לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מהי ירושלים?

מחבר: הרב שלמה אבינר

בשדה חמד, גיליון ט-י, 1995

מהי ירושלים?

 

מהי ירושלים?
מהי ירושלים? לא נחפש את מהותה בספרות, לא בהיסטוריה וברגש, אף לא בקריאה הרוממה: "לשנה הבאה בירושלים". בתורה נחפש מהי ירושלים. וכמה ניבהל ונשתומם כשלא נמצא אותה שם. ירושלים, שמה ומקומה, אינם מוזכרים בכל התורה כולה. יודעים אנו על "המקום אשר יבחר" (דברים יב, ה; יא, יד), אך איננו יודעים איפה הוא. מקום סתום הוא, ויש כאן רמז שירושלים הינה למעלה מכל הבנה אנושית מצומצמת.

זה הכלל: דברים גדולים הולכים ומתבררים במהלך ההיסטוריה, ואינם ידועים מיד.

כך נצטווה אברהם אבינו: "לך לך... אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), אינך יודע איפה, אך התחל ללכת, ותוך כדי הליכה תמצא את הדרך אליה. הניסיון העילאי של העקידה הוא "על אחד ההרים אשר אומר אליך" - בעתיד. אנו טועמים בהווה את טעם העתיד, והעתיד בוא יבוא: "הנה אנכי שלח מלאך לפניך... אל המקום אשר הכנתי" (שמות כג, כ).

אמנם, רמז דק מצאנו באותה פרשה מופלאה, בה אבינו אברהם פוגש אדם שמאמין בה' אחד, הוא מלכי-צדק מלך שלם) בראשית יד, יח).ודאי, שלם היא ירושלים- אומר הרמב"ן, על שם הכתוב: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו), ורמז נוסף יש בכך שמלך ירושלים בזמן יהושע הוא אדוני-צדק (יהושע י,' ג-ה), כי אף הגויים ידעו שכאן שוכנת השכינה הנקראת'צדק' (רמב"ן). ודאי, זו ירושלים עיר הצדק (ישעיה א', כ"ז) ויקראו לה: "ה' צדקנו "(ירמיה ל"ג, ט"ז). חז"ל מודיעים לנו שמלכי-צדק קרא למקום "שלם", ואברהם קראו "ה' יראה", לכן זה יהיה שמה: ירו-שלם, יראה-שלם (בראשית רבה לו), הכולל את הצד הכלל אנושי-אוניברסלי של השלום, המצורף אל הצד הישראלי הקדוש המיוחד של יראת ה'. כוחה של ירושלים כפול: משם יוצא האור לישראל ואור לעולם כולו.

התורה לא הודיעה לנו איפה ירושלים, כדי שלא יריבו עליה השבטים. ירושלים לא נחלקה לשבטי ישראל כיתר הארץ. היא כללית מרכזית, היא בלב הכול. ארץ צריכה עם, ארץ צריכה קניינים, אך מעל לכול, ארץ צריכה נשמה, לב, תוך רוחני. ואכן מיוחדת היא מדינתנו, שבירתה היא בית המקדש. ירושלים היא עיר המלכות ועיר המקדש גם יחד. שמואל הנביא, המקים את מלכות ישראל, הן המלכות הזמנית של שאול, הן המלכות הקבועה של דוד, הוא איש המקדש. כך נאה וכך ראוי: לעם קדוש יש בית קודש. רבנו הגדול הרמב"ם פסק בכמה מקומות, שירושלים כולה מקדש. א"י מתחלקת לשני חלקים: המדינה והמקדש, והמקדש הוא ירושלים כולה. ירושלים היא כולה תורה. על אף שבאמירת תחנון אין נופלים על פניהם אלא במקום שיש בו ספר תורה, הנה מנהג קדום שבירושלים יש נפילת אפיים, אף במקום שאין בו ספר תורה. אכן ירושלים כולה ספר תורה, כולה ארון ה'.

ובבירת קודש זו, נופלות המחיצות בין איש לאיש. זאת ירושלים הבנויה, העיר שחוברה לה יחדיו - שעושה כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו).

מחמת הבערות, מדרגות מדרגות יש בעם: עמי הארץ ותלמידי חכמים, או בלשון חז"ל: חברים. גם עמי הארץ שייכים לתורה ומצוות, אך אינם מדייקים בהן מחוסר ידיעה, כגון בטומאות וטהרות, תרומות ומעשרות. מצב זה יוצר חיץ מצער. אך ראה זה פלא, כאשר העם עולה לרגל לירושלים, נופלות המחיצות, כל ישראל חברים, עמי הארץ מתנשאים לדרגת חברים, אין כל חילוקי מדרגות, כל ישראל מתאגדים בירושלים, ובמקום הלבי של עם ישראל מתנוצץ התוכן הלבי של עם ישראל.

