תוכן מפורט:

המשפט הישראלי

סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973

ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך ב, תשנ"ג, עמ' 970

ג' שלו, דיני חוזים, תש"ן, עמ' 251

ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך ב, תשנ"ג, עמ' 983

 

א. יסודות עילת העושק

משנה, בבא קמא, פרק י, משנה ד

מסכת בבא קמא, דף קטז עמ' א

- רש"י, מסכת בבא קמא, דף קטז עמ' א

רמב"ם, הלכות גזילה ואבדה, פרק יב, הלכה ז

מסכות בבא קמא, דף קטז, עמ' א-ב

- תוספות, מסכת בבא קמא, דף קטז, עמ'

מסכת יבמות, דף קו, עמ' א ב

משנה, בבא מציעא, פרק ו, משנה א

רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יב, הלכה ו

 

ב. רכיבי עילת העושק והיחס ביניהם

ריטב"א, יבמות, דף קו עמ' א

מרדכי, בבא קמא, פרק י, סימן קעד

רמב"ן, מסכת יבמות, דף קו עמ' א

פסקי הרא"ש, יבמות, פרק יב, סימנים טו-טז

מרדכי, מסכת בבא קמא, פרק י, סימן קעב

שיטה מקובצת, לבבא קמא, דף קטז עמ' א

רמ"א, חושן משפט, סימן קכט, סעיף כב

קצות החושן, סימן קכט, ס"ק ט

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסד, סעיף ז

קצות החושן, סימן רסד, ס"ק ב

קצות החושן, סימן רסד, ס"ק ד

נתיבות המשפט, סימן רסד, ס"ק יח

נתיבות המשפט, סימן רס"ד, ס"ק יט

שו"ת רדב"ז, חלק ו, סימן ב אלפים רעט

שו"ת רדב"ז, חלק ג, סימן תקנו

שו"ת חוות יאיר, סימן קפו

שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן פ

 

ג. יישום עילת העושק

1. ניצול מצוקה (דוגמאות נוספות)

שו"ת מהרש"ל, סימן כד

שו"ת מהרש"ל, סימן כה

פסקי דין רבניים, כרך ה, עמוד 68

פסקי דין רבניים, כרך ג, עמוד 375

 

2. ניצול חוסר נסיון

מסכת גיטין, דף סה, עמ' א

מסכת בבא בתרא, דף קנה עמ' א

מסכת בבא בתרא, דף קנה עמ' ב - קנו עמ' א

- תוספות, מסכת בבא בתרא דף קנה עמ' א

מסכת בבא בתרא, דף קנה עמ' ב

- רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף קנה עמ' ב

נימוקי יוסף, על הרי"ף (עג עמ' א)

רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כט, הלכות יב-יד

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלה, סעיפים ח-י

 

3. ניצול חולשה גופנית או נפשית

משנה, מסכת גיטין, פרק ה, משנה ז

רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כט, הלכה ב

- השגות הראב"ד, שם

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלה, סעיף יז

שו"ת אגרות משה, חלק אבן העזר, ג, סימן לג

 

המשפט הישראלי

חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, סעיף 18

[1] מי שהתקשר בחוזה

[2] עקב

[3] ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו

[4] את [א] מצוקת המתקשר, [ב] חולשתו השכלית [ג] או הגופנית [ד] או חוסר ניסיונו,

[5] ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל,

רשאי לבטל את החוזה.

 

ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך ב, תשנ"ג, עמוד 970

המאפיין את הדינים שבמרכז הפרק הנוכחי הוא הקשר שבין רעיון הגינות החוזה לסוגיית הפגמים ברצון... מצטרפת אליו [=לרעיון הגינות החוזה] דרישה לפגם ברצון. אך הדרישה לפגם ברצון בעילת העושק ובעילה של השפעה בלתי הוגנת היא מתונה ומרוככת הרבה יותר מזו הקיימת בעילות המסורתיות (טעות, הטעיה, כפיה). הצירוף של תנאים גרועים או בלתי הוגנים עם פגם ברצון, ולו פגם מתון, הוא המצדיק את קיומה של עילת הביטול.

 

ג' שלו, דיני חוזים, תש"ן, עמוד 251

עילת הביטול בשל עושק, המעוגנת בסעיף 18 לחוק החוזים, שונה מעילות הביטול האחרות שבפרק ב. במצבים שסעיף 18 מטפל בהם נערך החוזה על ידי הצדדים מדעת ומרצון, ובכל זאת דבק בהתקשרות פגם המצדיק את התערבות הדין, עד כדי אפשרות לביטולה החד-צדדי. ההצדקה להתערבות זו היא מוסרית, והרעיון המנחה של הוראת העושק הוא של מוסר וצדק חברתי.

 

למונחים "עושק" ו"ניצול" נודעת משמעות שלילית של התנהגות בלתי-מוסרית או בלתי-הוגנת. לפיכך נדרשת ידיעתו של העושק על מצוקתו, חולשתו או חוסר נסיונו של המתקשר... לעומת זאת, לא קיימת דרישה כי המנצל גרם למצב שבו נמצא המתקשר.

 

ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך ב, תשנ"ג, עמוד 983

הדרישה בדבר ניצול על ידי הצד השני או אחר מטעמו משקפת את המבחן האובייקטיבי בדיני החוזים... בעילת העושק די בכך שהצד השני (או אחר מטעמו) ידע על הפגם אצל הצד הטוען לעושק (ידיעה על מצוקתו, חוסר ניסיונו וכו') ובעקבות זאת כרת חוזה שתנאיו בלתי הוגנים. ה"ניצול" מתבטא בכך שהצד השני יודע על המצוקה ומפיק ממנה טובת הנאה לעצמו.

 

 

א. יסודות עילת העושק

סוגיות יסוד

משנה, בבא קמא, פרק י, משנה ד

שטף נחל חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים, והניח זה את שלו והציל את של חבירו - אין לו אלא שכרו; ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי - חייב ליתן לו.

 

מסכת בבא קמא, דף קטז, עמוד א

רש"י שם

מעבורת - ספינה רחבה שעוברים בה רוחב הנהר.

 

דאפסדתן כוורי בזוזא - והיינו "בשכרו" דקתני, טול דינר בשכר שאתה מפסיד כאן, ותעבירני - נותן לו אותו שכר משלם. ומתני' נמי הרי הפסידו ניכר.

 

רמב"ם, הלכות גזילה ואבדה, פרק יב, הלכה ז

וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמר לו העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם היה צייד ואמר לו בטל מצודתך והעבירני נותן לו מה שהתנה עמו. וכן כל כיוצא בזה.

 

מסכת בבא קמא, דף קטז, עמ' א-ב

השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה, והלך ומצאו שמת או שהבריא - נותן לו שכרו משלם.

 

תוספות, מסכת בבא קמא, דף קטז, עמוד ב

להביא כרוב ודורמסקנין לחולה - שכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשוכרו, דהכי משמע לשון "נותן לו שכרו משלם". וצריך לומר, דמיירי כגון דליכא למימר "משטה אני בך", שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה.

 

מסכת יבמות, דף קו, עמוד א

בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה, אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. אמר ליה רב פפא: לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן? ואלא היכי אימא ליה? אמר ליה: חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. לבתר דחלץ לה, אמר לה: זיל הב ליה, אמר ליה: "משטה אני בך" עבדה ליה. מי לא תניא: "הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעברא לפניו, ואמר ליה טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו"; אלמא אמר ליה "משטה אני בך", הכא נמי "משטה אני בך".

 

משנה, בבא מציעא, פרק ו, משנה א

 

רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יב, הלכה ו

היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים, ונסדקה כד הדבש, ואמר לו בעל הקנקנים: איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרין. וקבל עליו בעל הדבש, ואמר לו: הן. הרי זה שחק בו, ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו, שהרי לא הפסידו כלום.

 

ב. רכיבי עילת העושק והיחס ביניהם

1. הפגם ברצון העשוק

2. החובה של הצד השני לספק את העזרה

3. המבחן האובייקטיבי - תנאי החוזה

4. העדר רצינות

5. היחס בין התנאים השונים

 

ריטב"א, יבמות, דף קו, עמוד א

אמר ליה רב פפא, יכלה למימר ליה "משטה אני בך" עבדה ליה. פירש רש"י ז"ל: כיון דחליצה כשרה היא, מדינא נמי לית ליה, כיון דעליה רמיא מילתא למעבד, ולא בעי' משטה אני בך עבדה לך, ודומה לו ההיא דמעבורת, כי חייב היה להצילו, ומשום הכי אין לו אלא שכרו. ויפה פירש ז"ל. מכל מקום עדיין צריך להוסיף בזו ובההיא דמעבורת, כי אע"פ שקצץ עמו שכירות ועשה פועל מלאכתו ע"פ השכירות ההוא, ובעלמא כי האי גוונא, אינו יכול לחזור בו וחייב לתת מה שפסק עמו משלם, שאני הכא, כי מתוך האונס פסק, ובהא דהכא דייבם שאינו הגון לה היה, וכדי שלא תתעגן עמו, וכן במעבורת אנוס היה ומחמת האונס פסק, וקציצה באונס כמאן דליתא דמי, ואין לו אלא שכרו. וכן כתבו בתוס' כי הצרי' סממנים וקצץ עליהם שכר גדול מפני דחקו, אינו נותן אלא דמיהן, וכן הפוסק עם הרופא הרבה.

