ"ע, סי' ז סק"כ, בשם מהרי"ק, דקרוב או פסול מן התורה פסול גם בזבל"א. ועל פי זה האריך לבאר, דבנידון דידן הוי נוגע ופסול מן התורה, דאף שאינו נוגע לעצמו, מכל מקום הדבר נוגע לטובת חתנו. והדבר עומד לפנינו והביא דברי מהריב"ל וברכי יוסף סי' ל"ז, דלא בעינן דוקא נגיעה של ממון. וברשד"ם ח"מ סי' ב, דגם הכבוד ותפארת להיות ממונה הוי בכלל נוגע. ובנידון דידן הוי קרוב להנוגע, ודעתו קרובה לגבי חתנו. והאריך בזה.

 

והנה בגוף דין נוגע, אם אמנם בשו"ת משאת בנימין סי' צח, מבואר כן, דדוקא בנוטל שכר להעיד הוי רק מדרבנן, כיון דבין אם יעיד לטובתו או לא יקח השכר, אבל בנוגע פסול מן התורה. ואולם בחלקת מחוקק, אבן העזר סי' ל"ה סק"ג, כתב, דאפשר דגם אם יש תועלת הנאה להעד ונוגע, הוי רק פסול מדרבנן... וע' רשב"ם, ב"ב מ"ג ע"ב ד"ה ומשני וכו', ומש"ה פסלינין ליה להאי עדות וכו', ואין לנו להכשיר אלא עד דפשיטא לן דאינו נוגע וכו'. ע"ש. וגם כל הסוגיה בדף מ"ד מוכח כן, דיש לחוש מספק שמא נוגע הוא... ועל כל פנים יש להביא ראיה דנוגע פסול מן התורה, דאם לא כן אין לחוש מספק.

 

ואולם מה דפשיטא ליה לרום מעלתו, דבנידון דידן גם טובת חתנו הוה לה נגיעה גמורה. הנה בדין קרובי הנוגע, אף דמלשון התומים ונתיבות המשפט סק"ח נראה דדוקא בנגיעה שאינו של ממון כשרים, אבל בנגיעת ממון גם הקרובים פסולים להעיד. אבל אני מצאתי בהגהת מחנה אפרים על הרמב"ם פט"ו מהל' עדות, דקרובי הנוגע כשרים להעיד, כיון דאין העדות על קרוב, רק דממילא מטיא הנאה לקרובם. ובמחנה אפרים גופיה, הל' עדות סי' א, ביאר הדבר באריכות, דהא קרוב אינו חשוד לשקר, רק פסול מגזירת הכתוב, ובכהאי גוונא שמעיד לאדם אחר רק דממילא מטיא הנאה לקרובו, שפיר מהני עדותו. ע"ש היטב. והרי מצינו, בש"ס דיבמות כו' ובאה"ע סי' י"ב, דלגבי בנו אמרינן חזקה דאין אדם חוטא ולא לו - הרי דלא מיחשב לגביה כהנאת עצמו...

 

אולם מה שכתב רום מעלתו, דבנידון דידן התביעה רק ספק, דשמא לא יקבלו את חתנו לרב שם כלל, והביא מהא דסי' ל"ז סעי' י, דאע"פ שאם יתעשר יהנה בעדותו, כשר להעיד. ודחה, דהתם עדיין לא נתעשר ואין לו עכשו לפנינו שום הנאה, מה שאינו כן בנידון דידן. והביא מדברי בית יוסף, חו"מ סוף סימן ל"ז, בדין מי שאמר לבעל דין: אין רצוני לקצוץ לי שכר, ואם תזכה, יתרצה ליתן לי, דהוי נוגע בעדות. וכן פסק הנודע ביהודה, מהדורא קמא חלק א"ע סי' כ"ז, משום דמסתמא יתן לו אף שאין חיוב ליתן...

 

לשיטת תרומת הדשן, יש ראיה מהא דלא חיישינן שיתעשר גם לנידון דידן. וגם לשיטת הב"י ליכא סתירה, דהב"י קאמר רק דהוי דבר ודאי שיתן לו, אבל בדרך ספק גם הב"י מודה...

 

עדות תמורת שכר

תלמוד בבלי, בכורות, דף כט, עמוד א

הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו בטלין...

 

תוספות, שם

מה אני בחנם כו'. ואם תאמר: "ושחד לא תקח" דכתב רחמנא (שמות כג, ח) למה לי? ולאו פירכא היא, דתרי מילי נינהו, כדמוכח בריש פ' בתרא דכתובות (דף קה.), דבתורת אגרא, היינו שכר טרחו, ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפוך בזכותיה, כדאמר התם: אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ואין לתמוה על דייני גזירות שבירושלים שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, דבלאו טעמא דאגר בטלה דמוכח שרי, התם כיון דכל עסקם היה על זה, ולא היו עוסקין בשום מלאכה, שעל כרחם צריכין להתפרנס.

 

שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן יא

ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, ברצלונה, ד"א, תתקצ"ה (1235) - ה"א, ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן. מחיבוריו: שאלות ותשובות, חידושים על התלמוד, 'תורת הבית' על הלכות איסור והיתר, ו'עבודת הקודש' על הלכות מועדים.

לר' מנחם: ולענין העדים שנטלו שכר לכתוב ולחתום ולמסור, שאמרת: אם עדותן בטלה כדין הנוטל שכרו להעיד. נראה לי, שלא אמרו אלא בעדים שנעשו עדים כבר, שהן מצווין להעיד עד שנטלו שכר, ודומיא דהנוטל שכרו לדון, שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחוייב להעיד, ונוטל שכר לילך ולהיות עד, אינו בדין זה לפי דעתי.

 

רמ"א, חושן משפט, סימן לד, סעיף יח

הגה: כל מי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון, כמו שנתבאר לעיל סימן ט' סעיף ה', ואינן צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו. ואם החזיר הממון, דינו ועדותיו קיימים, שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר (ר"ן ס"פ האיש מקדש). וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד, כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחבירו. אבל מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד, מותר (ב"י סימן כ"ח בשם רשב"א).

 

שו"ת משאת בנימין, סימן צח

ר' בנימין אהרן סלניק, פולין, ש"י (1550) לערך - ש"פ (1620) לערך. תלמידם של ר' נתן שפירא, הרמ"א, ומהרש"ל. מחיבוריו: שו"ת 'משאת בנימין', ו'ספר מצוות נשים' (באידיש).

...הנה כתבתם, שהעד הזה, כמר ברוך, שנוטל שכר בשביל שיעיד בשביל בית דין מה שיודע ממיתת בעל אשה העגונה הנזכרת, מאחר שנוטל בשכרו דבר קצוב, אינו נוגע בעדות זו כלל בשביל השכר, ועדותו עדות מעליא הוא, ולפיכך האשה מותרת להינשא, מאחר שאינו נוגע בעדות. ותמהני מאד על הדברים הללו, שיצאו מפי גאוני עולם. ולא מבעיא, לפי מעמד הראשון שעשה העד כמר ברוך עם האשה, שאם יועיל עדותו שתהיה מותרת להינשא, שתתן לו האשה כך וכך, ואם לא יועיל עדותו, תתן לו פחות מסך זה, שזה ודאי נוגע בעדות הוא, ועדותו בטל ופסול מדאורייתא הוא, וכל מה שהעיד באותו פעם פסול מדאורייתא, וזה פשוט בכמה מקומות בתלמוד ובפסקי המחברים... דאפילו מי שאין לו הנאה אלא בדרך רחוקה אין בעדותו כלום... וק"ו בנדון דידן דנוגע בעדות ממש הוא...

 

אלא אפילו מעמד האחרון, שנוטל העד דבר קצוב, בין יועיל עדותו בין לא יועיל עדותו, והשתא אינו נוגע בעדות כלל... אבל הנוטל שכר בשביל שיעיד פשוט הוא דעדותו בטלה אע"ג דאינו נוגע בעדות, דהא משנה שלמה היא במסכת בכורות... והך מתניתא לא מתוקמא אלא בנוטל דבר קצוב, הן יועיל עדותו הן לא יועיל עדותו, דאי בנוטל שכר על מנת שיועיל עדותו, איצטריך מתניתין לאשמועינן דנוגע בעדות עדותו בטל?! ועוד, דסיפא, דנוטל שכר להעיד, דומיא דרישא, דנוטל שכר לדון, ורישא על כרחך לא מתוקמא בנוטל שכר לדון על מנת שיזכה בדין, אלא בין יזכה בין לא יזכה דיניו בטלין, דהא מסיק שם בגמרא: מנא הני מילי? אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא "ראה למדתי אתכם" וגומר, מה אני בחינם אף אתם בחינם. ומשמע דבחינם לגמרי בעינן, שלא יטול שום שכר בעולם... למה לי למילף מקרא ד"ראה למדתי אתכם", מה אני בחינם וכו', מקרא ד"לא תטה משפט" ומקרא ד"לא תקח שוחד" נפקא! אלא ודאי, מהני קראי... לא נפקא לן אלא לזכות את החייב או לחייב את הזכאי, אבל שכר טרחה לא נפקי מהני קראי, לכך איצטריך האי קרא ד"ראה למדתי" וכו', למילף מיניה דאפילו בשכר טרחה נמי אסור... ומדרישא, דהנוטל שכר לדון, מתוקמא בנוטל שכר בתורת אגרא, סיפא, דהנוטל שכר להעיד, נמי מיתוקמא בנוטל שכר בתורת אגרא. הנה מוכח שפיר, דהנוטל שכר להעיד אפילו בדבר קצוב ואפילו בתורת אגרא, דאינו נוגע בעדות, אפילו הכי עדותו בטלה...