ירושלים היא לב האומה, אליה לא מגיעים מיד. לא בימי יהושע, לא בימי דוד, לא בימי עזרא ונחמיה ואף לא בימינו. אך לבסוף הגענו. כך החליט ריבונו של עולם לדבר טוב למען עמו, ואיש לא יכול נגד עצתו העליונה. אולי יש שיוכלו להפריע, אך אין מי שיוכל לעכב או לעצור! הגאולה מופיעה קמעה קמעה, והיא צועדת צעדיה לעינינו. רק סבלנות ואומץ אנו צריכים, לדעת אנו צריכים שלא ביום אחד ולא בדור אחד נבנה הכול.

"מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת, כי חלה גם ילדה ציון את בניה. האני אשביר ולא אוליד אמר ה' אם אני המוליד ועצרתי אמר אלוקיך" (ישעיה ס"ו, ח-ט).

לימוד היסטוריה
אשרינו שזכינו לראות בדורנו את שחרור ירושלים.

עלינו להתרגל להתבונן במאורעות ההיסטוריים לאור האמונה. האמונה בריבונו של עולם הינה מדע גדול, אשר לאורו אנו משקיפים על כל מה שקורה בעולם. קיימים מדעים רבים וחשובים, אך הם חלקיים. כל מדע הוא חלון מסוים דרכו מביטים על ההוויה. האמונה היא מדע המשקיף על הכול מתוך קישור אל מקור הכול. התורה מצווה עלינו להתבונן בכל מה שקורה לאור האמונה. מצווה מן התורה ללמוד היסטוריה: "בינו שנות דור ודר" (דברים לב, ז). אנחנו חייבים להתבונן במה שמשתלשל בשנות דור ודור, כלומר לעסוק בהיסטוריה. אין זו היסטוריה במובן הקטן של ידיעת מאורעות פרטיים, או מה שמרן הרב קוק מכנה "עמל תאריכי" (אגרות הראי"ה א', רט"ז), אלא היסטוריה במובן הגדול של "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכול דור ודור" (תהלים קמ"ה, י"ג), למען ראות איך ריבונו של עולם מושל על הדורות.

אמנם לפעמים מסובך הדבר עד למאוד, כי כתב ההיסטוריה מטושטש מאוד (אגרות הראי"ה ב', של"ד), ואנו מתקשים להבין מה ריבונו של עולם עושה. כמו היד שכתבה כתובת על הקיר בזמן בלשצר, וכל החרטומים לא ידעו פשרה, עד שדניאל איש חמודות פירשה. לעומת זאת כתב ההיסטוריה לעתים כה ברור, גלוי, פשוט, בהיר ומבריק, שרק עיוור יכול שלא לראותו. שחרור ירושלים כל כך מזהיר בעצמתו שיש לתמוה איך אנשים אינם רואים יד ה' הנטויה עלינו לטובה.

יציאה מן הקבר
עלינו להתבונן במה שקרה בדורות האחרונים. אלפיים שנה היה מצב מאוד לא נעים של גלות. יחזקאל הנביא אמר "ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות" (ל"ז, א). מלך הכוזרים אומר: עכשיו הנכם גוף בלי ראש, והחבר משיב לו: אנחנו גוף בלי גוף, אנו עצמות יבשות, אלא שעצמות אלה תחיינה (כוזרי מאמר ב', ס"ע, כ"ט-ל). בגלות הננו בקבר, כדברי הגאון מוילנא (ליקוטי הגר"א בסוף ספרא דצניעותא): נתאר לעצמנו אדם שחי בקבר, אוכל בקבר, ישן בקבר, לומד בקבר והרימה והתולעה אוכלות אותו.

אך בורא עולם החליט שדי בגלות, שעם ישראל צריך לקום לתחייה, והוא מתחיל לנער אותו מן הקבר.

אתחלתא דגאולה
זאת האתחלתא דגאולה שהחלה בערך לפני חמש מאות שנה: יהודים החלו לחזור לארץ ישראל כתוצאה מגירוש ספרד. הרבה חשבו אז שספרד היא מעין ניו-יורק, אך עקב הגירוש, הם הגיעו לארצנו. רבי שלמה מולכו ודוד הראובני הגו את הרעיון לכבוש את ארץ ישראל,אך זה היה נועז מדי. רבי יעקב בירב סבר לחדש את הסמיכה ואת הסנהדרין בצפת. גם זה היה נועז מדי. רבי מנשה בן ישראל, הרב מאמסטרדם, אמר למנהיג האנגלי קרומוול, שריבונו של עולם עומד לקבץ את היהודים מכל כנפות הארץ, והדבר יתעכב כיוון שאין יהודים באנגליה, ויש כאן עיכוב הגאולה. אכן הורשו היהודים לחזור, וכך נוצר עוד מקום מקלט ליהודים מפני צרות הגלות. רבי יוסף קארו כתב את השולחן-ערוך. חידוש הסנהדרין הוא טרם זמנו, אך השולחן ערוך הוא מעין סנהדרין קטן, המאחד את כולם.