 

מרדכי, בבא קמא, פרק י, סימן קעד

השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמוקסין לחולה, נותן לו שכרו משלם, ככל אשר התנה לו, מאחר שעשה שליחותו. פירש הרב ר' חזקיה, דוקא אם היה עוסק במלאכה שהפסיד לו כל כך, אז נותן לו שכרו משלם אפילו יותר מכדי טרחו הרבה. אבל אם לאו הכי, לא יתן לו רק שכר טרחתו, דדמי לבורח מבית האסורים וכו', דמצי אמר ליה "משטה אני בך". וטעמא דהוא מסוכן וחייב להצילו וליטול שכר טורחו. והכי נמי, מצווה להביא רפואה לחולה. אבל בשאר מלאכות [שאינה של מצוה], חייב לתת לו כל אשר התנה לו. עיין פרק מי שמת.

 

רמב"ן, מסכת יבמות, קו עמוד א

... ויש לומר, דוקא ביבם שאינו הגון לה קדאמרינן, דכיוון דמצוה מן התורה בחליצה, דכתיב "ודברו אליו", ורמיא עליה למיחלץ, לא מפסדא מיני' כלום ממאי דחזי ליה', הילכך כשהתנית עליו יותר מן הראוי לו דמי ופטורה, וכן נראה מפרוש רש"י ז"ל. ושמעינן מינה, דמי שהוא חולה וסמנין ביד חבירו שוין עשרים, והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהן, אבל רפאו יש לו שכר משלם, שחכמתו מכר לו, והיא שווה דמים הרבה. ויש מפרשים, דטעמא דמתניתין, משום דחייב הוא להצילו משום השבת אבידה, ומשום הכי אין לו אלא שכרו כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. ולא מסתברא, דמדמי לה לחליצה בשמעתין, דהא מכל מקום ליכא עליה חיובא ממש למיחלץ. ולישנא ד"משטה אני בך" נמי דיקא הכי כדפרישית.

 

פסקי הרא"ש, יבמות, פרק יב, סימנים טו-טז

אלא הכי קאמר ליה, כיוון דאי אפשר לה לחליצה להתבטל, הוה ליה כשכירות בעלמא, אמרה ליה "משטה אני בך" עבדא ליה. דכיוון דלא הוה ליה הגון לה, ולא בעי לה מה שקצבה ליתן לו דמי יתירי, כעין אנוסה, וגם איהו לא פסיד מידי.

 

... אבל מעשה שרגילים ליתן עליו דבר גדול, אינו יכול לומר "משטה אני בך", אף על פי שלא הוציא כלום באותו דבר שתובע לו שכר, הכל לפי המעשה והתנאי.

 

מרדכי, מסכת בבא קמא, פרק י, סימן קעב

טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו - אומר רבי מאיר, דהוא הדין לשכר שדכנין, שאינו מחויב לתת לו כי אם שכר טרחו. אמנם ראיתי בספר אור זרוע שפסק משם רבינו שמחה, שחייב לתת לשדכן כל מה שהתנה ליתן לו, ולא דמי לטול דינר והעבירני, שבשכר שדכנים רגילין לתת הרבה יותר מכדי טרחו. והביא ראיה דמעשה בא לפני ר"י, באחד שעשה בהשבעה של שדים שהוחזרה הגניבה, ונדר לו זקוק, ואחר שעשה המעשה לא רצו לתת לו אלא שכר טרחו. ופסק ר"י לתת לו כל מה שהתנה, דבדבר זה רגילין לתת יותר מכדי טרחו. ואמרתי לפני מורי שכן ראיתי, ולא השגיח. ושוב מצאתי כן בספר המצוות משום רבינו יהודה, דהוא הדין לענין רפואות, דדרך ליתן דמים מרובה. ולא נאמר בזה שיחק בו, עיין פרק מי שמת. ושוב הרצו הדבר לפני רבינו מאיר, שכן ראו בספר המצוות, ולא השגיח. ובספר החכמה כתב רבינו ברוך ממגנצ"א, על בעל הבית שחייב לתת לשדכן כל אשר התנה לו. וכן פסק רבינו שמחה.

 

שיטה מקובצת, בבא קמא, דף קטז עמוד א

והרמ"ה ז"ל פירש בפרטיו, וזה לשונו: ...כי אית ליה פסידא, לא שרי ליה למשקל טפי ממאי דאפסדיה.

 

רמ"א, חושן משפט, סימן קכט, סעיף כב

הגה: מי שנדר שכר לחבירו שיערב בעדו, אם קבל קנין ליתן לו שכר, חייב כפי מה שקצב. ואם לא קבל קנין, אין צריך ליתן לו שכר באמירה בעלמא (הרא"ש, כלל ס"ד סימן ג(.

 

קצות החושן, סימן קכט, ס"ק ט

אין צריך ליתן שכר. עיין באורים (ס"ק מג), וזה לשונו: עיין "תומים", דהעליתי הפירוש, שכר יותר מכפי הנראה לבית דין, בזה צריך קנין. אבל כפי הראוי לו, ודאי צריך ליתן אפילו בלא קנין. ודברי הרמ"א סתומים בזה, דמקורו מתשובות הרא"ש, והוא דומה לאומר "טול דינר והעבירני". עד כאן לשונו. עיין שם. ולא היה לפניו תשובות הרא"ש כשכתב כן. וזה לשון תשובות הרא"ש, בכלל סד סימן ג: על ראובן שתבע את שמעון שיתן לו חלקו רביע בחכירות שחכר שמעון, כי כן התנה עמו לתת לו רביע החכירות בשביל שיכנוס ראובן ערב בשבילו, שהדין עם ראובן. והיינו דוקא אם היה שם קנין סודר שמעון לראובן לתת לו רביע בחכירות, אבל בלא קנין אינו חייב לו כלום, כי ערבות אינו דבר שלוקחין עליו שכר שיקנה באמירה, ולא עדיף האי מהא דתנן בסוף פרק הגוזל בתרא, שטף הנהר חמורו וחמור חבירו וכו', ופריך עלה בגמרא ואמאי, נימא ליה משטה אני בך, עכ"ל ע"ש. הרי מפורש, דבלא קנין אינו חייב כלום, וטעמא דרא"ש, משום דערבות אינו דבר שלוקחין עליו שכר, ומדמה לה ל"טול דינר והעבירני", דאין לו אלא שכרו, משום דאמר "משטה אני בך". ואם כן, הכא, דאין נותנין שכר כלל על ערבות, הוי כולו כיתר משכרו, ואינו חייב לו כלום. ואם כן, דברי הרמ"א סתמן כפירושן ד"אין צריך ליתן לו שכר", היינו שכר כלל. וזה ברור.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסד, סעיף ז

וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, ואמר לו:"העבירני, ואני נותן לך דינר", והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם היה צייד, ואמר ליה: "בטל מצודתך והעבירני", נותן לו כל מה שהתנה עמו, וכן כל כיוצא בזה. הגה: יש אומרים, הא דאין לו אלא שכרו, היינו בדבר שאין רגילות ליתן עליו הרבה, אבל בדבר שדרך ליתן הרבה, כגון השבעת שדים או רפואה, חייב ליתן לו כל מה שהתנה עמו (תוספות והרא"ש פרק מצות חליצה). ובשדכנות אין לו אלא שכרו, אף על פי שהתנה עמו לתת לו הרבה (הרא"ש כלל ק"ה סי' א' ומרדכי פ' הגוזל בתרא בשם מוהר"ם.

 

קצות החושן, סימן רסד, ס"ק ב

ואם היה צייד. זה לשון הסמ"ע: "ועיין 'פרישה ודרישה', שם הוכחתי מדברי הרא"ש [יבמות פי"ב סי' טז] והטור והרמב"ם [פי"ב מהלכות גזילה, הל' ז], דכל מה דפסק עמו ממש קאמר, ואפי' אינו נראה לעינים שהיה לו ריוח כל כך אם היה צודה דגים, מ"מ כיון דעל כל פנים היה לו לצוד דגים, ואפשר שהיה עולה במצודתו כך דגים כשיעור פסיקתו שכר זה, משום הכי צריך ליתן לו כל שכרו. עד כאן לשונו. ועיין שם. ונראה מדבריו, שאם נראה לעינים בבירור שאי אפשר בשום פנים להעלות כ"כ דמים כמו שיעור פסיקתו, אין צריך ליתן אלא כשיעור שהיה יכול לצוד". אבל לעניות דעתי מלשון הרא"ש, דכל כהאי גוונא נמי צריך ליתן כל מה שפסק, ע"ש פ' אלו מציאות [ב"מ, פ"ב סי' כח], זה לשונו: אבל אינו מחויב להניח מלאכתו ולהשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו, אבל אם יש שם בי"ד, או הבעלים, והם אומרים לו: הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו לך כל שכרך, חייב ליתן לו כל שכרו, אף אם פסק לו יותר מן הראוי לו, מידי דהוי אטול דינר והעבירני, דנותן לו שכרו, משום דאמרינן פרק הגוזל: מ"ש רישא ומ"ש סיפא, אמר רמי בר חמא, הכא בצייד השולה דגים מן הים, דא"ל אפסדני כוורא בזוזי. וכיון שיש לו קצת הפסד, יטול כל מה שפסק לו. עכ"ל. ומדכתב אם יש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק, א"כ מבואר, דאין צריך שיהיה עולה במצודתו כשיעור מה שפסק לו. כן כתב אא"ז [=אדוני אבי זקני] בס' מעדני מלך (אות ה), על הרא"ש שם, וזה לשונו: וכיון שיש לו קצת הפסד וכו', כדאשכחן כהאי גוונא בפ' כיצד הרגל, כמ"ש לעיל. עכ"ל. והיינו מה שאמרו שם, גבי "זה נהנה וזה לא חסר" דפטור, דאם חסר קצת, כמו בשחרוריתא דאשייתא, מגלגלין עליו את הכל. והכי נמי ב"טול דינר והעבירני", מיקרי "זה נהנה", דהא צריך למעבורת, אלא דאם לא היה חסר כלום, הוה ליה "זה נהנה וזה לא חסר", אבל אם יש לו הפסד קצת מגלגלין עליו כל מה שפסק, דמה לי משתמש בביתו או משתמש בגופו. ואם כי מדברי האחרונים לא נראה הכי, אבל מדברי הרא"ש ומדברי מעדני מלך מבואר להדיא, דאפילו בהפסד קצת, צריך ליתן כל מה שפסק.