 

גם השבועה שהשבעתם את העד להגיד האמת, לאו כלום הוא, כי אין בכח השבועה הזאת להוציאם מדין הנוטל שכר להעיד עדותיו בטלין. לכן נראה, שאין תקנה לאותו עדות שהעיד כמר ברוך, עד שיחזיר כל השכר שלקח ואח"כ יחזור ויעיד אותו העדות...

 

ונראה דדוקא בכי האי גוונא מועיל חזרת ממון, כשאינו נוטל אלא בתורת אגרא, דלאו פסול דאורייתא הוא אלא קנס, אבל כל שנוטל שכר על מנת שיועיל עדותו, נוגע בעדות הוא ופסול מדאורייתא, ואפילו החזיר ממון לא מהני.

 

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר, סימן כז

ר' יחזקאל לנדא, פולין, תע"ד (1713) - תקנ"ג (1793). מגדולי הרבנים בדורו. היה אב"ד ביאמפולה ובפראג בה ניהל ישיבה גדולה. עוד בימי חייו נחשב לפוסק המובהק בדורו. ספרו שו"ת 'נודע ביהודה' הוא עד היום מספרי השו"ת החשובים ביותר.

 שאלה. מעשה באשה שהלך בעלה למדינת הים, וברוב הימים אבד זכרו. והנה בא עד לאשתו, ואמר: אני יודע לך עדות שיועיל, רק באופן שתתני לי סך כזה ואסהיד לך. ואז השלישה האשה סך כזה ליד שליש, באם יועיל עדותו יתנו לו המעות. והעיד בב"ד איך שבעלה של זו המיר דתו ומת, והוא היה אצל המיתה. ופסקו הדיינים שאין עדותו מועלת כיון שהוא נוגע בדבר, וגרע מנוטל שכר להעיד, עיין תשובת משאת בנימין סי' צח, ופסקו שיחזיר המעות לאשה ויסלק עצמו, ואח"כ יעיד מחדש. ואמרו הב"ד להעד הנ"ל: אחר שתעיד מחדש, תתן האשה לך מה שיהא ברצונה, והאשה אין עליה שום חיוב כלל, רק אם תרצה, תתן לך כפי רצונה. והעיד מחדש. ועתה קצת מעוררים בדבר, אחרי שכבר העיד בהיותו נוגע, אולי אינו מועיל שום סילוק, כי עביד אינש לאחזוקי דיבוריה. עיין בש"ך ח"מ סי' ל"ג ס"ק ט'.

 

תשובה. ואומר אני, שמסופק אני אם צריך כאן סילוק הנאה כלל, שאפשר אף שהוא נוגע, כשר לעדות אשה...

 

אבל שייך באשה זאת פסול אחר, משום נוטל שכר להעיד, שזה גרע אצלי בנידון זה מנוגע. דנוטל שכר להעיד, אף שודאי אינו משקר, מכל מקום משום קנס עקרו חכמים עדותו.

 

והנה ההפרש שיש בין אם פסולו משום נוטל שכר ובין אם פסולו משום נוגע הוא זה, דאם הוא משום שכר להעיד, תיכף כשהחזיר השכירות עדותו כשר, ואין צריך אפילו להעיד מחדש. אבל נוגע בעדות שהעיד כשהוא נוגע, בטל, וצריך להעיד מחדש. והנה לדעת הש"ך, דעביד אינש לאחזוקי דבוריה, אינו מועיל עדות מחדש...

 

ועוד תיוהא חזינא הכא, שאפילו בלי סברא זו, דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה, מ"מ עדיין נוגע הוא העד אף בהגדה שניה, כיון שהדיינים אמרו לו שאחר שיעיד מחדש הרשות ביד האשה ליתן לו לפי רצונה, אף שאמרו לו שהוא בלי שום חיוב, מ"מ לדעתי נוגע הוא. והֵא לך דברי הב"י בסי' ל"ז בסופו: מי שהוא טוען לאחד מבעלי דינים, ואמר לו "אין רצוני לקצוב לי שום שכר ממך, אם תזכה יעמוד בך, אם תרצה לתת לי שום דבר", אי הוי נוגע בעדות - עיין בסוף תרומת הדשן. ולי נראה דפשיטא דנוגע בעדות הוי, שדבר ודאי שישלם לו. עכ"ל הרב ב"י. והרי בנדון דידן ג"כ הוי ידוע בודאי שתשלם לו, וכאשר באמת הוכיח סופו. א"כ מי יבוא אחרי רבינו, הוא הרב ב"י, שפסק דהוי נוגע ממש.

 

ועדיין יש לנו לחתור היבשה, ולומר דנוגע כשר בעדות אשה. והדבר תלוי באשלי רברבי בפלוגתת העיר שושן והסמ"ע והש"ך. והנה בחושן משפט בריש סי' ל"ז בדין נוגע, כתב העיר שושן דפסול נוגע איננו משום דחשוד לשקר, רק משום דאדם קרוב אצל ממונו ופסול מגזירת הכתוב. והסמ"ע והש"ך השיגו עליו, וכתבו הטעם דחשוד לשקר...

 

והנה אומר אני, שלדעת הלבוש דהטעם משום קורבה, לא שייך פסול נוגע גבי עדות אשה, כיון דקרוב כשר לעדות אשה, ובעדות אשה לא בעינן עדות, רק שיהא הדבר אמת, ולא שייך עדות שבטלה מקצתה, דמה בכך שבטל העדות כיון דגוף הדבר אמת...

 

כיון שהסמ"ע והש"ך אחרונים נינהו כוותייהו קיימינן...

 

פסקי דין רבניים, חלק ה, עמוד 3

זה ערעור על החלטה שניתנה ע"י כבוד ביה"ד האזורי בחיפה... לפיה אין מקבלים עדותם של החוקרים הפרטיים אשר העידו שראו שהמשיבה זינתה.

 

והנה ההחלטה המעורערת:

בפני בית הדין העידו חוקרים פרטיים בדבר זה, שראו כאילו האשה בגדה בבעלה. ב"כ הבעל מבקש על יסוד העדות הנ"ל לחייב האשה בקבלת גט, ולקבוע כמן כן, שהיא איבדה כל זכויותיה כדין האשה שזינתה. ב"כ האשה מבקש לפסול העדים הואיל והם עדים העובדים בשכר והם נוגעים בעדות... הם מעוניינים בהצלחת המשימה שהם קיבלו עליהם שע"י כך יצא להם מוניטין המעלים שכר.

 

נחלקו הדעות. לדעת הרוב יש לפסול העדים הנ"ל. לדעת המיעוט יש להכשירם במקרה זה....

 

בנימוקי הערעור טוען ב"כ המערער:

נוטל שכר להעיד נקרא זה שקבל שכר על עצם העדות על מעשה שכבר יודע אותו, אבל אם מקבל שכר ללכת ולראות את המעשה ע"מ להעיד אח"כ, אין זה נחשב לנוטל שכר להעיד כמבואר בחו"מ סי' ל"ד סעי' י"ח ברמ"א... ונימוק לפסול אותם מטעם שהם מעוניינים בהצלחת המשימה שקיבלו עליהם, כי ע"י כך יצא להם מוניטין המכניס שכר - גם נימוק זה אית ליה פירכא. כל נגיעה הבאה מחמת הנאה שיש לעד מעדותו, הוא רק הנאה ישירה היוצאת מתוך העדות, אבל לא הנאה אפשרית ולא מתוך עדות זו כמבואר בחו"מ סי' ל"ז סעי' י, ומקורה מתוספות ב"ב דף מ"ה ד"ה מאי נ"מ. עצם הקביעה שהם מעוניינים כו' פורחת באויר ואין לה על מה להשען, כי תפקידו של משרד לחקירות הוא לחקור ולבלוש ולהשיג עובדות בשביל הלקוח שלו, והצלחה פירושה עבודה מזורזת והמצאת עובדות נכונות. הוא מוסיף לטעון, כי בית הדין התעלם מהעובדא שאחד העדים איננו בעל המשרד, רק שכיר העובד אצלו במשכורת חדשית, והוא אין לו כל ענין במוניטין. וא"כ גם לפי הנחת כבוד בית הדין יש לפחות עד אחד כשר....