מאז הלך וגדל לאטו "הישוב הישן" שבארץ ישראל. בתחילה הגיעו ספרדים, ואח"כ הצטרפו אשכנזים, מלבד האשכנזים המועטים שהגיעו כמה מאות שנים לפני כן בזמן בעלי התוספות. הגאולה מופיעה טיפין טיפין, "אחד מעיר ושנים ממשפחה" (ירמיה ג, י"ד).

הקץ המגולה
במשך הדורות קרה מאורע פנימי כביר: עם ישראל התאהב בארצו אהבת נפש. לפני כן, האהבה הצטמצמה בהצהרות אהבה, גם המציאות לא אפשרה לעשות הרבה. התאהבו והתחילו לזרום לארץ ישראל, והופיע שלב חדש: ישוב האדמה. במשך אלפיים שנה האדמה היתה מדבר שממה, פגועה במחלות חורבן. היהודים התחילו לבנות את האדמה, והיא החלה להיבנות. "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כ"ו, לב). הרמב"ן מביא את דברי חז"ל, שזו ברכה, כי הארץ לא קיבלה את אויבינו אלא נזפה בהם. כאשר אנו הגענו, החלה נותנת פירות בעין יפה. התנשקנו עם הארץ והיא השיבה לנו, הצמיחה ישובים.

מסופר על החפץ חיים, שבשמעו שקמים ישובים בארץ, אמר: זה מתחיל כבר! הארץ נותנת פירות ,זהו "הקץ המגולה". רבותינו מודיעים לנו: "אין לנו קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו). רש"י מפרש: "שתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר" (סנהדרין צח, א).

ושב וקבצך
התחילו המוני היהודים להתעורר ולזרום נהרות נהרות מכל מקום, מן הצפון ומן הדרום, מאות, אלפים ורבבות. "כי קרבו לבוא" (יחזקאל שם). ידועים דברי הרמב"ם: מי שאינו מאמין במשיח, לא רק בנביאים הוא כופר, אלא גם במשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך" (הלכות מלכים י,' א). אמנם בפסוק זה לא נזכר משיח, ומכאן שלרמב"ם המושג 'קיבוץ גלויות' קשור למושג' משיח'. אין זה מקרה שעם ישראל זורם לארצו.

מדינה קמה
השלב הבא הוא קום המדינה. אין סוף לתיאור כל המהלכים האלוקיים שהביאו לפרק נפלא זה, כל המפלות הפוליטיות וההתמוטטויות המדיניות. ריבון העולמים בלבל את כל בני כדור הארץ, כדי שארץ ישראל תעבור מידי הטורקים לידי האנגלים, ואלו יכריזו ששלנו היא. אמנם האנגלים שיקרו וחזרו בהם, אך לבסוף הכול התגלגל לטובה, ודעת הקהל העולמית קמה נגד האנגלים, מפני שחסמו את ההעפלה. גם זה שייך לסדר ההנהגה האלוקית. מפני שהפריעו להעפלה, נעשו מושמצים, ומר התהפך למתוק. אפילו ברית המועצות תמכה בקום המדינה, כי סברו לשבור את ההגמוניה מסביב לים התיכון. גם אמריקה תמכה, אף על פי שמעולם לא עזרה לאף עם אלא מתוך חשבון תועלתני. אחרי השואה היו עשרות אלפי יהודים בגרמניה במחנות עקורים, ללא פתרון אחר לאן להעבירם. מחנות פליטים אלה מאוד הפריעו לאמריקאים לבנות מחדש את גרמניה,כדי שתהיה לצדם נגד רוסיה. הרוסים תמכו בהקמת המדינה מתוך מחשבה אנטי- אמריקאית,והאמריקאים מתוך מחשבה אנטי-רוסית.

מתוך המלחמה הקרה הזאת הצמיח ריבונו של עולם את מדינת ישראל. חז"ל מתארים עמים ענקיים נלחמים וישראל נמצא בתווך ודואג מה יהיה אתו. אמר ה:' כל זאת עשיתי בשבילכם. אין די מלים לתאר את התחכום של החכמה האלוקית. ימים ולילות לא יספיקו לתאר את כל הסיבות הפוליטיות המסובכות והמורכבות שהביאו לקום המדינה. יש להוסיף עוד גורם שהשתכנע שיש להקים מדינה: היהודים באמריקה. אחרי השואה, התנועה הציונית שם השתכנעה שבאמת הגיע הזמן להקים מדינה.