 

קצות החושן, סימן רסד, ס"ק ד

אבל אם נתן לו - ואם נשבע או בתקיעת כף ליתן לו, נראה שצריך ליתן לו כל שכרו, כיון שנשבע. דעיקר הטעם, דאינו אלא משטה אני בך, ושבועה מסלק השטאה. אפילו מת - צריכין היורשין לשלם. ואע"ג דנודר או נשבע ומת, אין היורשים צריכים לקיים נדרו, כמבואר ברמ"א סי' רנ"ב, היינו משום דשבועה ונדר אין עושין קנין, ואם הוא בחיים מחויב לקיים נדרו, והיורשים פטורים. אבל בשכירות, שנקנה בדיבור, אלא דהיכא דאין לו אלא שכרו, היינו משום השטאה. וכיון דשבועה מסלק השטאה, אם כן ממילא חוב עליו לקיים כפי שפסק, כיון דשכירות נקנה בדיבור, וכמו שכתב בסימן פ"א, סעיף קטן ד, וסעיף קטן כ"ה, עיין שם.

 

נתיבות המשפט, סימן רסד, ס"ק יח

כל מה שהתנה - אפילו אין נראה לעינים שהיה לו ריוח כל כך, כיון דאפשר שהיה עולה במצודתו כל כך דגים כשיעור הפסיקה, משום הכי צריך לו הכל.

 

נתיבות המשפט, סימן רס"ד, ס"ק יט

ובשדכנות - והוא הדין בסרסור. ועיין ביאורים, דהוא הדין בפועל. ובכל הנך דווקא שנתאוה יותר משתות, אז יכל לומר "משטה אני בך", ודוקא שלא היה בקנין, אבל אם היה בקנין מהני אפילו נתאנה הרבה, כיון שיודע וקיבל קנין סודר. ודוקא בהנך, אבל במידי דמצוה, כגון בטול דינר והעבירני, או בהשבת אבידה, אפילו קנין לא מהני, אם לא שכבר נתן. ובשדכנות וסרסורים, דאינו נותן לו אלא שכרו, דוקא כשיש קצבה. אבל במקום שאין להם קצבה נותן להן כל מה שהתנה.

 

שו"ת רדב"ז, חלק ו, סימן ב אלפים רעט

רבי דוד בן שלמה אבן זמרא נולד בספרד בשנת ה"א רל"ט (1479) ונפטר בשנת ה"א של"ג (1573) בצפת. הוא יצא עם הגולה מספרד בשנת ה"א רנ"ב (1492) ועלה לצפת. בשנת ה"א רע"ג (1513) ירד ר' דוד מצרימה, שם היה לראש קהילת היהודים המקומית, ושימש כרב, אב בית-דין, ראש ישיבה וגבאי קופת הצדקה, וכל זה ללא תשלום עקב עשרו הרב, שבא לו מהצלחתו במסחר. לספרייתו הגדולה יצא שם בעולם. הוא חזר לארץ בשנת ה"א שי"ג (1553) והתיישב שוב בצפת. פירושו לרמב"ם נחשב קלאסי. מספר תשובותיו מגיע ליותר מ10,000-. ר' בצלאל אשכנזי, בעל השיטה מקובצת, היה תלמידו.

שאלת על מה שכתב הרמב"ן ז"ל, על הא דתניא "הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמר לו העבירני ואני נותן לך דינר אין לו אלא שכרו". וזה לשונו: מהא שמעינן, דמי שהוא חולה וביד חבירו סמנין שוין עשרים, והתנה עליו ליתן בדמיהם הרבה מחמת אונס, אין לו אלא דמיהם. אבל רפואות, יש לו לשלם, שחכמתו מכר לו, והוא שוה דמים הרבה. עכ"ל. וקא מבעיא לך, אי אמרה הרב, אפילו בחולה שאין בו סכנה וסמנין מצויין אצל אחרים?

 

תשובה: מסתברא, דאמרה אפי' בחולה שאין בו סכנה, אלא שהוא בהול למהר רפואתו, והוי אנוס, אע"פ שהסמנין נמצאו ביד אחרים, כיון שהוא נבהל למהר רפואתו, אין לו אלא שכרו, דומיא דמי שהיה בורח מבית האסורים, מי לא עסקינן שהיה חבוש על ממון ואין שם סכנת נפשות, ומי לא עסקינן שהיתה מעבורת אחרת ופגע בזו תחלה. אבל אם אינו בהול על הרפואה והסמנים מצוין ביד אחרים, מסתברא שנותן לו כל מה שהתנה עמו, אע"ג שלא הפסידו כלום, מכל מקום כל תנאי שבממון קיים. ואם אין הסמנים מצויים ביד אחרים כלל, אע"ג דאינו בהול כ"כ על רפואתו, מסתברא דאין לו אלא מה ששוים הסמנין, דסוף סוף אנוס הוא, כיון שאין שם אלא אלו. ואם החולה הוא מסוכן - בכל גוונא אין לו אלא דמי סמנין, ואפי' בכהאי גוונא נותן לו רפואתו כפי מה שהתנה עמו, כי החכמה אין לה דמים ידועים.

 

שו"ת רדב"ז, חלק ג, סימן תקנו

שאלת ממני, אודיעך דעתי, בראובן שחלה וצריך תרופות וסמנים, ולא נמצאו אלא ביד אחד, והעלה בדמיהם. וכן צריך לרופא, ולא נמצא שם אלא זה הרופא מובהק, ולא רצה לרפאותו אלא בדמים יתרים, ופסק עמו בכך וכך. אם חייב ליתן לו מה שפסק, או שכרו כפועל בטל, או כמנהג הרופאים?

 

תשובה: "הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו". וטעמא דמלתא, כיון דמפני דוחק שעה פסק עמו, מצי למימר "משטה הייתי בך", אף הכא נמי לא שנא, ומצי למימר "משטה אני בך."

 

ולענין הרופא, חילק הרמב"ן ז"ל, וזה לשונו: ושמעינן מינה, דכל דמתנה בשכירות יותר מכדי דמים, מפני האונס ודוחק השעה שלו, מצי למימר "משטה אני בך", והוא הדין ללוקח סמנים ביותר מכדי דמיהם, מפני דוחק החולי, דלא מחייב אלא בדמיהם. אחד הלוקח ואחד השוכר שוין הם בדין זה. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו, ואין לו דמים. ויש מי שסובר, דטעמא דבורח, משום דחייב להצילו, ולדבריהם - אין לרופא אלא שכר בטלו שלו. ע"כ. וכן היא הסכמת רוב מפרשים, דטעמא דבורח, משום דחייב להצילו, מקל וחומר מהשבת אבידתו, וכ"ש השבת גופו. ומכל מקום בנידון דידן, שאין שם רופא מובהק כמותו, נראה לי, שאפילו הרמב"ן ז"ל מודה שאין לו אלא שכרו בלבד. שהרי הוא ז"ל כתב לתרץ, דכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא, אם נזדמנה ליה ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו, שאין זה כדין רבית שיוצאה בדיינים, ע"כ. הרי לך בהדיא, דתלי טעמא משום דהוי מצוה דרמיא אכולי עלמא, ובנידון דידן, כיון שאין מומחה כמוהו, עליו לחודיה רמיא לרפאות ולהציל, ואם לא הציל - עבר על מצות עשה. הילכך, אין לו אלא שכרו. ואם נתן לו דבר, אם גמר ונתן לשם מתנה גמורה - אין מוציאין מידו, ואם נתן מפני שחשב שמחוייב מן הדין ליתן - הויא מתנה בטעות, ומוציאין ממנו. ואם יש שם מומחין אחרים, דעתי נוטה לפסוק כדעת שאר המפרשים, דאין לו אלא שכרו. ואם נתן כבר - אין בידינו כח להוציא ממנו, שכבר הורה הרב ז"ל. והנראה לעניות דעתי כתבתי:

 

שו"ת חוות יאיר, סימן קפו

רבי יאיר חיים בכרך נולד בשנת ה"א שצ"ח (1638) בלייפציג, גרמניה, ונפטר בשנת ה"א תס"ב (1702). הוא למד בישיבות שונות בגרמניה, וכיהן במשרות רבנות רבות, אך נחל אכזבות מרות ואף חייו האישיים היו מלאי צער ותוגה. בספר תשובותיו, חוות יאיר, נראית גדלותו בתורה, השכלתו הכללית הרחבה ובקיאותו בחכמת הקבלה.