 

מאידך, טוען ב"כ המשיבה:

משרדי החקירות לוקחים שכר יסוד רציני למדי עבור עבודתם, בתוספת שכר עבור כל שעה נוספת שהשקיעו מעל למספר שעות מינימלי שהוסכם עליו, וגם שכר עבור עדות בביה"ד. והנתיבות, סי' ל"ד סעי' י"ח, פוסק, כי הנוטל שכר הליכה כשר רק כשהוא מקבל השכר משני בעלי הדין. ורמב"ם, הל' עדות פט"ז, כתב: "ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין"... ובכל מקרה ומקרה יש לרדת לעומקם של הדברים ולראות אם בנסיבות אותו המקרה יש או אין לעד אינטרס אישי בעדות, אפילו אם האינטרס הינו בלתי ישיר.

 

ובכן השאלה אשר עלינו להכריע היא, אם בלשים העובדים בחברה לחקירות כשרים להעיד על מעשה זנות של אשת איש, ואינם נוגעין בעדות, או לא.

 

כידוע, יש פלוגתא דרבוותא בטעם הדבר, למה עד הנוגע פסול להעיד. יש אומרים, דלאו מטעם משקר הוא פסול, כי אין אדם חשוד להעיד שקר בגלל נגיעת ממון, אלא פסולו הוא מפני שהוא קרוב אצל עצמו. וכל זה דוקא כשיש לו הנאה בגופה של עדות, אבל עד הנוטל שכר להעיד, אין לו שייכות לגופה של העדות, ואע"ג דאתיא ליה הנאה מסיבתו - אין לפוסלו מטעם קרוב. ורק מדרבנן הוא פסול לעדות, ומטעם קנס, דקעבר על מה שכתוב בתורה "מה אני בחנם". ויש אומרים, דנוגע פסול משום שהוא עלול לשקר מפני טובת הנאה שיש לו ממתן עדותו. ומ"ש הראשונים בנוטל שכר להעיד דאינו פסול אלא משום קנס, מיירי באופן שאיננו נוגע בעדותו, וכגון שנוטל שכר משני הצדדים, או בלוקח שכר להעיד בין אם יעיד לטובתו בין לרעתו...

 

לפי הדעה הראשונה, עדים המקבלים שכר להעיד מצד אחד, והם העידו על אשת איש שזינתה, מכיון שלפי שיטה זו אינם פסולים מן התורה, הרי אי אפשר להתירה לבעלה, הואיל ומן התורה עדותם עדות....

 

אמנם האחרונים הכריעו כטעמא בתרא, דפסול נוגע הוא משום משקר, ופסולו הוא לפי"ז מן התורה....

 

ועיין בתשובת הרשב"א... אבל מי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך להיות עד, אינו בדין זה לפי דעתי. ובגט פשוט, סי' ק"כ, הביא מ"ש המהרח"ש על דברי הרשב"א הנ"ל: הרשב"א מיירי דנוטל שכר טרחו, ולאו היינו טעמא אלא מ"מה אני בחנם", ובהא שייך לפלוגי בין היכא שהם מצווים להעיד להיכא שאינו מחוייב, אבל היכא דנוטל יותר מכדי שכר טרחא, דאיכא למיחש דלמא משקר, ודאי אין חילוק, דאפילו נטל שכר כדי לילך ולחפש, דילמא אחר החיפוש משקר כדי להרויח. וזה פשוט.

 

ובמקרה דנן, אמר אחד מן העדים בבית הדין האזורי: אנו משקיעים אנשים וציוד טכני... ומעתה, אם נכון הדבר כפי שאמר ב"כ המשיבה שמשרד החקירות לוקח שכר יסוד רציני למדי, בתוספת שכר עבור כל שעה נוספת שהשקיעו מעל למספר שעות מינימלי שהוסכם עליו, הרי לכאורה יש מקום לפסול אחד מן העדים, שהוא מבעלי המשרד, מטעם נוגע בעדות, גם במקרה ויתברר שהכסף שנתקבל מהבעל היה בין אם יצליחו לתפוס אותה בקלקלתה בין אם לא, כי אם לפי מספר השעות שהוסכם עליו ואשר על זה קיבלו את סכום הקצוב, על החברה לחקירות מוטל היה לעקוב אחריה - למשל, שלש פעמים, הרי בודאי הם מעונינים לגמור את מלאכתם בפעם אחת, כי עי"ז הם חוסכים שילוח אנשים וציוד טכני העולה כל שעה טבין ותקילין.

 

והדבר טעון, איפוא, בירור באיזה אופן שילם הבעל את הכסף במשרד לחקירות, ואחרי הבירורים אפשר יהיה לקבוע כשרותם של העדים אם נוגעים בעדותם או לא.

 

אך בנוגע לטענה השניה, לפסול עדות של חוקרים פרטיים משום שעי"ז יצא להם מוניטין שמכניס שכר, נראה שאין לזה יסוד בהלכה.

 

אמנם יש לדון בראיה מדברי התוס', ב"ב דף מ"ה ד"ה מאי נ"מ, שכתבו: תימא, דנ"מ שיפטרו אם יתעשר. ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות, כיון דהשתא לא מרויח מידי. וה"ה שאין לפסול עדים מספק הנאה העתידה לבוא. כי בחידושי הרמב"ן שם הובאו דברי הראב"ד בזה וז"ל: ותירץ הוא ז"ל, כי קושיא זו אינה קושיה, כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחיש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובי.

 

ולפי"ז יש לבע"ד לחלוק ולומר, שמא הספק שעי"ז יתרבו לקוחותיו לא כ"כ רחוק כמו ענין של עשירות...

 

ברם, בנודע ביהודה, קמא אה"ע סי' כ"ז, כתוב:... מ"מ עדיין נוגע הוא העד אף בהגדה שניה, כיון שהדיינים אמרו לו שאחר שיעיד מחדש, הרשות ביד האשה ליתן לו לפי רצונה אף שאמרו לו שהוא בלי חיוב מ"מ לדעתי נוגע הוא... והרי בנידון דידן ג"כ הוי ידוע בודאי שתשלם לו וכאשר באמת הוכיח סופו....

 

אמנם עיין בשו"ת מהרש"ם, חלק ג' סי' כ"ב: ...לשיטת תרומת הדשן יש ראיה מהא דלא חיישינן שיתעשר גם לנדון דידן, וגם לשיטת הבית יוסף ליכא סתירה, דהב"י קאמר רק דהוי דבר ודאי שיתן לו, אבל בדרך ספק גם הב"י מודה...

 

ובשו"ת השיב משה, אה"ע סי' ס"ה, כתוב:... ודאי דמ"ש הרמב"ם "אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד", היינו דוקא שיש לו צד הנאה בעדות זו, דהיינו בדבר ובנדון שמעידין עליו ואפילו בדרך רחוקה, כגון במוכר שלא באחריות, דאמרינן: דלמא חייב זה לאיזה אדם וניחא ליה להעמיד בפני בע"ח... אבל לא לחשוש שמא חושב ע"י עדות זו יגיע לו ריוח ממקום אחר ומשום זה מעיד שקר, דא"כ אין לדבר סוף. והרמב"ם בדקדוק כתב "בעדות זו" ולא כתב "ע"י עדות זו", בזה ודאי דלא נחשדו ישראל שיעידו שקר משום שיחשבו שמא יגיע לו ריוח בדרך רחוקה, דכולי האי ואולי האי, ולא נחשדו ישראל על כך. רק דאנו חוששין אף בדרך רחוקה שמא יש לו ריוח, ולנו הוא בספק ובדרך רחוקה לחשוש כן. אבל לו היה בודאי ולא בדרך רחוקה כלל, וע"ז נחשד שפיר להעיד שקר... אבל שיעיד שקר משום חשש שיש לו להעיד בדרך רחוקה שמא יגיע לו ריווח - על זה לא נחשד....

 

לפי האמור נראה, דאין מקום לפסול עדות של חוקרים פרטיים המעידים על אשת איש שזינתה משום נוגעין בעדות - מטעם שעי"ז יצא להם מוניטין ואפשר שיגיעו להם ריווח ע"י עדותם, כי אין לפסול עד משום נוגע אא"כ יש לו הנאה בעדות זו, ולא מה שיתכן שתגיע לו טובת הנאה על ידי עדותו בעתיד...

 

על יסוד כל האמור אנו מחליטים איפוא להחזיר את התיק לכבוד בית הדין האזורי, בכדי לברר את התנאים לפיהם שילם הבעל את הכסף במשרד לחקירות ע"מ לעקוב ולבלוש אחרי אשתו, כאמור לעיל, וכבוד בית הדין ידון ויחליט לאור הבירורים שיהיו בפניו.

 

אין צו להוצאות. ניתן ביום י"ג באייר התשכ"ג.

 

פסקי דין רבניים, חלק ז, עמוד 314

זוהי תביעה מחודשת לחייב את האשה בקבלת גט פטורין...