מדינת ישראל היא שלב עצום בגאולת ישראל. "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לב, ב). בעולם הזה אנו משועבדים לגויים, אך בימות המשיח אנו בני חורין. קום מדינת ישראל הוא ימות המשיח. שיבת ציון - ימות המשיח. נתינת הארץ פירותיה בעין יפה - ימות המשיח.

היו חכמים שעשו חשבון ששנת גירוש יהודי ספרד היא ימות המשיח. גם זה נכון. זאת התחלת ימות המשיח, בירור נוסף שלא ספרד מקומנו, אלא ארץ קדשנו. אמנם זה היה מאורע נורא ואיום שלא היה כמותו מאז חורבן בית שני: קטסטרופה וסבל, רצח ושוד, אך אז החלה תזוזת הישוב הישן, שלא נפסקה מאז: מושבות חקלאיות, קיבוץ גלויות וקום המדינה.

ריבונו של עולם מביא את הגאולה קמעה קמעה. ההדרגתיות הזאת אינה בטלנות חס ושלום, זו התקדמות איטית אך בטוחה בצעדי ענק. "לא ינום ולא ישן שומר ישראל".

ופרצת
לבסוף באה מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. גבולות ארץ ישראל התרחבו. לפני כן היתה לנו ארץ צרה מאוד. מן הארץ שהובטחה על ידי חבר הלאומים נחתכו עוד ועוד חלקים, עד אשר נשארה ארץ קטנה וצרה. ב"ה במלחמת ששת הימים התקיים "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בראשית כ"ח, יד), קצת מכל כיוון. וגם הגענו לירושלים, הלב, הפנים.

לא מחשבותי מחשבותיכם
לירושלים אין מגיעים מיד! אין היא התחנה הראשונה, אלא שלב גבוה של "המחזיר שכינתו לציון". "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" (ישעיה נ"ה, ח). מי אנחנו שנבין מה ריבונו של עולם עושה? אך כאשר מעשיו כל כך ברורים וגלויים, זה רצונו יתברך שנראה עין בעין. על השאלה מה יהיה בעתיד, ודאי איננו מסוגלים לענות. אין איש יודע זאת, כלשון הרמב"ם: "כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים ב', ב). כאשר הם יהיו, יהיה עלינו לדעת.

שאלה: מדוע ריבונו של עולם אינו רוצה שנדע מתי יהיה השלב הבא?

תשובה: אולי מפני שהוא תלוי בנו. ככל שנעבוד קשה, הוא יגיע מהר יותר. ככל שנעשה טעויות, הוא יתעכב יותר. אכן, חז"ל הודיעונו שריבונו של עולם "סתם את הקץ", ואינו רוצה שנדע. אם אנו יודעים את הכול מראש, מאמצינו אינם לשם שמים משום שאנו מוסרים את הנפש לשם נסים, ואיננו שותפים כל כך. לכן איננו יודעים אם מאמצינו ישאו פרי באורח מידי או לטווח ארוך. זה חסד גדול שאין הקב"ה מגלה לנו.

אך ודאי שזה יהיה. ובטוח שזה התחיל. גם אין לדאוג מפני אי-הידיעה עצמה, בדומה לביטויו של פילוסוף אחד (ניקולאס קוזאנוס) על "אי ידיעה מלומדת", "דוקטה איגנורנציה". אין הכוונה שאני כל כך יודע שאני יודע שאיני יודע- זאת כל אחד יודע. אלא הכוונה היא שאי-הידיעה כוללת בעצמה יותר ידיעה מכל ידיעה. כי ידיעה הינה במהותה מוגבלת. היא כוללת רק את הידוע. אולם כאשר אנו יודעים שאיננו יודעים, הכול נשאר פתוח. יתכנו אין סוף אופנים אפשריים. כל ידיעה חוסמת אופציות אחרות של ידיעות חילופיות. כאשר איננו יודעים, עולם אין סופי פתוח לפנינו. ריבונו של עולם אינו מוגבל, ואנחנו לא נגבילהו, ולא נחליט אם הגאולה תהיה באופן זה או אחר. ריבונו של עולם יכול לעשות גאולה באלפי דרכים, וגם לברוא עולמות אחרים, עם יצורים שונים. הוא יתברך יכול לעשות גאולה עם דתיים או עם חילוניים, עם כורש או עם בלפור, במלחמה או בשלום. אנו לא נחליט מראש. אי-הידיעה חובקת אין סוף עולמים ואפשרויות. כל מה שהדמיון מדמה הינו אפשרי לריבונו של עולם. כל הנסים וכל דרכי הטבע אפשריים, כל המהירויות וכל האיטיות אפשריות, כל מה שהדמיון היותר חופשי מגיש, הינו אפשרי (עיין ערפלי טוהר עמ' ה,' ד"ה בקדושה). "היפלא מה' דבר"?