שאלה: מעשה בכפר שהיו בו י"ג בעלי בתים, וקבעו חדר יפה לבית הכנסת, והתפללו יום יום במנין, ובהגיע ימים הנוראים לא היה להם תוקע להוציאם ידי חובתם, רק בריחוק מקום שש פרסאות היה בקהלה בעל בית תוקע מומחה, ומפני שהיה שעת חירום וגייסות, לא רצה לבא אליהם רק בשכר כ"ף ר"ט, ושיתנו המעות לפני נסעו, כי ירא שאח"כ יהתלו בו ולא יתנו לו, רק כאשר נתנו לו שנה בשנה והוא ששה ר"ט...

 

ומה דחשש התוקע פן יהתלו בו, לכן קפיד שיתנו לו מעותיו תחילה. סבר היה דדמי ל"טול דינר והעבירני", דבגמ' ובחושן משפט סוף סימן רס"ד. והיה אפשר דמיון זה, אם היה שנה פשוטה שלום ושלוה, דנהי דאין לכופו, מפני דהמצוה לא רמיא עלי', ע' בהג"ה רמ"א בי"ד ס"ס רס"א וס"ס של"ו, מכל מקום, היה אפשר לומר, דאם סירב עד שהוצרכו להפריז לו יותר מן הראוי, אין לו רק שכר הראוי לפי הטורח, אם היה דבר רשות, והוא כענין "מטען" דגבי פועלים. מה שאין כן אם שעת חירום הוא, דיש חשש סכנה אפילו בממון ופחד ובהלה, הדרך לתת הרבה. לכן מחויב לתת לו כל מה שפסק לו.

 

שו"ת מהרש"ך, חלק ב,סימן פ

רבי שלמה בן אברהם הכהן נולד בסראי שביוון (ליד שאלוניקי) בשנת ה"א ר"פ (1520) לערך. הוא כיהן כרב בביטול (היום ביוגוסלביה), ואחר כך כרב של הקהילה הקשטיליאנית בשאלוניקי. עיקר פרסומו הוא מתשובותיו. נפטר בשנת ה"א שס"א (1601) לערך. השאיר אחריו תשובות ופירושים לגמרא, הנלמדים עד היום.

שאלה, בני ק"ק קשטיריאה יע"א, בראותם כי עמדו ימים רבים כצאן בלי רועה ינחם ינהלם על מי מנוחות לנחות אותם הדרך ישכון אור התורה והמצוה, הסכימו להחזיר עטרת תפארת החכם השלם כמה"ר פ' נר"ו ליושנה, ושחרו פניו שיתרצה לשוב להרביץ תורה ביניהם. ונתרצה לבקשתם, וקיימוהו וקבלוהו עליהם לזמן שלש שנים, הכל בשבועה חמורה. וזה לשון השטר שנכתב ונחתם ביניהם: ... כי אנחנו, חתומים מטה, נתחייבנו לפרוע לו כל ההוצאות הצריכות לו ולכל פמליתו, מיום צאתו מטריקולא עד בואו אלינו... וכן נתחייבנו לו מעכשו לתת שכר לו כל השלשת השנים רצופים ובאים, מתחילים מיום צאתו מפריקולא, חמשה אלפים לבנים לשנה, שהם ארבע מאות ושבעה עשר לבנים לחדש, נפרעים לו מידי שנה, חדש בחדשו, או מדי שבת בשבתו, ככל אשר ישאלנו נפשו...

 

ויהי היום, לסבת שטנה או משטימה אשר היתה לאחד מן העם עם החכם הנז', הלך והתחנן לפני הקרובים אליו שעל כל הפנים יסכימו עמו לסלק החכם הנז' ממקומו, וגם הרבה איומים באזני קרובי אשתו, שאם לא יסכימו עמו לצרף מחשבתו למעשה, כה יעשה וכה יוסיף לברוח מפניהם ולהניח אשתו באלמנות חיות כבושה עד שתלבין ראשה. אשר לזאת, הסכימו להודות על חלומותיו ועל דבריו, לסלקו מביניהם באמצע זמן הג' שנים. וכראות החכם הנז' כונתם זאת, בקש מהם שיפרעו לו כל שכרו משלם מהג' שנים... הכל כפי המפורש בשטר הנ"ל. ואנשי הקהל טוענים כי אינם רוצים לפרוע לו רק העולה מהזמן ששרת להם עד היום הזה ולא יותר. ועתה שאל השואל אם יש כח ביד הק"ק לסלקו בתוך הזמן הנזכר, מאחר ששבועת ה' היתה ביניהם. שנית, אם על כל פנים יעברו על השבועה ויסלקוהו, אם מחוייבים לפרוע לו כל שכרו מהג' שנים. שלישית, אם על שכרו שלעבר יפול ביניהם הפרש שהק"ק יטענו כבר פרענו לו מה שלעבר, והחכם הנזכר יכפור ויאמר שלא קבל, מי מהם יהיה נאמן בשבועתו. על כל אלה ילמדנו רבינו הדין דין אמת ושכרו מן השמים כפול ומכופל.

 

ועתה אבא לתביעת החכם השלם הנז', שתובע מהם שישלמו לו הפרס שקצבו לו לכל משך השלש שנים.

 

והואיל ואתא לידן הך מלתא, קודם שאגיד דעתי וסברתי בפסקא דהך דינא, ראיתי לעמוד במה שנחלקו הפוסקים בדינא דהמתנה עם חבירו לעשות איזו מלאכה או שליחות וקצב עמו לתת לו כך וכך, באי זה אופן יתחייב. ועקר דבר זה שייך בההיא ברייתא דמייתי גמרא פרק הגוזל בתרא, והכי איתא התם: הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, אמר ליה "טול דינר והעבירני", אין לו אלא שכרו. אם אמר ליה "טול דינר בשכרך והעבירני", נותן לו שכרו משלם. ומקשה גמרא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? ואמר רמי בר חמא, בציד השולה דגים מן הים, דאמר ליה אפסדתני כוורי בזוזא. ותו איתא התם ברייתא אחריתי, וזה לשונה: השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנית לחולה והלך שמצאו שמת, או שהבריא, נותן לו שכרו משלם. וכתבו בתוספות, ששכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשוכרו, דהכי משמע לשון "נותן לו שכרו משלם", וצריך לומר, דמיירי כגון דליכא למימר "משטה אני בך" שהוא מפסיד כיוצא בזה. עד כאן. יראה מדבריהם שדעתם נוטה, דדוקא היכא שמפסיד הפועל או השליח כיוצא בזה במקום אחר, חייב המשלח לתת לו שכרו משלם, אפילו לא קנו מידו. אמנם אם אינו מפסיד כיוצא בזה, אינו חייב לשלם, אלא היכא דקנו מידו.

 

ובתשובות דשייכי לספר נזקין, בסימן כ"ב, מי שיעיין שם יראה, שכתבו בשם רבינו מאיר כסברא זו, ממה שנשאו ונתנו שם משמו, על דין שכר השדכנים. ועוד כתבו שם סברא אחרת, שפסק בספר אור זרוע בשם רבינו שמחה, שיראה מדבריו, דסבירא ליה דאפילו אם אינו מפסיד כיוצא בזה במקום אחר, אם הוא רגילות שנותנים בשכר אותו דבר יותר מכדי טרחו, חייב לתת כל אשר התנה. ויראה מדבריו, דכל שמרצונו התנה, וגם הוא רגילות לתת יותר על כדי טרחו, שחייבים לתת לו מה שהתנו. ויראה לי, שכוונת דבריו, שרצה לחלק מההיא דמי שהיה בורח מבית האסורים, דהתם היה אנוס במה שהתנה שהיה בורח מבית האסורים, והיה אותו המעבורת לפניו לעבור, וגם אין רגילות לתת דינר לעבור המעבורת. ולהכי קאמר התם, דאין לו אלא שכרו, אלא היכא דמפסיד במקום אחר כיוצא בזה, כאוקימתא דגמרא בההיא דצייד כו'. ועוד יראה, דלסברת ה"ר שמחה צריך לומר, דההיא ברייתא דהשוכר את הפועל להביא לחולה וכו', דלדבריו לא בעי שיפסיד במקום אחר כיוצא בזה, כדכתבו בתוספות, טעמא דקתני "נותן לו שכרו משלם", היינו משום דהבאת צרכי החולה הוי מדי שנותנים שכר הרבה על הבאתו. וכמו שכתבו התשובות בשם רבינו יהודה, וזו לשונם: דהוא הדין רפואות, דרך ליתן דמים מרובים, ולא נאמר דשחק בו'. ובהגהות מרדכי דמס' קדושין כתבו, מעשה בראובן שתבע משמעון: "תן לי עשרה זהובים שנדרת לי שאדבר עליך אל השר", והשיב שמעון: "אמת נדרתי לך, אבל מחמת יראה, שהייתי מתירא פן תקלקל לענייני נגד השר, ולא היה שום קנין". והשיב המורה, שחייב ליתן לו, דהוה ליה כפועל, ואין צריך קנין. יראה מתשובות המורה, דבכל גוונא, כל שלא התנה מחמת אונס ידוע, אין צריך קנין, ולא שנא לן אם הוא רגילות ליתן יותר משכר טרחו על כך, או לא. כנראה דלא מחלק מההיא דמעבורת, אלא דוקא משום דהתם היה אונס ניכר, שהיה בורח מבית האסורים, ולכן כל שלא הפסידו ממקום אחר, כההיא דשולה דגים מן הים, אין לו אלא שכר טורחו. אמנם כל שלא התנה מחמת האונס, בכל גוונא בדבורא בעלמא גמר ומקנה. והנה לדברי המורה, אתיא ברייתא דהשוכר את הפועל להביא לחולה כו' כפשטה, וחייב לשלם שהתנה אף על פי שאין רגילות לפסוק יותר מכדי טרחו. ולדבריו יראה לומר, דמשום דהוי מלתא דפשיטא דחייב לשלם מה שהתנה עמו אף על פי שאין רגילות לפסוק כך, קתני "מצאו שמת או שהבריא", לאשמועינן דלא תיסק אדעתין לומר, דכיון שאדעתא שיצטרך לחולה אותו הדבר ששלחו להביא, פסקו מה שפסקו, וכיון שמצאו שמת או הבריא לא יתחיי' ליתן לו כל שכרו משלם שהתנה עמו, קמ"ל דאף על פי שמצאו שמת או הבריא נותן לו כל שכרו.