 

בישיבת ביה"ד מיום כ"ב אלול תשכ"ח, הביא הבעל את העד ג', מנהל משרד לבילוש פרטי. אולם העד בהופעתו בביה"ד הצהיר שמסרב להעיד, הואיל ולא הגיע להסדר כספי עם הבעל בקשר לעבודתו. ב"כ הבעל (אביו) טוען כי העד נתן לבעל מכתב בו מתחייב להביא עד שחי עם אשתו (הנתבעת) והוא רוצה שדבריו של העד יתאימו למה שכתב במכתב. העד הציע שישלישו את הכסף, וע"ז מתנהל מו"מ עם הבעל...

 

ב"כ האשה טען שלאור זה אין לקבל את עדותו של העד הנ"ל, אף אם יגיד אחרי שיושלש הכסף כדרישתו, הואיל והוא יעיד בצורה שיתאים למכתבו, כי אחרת עלול הוא להפסיד את ההשלשה, והרי זה נוגע בעדות ופסול.

 

ב"כ הבעל טען שהתשלום הוא רק שכר עבודתו בבילוש ואינו נוגע לעדות...

 

עתה נפן לדון... אם העד כשר לעדות זו לפי ההצעה של העד שהבעל ישליש שכר טרחתו, ואם ימצא שמתאים להדו"ח בכתב שנתן העד לבעל, יקבל שכרו, ואם לאו לא יקבל, כי הדו"ח אין לו ערך של עדות ואפשר יהיה להעד להגיד בהתאם להדו"ח או לסתור בעדותו את הדו"ח, וא"כ העד נוגע בעדותו כי ישתדל לכלכל דבריו שיתאימו להדו"ח כדי שלא יפסיד שכרו.

 

כל זה מבלי להיכנס לשאלה העקרונית, אם עדים מסוג זה של בלשים, כשרים לעדות (מצד נוטל שכר להעיד או מפני שמעוניינים שיצא להם מוניטין שמצליחים לתפוס ולחייב בדין), שעל מדוכה זו ישב ביה"ד הגדול והכשירום (ראה פס"ד כרך ה', פס"ד ראשון, ובעמודים 119-108), כי נידוננו חורג מכלל דין של הנוטל שכר להעיד דקי"ל שעדותו בטלה... דשם אינו אלא פסול מדרבנן משום קנס חכמים על שעבר על "מה אני בחנם אף אתם בחנם", כי הרי הוא מקבל שכר עדותו בלי שום תנאי והוא חפשי להעיד לפי רוחו ורצונו, ואינו מקבל אלא שכר טרחה עבור ראיית העדות או על טרחתו לבוא לביה"ד, מבלי קשר עם תוכן עדותו, מה שאין כן בנידוננו, שהעד אינו מסכים להעיד עד שישלישו את שכרו, והשליש יברר אם עדותו תואמת לדבריו בהדו"ח, ואם יחרוג מהדו"ח יפסיד את שכרו...

 

בהא נחתינן ובהא סלקינן, שלפי הצעת העד, שהבעל ישליש שכר טרחתו ויקבלו אך ורק אם יתאים להדו"ח בכתב שנתן לו, הצעה זו פוסלת אותו לעדות הנידון, שהרי הדו"ח בכתב שנתן לבעל אין עליו דין עדות והעד יכול לחזור מדבריו שכתב מחוץ לביה"ד, וכאשר התנאי כובלו שיעיד רק לפי הדו"ח שהוא לזכותו של הבעל ואחרת אינו מוכן הבעל לשלם לעד את שכרו, הרי זה נוגע בעדות ופסול מן התורה.

 

עדות שבטלה מקצתה - פלגינן דיבורא

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט, עמוד ב - דף י, עמוד א

ואמר רב יוסף: פלוני רבעו לאונסו - הוא ואחר מצטרפין להרגו. לרצונו - רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע. אמר רבא: פלוני בא על אשתי - הוא ואחר מצטרפין להורגו, אבל לא להורגה. - מאי קא משמע לן - דמפלגינן בדיבורא, היינו הך! - מהו דתימא: אדם קרוב אצל עצמו - אמרינן, אצל אשתו - לא אמרינן, קא משמע לן.

 

רש"י, שם

פלוני רבעו - במשכב זכור.

לאונסו - על כרחו.

הוא ואחר - הנרבע הזה כשר להעיד עליו, ואם יש אחר עמו נהרג הרובע על פיהם.

אל תשת רשע עד - דכתיב (שמות כג) אל תשת ידך וגו'.

רבא אמר - אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו, דאדם קרוב אצל עצמו, הלכך אין אדם יכול לשום עצמו רשע, כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי תורה פסלה קרוב לעדות, ונהרג הרובע, דפלגינן דיבורא ומהימנינן ליה לגבי חבריה, ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה לפסול לעדות.

פלוני בא על אשתי אבל לא להורגה - לפי שקרוב הוא אצלה, ואף על גב דמהימנינן ליה בהאי סהדותא לגבי חבריה, לא מהימנינן ליה לגבי אשתו, והיינו פלגינן דיבורא, דהא חד דיבורא הוא ולגבי האי מהימן, ולא מהימן לגבי האי.

אצל אשתו לא אמרינן - אדם קרוב לענין פלגינן דיבורא, והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטליה לחבריה, ליקטלוה נמי לדידה - קא משמע לן.

 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ב

אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, כיצד הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית, אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל, וכן אם אמר שאכל נבילה או בעל אסורה אינו נפסל עד שיהיו שם שני עדים שאין אדם משים את עצמו רשע, לפיכך ראובן שהעיד עליו שמעון שהלוה בריבית והעיד לוי ואמר לי הלוה ברבית, הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי אע"פ שהרי הודה לוי שלוה ברבית אינו משים עצמו רשע ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו, וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע בין ברצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו, פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה וכן כל כיוצא בזה, פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו. השגת הראב"ד: וכן כל כיוצא בזה וכו' עד שאין אדם קרוב אצל ממונו. א"א מן המפרשים הטובים יש שמפרשים פלוני רבע את שורי שגם הרובע אינו נהרג לפי שהעדות נגעה על שורו דלא פלגינן דיבורא וגם על שורו נתכוון להעיד וכשם שאינו נאמן על שורו כך אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיפים כה-כו

סעיף כה

אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו, אלא על פי עדים שיעידו עליו, שאין אדם משים עצמו רשע. הגה: ומכל מקום אין עושין אותו עד, לכתחלה, כדלקמן סימן צ"ב סעיף ה'...

 

סעיף כו

לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו ברבית, ויש עד אחד עמו, מצטרפין לפסלו; אע"פ שעושה עצמו רשע, פלגינן דבוריה ומאמינים אותו לגבי מלוה ולא לגבי עצמו. וכן אם העיד שפלוני רבעו, אפילו לרצונו, או שבא על אשתו, או שרבע שורו, הוא ואחר, מצטרפין לפסלו. (וה"ה שהנגזל יכול להעיד על הגזלן כמו הלוה על המלוה, ובלבד שלא יהא להן הנאה מעדותן). (מרדכי פ' זה בורר).

 

ענישה על יסוד אומד הדעת של השופט

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה א

אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג...

 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות א-ב

הלכה א

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע...

 

הלכה ב

כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה... ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין.

 

ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצ

והמצוה הר"צ היא שהזהירנו שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב אל האמת. כמו שיהיה אדם ירדפהו שונאו להרגו ולהנצל ממנו יכנס בבית אחד ויכנס הרודף ההוא אחריו ונכנס אנחנו אחריהם ונמצא הנרדף הרוג והוא מפרפר ושונאו שהיה רודפו עומד עליו והסכין בידו ושניהם מנטפין דם. הנה זה הרודף לא יהרגוהו הסנהדרין על צד חתוך הגדר אחר שאין שם עדים מעידים שראו ההריגה. ובאה האזהרה בתורת האמת מהרוג זה והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג) ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. ובמכלאתא אמרו ראוהו רודף אחר חבירו להרגו והתרו בו ואמרו לו ישראל הוא בן ברית הוא אם הרגת אותו תיהרג והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג שומע אני יהא חייב ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג. ולא תרחיק זה ולא תפלא מזה הדין. כי הדברים האפשריים מהם קרובי האפשרות מאד ומהם רחוקי האפשרות ומהם אמצעיים בין זה לזה. ולאפשר רוחב גדול מאד. ואילו התירה התורה לחתוך דיני נפשות באפשר הקרוב מאד שאפשר שיהיה קרוב מן המחוייב המציאות כגון זה שהמשלנו היינו חותכים הגדר במה שהוא רחוק מזה מעט ובמה שהוא יותר רחוק גם כן עד שיחתכו הגדרים וימיתו האנשים פעמים במעט אומד לפי דמיון הדיין ומחשבתו. ולכן סגר יתעלה את הפתח הזה ואמר שלא ייחתך גדר העונש אלא כשיהיו העדים מעידים שהם ידעו בודאי שזה עשה המעשה ההוא באמת בלא ספק ובלא דמיון כלל. וכאשר לא נחתוך הגדרים בדמיון החזק מאד הנה תכלית מה שיהיה שנפטור החוטא וכאשר חתכנו הגדרים בדמיון ובאומד הנה פעמים נהרוג נקי יום אחד. ולזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד יום אחד. וכן כשהעידו שני עדים עליו בשתי עבירות בכל אחת מהן דין מיתה וכל אחד משניהם לבדו ראה אותו עובר האחת ולא ראה אותו עובר האחרת, הנה לא ייהרג. כגון שיעיד עליו עד אחד שהוא עשה מלאכה בשבת והתרה בו והשני יעיד עליו שהוא עבד עבודה זרה והתרה בו, זה לא ייסקל. אמרו (מכיל') היה אחד מעידו עובד לחמה ואחד עובד ללבנה שומע אני יצטרפו תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג.