ריבונו של עולם מבקש מירמיהו לקנות שדה מבן דודו חנמאל, לרשום שטר, ולהטמין את השטר בכד כדי שיעמוד ימים רבים. ירמיהו מבצע את הפקודה ואחר כך שואל: א-לוהי, העיר עוד מעט נופלת בידי הכשדים, ואתה אומר לי לקנות שדה!? האין זה אלא לעג מר? משיב לו ריבונו של עולם: "הנה אני ה' א-להי כל בשר, הממני ייפלא דבר"? איך אתה מודד ציווי אלוקי על פי קנה מידה אנושי, התלוי בפוליטיקה של כשדים? "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת!" אנא, קנה לך שדה. זו השקעה לטווח ארוך. אל תעסוק בדקדוקים קטנים. המשך לקנות בתים שדות וכרמים (ירמיה לב).

יש אין סוף אפשרויות וגוונים, שלא חלמנו עליהם. איפה ההיסטוריון שלפני שנת תש"ח ניבא על קום המדינה? איה ההיסטוריון שחשב שצבאות אויב יפרצו לתוך המדינה שנולדה והיא תמגר אותם? הרי תפקיד ההיסטוריה אינו לימוד העבר בלבד, אלא גם ניתוחו למען דעת את העתיד. איפה ההיסטוריון שניבא שבמלחמה ששת הימים נרחיב גבולותינו ונגיע לירושלים? איפה ההיסטוריון שניבא ששערי הברזל של רוסיה יפלו והיהודים ישובו לגבולם? וכי אפשר למדוד את ההיסטוריה הישראלית על פי קנה מידה אנושי קטן? אפילו אותו גוי, ג'ן-בטיסתה ניקו, הפילוסוף האיטלקי שחי בזמנו של הרמח"ל והניח את יסודות ההיסטוריוסופיה, כלומר הבנת התהליכים הרוחניים שבתוך ההיסטוריה, כותב שההיסטוריה של הגויים היא חול, וזו של עם ישראל היא קודש, ושולטים בה תהליכים מטה-היסטוריים, על-היסטוריים. לכן מי יוכל לקבוע מה טומן העתיד? כאשר הוא יופיע, אז נדע ונתפלא.

זהו מובנו של הביטוי שמשיח בא בהיסח הדעת, כלומר בכיוון שכלל לא חשבנו עליו. כולם חושבים שהישועה תבוא מצד זה, והנה מופיעה היא מצד אחר. "שלושה באין בהיסח הדעת ואלו הן: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צ"ז, א). אדם אינו יכול למצוא מציאות ברצונו, וגם עקרב הינו אורח בלתי צפוי. והנה יש לדקדק: אותה ידיעה שמשיח בא בהיסח הדעת חשובה היא מאוד, כי לפעמים כאשר הכול נראה לך אטום וסתום, אז אומרים לך: אל תתייאש, אל תיפול, שא בעול. אך מי אינו יודע שמציאה ועקרב באים בהיסח הדעת? יש לתרץ שהכול מאמר אחד. וכאשר המשיח בא בהיסח הדעת, לאדם אחד זו מציאה ולשני זהו עקרב) עיין פי' המהרש"א שם).לאדם אחד ההופעה הבלתי צפויה גורמת שמחה, ולשני צער ועצבות. לכן הרמב"ם מזהירנו שלא לקבוע מאיזה צד הישועה תבוא, כדי שלא נתאכזב. אל לנו לקבוע אם המשיח יהיה חבוש שטריימל או כובע פלדה, לבוש מעיל ארוך או חולצת בני עקיבא. כאשר יבוא יתבררו הדברים.

אי אפשר לעצור
בסוף ספר הכוזרי, כאשר המלך שואל מתי תבוא הישועה, משיב לו החבר: כאשר ייכספו לירושלים תכלית הכיסוף, שנאמר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, כי בא מועד. כאשר יתאהבו בעפר ובאבנים, אז יבוא המועד. השאלה אינה מתי יבוא המשיח, אלא מתי אתה תבוא. כאשר היהודים יתחבקו עם האדמה, העניין יתחיל.