 

הנה ששלש מחלוקות בדבר: (א) לסברת התוס' ורבינו מאיר, המתנה עם חבירו לעשות לו אי זו מלאכה או שליחות וקצב לתת לו שכר ידוע, כל שלא הפסידו ממקום אחר כיוצא בו, יכול לומר "משטה הייתי בך" אם לא קנו מידו. (ב) ולסברת ה"ר שמחה, אף על פי שלא הפסידו ממקום אחר כיוצא בו, מכל מקום אם הוא רגילות לתת שכר באותו דבר יותר מכדי טרחו, נותן לו שכרו משלם. (ג) ולסברת המורה, אפילו אם לא הפסידו ממקום אחר כיוצא בזה, וגם אין רגילות באותו דבר לתת שכר יותר מכדי טרחו ואין רגילות לקצוב כך, נותן לו שכרו משלם, דכללא כייל המרדכי בשם המורה, דכל מלתא דפועל אינו צריך קנין.

 

בזה אבוא לדון דידן ואומר, דמלתא דפשיטא היא דכל אנפין שוין, שחייבין יחידי הק"ק שנתחייבו לפרוע הפרס הנזכר עד משך הזמן הנ"ל, שקבלו עליהם להחכם השלם הנזכר שיהיה מרביץ תורה ביניהם, אמרתי ברוב שיחי וכעסי, לא יהא דין זה החיוב שנתחייבו היחידים הנזכרים להחכם השלם הנזכר גרוע מהמתחייב ומתנה על מלאכה או שליחות דעלמא, כי יראה דכגון זה החיוב שנתחייבו אפילו בשאר תנאי מלאכות ושליחיות נגמר החיוב בדברים בעלמא. כי הנה לסברת התוספות ורבינו מאיר, שכתבו דבעינן שיפסיד במקום אחר כיוצא בזה, אם כן גם בנידון, דידן כיון שהפסידוהו להחכם השלם הנזכר, והעתיקוהו ממקומו אשר היה שם אהלו בתחילה, עם מתן רב, ועתה באים להפסידו ולהעבירו מהמקום אשר הוא חונה שם. ולא מבעיא, לסברת ה"ר שמחה, דסבירה ליה דלא בעינן שיפסידוהו ממקום אחר, אלא כל שהוא רגילות לתת הרבה יותר מכדי טרחו, והנה כל מי שהוא ירא שמים יודה ויאמר דהשכר הניתן להחכם המרביץ תורה הנהנים ממנו מתורתו והישרתו, אין קץ לפרס הראוי לו. ולא מיבעיא לסברת המורה דסבירא ליה דמלתא דפועל נגמר ומתקיים בדברים בעלמא, באופן דלאו דינא ולאו דיינא דחייבים הק"ק להשלים מה שהתנו לתת לו להחכם השלם הנזכר, אפילו שלא היה אלא בדברים בעלמא, כל שכן שנתחייבו על שכרו בשבועה חמורה, ככתוב בשטר החיוב הנ"ל.

 

ג. יישום עילת העושק

1. ניצול מצוקה (דוגמאות נוספות)

שו"ת מהרש"ל, סימן כד

רבי שלמה לוריא נולד בפוזן, פולין בשנת ה"א ר"ע (1510) לערך ונפטר בשנת ה"א של"ד (1574). הוא שימש ברבנות בקהילות רבות בפולין. בשנת ה"א שכ"ז (1567) הוא יסד את ישיבתו המפורסמת בלובלין, שהשפיעה על דרכי לימוד הגמרא בזמנו ובדורות הבאים. דרכו בלימוד הגמרא לא היתה זו של הפלפול שנפוץ היה אז בפולין. המהרש"ל כתב תשובות ופירושים לגמרא.

זכרון עדות שהיתה בפנינו, עדים חתומים מטה, בשני בשבת בעשרה ימים לחדש אדר שנת חמשת אלפים ושלש מאות ואחד עשר לבריאת עולם, למנין שאנו מנין כאן בלובלין, איך שבאה לפנינו עדים חתומים מטה, מרת אידל בת ר' יחיאל ז"ל, ואמרה לנו: "הוו עלי עדים, איך שאני מוסר מודעה בפניכם, איך שר' הלל בר יוסף מוציא קול דיבה עלי, איך שקדשני, ולא היה לו שום עדות בעולם, ולא רמז ולא רמיז, ואנסני והכריחני ליתן אליו סך גדול, כאשר ידוע לרבי', וגם הביא אותי להזיקות גדולות, ועכשיו מסרתי מודעה בפניכם, שכל מה שהוא מבקש ממני היום, אני עושה לו ואתן לו, ולמחר אבטלנו ואתבעיה לדינא. מפני כל מה שאני עושה באונס אני עושה, כדי לפטור אותו ממני." וראינו אונס דמרת אידל הנ"ל, דאונס הוא, וידענו באונסה, שאונס ממש הוא. וכן כתבנו מודעה זאת וחתמנו ונתנו לה להיות בידה לעדות ולזכות ולראייה שמסרה המודעה הזאת קודם הנתינה.

 

שו"ת מהרש"ל, סימן כה

...ואף שיש לזה האיש לומר, מאן לימא לן דדברי הרא"ם עיקר, שכתב שלא נאסר בקרוביה. דלמא דברי הבתראים עיקר, הרשב"א והר"ן והמגיד משנה ור"א מביהם, שפסקו כל מי שנותן גט נאסר בקרובים, אפילו בעבור חשש חומרא. ואם כן יאמר זה, הממון שהתפשרו עמי השכירו אותי כבר שאני אוותר על זה ואמחול לאסור בקרובותיה, ואף שיש אונאה בשכירות, כדאיתא בב"מ (נ"ו:) דשכירות ליומי ממכר הוא, הני מילי בדבר שיש לו קצבה, אבל בדבר שאין לו קצבה, אין שייך אונאה, כאשר הארכתי בפ' הגוזל בתרא, כי מי יוכל לשער דבר זה שיקח אדם סך ממון ויאסר בכמה נשים ואין לו שיעור. ואפילו לא נתנה ביד שליש צריכה לקיים דבריה, ואפילו בלא תנאי, כדמוכח בפ' מצות חליצה (ק"ו), בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה, אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: זיל אמור לו חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז. לבתר דחליץ לה, א"ל: זיל הב ליה. פי' רש"י: זיל הב ליה, דהא קבילת עלה. ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא, מיהו איחייבה לקיומי תנאה מדינא, כשאר שכירות. וכתב הרא"ש, ולהכי פי' משום שכירות ולא משום תנאי שהתנה מתחלה ליתן לו, משום דהאומר על מנת, אין מחייבין אותו לקיים תנאי, משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, אם ירצה להתקיים התנאי יתקיים המעשה מעכשיו, ואם ירצה לא יקיים התנאי ויבטל המעשה למפרע. ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה, שהרי הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז, אם לא רצתה ליתן, אין מחייבין אותו ליתן, אלא הגט תלוי ועומד: אם תתן יהא גט, ואם לא תתן לא יהא גט. וראייה כו'. הלכך, בנדון זה, החלוצה לא מחייבא משום תנאה למיתב ליה, אלא ה"ק לה: כיון דאי אפשר לחליצה להתבטל, הוי ליה כשכירות דעלמא. ומסיק: אמרה ליה משטה אני בך עבדה ליה, מי לא תני הרי שהיה בורח מבית האסורים והייתה מעבורת לפניו, וא"ל טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו. אלמא מצי אמרה ליה "משטה אני בך". ונראה דווקא כגון הכא ששואל דבר גדול כמעשה שאין רגילין ליתן בו אלא דבר מועט וכן ההיא דגוזל בתרא (קט"ז:), גבי הלך להביא כרוב ודורמסקינין, שאין לו אלא שכרו. אבל מעשה שרגילין ליתן עליו דבר גדול אינו יכול לומר "משטה אני בך", ואפי' שלא הוציא כלום באותו דבר שתובע לו שכר, הכל לפי המעשה והתנאי. עכ"ל. ואם כן, הכא נמי, שלא תלוי המעשה בתנאי, כי אף בטל התנאי המעשה קיים, כמו שהוכחתי בראיות, אם כן, תקיים לו מה שהבטיחה בדינה מכח שכירות, אפילו לא היה מונח ביד שליש. ואין לומר "משטה אני בך", דהא רגילין ליתן ממון הרבה כדי שיגרש. מה שאין כן בחליצה, דמצוה בעלמא ובמקום יבום עומד, והאידנא הוא דעבידה תקנה שחולקין עם החולץ. אבל מדינא אין לו זכייה בממון שלה אפילו במידי. מה שאין כן בבעל דזוכה בכל מה שיש לה. ואם כן, כל שכן היכא דהונח ביד שליש, שיקיים השליש את שלישותו, ויתן לר' הילל. ע"כ הפכתי בזכותו, דלא לימא קשר הוא ח"ו. אמנם אם היה האי הילל צוח כי כרוכיא ברבים, ואמר: "אין אני מוציא קול לאסרה, כי מעולם לא קדשתיה ומי שאומר קדשתיה שקר ענה בי", אז הוי טענותיו טענה, אם היא היתה חפיצה בו שיגרשנה מפני חשש הנמנע כל מה שהשכירה אותו כדי שיגרש אותה ויהא אסור בקרוביה לרבנן בתראי. אם כן, היתה מוכרחת לקיים כל מה שהבטיחתו. אבל פיו הכשילו, והקב"ה השיב חכמתו אחור ודעתו סיכל, שלא הועיל לרמאי רמאתו, שאמר בפומבי: "אינני מוציא קול עליה, אבל לואי שתנשא בפני". וכן אני בדקתי אותו בחקירות, ואמר כלשון הזה: "אינני מוציא קול עליה, אבל איני אומר שהיא מותרת ומעולם לא קדשתיה". ונראה, שתלמיד טועה אחד למד אותו בתחבולה ערמומית לומר כך, וסבר שיצא בכך זכאי ויהא נקי, כיון שהוא לא מוציא קול, אם כן אין עליו טענה, וגם כן למד אותו להרע שלא יתיירא. אבל צלל במים אדירים והעלה חרס. אדרבה, אי הוה מתירה ברבים, ואפי' הכי היתה מבקשת בו כדי לגרש מפני חשש הנמנע, אז היתה מחוייבת למלאות רצונו. אבל לפי דבריו, שאומר "אראה מי ישאנה כי איני מתירה", אם כן לפי זה, הוא אסר עצמו בקרוביה, ובודאי שפיר עבדה דמשטה ביה, ועדיף מחליצה דזקוקה לו מדאורייתא ליבם, אפ"ה משטה ליה עבדה ליה, ק"ו הכא, במאי שלא חסר מידי והיא נהנת כדי שלא תעגן מפני חשש הנמנע, דמשטה ליה עבדה ליה.