 

חשש מהקפדת יתר בדיני ראיות

תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ז, עמוד א

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע - נקראת חובלנית; רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין - לא נהרג אדם מעולם; רשב"ג אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

 

רש"י, שם

אילו היינו - בימים שסנהדרין דנו דיני נפשות לא נהרג בה אדם כדמפרש בגמרא שבדקו את העדים בדבר שלא ידעו להשיב.

 

אף - אם היו עושים כן היו מרבין שופכי דמים שלא יראו מב"ד.

 

זוהר חדש, רות, אות קטז

יש מי שדן את הדין לאמיתו, ומקבל שכר עליו מאת הקב"ה. ויש מי שדן דין אמת לאמיתו, ונתפש. כגון דיין שמדקדק דקדוקים לזכות לרשע, ואינו מעניש אלא בדין אמת. דתניא, בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה. או מפני שהזמן גורם, והדיין מסלק עצמו מן הדין, ומלהענישו, ומדקדק בענין הדין, למצוא פתח לזכות אותו מן הדין ממש, והוא דין ממש. אפילו הכי, כשהקב"ה דן את העולם, אותו הדיין נתפס עליו, ומסתלק מן העולם קודם זמנו. ואם לאו, עליו הכתוב אומר "לא נין לו ולא נכד בעמו" (איוב יח, יט). כשעצמו אינו נתפס, נתפס זרעו.

 

סמכות בית הדין לחרוג מהדין הקבוע לצורך שעה

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות ד, ה, י

הלכה ד

יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות...

 

הלכה ה

וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שביארנו ולא יהיו אלו אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה, וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו.

 

הלכה י

כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד שכל המבזה את התורה גופו מחולל על הבריות והמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכות ח-ט

הלכה ח

ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי.

 

הלכה ט

ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו, שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין שנ' אדם עשוק בדם נפש וגו'. צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנ' ותצא הרוח ותעמוד לפני ה' זו רוח נבות ונאמר לה תפתה וגם תוכל והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב קל וחומר להורג בידו.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ב, סעיף א

כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי עובדי כוכבים. (ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור) (טור בשם הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין). וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם. הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג...

 

סמכות המלך לדון לתיקון העולם

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכה י

כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.

 

אור שמח, על הרמב"ם, שם

ר' מאיר שמחה מדווינסק, תר"ה (1845) - תרפ"ו (1926). מגדולי הרבנים בדור שלפני השואה. שימש כרב בעיר דווינסק. מחיבוריו: 'אור שמח' על משנה תורה לרמב"ם, ו'משך חכמה' על התורה.

...ולמדנו חדשות, דכמו דלסנהדרין... היה רשות להרוג ולענוש מפני הוראת שעה, כמו שכתב רבינו בפרק כד מסנהדרין הלכה ד, רק ששם כתב "לעשות סיג לתורה", וכאן יש למלכי בית דוד רשות לתקן העולם. והיינו דוקא לרוצח, אבל בעניינים שבין אדם למקום, כמו בהטיח את אשתו תחת תאנה או רכב על סוס בשבת, שזה אינו נוגע לתיקון המדינה כלל, אין זה שייך למלכי בית דוד, רק לסנהדרין, וברור...

 

אך זאת אני מתפלא על רבינו, שכתב "אפילו בעד אחד". האם ע"י עד אחד נתיר גופו להריגה? אתמהה. אמנם רואים אנו לרבינו בהלכות רוצח פרק ו, שכתב "וכל הרוצחים שהרגו בעד אחד או בלא התראה כו', אם הרגן גואל הדם - אין להם דמים וכו'". וכתב על זה בהשגות: "תימה הוא, ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם"...

 

והנראה לי, דרבינו סובר, דהואיל דבן נח נהרג על פי עד אחד, לכן גם גואל הדם, אם הרג לרוצח בעד אחד, אין נהרג עליו. וכן מלך ישראל יש לו רשות להרגו. דדוקא לדון בדיני סנהדרין בחוקים תורנים שמצוה עליהן לדון, ציוותה התורה דבעי שני עדים, אבל בגואל הדם ומלך ישראל, דרשות ניתן להם, והוא לתיקון המדינה, דינם כמו שנתנה התורה הנימוסית לבני נח. וזה ענין מושכל.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכות ב, ד, ה

הלכה ב

אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין.

 

הלכה ד

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן, שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם, הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה, אם היתה השעה צריכה לכך - הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

 

הלכה ה

הרי שלא הרגם המלך, ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער, כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים, שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב, ויאמר: הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני, ואפטר.

 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ו

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם - הוראת שעה היתה או דין מלכות היה. אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה, כדי שיהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך היא.

 

דרשות הר"ן, דרוש יא

ר' נסים בר' ראובן גירונדי, נפטר בברצלונה לערך בשנת ק"ם (1380). מגדולי חכמי ישראל בספרד. מפרש התלמוד והלכות הרי"ף. היה גם בעל השכלה מדעית ופילוסופית ורופא מובהק.

ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר. וישראל צריכין זה כיתר האומות. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסיבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תלם, (ולהעמיד) [ולהעניש] חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד ישוב מדיני כלל. ואין ספק כי בכל אחד מהצדדים יזדמנו שני ענינים, האחד יחייב להעניש איזה איש כפי משפט אמיתי, והשני שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תיקון סדר מדיני וכפי צורך השעה. והשם יתברך ייחד כל אחד מהענינים האלו לכת מיוחדת, וצוה שיתמנו השופטים לשפוט המשפט הצודק האמיתי, והוא אמרו ושפטו את העם משפט צדק, כלומר בא לבאר השופטים האלה לאיזה דבר יתמנו, ובמה כוחם גדול. ואמר שתכלית מינויים הוא כדי לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו, ואין יכלתם עובר ביותר מזה. ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים האל תיקונו במצות המלך.

 

ונבאר עוד כשנניח צד אחד מהצדדים, הרי שנינו בפרק היו בודקין (סנהדרין מ ב) תנו רבנן מכירים אתם אותו כו' התריתם בו קיבל התראה התיר עצמו למיתה המית בתוך כדי דיבור וכו'. ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן צוה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך, כמו שכתוב בפרשה זו (דברים יז יד - טו) כי תבא אל הארץ וגו' שום תשים עליך מלך וגו', שהיא מצוה שנצטוינו בה למנות עלינו מלך, כמו שבא בקבלת רבותינו ז"ל (סנהדרין כ ב), והמלך יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני.

 

נמצא שמינוי המלך שוה בישראל וביתר אומות שצריכים לסידור מדיני, ומינוי השופטים מיוחד וצריך יותר בישראל, וכמו שהזכיר עוד ואמר (דברים טז יח) ושפטו את העם משפט צדק, כלומר שמינוי השופטים ויכלתם, הוא שישפטו העם במשפטים צודקים אמיתיים בעצמם.

 

ואני מבאר עוד זה, ואומר שכמו שנתיחדה תורתנו מבין נימוסי אומות העולם במצות וחוקים, אין ענינם תיקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם הוא חול השפע האלהי באומתנו והידבקו עמנו, בין שיראה הענין ההוא לעינינו כעניני הקרבנות וכל הנעשה במקדש, בין שלא יראה כיתר החוקים שלא נתגלה טעמם, מכל מקום אין ספק שהשפע האלהי היה נדבק בנו, וחל בפעלים ההם, עם היותם רחוקים מן הקש השכל. ואין בזה פלא, כי כמו שנסכל הרבה מסיבות ההויות הטבעיות, ועם כל זה יתאמת מציאותם, כל שכן שראוי שנסכל סיבות חול השפע האלהי והידבקו בנו. וזה שנתיחדה בו תורתנו הקדושה מנימוסי האומות הנ"ל, שאין להם עסק בזה כלל, כי אם בתיקון ענין קיבוצם.

