לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מנהג אכילת מאכלי חלב בשבועות

מחבר: יוסי פרקש

בשדה חמ"ד, גליון ה-ו, 1996

מנהג אכילת מאכלי חלב בשבועות

 

הקדמה
ידוע ומפורסם בקרב קהילות ישראל המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. מנהג זה הובא בהגהות מנהגים לר' אייזיק טירנא, שבועות, ברמ"א סימן תצ"ד סעיף ג', והעתיקוהו האחרונים.
 
טעמים רבים הובאו למנהג זה, מהם על דרך הפשט, מהם על דרך הרמז (ראשי תיבות וכד'), מהם על דרך המוסר ומהם על דרך הסוד. הטעמים המפורסמים יותר למנהג הם (1):
 
א. חג השבועות הוא חג מתן תורה, וכיוון שהתורה נמשלה לחלב, שנאמר: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים, ד, יא), נוהגים באכילת מאכלי חלב (כל בו סי' נ"ב, הובא במ"ב ס"ק יא).
 
ב. בשבועות ניתנה התורה, ובמתן תורה הוזהרו בני ישראל על כל התורה: איסור נבלה ומצוות השחיטה, דיני הכשר הבשר וכד', וכיוון שלא יכלו באותו יום להכין את כל הדרוש לאכילת מאכלי בשר, בעקבות דיני ההכשר החדשים שקיבלו, הוכרחו לאכול מאכלי חלב (ספר המטעמים, שבועות, אות פ"ח; מ"ב ס"ק י"ב. ועיין מה שנאמר על טעם זה בספר נתיב בינה לרב י.י. יעקובסון, ח"ד עמ' 154, שהוא טעם רופף).
 
ג. בפסוקי קרבנות החג (במדבר, כח, כו-לא) נאמר: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם וגו'" - ראשי התיבות של "חדשה לה' בשבועותיכם" הם חלב, והרי רמז לאכילת מאכלי חלב בחג זה (ערוך השולחן, תצד, ה; קיצור שולחן ערוך, קג, ו).
 
במאמר זה ברצוני להתמקד בבעיות ההלכתיות הנובעות מקיום מנהג זה, ולברר מהי הדרך הטובה ביותר לקיום המנהג.
 
א. מצוות שמחת יום טוב
פסק הרמב"ם:
 
"חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו שנאמר:
"ושמחת בחגך אתה ובנך וגו'" (דברים, ט"ז, יד). כיצד משמחן? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטים לפי ממונו, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין". (יו"ט, ו, יז-יח)
 
הבית יוסף (בסימן תקכ"ט) הקשה על פסיקת הרמב"ם מהגמרא בפסחים. שם נאמר:
 
"ת"ר: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר: ושמחת בחגך. במה משמחם? ביין.
ר' יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להם...
תניא: רבי יהודה בן בתירא: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר היינו בשר שלמים, שנאמר: "וזבחת שלמים, ואכלת שם, ושמחת לפני ה' א-להיך" (דברים, כ"ז ,ז), ועכשיו, שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין". (פסחים קט.)
 
הרי שאחרי חורבן בית המקדש אין שמחת יום-טוב מקוימת באכילת בשר, אלא בשתיית יין בלבד, ואם כן, מדוע כתב הרמב"ם שמצוות שמחה בזמן הזה מקוימת גם על ידי בשר? ואכן, בשולחן ערוך (סימן תקכ"ט סעיף ב) השמיט, מכוח קושיא זו, את הסיפא של דברי הרמב"ם ("והאנשים אוכלים בשר וגו'"). ומשמע שבימינו, לדעת מרן השו"ע, אין מצוות שמחת יום-טוב מקוימת באכילת בשר. וכן פסק בשו"ע הרב (סימן תקכ).
 
בדברי הרמב"ם הללו הרבו לדון מפרשי הרמב"ם והפוסקים: הדרישה כתב לחקור בגדר השמחה בבשר:
 
"מכל מקום, אנו לא יודעין הטעם, אם מצד עצמו הוא משמח, ואם כן, גם כן עכשיו הווי שמחה בבשר, או מצד חשיבות הקרבן היה משמח, ועכשיו שאינו קרב - אין שמחה אלא ביין", (דרישה, סימן תקכ"ט)
 
וכתב שנראה לפרש דעת הרמב"ם, שחילק דבריו לשתי בבות ("שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין"), שאין טעמם שווה, דיין מחמת עצמו משמח, אך בשר יתכן שעיקר חשיבותו היא מפני הקרבן. בדומה לזה כתב בספר "סדר משנה" על הרמב"ם (עמ' תצח):
 