זאת אנו יודעים: אחרי שהישועה תתחיל היא כבר לא תפסיק. לא ידוע מתי הרכבת תגיע, אך ודאי ששום דבר לא יוכל לעצור אותה, וגם ודאי שהיא החלה לנוע לפני חמש מאות שנה, ומאז היא צוברת תנופה ללא הרף.

מן הישוב הישן הגענו לחיבת ציון. ואז החלו היהודים לזרום. בזמן עזרא ונחמיה באו רק ארבעים אלף. עתה ב"ה אנו יותר מארבעה מיליון. מתוך כך הגענו למדינה. האימפריה הטורקית התמוטטה, וגם האימפריה האנגלית מעדה. ריבונו של עולם מפיל מלכים מכסאותיהם ומקים מלכים אחרים. אחרי מלחמת השחרור נמשכו המלחמות. האויבים רגזו על מלחמת העצמאות וזממו לנקום בנו, אך במבצע סיני שוב הוכו. אז החליטו שהפעם יעשו בנו כלה, ושוב הוכו שוק על ירך במלחמת ששת הימים. זעמו, קמו עלינו לכלותנו במלחמת יום הכיפורים, וקיבלו שתי סטירות לחי תמורת סטירה אחת וכן הלאה.

שאלה: איך במהלך המתואר משתלבות צרות הגלות והשואה הנוראה?

תשובה: אכן השואה היא צרת הצרות, אך אנו דנים כאן בשיבת ציון ולא בגלות. ואמנם הדברים מקבילים, בארץ הולכים ונבנים ובגלות הולכים ושוקעים. בשואה נהרגו שישה מיליון יהודים, ומאז נתבוללו בערך שישה מיליון יהודים נוספים. הגלות נהפכה לקבר נורא, אך באותה תקופה נעשה הבניין יותר גדול.

המקום אשר יבחר
לירושלים אין מגיעים מיד. בירושלים לא כל אחד רשאי לגעת. אפילו יהושע לא הגיע לירושלים, אף לא ידע את מקומה. ידעו שיש "המקום אשר יבחר", אך איש לא ידע היכן יהיה עד שיהיה. אפילו את השם "ירושלים", לא ידע אדם איך יקרא עד שיקרא. נכיר את "המקום אשר יבחר", כאשר יבחר. ודאי ידענו שיהיה.

בשירת הים (שמות ט"ו) יש פסוקים כמו "מרכבות פרעה וחילו ירה בים" שהם מובנים בהחלט. אך "נחית בחסדך עם זו גאלת" ראה טרם זמנו. אותם המכנים את עצמם מבקרי המקרא תמהו על פסוק זה שמתאר את הביאה לארץ, ועל הפסוק "נהלת בעזך אל נווה קדשך" המתאר את הביאה לירושלים, וקל וחומר הפסוק "מכון לשבתך פעלת ה'", שהרי לא נבנה אז בית המקדש? אחרי שהבחינו בזאת בחושם הדק, הם החליטו שהיו כאן כמה שירות: אחת על קריעת הים, אחת על ביאת הארץ, אחת על ירושלים ואחת על המקדש, ו"העורך" המפוזר בלבל את כולן ועשאן שירה אחת. אך כל זה הבל הבלים. וכי עם ישראל יצא ממצרים כדי לגור במדבר? ודאי שעם ישראל יצא ממצרים כדי להגיע לארץ ישראל, לירושלים ולבית המקדש. נכון שאז זה עדיין לא קרה, אך אם ריבונו של עולם הבטיח, הרי זה כאילו כבר קרה ומסופר בלשון עבר.

אמנם לא ידענו לא את המקום ולא את השם. ישב שם יבוס. יהושע לא הצליח להוריש את יבוס (יהושע ט"ו, ס"ג) ולא השופטים שאחריו, ואפילו לא דוד המלך. הלא הוא שלט על ממלכה אדירה, אפילו כבש את ארם צובה וארם נהריים, אך בלב מדינתו אז ישב עדיין מלך יבוס.

עיוורים ופסחים
גם לעגו לו: "...יאמר לדוד לאמר: לא תבוא הנה כי אם הסירך העיורים והפסחים, לאמר: לא יבוא דוד הנה" (שמואל ב' ה, ו). הפרוש הפשוט ביותר למשפט לא מובן זה הוא, שהעיר היתה כה מבוצרת שאפילו עיוורים ופסחים יכלו להגן עליה.

לרלב"ג פרוש מפתיע: היה שם מעין משמר אוטומטי, פסלים עם חרבות המכים כל נכנס ומופעלים על ידי זרם מים, הדומים במראם החיצוני לעיוורים ופסחים. היתה רק אפשרות אחת לנצח: "כל מכה יבסי ויגע בצנור" (שמואל ב', ה, ח) כך ציווה דוד, ואז כל המשמר דעך.