 

ולפיכך אני סובר וראוי שיאמן, שכמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתיקון הסידור המדיני, והם סיבה עצמית קרובה לחול השפע האלהי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאילו הם משותפים בין סיבת חול הענין האלהי באומתנו ותיקון ענין קיבוצנו. ואפשר שהם היו פונים יותר אל הענין אשר הוא יותר נשגב במעלה, ממה שהם היו פונים לתיקון קיבוצנו, כי התיקון ההוא, המלך אשר נעמיד עלינו ישלים ענינו, אבל השופטים והסנהדרין היה תכליתם לשפוט העם במשפט אמיתי צודק בעצמו, שימשך ממנו הידבק ענין האלהי בנו, יושלם ממנו לגמרי סידור ענינן ההמוני או לא יושלם. ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות הנ"ל, מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר, היה משלימו המלך. אבל היתה לנו מעלה גדולה עליהם, כי מצד שהם צודקים בעצמם, רוצה לומר משפט התורה, כמו שאמר הכתוב ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק השפע האלהי בנו.

 

ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם, עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלהי, והוא ענין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית (מדות פ"ה מ"ד). ולפיכך אמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (ח ב) כיון דחזו דנפישי רוצחים אמרו נגלה מארעין ונקיים בן ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא (דברים יז י), מלמד שהמקום גורם. ומזה הצד נמשך כל מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ז א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ראוי שתשרה שכינה עמהם, שנאמר (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט.

 

ועל זה הדרך מה שאמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דשבת (י א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת ביום מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא (שמות יח יד) מן בקר עד ערב, וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר. והשותפות הזה רומז למה שאמרנו, שכמו שמעשה בראשית, נראה בפועל התחתונים שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, ממשיך השפע ההוא, יושלם מצד דינו לגמרי תיקון מדיני או לא יושלם. שכמו שבמעשה הקרבנות, עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסידור המדיני תיקון יותר, אשר היה משלימו המלך.

 

ונמצא שמינוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם, כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומינוי המלך היה להשלים תיקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.

 

חמדת ישראל, על ספר המצוות לרמב"ם, קונטרס נר מצוה, סימן עב

ר' מאיר דן פלוצקי, תרכ"ו (1866) - תרפ"ח (1928). רב בדוואהרט ובאוסטרוב. מחיבוריו: 'כלי חמדה' על התורה, ו'חמדת ישראל' על מניין המצוות.

...דמבואר בר"מ ז"ל פ"ד מהלכות מלכים, דמלך יש לו רשות להרוג הורג את הנפש אפילו אם לא נמצא רק עד אחד. ועיין ברדב"ז... שכתב שמקור הדין בירושלמי, ולא ציין מקומו. אמנם לעניות דעתי, כוונתו על דברי הירושלמי, פרק נגמר הדין, הלכה ג, דאיתא שם: מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך, וראה שני בני אדם שהיו נזקקין לכלבה. אמרו כן ידעין די גברא חסידא אזיל ומסהיד עלן, ומרן מלכא קטיל לן [=אנחנו יודעים שהאיש החסיד ילך ויעיד עלינו, ואדוננו המלך יהרוג אותנו]. אלא נקדמיה ונסהיד עליו [=נקדים אותו, ונעיד נגדו]. הוא שדוד אמר וכו' "מיד כלב יחידתי" - מיד כלבו של אותו חסיד. עכ"ל הירושלמי. ותמיה, מה יראו מהחסיד, הא היה רק עד אחד, ועל כרחנו דהיו יראים דבדין מלך נאמן עד אחד. וזה שאמרו שיראים מדוד המלך עליו השלום...

 

...דהנה יש לעיין בר"מ ז"ל שכתב דבר זה רק על הורג את הנפש, כיון דבמקור הדין בירושלמי מבואר על איסור הרבעת בהמה גם כן, דעד אחד נאמן למלך. לכן נראה לעניות דעתי, כאשר נעיין בעומק הענין, שנענשו ישראל, שרצו שיהיה עליהם מלך, וגם גוף הטעם דמלך דן בעד אחד נראה לעניות דעתי, דהנה ידוע שיש שני הנהגות בעולם, הנהגה הטבעיית, והוא הנהגת בני נח, והנהגת התורה הקדושה, והוא שניתנה לישראל מעת שקבלו התורה הקדושה. דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד, אמנם הנהגת התורה הוא דאינו נהרג אלא בבית דין של כ"ג ובעדים והתראה, והוא הנהגת התורה למעלה מן הטבע. וענין מלך הוא הנהגה הטבעית, כמו שמבואר בקרא, "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי". ועי' בדרשות הר"ן דרוש י"א מה שביאר בזה. ולכן מלך דן בדיני בני נוח, ובן נוח הורג בעד אחד, לכן גם מלך הורג בעד אחד כמו בן נוח. מעתה נראה לעניות דעתי, דזה דוקא בז' מצוות בני נח שהם מפני תיקון העולם, בזה יכול המלך לדון בעד אחד כמבואר בירושלמי על הרבעת בהמה, ובר"מ ז"ל על הורג את הנפש. מה שאינו כן במצוות שנצטוו ישראל ממתן תורה ואילך, בזה לא שייך דין מלך כלל, כיון דכל הציווי הוא מכוח התורה, ובמצוות התורה אין נהרגין אלא בשני עדים והתראה ובבית דין של כ"ג.

 

סמכות ממשלת ישראל

מאירי, סנהדרין נב ע"ב

ר' מנחם המאירי, ט' (1249) - פירפיניאן, ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה.

כבר ביארנו שאין דנין דיני נפשות אלא בזמן שבית המקדש קיים, ושתהא סנהדרי קבועה במקומה לשם, שנאמר "ובאת אל הכהן" וכו' - בזמן שיש כהן, יש משפט; אין כהן, אין משפט. ומכל מקום, דיני המלכות קיימים בכל זמן. ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור וגדולי הארצות לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה, על הדרכים שביארנו. וזהו שנרמז בתורה אחר כך: "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".

 

משפט כהן, סימן קמד, אות טו-א

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל.

 

ענישה בקהילות ישראל שלא על פי הדין הקבוע

שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שצג

עמדתי על כל טענות הקונדרס הזה, ורואה אני: שאם העדים נאמנים אצל הברורים, רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל לפי מה שיראה להם, וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה: בחבלות, וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז"ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכ"ש בחוצה לארץ שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם, נמצא העולם שמם... ולפיכך, ברורים אלו שעשו זה, אם ראו צורך השעה לענוש ולקנוס ממון או גוף לתיקון המדינה ולצורך השעה, כדין עשו; וכ"ש בדאיכא הורמנא דמלכא; וכענין ר' אלעזר בר' שמעון בריש פרק השוכר את הפועלים. ומכל מקום, הברורים צריכין להתיישב בדברים, ולעשות מעשיהן אחר המלכה, ולהיות כונתם בכל עת לשמים.

 

שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שיא

שאלתם: הסכימו דעת הקהל, למנות אותנו ברורים לבער העבירו', וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתיקוני ההסכמה: שיהא רשות בידינו, משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו. הודיענו: אם יעידו עדים קרובים על ראובן, שעבר על שבועתו, והעדים ראוים לסמוך עליהם. או אם יעידו אשה וקטן, מסיחים לפי תומם, יש לנו ליסר את ראובן, אן לא? וכן, אם העדים או אחד מהן קרובים לראובן, ורואין אנו אמתלאות, שאלו העדים אומרים אמת, יש לנו רשות לעשות על פיהם, אע"פ שאין שם עדות ברובה?

 

תשובה: דברים אלו נראין פשוטים בעיני, שאתם רשאי' לעשות כפי מה שנראה בעיניכם. שלא נאמרו אותן הדברים שאמרתם, אלא בב"ד שדנין ע"פ דיני תורה, כסנהדרין או כיוצא בהם. אבל מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות, כפי השעה, ברשיון הממשלה. שאם לא כן, אף הם לא יקנסו בגוף ולא בממון, לפי שאין דנין דיני קנסות בבבל, ולא בדברים שאינם מצוים. לפי שאין אנו דנין עכשיו, אפי' בדיני ההלואות מדין התורה, דבעינן: אלהים; שהם המומחין, ואנן הדיוטות אנן. אלא בשליחותייהו קא עבדינן. וכי עבדינן שליחותייהו, במילי דשכיחי, כהודאות והלואות. אבל במילי דלא שכיחי, כגון גזילות וחבלות ושאר עבירות, לא. וכן, לא ילקה ולא יענש על פי עצמו. לפי שאין אדם משים עצמו רשע, מן הדין, ואפי' יש עדים כשרים, לא ילקה, אא"כ התרו בו. שאין בית דין מלקין, אלא אחר התראה. אלא שבכל אלו הדברים, אינם אלא בבית דין הנוהגין ע"פ התורה. הלא תראו, דוד שהרג ע"פ עצמו גר העמלקי. וכן אמרו: מכין ועונשין שלא מן הדין, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב [על] סוס בשבת, והביאוהו לב"ד, וסקלוהו. ולא שהלכה כן, אלא שהיתה השעה צריכה לכך. כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (צ ע"ב). כל שכן אתם, שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם, כמו שכתוב באגרת התקנה אשר אמרתם. וכן הדבר פשוט בינינו, ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם, על דברים אלו.