 

ואומר אני, לפי זה, אפילו אם תמצי לומר, האידנא אין אנו נוהגין בכפייה כי הדור פרוץ וידיהם רמה, מכל מקום שפיר משטה אני בך עבדה ליה, דלא גרע מחליצה שהיא זקוקה מדאורייתא, כדפרי', ק"ו גבי גיטא, ואין זה גט מוטעה אלא כשנעשה על ידי תנאי, כדפירש' לעיל בשריותא דהאי איתתא דבלא תנאי, גט וחליצה שוין. ואין לומר הא דשרינן חליצה מוטעת היינו דווקא באין הגון לה איירי, כגון מוכה שחין וכיוצא בו, שיש דברים שכופין אותה להוציא, אבל לא בשאר אמתלות. הלא כתבו התוספות והרא"ש ויתר מחברים בפרק החולץ (ל"ט: תוד"ה אמ"ר), דהאי דמצות חליצה איירי באותם שאין כופין להוציא, דאי כופין, למה לי להטעות אותו. ומתוך זה סתרו פרש"י, שפסק שכופין לחליצה, וכתב להדיא בכל אמתלות שתתן אם נוכל להטעותו מטעינן, אפי' הב"ד יכולין להטעותו, ק"ו האי אשר לא טוב עשה בעמיו לעגן בת ישראל שתוכל להטעותו. וא"ל שאני התם, גבי חליצה, שלא היתה נותנת לידו, אלא הבטיחתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז, אז שפיר הוה הטעה...

 

והמורה יורה דין התורה להחזיר התורה ליושנה במורה, שיחזיר השליש הממון לאידיל כשורה. ואתם בני ישראל רודפי צדק אמצו וחזקו בדק ותגזרו על הפריצים שחקת הדק ואותם המקדשים שלא בפומבי אלא בחדר, יאסרו איסור עולם בקונם ונדר כדי שלא לפרוץ פרץ בגדר. רק ישמעו ויראו מהחבא מחדר לחדר. ולא יוסר מהם מקל ורצועה, ולהפיל בגוד' רעועה, ולהבהילם בתקיעות התרועה, ולא יהו הדיינים נוטים, אלא יכופו אותם בשוטים, ולא יוסרו ממנו עולת מוטים, ק"ו אם אין בקידושין מאומה, שנשתיק הקול ולא נעשה דומה, ולא תאמר אם כסף היא נבנה עליה חומה. דברי שלמה בן מהר"ר יחיאל לורי"א שלי"ט, הנקרא שר יצחק.

 

פסקי דין רבניים, חלק ה, עמוד 68

 

בבית הדין הרבני הגדול

פסק דין

זהו ערעור על פסק דין שניתן ע"י כבוד בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, ביום ב' שבט תשכ"ג (תיק /9661כב), לפיו נדחית בקשת המערערת לאפשר לה לגבות פסקי דין למזונותיה שניתנו לזכותה בעוד היתה נשואה למשיב בטענה שויתור שלה לבעלה על פסקי דין אלו היו באונס ולפני הויתור מסרה מודעה כדין בביה"ד בפרס, במקום שסודר הגט...

 

והרי העובדות: הצדדים נשאו זל"ז בשנת תשי"ט בתל אביב, ונולדו להם שני ילדים. בשלהי שנת תש"ך הוגשה תביעה למזונות בבית הדין בתל אביב על ידי ב"כ האשה, בטענה כי בעלה זנח אותה והפסיק לפרנסה ולפרנס שני ילדיה, שהראשון הוא בגיל תשע והשני בן שנה אחת. לפי האמור בכתב התביעה, נסעו שני בני הזוג לביקור בפרס, לאחר ששהו שם זמן מה, חזרה התובעת והילדים ארצה, ואילו הנתבע נשאר בפרס, והוא שלח לה גט אזרחי מבלי ידיעת והסכמת האשה. האשה נסעה שוב לפרס עם ילדיה, ע"מ לקבל ממנו גט כדת משה וישראל. אולם הוא סירב ומסרב לתת לה גט. ב"כ האשה מבקש לכן לחייבו לשלם עבור האשה וילדיה סך 350.- ל"י לחודש למזונותיה..

 

אחרי שידולים רבים הסכים הבעל לתת גט לאשתו, לאחר שהיא תוותר על זכויותיה החוקיות. האשה חתמה על כתב ויתור כדלהלן...

 

אמנם אף שאין זה פוגע בכשרות הגט וכנ"ל, מ"מ יש לדון שאיננה זכאית מן הדין לגבות את החוב, וזה על פי מה שאמרו ביבמות דף ק"ו: חליצה מוטעת כשרה איזו היא? כל שאומרים חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. ומעשה באשה א' שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ואמרו לו חלוץ לה ע"מ... לבתר דחלץ לה - אמר לה זיל הב ליה א"ל משטה אני בך עבדה ליה, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעברא לפניו וא"ל טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך... וברש"י שם [יבמות דף ק"ו] ד"ה הב ליה, דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא, מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא, כשאר שכירות דעלמא... כיון דעליה דמיא למיעבד ולא בעי (שהרי היה מחוייב לפוטרה בחליצה), משטה אני בך עבדא ליה.

 

ובחו"מ סי' רס"ד סעי' ז': וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו... וכן כל כיוצא בזה, במה דברים אמורים? בשלא נתן לו, אבל אם נתן לו, בכל אלו הדברים אינו יכול להוציאה מידו.

 

וברמב"ן יבמות שם [דף ק"ו]: ...דכיון דאין החליצה תלוי בנתינת המעות, לפי שאין תנאי בחליצה, הו"ל שכירות בעלמא ומחייבה לשלומי... אבל בשאר תנאין בעלמא, כגון הילך גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז, אם בא לתבעה בב"ד ליתן לו אינה מתחייבת בכלום, ואין לו אלא תנאה, אם נתנה מגורשת ואם לאו אינה מתגרשת. דבמה נתחייבה? היא הרי לא נגמר מעשה ביניהם שתתחייב בו לשלם. ואפי' חזרה אחריו ואמרה לו תן לי גט ואתן לך מאתים זוז... חייבת ליתן, כיון שהתנה עליה בעל מנת אינה חייבת לשלם, שהרי פירש בפיה שלה אם לא תתן יבטל המעשה.

 

ובכן כשחלות הגט תלוי בקיום תנאי, אין עליה שום חיוב לקיים התנאי, כי הלא לא נגמר מעשה ביניהם שתתחייב בו לשלם, אבל כשהיא חוזרת אחרי הגט ואמר לה תני לי מאתים זוז ואגרש לך, חייבת לתת לו מדין שכירות, מכיון שאי אפשר למעשה שתתבטל, ובחליצה, אם היה הגון לה הוה מחייבינן לה ליתן מדין שכירות, וכדאמרינן בירושלמי שם, אמר ר' מנא אם אמר על מנת נותנת, אלא מכיון דלאו הגון לה היא, ומצוה עליה מן התורה בחליצה ורמיא עליה למחלץ, הרי היא כעין אנוסה, ואילו לא פסיד מידי דהא לא חזי ליה מינה מידי, והילכך לא יהבא ליה מידי דכל מאי דאתני בהדה יותר מן הראוי לו התנתה לו ופטורה, לשון הרשב"א שם [יבמות דף ק"ו]. אמנם כשהבעל מחוייב לגרש את אשתו וכופין אותו ע"כ, יכולה לומר מה שהבטחתי לו לתת משטה אני בך עבדה ליה, אבל כל זה כשהיה רק הבטחה מצדה והיא מוחזקת בכסף. אבל כשהיא ויתרה לו על החוב, יש לומר דהרי זה כאלו נתנה לו שאינה יכולה להוציא ממנו כמבואר [בחו"מ] בסי' רס"ד.