ישנו גם פירוש פילוסופי-שירי: העיוורים הם אנשים עיוורים שאינם רואים מעשי ה', כמו שבימינו יש כאלה שאינם רואים שהארץ פורחת, שהעם חוזר אל אדמתו, שיש מדינה (ע' ישעיה מ"ב, י"ט-כ; מג, ח). כדי להגיע לירושלים יש לסלק את העיוורים האלה, וגם את הפסחים הפוסחים על שני הסעיפים ומתלבטים שמא זו גאולה שמא לא, שמא תצליח שמא תיפול.

הבונים בחומה
גם בזמן עזרא ונחמיה לא הגיעו לירושלים בקלות, והיה מסוכן בה מאוד. כאשר הגיע "קץ בבל, זרובבל", אחרי שבעים שנה, והיהודים חזרו לארצם, מצאו בה זרים שטענו לבעלותה. הם ניסו להניס את היהודים, וכאשר ראו את נחישותם, איימו עליהם בפוגרומים. היהודים שמרו על ירושלים ביום ובלילה, והחלו לבנות חומה, כדי שאותם טרוריסטים לא יוכלו להתפרץ פנימה. רק מעטים הסכימו לגור בירושלים, בבתים הצפופים ובסביבה המסוכנת. עזרא ונחמיה קבעו שעל כל אדם לתת עשירית מכספו לבניין ירושלים, ועל כל ישוב לתת עשירית מאנשיו לגור בה,מלבד מתנדבים שבאו מעצמם והעם בירך אותם. סוף סוף נבנתה החומה. אחרי הרבה שנים, כבש יהודה המכבי את כל הארץ ואת ירושלים.

בלב אחד
ירושלים אינה עניין פשוט. לא מיד זוכים להגיע אליה. גם בזמן מלחמת השחרור לא הצלחנו. בלילה שלפני המבצע היותר מתוכנן לכבוש אותה, נהרג הגנרל מרקוס מכדור שנפלט על ידי חייל שלנו. הרב נריה אמר שבמלחמת השחרור היו שלושה צבאות, הגנה, אצ"ל ולח"י. לו נכבשה העיר, כל אחד היה אומר ירושלים שלי היא ואין זה לרצון ה'.

ירושלים לא נחלקה לשבטים (מגילה כ"ו, א).היא שייכת לכלל ישראל.

במלחמת ששת הימים, כל עם ישראל, צבא ההגנה לישראל, כאיש אחד בלב אחד, בגבורת אריות דרך שער האריות, הבקיע וכבש. זה היה לרצונו של ריבונו של עולם.

מעל החשבון
ירושלים היא השיא. לכן אינה מוזכרת בתורה בפירוש. גם אי אפשר היה לציין את מקומה. אין לה מקורות מים, אין כבישי גישה נוחים, אין שדות, אלא אדמה טרשית, אין אפשרות להגן עליה מצדדים מסוימים. זו עיר מעל ההיגיון. מקום קדוש. לא ערכה המעשי קובע. יש לה חסרונות מרובים, ויתרון אחד בלבד: היא עיר הקודש.

להמשיך ללכת
לא מיד הגענו, אך ידענו שנגיע. כך הוא ביחס לדברים גדולים. ריבונו של עולם ציווה לאברהם אבינו: "לך לך... אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א), בלי לציין לאיזה כיוון לשים פעמיו. לך, ותוך כדי הליכה יתברר לך הכיוון. וכן עקדת יצחק: "על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כב, א). לך, וכבר תגיע.

לפני כחמש מאות שנה התחלנו ללכת, ובייחוד לפני כמאה שנה. איש לא ידע איך נגיע, אך הלכנו, וב"ה הגענו, ואנו ממשיכים ללכת. איננו יודעים איך נפתור את בעיות העתיד, בעיות האויבים שמסביבנו ושבתוך ארצנו, בעיות היהודים הרחוקים מתורה, והעולים הצריכים גיור, אך יודעים אנחנו שאת כולן נפתור, העיקר הוא להמשיך ללכת.