 

הימנעות מענישה משיקולים שונים

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכות ח, י

הלכה ח

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך, וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא, ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל.

 

הלכה י

כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו...

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ד

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

 

שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רלח

וזה מה שהשבתי לחכם ר' יעקב בן הכשף, בעל ישיבה בטוליטולה, על הנהגת המדינה זו, ויסור העוברים.

 

דע: כי לשון רכה תשבור גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר המכשלה את העם, צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. ואין נוטלין כל החבלה ביחד, ואחר כוונת הלב הדברים אמורים. כבר ידעת מ"ש בנזיר (דף כג:): גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה...

 

הנה זאת שמענה, ואתה דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במדה אחת. וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי, ואע"פ שהיו בני מות. והטענה שאמר: כי היום ידעתי שאני מלך על ישראל. כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עיין לעתים בקלות. ואני רואה שצריך שיתחזק ענין התקנות בתחילה, ולא יכנס במחלוקת. וכבר ידעת ענין מלכנו הראשון שאול, כי היה כמחריש. והעלמת עין בדבר זה, עד אשר יחזקו זרועות העומדים על הפקודים, מצוה רבה. והמקיים את המצוה, עשה סמוכות לתקנה, ובנה לה חומה בצורה. ואחר תחזקנה ידיך, ומלכת בכל אשר תאוה נפשך.

 

והנך רואה כי גלתה סנהדרין ממקומה, כדאיתא (בסנהדרין דף מא) כדי שלא יצטרכו לרבות בדיני נפשות, מפני שראו דרבו הרצחנים. כ"ש אנו, שאין בנו כח מדין תורה לדין בדיני נפשות, ואף לא בדיני קנסות, אלא לצורך השעה. ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה, כמוזכר בסנהדרין (דף מו) וביבמות (דף צ). ואם השתיקה לעתים לגדר, אין כאן סייג בחזקה ידבק ההפך. זהו עצתי, שתפתח בלשון רכה, פעם ושתים. והרבה רעים על הרעים, שמאל דוחה וימין מקרבת, אולי יזכו, וישובו מדרכם הרעה, ורשעים עוד אינם. ואם לא ישמעו ויעברו, בשלח יעבורו, תלוש ומרוט, טול מקל והך על קדקדם, אלף ופרוטרוט. היש דבר שצריך שישקול הפסד כנגד שכר.

 

וצריך מתון והסכמה והַמְלָכָה, ומתוך כך יסור הרבים לשום שמים. כי כל שהמעשה גדול, וחזקת היד רצה, צריך יותר השגחה והסרת הכעס. וצריך שיהא הדיין חושש את עצמו, שמא אש קנאתו לשם יתברך תבער בו, ותהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו. על כן, כי תבא הנקימה לפניו, בעודה בכפו לא יבלענה, שמא יאכלנה פגא. אלא יבשלנה, וימתיקנה בסוד הזקנים, וישרים בלבותם. ואם יש אנשים רשעים מפורסמים, ורצית למתקם, ועוד הם בתמרוריהם עומדים, תמנה עם הזקנים, בין להלקות, בין לקוץ יד או רגל, ואפילו להמיתו. ואף על פי שדיני התורה בטלו מן הסנהדרין, עוד לא בטלו לצורך השעה.

 

משא חיים, מערכת ע, אות צד

ר' חיים פאלאג'י, איזמיר, תקמ"ח (1788)  תרכ"ח (1868). נכדו של ר' רפאל יוסף בעל 'חקרי לב'. משנת תקפ"ח דיין באיזמיר ולאחר מכן חכם באשי. חיבר ספרים רבים.

 

תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן קלח

אשר כתבת אתה שאירי שיש לצדד להתיר כי היכא דלא תיתי לידי תקלה, ובנך שי' ביאר יותר והביא ראיה ממאי דכייפינן מאיס עליה כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתקלה, נראה דאי משום הא לא איריא. וראיה ממה שמצאתי לפני כמה שנים בקובץ שהיה לה"ר מנדי"ל אבי מה"ר משה שי', שהוכיח מהא דאמר באגודה פ' הנושא, שאמר רבינו הקדוש בעת פטירתו בדרך נבואה דר' אחא בר אושעיה שמתינהו להנהו דאקפו פירי בכוורא וחללו שבת ואשתמוד משום דשמתינהו. וקשה מאי אשמועינן תלמודא בהך מילתא, ורבינו הקדוש גופיה למאי הילכתא ניבא דבר זה? אלא לאשמועינן דאפי' אם נראה לחכמים שמפני שהן מנדין ומחרימין מאן דהוא, ובשביל כך יצא לתרבות רעה לא יניחו בעבור זה מלדון ומלעשות כהלכה. כמדומה לי שכתבת מקרוב שראית ג"כ ככה בקובץ בטרווי"זי, שהיה ביד הנ"ר שמעון ז"ל, והשתא קל וחומר הדברים, ומה התם שבאין לדון ולהוכיח על מה שעבר כבר אין מבטלין ההלכה, כ"ש שלא לעבור על הדת והלכה לכתחילה.

 

רמ"א, יורה דעה, סימן שלד, סעיף א

הגה: ומנדין למי שהוא חייב נידוי, ואפילו יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה, אין לחוש בכך (פסקי מהרא"י סימן קל"ח).

 

שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן קפז

ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך - צפת, של"ד (1547). ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות.

שאלת ממני אודיעך דעתי, באלו הפריצים העוברים עבירות ביד רמה ובשאט נפש, וכשבאים ליסר אותם אומרים שימירו - האם נייסר אותם ולא נחוש, או לא?

 

תשובה. כל ימי אני מצטער על זה, כי על כן תפוג תורה, ואין כח לכוף את הרשעים. ועל זה אני מתפלל בכל יום, שלא תארע תקלה על ידי. אבל מ"מ אגיד לך דעתי בזה.

 

לכאורה, היה נראה לומר, להניח אותם לעבור על קצת מצות, כדי שלא יעברו על כל גופי תורה. תדע, דהא כתבו המפרשים דכייפינן לגרש בטענת "מאיס עלי", כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. הרי שאנו מתירין לגרש שלא מן הדין משום דלא תצאנה לתרבות רעה.

 

אבל כד מעיינת בה שפיר, תשכח דאין מכאן ראיה כלל, דבהך כפייה אין אנו עוברין על דברי תורה, דכיון שכופין אותו עד שיאמר "רוצה אני", אנן סהדי דגמר בדעתו לגרש ברצון כדי לשמוע דברי חכמים, וסמכינן אהך טעמא כדי שלא תצאנה לתרבות רעה. אבל להתיר דבר האסור כדי שלא תצאנה - אין לנו, וכ"ש שלא נתיר לעבור על שום מצוה מפני חששא זו.

 

ואם תאמר, הא ניחא שלא נתיר אנו דבר של איסור, אבל לא נייסר אותו ולא נמחה בידו מפני חששא זו. הא ודאי ליתא, שהרי כולנו ערבים זה לזה, וקרא כתיב "ואם העלם יעלימו" וגו'.

 

ותו, שאם באנו לחוש לזה, תתבטל התורה לגמרי, כיון שיתפרסם הדבר שבשביל חששא זו אנו מעלימים עינינו מהרשעים, בני עולה יוסיפו לחטוא, וירבה הגזל והחמס והניאוף וכיוצא בזה, ולא מתקיים התורה אלא בשרידים. וכן מצינו בכל דור ודור שמיסרים את הרשעים ולא חששו לחששא זו.

 

ותו, דכי היכי דקיימא לן אין מעבירין על המצות, ואין מדקדקין אם זו קלה או חמורה, כך אין מעבירין על העבירות, אעפ"י שזו קלה וזו חמורה, וכיון שמוטל עלינו לייסרו על עבירה זו שבאה לידינו, אין מעבירין עליה.

 

ותו, דכיון שהוציא אותו מפיו, סופו לעשותו, וכן ראינו כמה פעמים, שאע"פ שלא נייסר אותו, הולך ופושע בלא סיבה. ולכן ראוי לעשות המוטל עלינו, ואם יצא - יצא, ואנחנו נושענו מערבותו, שאין אנו ערבים במומרים.