 

אכן נראה, שמסירת מודעא מועילה לבטל את הויתור או הנתינה, במקרה והיה נתינה בכהאי גוונא, אם לפי הדין הבעל חייב לגרשה, וכופין אותו ע"ז, א"כ הוא מחוייב לעשות לה את הפעולה הזאת, היינו את מעשה הגירושין - חנם אין כסף, ורק אם נתנה לו את הכסף, אמרינן שגמרה ומקנה לו ואיננה יכולה לטעון משטה אני בך, אבל כשמוסרת מודעא על הנתינה או על הויתור יכולה לדרוש ממנו בחזרה.

 

וכן משמע ממה שכתב מהרש"ל בתשובה סי' כ"ה, ז"ל:... ואפילו לא נתנה ביד שליש צריכה לקיים דבריה, ואפילו בלא תנאי, כדמוכח בפ' מצות חליצה בת חמוה דר"פ נפלה לפני יבם שאינן [שאינו] הגון לה... ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא, מיהא מחוייב לקיומי מדינא כשאר שכירות... כיון דאי אפשר לחליצה להתבטל, הו"ל כשכירות דעלמא. ומסיק, א"ל משטה אני בך עבדה לי, מי לא תני' הרי שהיה בורח מבית האסורים...

 

פסקי דין רבניים חלק ג, עמוד 375

 

בבית הדין הרבני הגדול

פסק דין

...הנה חוץ מעצם היסוד שלמדים מדברי הר"ן, דהיכא שאין לו הפסד מכך, כופין אותו ליתן גט משום דכופין על מדת סדום, למדים גם מדבריו, שכותב דבאם רק לא הי' מיתסר בקרובותיה ע"י נתינת הגט היו כופין אותו על כרחו, משום דאין לו הפסד, שאינו יכול לטעון דמתבזה מעצם נתינת הגט שיחשבו שמגרש לאשתו וזהו כהפסד לגביה, ואין לוקחים לזה כלל בחשבון לומר, דבגלל כך כבר לא נכוף אותו, ושאינה ממדת סדום אם לא רוצה לגרשה.

 

וכל שכן דיהי' כן בהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני - דלפי דינא דגמ' אין כלל צורך לבקש ממנה שתקבל גט ממנו, וכדאמרו בגמ' שם אי לימא ארישא לא כופין איכא ולא מבקשין איכא - ועיין ברש"י, דמפרש בכוונת הגמ', דסובב עליו, אבל מסתימת דברי הגמ' נראה, דקאי גם עליה וזהו יותר הנדון דבבא זו. אולם לפי תקנת רגמ"ה, ולהסוברים דגם בארוסה גזר דשוי עליה הבעל חתיכא דאיסורא ולא יכול הבעל לקחת אשה על אשתו ומבקשים ממנה לקבל גט, באם רק לא הי' מגיע לה הפסד מזה שתיאסר ע"י בקרוביו ותאסר לכהן.

 

ומדברי הר"ן מוכח ג"כ, דלא יוכל לבוא בדרישה שבאם היא מעונינת שאטרח ואתן לה גט אף שאני לא צריך כלל לזה, שתתן לי סכומי כסף כמה שארצה, דא"כ לא הי' שייך לומר דכופין אותו על כך, דיכול להרבות עליה בדרישות שלא תוכל למלאותן וממילא לא יתן לה גט, אלא ודאי דמצד טענת הטרחה לא יכול לדרוש אלא שכר בטלה, ומה שדורש יותר מפני שחברו צריך לו, הוא שוב בדרך הדין דכופין על מדת סדום. ודוגמא לכך יכול לשמש מה שאמרו בברייתא יבמות ק"ו א' ב"ק קט"ז א', הרי שהי' בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפני', אמר לה טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו, אחר שהעביר אותו, ומשום דאמר לו משטה אני בך, רק באם אמר לו טול דינר זה בשכרך - היינו הדינר שאתה מפסיד על ידי כך - והעבירני נותן שכרו משלם, ועיין ברש"י שם וברמב"ם הל' גנבה ואבדה פי"ב ה"ז, ועיין במגיד משנה שם דמביא מדברי הרשב"א יבמות שם, דכותב משמיה דהרמב"ן, דמהא שמעינן, דמי שהוא חולה וסמנין ביד חברו שוים כ', והתנה עליו ליתן בדמיהם הרבה מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהם, אבל רפואתו יש לו לשלם שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה. ויוצא מזה, שלא רק בעד טרחתו לא יכול להעלות יותר משוי', אלא אף בעד דברים שנותן והתנה עליו הרבה יותר מכדי שויים באם הי' מוכרח לכך, יכול המקבל אח"כ לומר משטה הייתי בך.

 

ואף דשם איירי בדהערים עליו וכבר עשה הטירחה בשבילו, ויכול אח"כ לומר משטה אני בך, ודאי הוא הדין מקודם, אם יש בידינו לכפותו - כופין על כך, ומשום דכופין על מדת סדום, ואין לו אלא שכרו המגיע לו, שגם זה דיכול לפטור עצמו אח"כ בשכרו מבוסס על יסוד זה דכופין על מידת סדום.

 

ומצינן מבואר כן בשו"ת המהרש"ל, סי' כ"ה, בנד"ש באחד שהוציא קול דיבה שקידש לאחת, וכדי להסיר הדיבה והלעז הבטיחו לו סך גדול ושיתן גט, ומסרה בטחונות ע"ז, ואחר שנתן הגט בא הדיון לפני המהרש"ל, אם מגיע לו הסך שהתחייבה לתת לו בעד נתינת הגט, וכותב שם בין השאר, בטעם דלא מגיע לו סך הכסף, "ואין לומר סוף סוף למה לו ליתנו לה בחנם, מאחר שהוא אינו נזקק לכך, דזה נהנה וזה לא חסר, וכה"ג כופין על מדת סדום וכ"כ הר"ן להדיא".

 

2. ניצול חוסר נסיון

מסכת גיטין, דף סה, עמוד א

אמר רבא, ג' מדות בקטן: צרור וזורקו, אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדן בקטנה - מתקדשת למיאון; הפעוטות - מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכנגדן בקטנה - מתגרשת בקידושי אביה; הגיעו לעונת נדרים - נדריהן נדר והקדשן הקדש, וכנגדן בקטנה - חולצת; ולמכור בנכסי אביו, עד שיהא בן עשרים.

 

מסכת בבא בתרא, דף קנה, עמוד א

איתמר: קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו? רבא אמר רב נחמן: בן שמנה עשרה שנה, ורב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: מבן עשרים שנה.

 

מסכת בבא בתרא, דף קנה, עמוד ב - קנו עמוד א

אלא מעתה, הא דתנן: הפעוטות - מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ה"נ דעדותן עדות! א"ל: התם בעינא [דברים י"ט] "ועמדו שני האנשים", וליכא. אמר אמימר: ומתנתו מתנה. א"ל רב אשי לאמימר: השתא, ומה זביני דמקבל זוזי - אמרת דלא, דלמא מוזיל ומזבין, כל שכן מתנה, דלא מטי ליה ולא מידי! א"ל: ולטעמיך, זבין שוי חמשא בשיתא, הכי נמי דזביניה זביני? אלא, קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי, ואי אמרת זביניה זביני, זמנין דמקרקשי ליה זוזי, אזיל מזבין לכולהו נכסי דאבוה; אבל גבי מתנה, אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה, לא הוה יהיב ליה מתנה, אמרו רבנן: תיהוי מתנתו מתנה, דלעבידו להו מילי.

 

תוספות, מסכת בבא בתרא, דף קנה, עמוד א

מוכר בנכסי אביו - פי' רבינו שמואל, דדוקא בנכסי אביו, אבל בנכסים שקנה ושנתנו לו במתנה - יוכל למכור. וכן פי' רב אלפס, דבנכסים שקנה אין אנו חוששין אם מוכרן. והא דאמרינן לקמן "למקרקעי אין עדותן עדות", פירוש לשום קרקעות, כמו שאפרש בסמוך, דהיינו דדעתיה מיקרבא לגבי זוזי, ואינו בקי בשומא. ורבינו תם פירש, דהוא הדין נכסים שקנה, אינו יכול למכור, מטעם דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי. ומה שהקשה ר"י, שמא כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן, לאו קושיא היא. דטעמא לא משום שטות הוא, אלא משום דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי.

 

מסכת בבא בתרא, דף קנה, עמוד ב

שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא, ילמדנו רבינו: תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן, מהו? שלח ליה: אם יודעת בטיב משא ומתן - מקחה מקח וממכרה ממכר.

 

רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף קנה, עמוד ב

אית דגרסי מקחה מקח וממכרה ממכר במטלטלין - ולא מבעיא בת ארבע עשרה, אלא אפי' כבת שב וכבת שית, כדתנן: הפעוטות כו', ומוקים להו בגיטין כבר שית וכבר שבע. אלא מעשה שהיה כך היה. ולא נהירא, דמאי אתא לאשמועינן? מתני' היא, "הפעוטות מקחן מקח" כו', ואפילו אין יודעין יפה בטיב משא ומתן, דהא כבר שית כבר שבע מוקמית לה. ונראה בעיני דבמקרקעי מיירי, ולא גרסינן במטלטלין. והכי מפרש לה, שלח ליה רב גידל בר מנשיא לרב, ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שיודעת בטיב משא ומתן מהו למכור בנכסי אביה אע"ג דלא הויא בת עשרים? מהכא שמעינן, דעד השתא איירינן בשאין יודע כל כך בטיב משא ומתן, ואפילו הכי מבן עשרים ואילך מוכר בנכסי אביו, הואיל ואינו שוטה ממש. אבל בפחות מבן עשרים בעינן חכמה יתירה למכור בנכסי אביו.