דומה דודי לצבי
זהו המובן של גאולה קמעה קמעה. מאז התחלתה הזעירה היא הולכת ומתעצמת. נכון שיש גם נפילות ונסיגות, אך כך הוא סדר החיים, שיש בם עליות וירידות. כך גידולו של ילד, שבשנותיו הראשונות הינו כולו חמוד ומתוק, ופתאום נעשה כולו שלילה. אין זו נסיגת נצח, אלא משבר הסרבנות בגיל הרך, שגם יעבור. זאת דרכו לבנות עצמאותו, ואין להיבהל. אם נשכיל,הוא יצא מזה יותר מחוזק. מתינוק הוא יצא פעוט. ושוב יופיעו משברים נוספים. אדם אינו גדל ברצף קווי, אלא דרך עליות וירידות, והוא נבנה ממשברים. וכן הוא לגבי העם. העיקר הוא לא להתייאש. גם בהולדת העם היו הרבה סיבוכים. אחרי המעמד המופלא של מתן תורה, אירע מעשה העגל הנורא. "עלובה כלה שזנתה תחת החופה". ובכל זאת יש המשך לתורה אחר כך. התגברנו, שבנו בתשובה והמשכנו. לכל עם יש משברים, קל וחומר לעם גדול. אף לפני קום המדינה היו משברים נוראים: האנגלים בגדו בהתחייבויותיהם, מנעו עלייה, שלחו מעפילים למחנות אסירים. במלחמת העולם השנייה, הנאצים תחת פקודתו של רומל, כמעט הגיעו לשערי ארץ ישראל ונעצרו בנס על ידי האנגלים. ואז העניינים התחילו להתהפך לטובת בעלות הברית.

ודאי, בכל יש עליות וירידות "דומה דודי לצבי" (שיר השירים ב, ט), מה צבי זה נכסה ונגלה, אף המשיח נכסה ונגלה (שיר השירים רבה ב, כ). לא כל הזמן רואים אותו. ואחרי העלמו הוא מתפרץ ביתר עוז.

לעזרת ה'
שמא תאמרו: אם הרכבת ממילא נוסעת קדימה, אז אנו מחוץ לחשבון. אדרבה, אנו בתוך החשבון. ריבונו של עולם עושה ישועה על ידינו ומתוכנו. לא שאינו יכול לעשות בלעדינו, אלא שכך רצונו. ככל שאנו רואים מה ריבונו של עולם עושה, כך אנו מזרזים את המהלך הגדול הזה. ודאי שהראייה לאור האמונה אינה ראייה בעלמא, היא באה לידי ביטוי במעשה.

עלינו לדעת את ה', ומתוך כך להידבק במידותיו: ריבונו של עולם מחזיר שכינה לציון - אנו שבים לציון. הוא יתברך בונה את הארץ - אנו בונים אחריו. הקדוש ברוך הוא איש מלחמה - אנו מתגייסים לצה"ל. הוא בונה ירושלים - אנו בונים את ירושלים. הוא מרחיב גבולות ארצנו - אנו מרחיבים ישוב הארץ.

אנו באים "לעזרת ה'". הנוסח הרגיל הוא "בעזרת ה'", כאילו אנו עושים, וה' עוזר לנו. אך לא כן אומרת דבורה הנביאה: "לעזרת ה'" (שופטים ה, כ"ג), ה' עושה ואנחנו עוזרים.

ושש לבבכם
כאשר חזרנו לירושלים מצאנו אבן ובה כתוב: "וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה" (ישעיה ס"ו, יד). ישעיה הנביא פונה אלינו מעבר הדורות. הוא קורא אלינו מלפני אלפי שנה ומודיע לנו בשם ריבונו של עולם: אני אתכם! "אל תירא עבדי יעקב".

רעש גדול
בעתיד תהיה רעידת אדמה בירושלים, כדברי זכריה הנביא: "ויצא ה' ונלחם בגויים ההם, כיום הלחמו ביום קרב, ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים... מחציו מזרחה וימה, גיא גדולה מאוד ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה... ונסתם מפני הרעש בימי עוזיה" (זכריה יד, ג-ה).

מי שיש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע, רואה שהאדמה רועדת בירושלים, שריבונו של עולם מנער את הטורקים, את האנגלים ואת הערבים. פסוקים אלה אינם חייבים להיות כפשוטם. גם יחזקאל כותב: "ובקנאתי באש עברתי, דברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל... ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומה לארץ תיפול" (יחזקאל לח, י"ט-כ). הכול מתמוטט.

יד אלוקית אוחזת ומנענעת, והבקע מתרחב, והקץ המגולה מתרחב. צריך להחזיק חזק, מי שיחזיק חזק מכולם, הוא זה שיישאר בארץ ישראל ובירושלים. נראה מי יותר עקשן, מי יותר חזק, מי יודע להחזיק מעמד, מי יחבק את האדמה באהבה. כל הזעזועים וכל התמורות לא יצליחו להזיז אותנו!
 
"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט
עד-יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער:
וראו גוים צדקך וכל-מלכים כבודך,
וקרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו".
(ישעיהו סב, א-ב')