 

והכי משמע ממאי דאמר רבינו הקדוש בשעת פטירתו בדרך נבואה, דר' אחא בר אושעי' שמתינהו להנהו דאקפו פירי בכוורא וחללו שבת, ואשתמוד משום דשמתינהו. ואיכא למידק, מאי אשמעינן תלמודא בהך מלתא, ורבינו הקדוש גופיה למאי הלכתא ניבא דבר זה? אלא לאשמעינן דאפילו אם נראה לחכמים שמפני שהם מנדין או מחרימין או מוסרין יצא לתרבות רעה, לא יניחו בעבור זה מלדון ומלעשות כהלכה. ולפי הנראה, לא היה שם חלול שבת מן התורה אלא מדרבנן, מדשמתינהו ותו לא, ואפילו הכי לא חשש, כ"ש בנדון דידן, שעוברים על התורה, דודאי מוטל עלינו לקיים תורתנו ויהיה מה שיהיה אח"כ.

 

ואע"ג שכתבתי כל זה להלכה, מ"מ יש למנהיג הדור להיות מתון בדברים כאלה, לפי שאין כל האנשים שוין ולא כל העבירות שוות. הא כיצד? אדם שהוא רגיל בעבירות ובוטח בעצמו בטענתו, אין חוששין לו, ויהיה מה שיהיה, ונעמיד התורה. ואם אינו רגיל, וקרוב הדבר שישמע, ממשיכין אותו בדברים עד שישוב מעט, ואין ממהרין להענישו, מפני התקלה. וכן כל כיוצא בזה. והכל לפי ראות עיני הדיין המנהיג, ובלבד שיהיו כל מעשיו לשם שמים.

 

שו"ת חוות יאיר, סימן קמא

ר' יאיר חיים בכרך, שצ"ח (1638) - תס"ב (1701). נולד בלייפניק (מוראביה), ושימש כרב בקובלנץ, מגנצא וורמייזא. מחכמי אשכנז המובהקים. מפורסמים חיבוריו, שו"ת 'חוות יאיר' ו'חוט השני'. לאחרונה נדפס ספרו 'מקור חיים' על שולחן ערוך, אורח חיים.

שאלה. ששאלת: פלוני דפקר ביין נסך, ובקשו הקהל לענשו בממון ולעשות כרוז עליו, והרב מ"ץ שלהם מיחה בידם, באמרו דאיכא למיחש דפקר טפי ויאכל ג"כ דבר איסור ויצא חוץ לדת, וקולר העון יהיה תלוי בקהל שהביאו לידי כך.

 

הנה לכאורה צדקו דברי הרב. זכר לדבר מה שכתב הרמב"ם, הובא בש"ע בח"מ סי' י"ז ס"ג, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילם. ובכהאי גוונא כתב מהרי"ו, הובא בהג"ה בי"ד סוף סימן של"ד, שנהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה וכו'... גם אמרו רז"ל במס' סוטה: לעולם תהא שמאל דוחה וכו' לא כיהושע בן פרחיה וגו', וברוב דפוסים לא נדפס המאורע מפני הסכנה.

 

ועוד, דאמרינן: ניחא לתלמיד חכם ליעבד עבירה זוטא להפריש תרומה שלא מן המוקף, כדי שלא ליעבד עם הארץ עבירה רבה. ותו, אמרינן במידי דאינו מפורש באורייתא: מוטב שיהיו שוגגין וכו', אף דתוכחה מצוות עשה היא. מכל הלין איכא למישמע, דראוי לנו לצאת מגדר הדת מחשש קלקול חברינו בקלקולא רבה, אף שכבר התחיל בקלקלה ואכל שום וריחו נודף.

 

אבל כד מעיינת בעיון הדק היטב, תמצא שהרב המורה לא לצדקה מיחה בהקהל, וחוששני לו מחטאת. אדרבה, לו נאה היה ללבוש קנאת ה' צ-באות, לנדותו ולענשו עד כי יבא לקבל תשובה ולא יוסף סרה. ואם ניחוש לזה, ח"ו יוסיפו בני עולה לעשות כל איש הישר בעיניו. גם הדיין יחוש לגיזום ולחשש כזה, ולא יצדיק צדיק וירשיע רשע לאשר חמוץ ולהשליך טרף משיני רשעים, ותושלך אמת ארצה ומשפטי ה' בטלים. ודווקא במידי דחבירו לא פשע כלל, חיישינן בכהאי גוונא, ואמרינן "מוטב" ו"ניחא לת"ח ליעבד איסורא זוטא" וכו'. ומה שאמרו "מוטב שיהיו שוגגין" וכו', ג"כ חבירו לא פשע, שהרי שוגג הוא עתה. ועוד, מאחר דידע שלא יקבל תוכחה, ממילא אין מצוה כלל להוכיחו, כי תכלית התוכחה הוא להחזיר חבירו למוטב. ומה שאמרו "שאין בנו כח" וכו', היינו לענין עמידת בעלי דינים ועדים, דאין בזה ביטול מצוה כלל במ"ש "ועמדו שני האנשים", ואינה רק אסמכתא כמ"ש הסמ"ע.

 

וע' מ"ש מהר"ם שנהגו... להקל מלמחות בעוברי עבירה, טעמו בצדו, מפני חשש סכנה של המוחים... לא מחשש קלקולם של בעלי עבירה. ומה שאמרו "לא כיהושע בן פרחיה" וכו', היינו מפני שהגדיל לעשות עמו, להחרימו בפרסום גדול, ולא היה חייב נידוי בההוא עובדא שאמר ההוא אכסניא עיניה טרוטות וע"ש. מה שאינו כן באם פשע בר ישראל במידי דחייב עליה ממון או מלקות או נידוי, אין למנוע כלל מחשש שיוסיף ויגדל עון, לזוז ח"ו מדין ודת תורתינו...

 

הכי נמי עבדינן אנן, לעשות כדין וכדת תורתנו, ולא נחוש לקלקול המקולקל שפשע, אף ביחיד נגד יחיד, כ"ש בשיש חשש קלקול הנשארים, אשר עיקר עונש הרשע מכוון לזה, כמו שאמרה התורה כמה פעמים "והנשארים ישמעו ויראו". ובכהאי גוונא אמרו רז"ל בפ' הנחנקין, שהב"ד אין רשאין למחול על המראת הזקן, שלא ירבו מחלוקת בישראל, אף שודאי אין עבירה במחילתן. ומה מאוד צריכין אנו לחוש לקלקול הדור, אף להמית נפש נקי צדיק מדין שנעשה בו, כמ"ש שאחד רכב על הסוס בשבת, וסקלוהו מפני שהשעה היתה צריכה לכך, כ"ש שלא נצא חוץ מקו המשפט מחשש קלקול המקולקל שפשע...

 

ומצאתי שכ"כ מה"ר איסרלן מאגודה, הביאו רמ"א בהג"ה י"ד ר"ס של"ד. ולא תימא דשטר ושוברו עמו הוא, כי ה"ה [=הרב הגדול] בט"ז השיג על זה. אמינא, אף כי קטני הרב הט"ז עבה ממתני, וכד ניים ושכיב, דעתיה צילא טפי מכד שתינא רביעית חמרא ואכילנא בישרא דתורא, מ"מ יש בי כח להשיג כדי להציל, ולסתור ע"מ לבנות, ולטעון ע"מ לפרוק, ולהעמיד דברי אגודה ומהרא"י ורמ"א. דמה שכתב דרבי בנבואתו קמ"ל להודיע שנבואתו אמת, אין לנו דוחק גדול מזה, הן מסברא, דנימא בנבואה שנזרקה בפיו לפני מותו, שבא להודיע בכוונה ורצון להוכיח שדבריו אמיתיים. הן מגמרא, שכבר אמר שם ג"כ דברים שעל ידיהם נתאמתו דבריו, בלידת רב אדא ובכמה ענינים, יע"ש...

 

כך נלפענ"ד, אף כי באמת לדעתי מגמרא דמייתי אגודה אין ראיה, דהש"ס אשמעינן דברי נבואת רבי בשעת מותו על דרך "תוסף רוחם יגועון", וכי גרע הא מילתא מכמה מעשים וסיפורי הגדה משבחי חכמינו ז"ל דאיתא בגמרא? וכ"ש דדוחק לומר דרבי גופיה קמ"ל דין חדש תוך נבואתו. ועוד, דא"כ צריכים אנו ג"כ טעם למה שאמר: היום נולד רב אדא וכו' ואינך דמייתי שם. ועוד נראה, דאם היה לנו מקום לומר דקמ"ל הש"ס או רבי דין חדש, היה לנו יותר ויותר לומר דאשמעינן דלא יפה עשה רב אחא שהחרימם, דחזי מה סליק בהו, וקמ"ל רבי דיש לחוש להמרה במקום דיש חשש, כמו בההוא עובדא שחיללו שבת בפרהסיא. דאי לדעת אגודה, נשאר קשה, מה צורך בדברי רבי, מה שכבר נתפרסם בבבל, ובלי ספק שבהמשך הימים יגיע השמועה גם לא"י.

 

ומ"מ מה שכתבנו לקיים דברי אגודה, נלפענ"ד אמת ונכון, ואין זר לומר דרב אחא לא יפה עשה דלא עדיף מבן פרחיה.

 

נאם יאיר חיים בכרך. טו"ב טב"ת לפ"ק.