 

נימוקי יוסף, על הרי"ף (עג עמוד א)

יביא ראיה שהוא בן עשרים - כלומר, וחשבינן ליה לגדול, ואמרינן כיון שלא הביא סימנין - סריס הוא ולא מיבם, דלאו בר הקמת שם הוא, ולא חולץ. דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. והכי נמי, אי בעינן בן עשרים, למה להוא למיבדק, הא ודאי גדול הוא. ומהכא נפקא להו, דאפילו הוה חריף טובא ויודע בטיב משא ומתן, בעינן שיהא בן עשרים למכור בנכסי אביו. דאי לא כן, מאי מקשה למה להו למבדק? תאמר דמיירי ביודע בטיב משא ומתן ובפחות מבן עשרים שצריך למיבדק. אלא ודאי בכל ענין בעינן שיהא בן עשרים.

 

רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כט, הלכות יב-יד

(יב) קטן שהגדיל... אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין, אבל בקרקע - אין מעשיו קיימין עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל.

 

(יג) במה דברים אמורים? בקרקע שלו, אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו - אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה, אע"פ שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן, שמא ימכור בזול, מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם.

 

(יד) מתנתו, כשהוא פחות מבן עשרים, בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע, הרי זו קיימת, שאילו לא הגיע לו הנייה גדולה לא נתן, והוא דבר שאינו מצוי תמיד, ואמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהיו דבריו נשמעין.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלה, סעיפים ח-י

(ח) קטן שהגדיל והביא שתי שערות, הזכר אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב, אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה, במטלטלים. אבל בקרקע אין מעשיו קיימים, עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל. הגה: וכל זה במוכר עצמו, אבל ב"ד מוכרין קרקעותיו לפרוע חובת אביהן וכיוצא בזה (הגהות מרדכי דב"מ). ועיין לקמן סעיף כ"ו סי' זה.

 

(ט) בד"א, בקרקע שלו, שקנאו או ניתן לו במתנת בריא. אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו, או שניתן לו במתנת שכיב מרע, אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה שלימות ויביא שתי שערות, אבל קודם עשרים שנה שלימות, אף ע"פ שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן לא, שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם. וכשהוא בן עשרים שנה שלימות והביא שתי שערות, מוכר בין במטלטלים בין קרקעות, בין שלו בין של אביו, ואפילו אינו יודע בטיב משא ומתן. (ודלא כיש חולקין בזה.)

 

(י) מתנתו כשהוא פחות מבן עשרים ויותר על י"ג, והביא שתי שערות, בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע, קיימת, שאילו לא הגיע לו הנאה גדולה לא נתן, והוא דבר שאינו מצוי תמיד, ואמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהיו דבריו נשמעים.

 

3. ניצול חולשה גופנית או נפשית

משנה, מסכת גיטין, פרק ה, משנה ז

חרש רומז ונרמז. ובן בתירה אומר: קופץ ונקפץ במטלטלין. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין.

 

רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כט, הלכה ב

החרש כיצד נושא ונותן? חרש שאינו שומע ולא מדבר, או מדבר ואינו שומע כלום, מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה, אבל לא בקרקע. ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתישבין בדבר.

 

השגת הראב"ד: אבל לא בקרקע וכו'. אמר אברהם: זה לא ידעתי למה. עכ"ל.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלה, סעיף יז

חרש שאינו שומע ואינו מדבר, או מדבר ואינו שומע כלום, מוכר ולוקח המטלטלים ברמיזה, אבל לא בקרקע. ואף במטלטלים לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר.

 

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ג, סימן לג

רבי משה פיינשטיין נולד ברוסיה בשנת ה"א תרנ"ה (1895) ושם למד ואף כיהן ברבנות עד הגירתו לארצות הברית בשנת ה"א תרצ"ז (1937). ישיבתו בניו יורק, תפארת ירושלים, היא אחת הישיבות המעולות הודות להנהגתו. ר' משה היה מוכר כפוסק הגדול בארה"ב, ותשובותיו מופצות בעולם היהודי כולו. הוא דן בתשובותיו בבעיות טכנולוגיות מודרניות וגם בעיקרי היהדות. ר' משה היה פעיל בעניני ציבור וחינוך. נפטר בשנת ה"א תשמ"ו (1986).

בענין חרש שמדבר ע"י שהתחיל לשמוע במכונה שבאזניו...

בדבר אחד שנולד חרש בלי כח השמיעה וממילא גם לא דבר, ואחר שגדל ושמו בתוך אזניו מכונת שמיעה ועי"ז שומע היטב אף מה שמדברין בחדר אחר, ועי"ז למד גם לדבר, אך אין חיתוך דבורו כל כך ברור, אם יש לו דין פקח, כמו מדבר ושומע, כי אולי שמיעה ע"י מכונה הוא כשמיעה ע"י מין חצוצרה, שהפר"ח באה"ע סימן קכ"א סובר שנחשב שומע, ואולי נחשב אינו שומע ומדבר שהוא כפקח, אך להרמב"ם יש שסוברין דהוא כחרש, ואולי נחשב שומע ואינו מדבר שלכו"ע הוי כפקח....

 

אף שיש מקום לומר דכיון ששומע ע"י מכונה דעלעקטרי הוא הכרח שיש לו בעצם קצת כח שמיעה שאולי אין זה קלקול גדול לעשותו בדין חרש, אבל לא מסתבר זה מדחזינן דלא היה ספק לנו בחרש שמא יש לו בעצם כח שמיעה אך שלא ידענו עצה איך שישמע למעשה, אלמא דאין זה כלום, אלא דמכיון דנתקלקלה שמיעתו כל כך שאינו שומע אף כשמדברים לו בקול רם ואף לא ע"י חצוצרה המצוי שמייחד הדבור רק לו הוא מדת הקלקול במוח שמקלקל את הדעת כשלא יהיה גם מדבר, שלכן הוא בדין אינו שומע, אבל כיון שמדבר אף שהוא ע"י מה ששמע במכונה נמי עכ"פ הא מדבר ויש לו התחברות עם בנ"א שזה משלים החסרון, שלכן דינו כפקח דמדבר ואינו שומע.

 

ולענין לחוש לשיטת הרמב"ם, פכ"ט ממכירה ה"ב, דמדבר ואינו שומע אינו יכול למכור קרקעות, אף שבאלם דשומע ואינו מדבר כתב בה"ג שם דיכול למכור גם קרקעות, ויש אחרונים שסברי אליביה, שגם לכל הדברים אינו שומע הוא כדין חרש אע"פ שמדבר, משום שלא גריס בגיטין דף ע"א מדבר ואינו שומע שיהיה כפקח. אבל הא אי אפשר לומר כן, דבפ"ב מאישות הכ"ו כתב הרמב"ם בפירוש, שמדבר ואינו שומע הוא ככל אדם, ובפ"ד מתרומות ה"ד כתב גם במדבר ואינו שומע, שרק מפני הברכה שאינו יכול להשמיע לאזניו אינו תורם לכתחלה ואם תרם תרומתו תרומה. הרי נמי מפורש שדינו כפקח, ובפ"ט מעדות הי"א כתב, במדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר, ראייתן ראיה מעולה ודעתם נכונה, אך פסולין משום מפיהם ולא מפי כתבם, ומשום שצריך שיהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום עיי"ש. הרי בכל אלו הדברים מפורש, שאינו שומע אם הוא מדבר הוא כפקח, וא"כ מוכרחין לומר כהנה"מ סימן רל"ה סק"כ, שרק למכירת קרקעות אינו כפקח, משום דלמכור קרקעות בעינן חריפות, וכיון שאינו שומע אינו חריף, ואינו יכול למכור קרקע עיי"ש. ולמה שכתבתי, הוא חלוק פשוט, דבאינו שומע הרי זהו החסרון והקלקול ששייך לענין הדעת, שלכן אף שמדבר שיש לו התחברות, אף שהשלים החסרון להיות בדין פקח, מ"מ לא עשה בו גם חריפות שצריך למכירת קרקע, אבל כשהוא שומע, הרי אין בו שום חסרון וקלקול במוח, ומה שאינו מדבר אין בזה שום שייכות להמוח, ולענין הדעת, אלא הוא מחלה וחסרון באברים אחרים שאין שייך לקלקל הדעת, ולכן איכא גם החריפות שיש לפקח, ויכול גם למכור קרקעות. ותירוצי הכ"מ נמי תמוהין, כדהקשה עליו בנה"מ שם, וגם הוכחתו מזה שצריכין בדיקה. אלמא, דאינם כפקחין ממש, לא מובן, דקודם שיודעין מה טיבן ודאי יש לבדוק, דאולי בא מדבר שמקלקל הדעת, והא באינו מדבר ושומע צריך בדיקה, ובזה גם הרמב"ם מודה דהוא כפקח. וצ"ע דברי הכ"מ. ומשמע שבש"ע חזר בו, דהא לא חילק בזה בשאר דינים. ולכן למעשה ודאי אין לחוש לזה בכל הדברים, והוא כפקח גמור, לבד ממכירת קרקעות להרמב"ם.