"אלא ודאי צריך לומר דרבנו ז"ל או או קתני, והווין הם ווין המתחלקות, והכי קאמר: או קליות או אגוזים או מגדנות... וממילא נמי דהוא הדין גבי אנשים, מה דקאמר רבנו: 'אוכלים בשר ושותים יין', נמי או או קאמר... דבחד מינייהו סגי לצאת ידי חובת שמחת יום-טוב, ואינו צריך דווקא לשתיהן יחד". (סדר משנה, עמ' תצח)
 
וכן פירש ר"י קאפח בפירושו ליד החזקה (זמנים, ח"ב, עמ' קנא), והוסיף לתרץ קושיית הב"י על הרמב"ם מהגמרא בפסחים, שהבין הרמב"ם שכשאמרו בגמרא: "אין שמחה אלא ביין", לא אמרו זאת למעוטי בשר, אלא הכוונה: "אין שמחה דווקא בבשר, אלא גם ביין", דבשר נלמד בקל וחומר מיין. גם הב"ח (בסימן תקכ"ט) כתב להסביר דברי הרמב"ם בפירוש הגמרא בפסחים, שבזמן שבית המקדש היה קיים, עיקר השמחה היה בבשר שלמים (כיוון שבאכילתו כלולות שתי שמחות: הבאת שלמים לה' ואכילת בשר, ואילו ביין כלולה שמחה אחת בלבד - שתייתו), אבל עכשיו שאין בית המקדש קיים, אין עיקר השמחה בבשר, אלא ביין (וכ"כ היש"ש, פ"ב דביצה, סימן ה, והבה"ל סוף סימן תקכ"ט).
 
מדברי מפרשים אלו עולה, שרמת חיוב אכילת בשר בזמן הזה יורדת, אך בוודאי שמצווה זו לא נתבטלה, והיא קיימת גם בזמן הזה.
 
שתי ראיות ברורות הובאו לכך שגם בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, יש שמחה בבשר:
 
1. הב"ח (הנ"ל) הוכיח זאת ממשנה בחולין פג. הדנה באיסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", שם נאמר: "בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט". (ופרש"י שבזמנים המפורטים במשנה דרך ישראל לעשות סעודות ולהרבות בשמחה, וסתם הלוקח בהמה אינו אלא לשוחטה מייד, לפיכך צריך להודיע לקונה השני שמכר כבר ביום זה אמה או בתה, כדי שלא יעבור הלה על איסור "אותו ואת בנו", ובגמרא בעבודה זרה (ה:) כתב רש"י (ד"ה בהני) על הזמנים הללו: "ואלו ימים אי אפשר בלא בשר"). ואלו הן: ערב יום-טוב האחרון של חג וערב יום-טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה." כתב הב"ח, שמכאן מפורש שיש שמחה בבשר, גם אם אינו בשר שלמים.
 
2. ר"י קאפח (שם) הוכיח מדיני אבלות בערב תשעה באב. במשנה במסכת תענית (כ"ו, ב) נאמר: "ערב תשעה באב... לא יאכל בשר, ולא ישתה יין", ובברייתא (שם ל', א): "תנא: אבל אוכל הוא בשר מליח". והגמרא בסנהדרין (ע.) שאלה: "בשר מליח - עד כמה?" - וענתה - "כל זמן שהוא כשלמים (שני ימים ולילה אחד) ...כל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה". הרי מפורש בגמרא שגם בזמן שאין בית המקדש קיים יש שמחה בבשר (ראיה זו הובאה גם בתורה תמימה, דברים, פרק ט"ז, אות סג, ובספר כפות תמרים למהר"ם בן חביב, ריש פ"ד דסוכה).
 
בתורה תמימה האריך בהסבר רעיוני על קיום מצוות שמחת יום-טוב בבשר:
 
"ולי נראה דעיקר הכוונה שאין שמחה אלא בבשר, והשלמים אינם רק אמצעי לאכול בשר קודש, אבל אין הכי נמי שאם אין בשר קודש, החיוב לאכול בשר חולין, יען דבוודאי אין העניין יוצא מדי פשוטו, שהבשר פועל על הגוף להתעורר לשמחה, ובזה דומה ליין שמעורר לשמחה, ככתוב: 'ויין ישמח לבב אנוש', והיינו, ששתייתו גורמת לשמחה, דאי לאו הכי לא הווה ליה לגמרא לומר: 'אין שמחה אלא בבשר', אלא: 'אין שמחה אלא בשלמים'... ומה שאמרו בפסחים... שעכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין... נראה דאין הכוונה דבזמן הזה אין חיוב כלל לאכול בשר, דבוודאי לא נשתנה הטבע שאכילת בשר פועלת על התעוררות הגוף והנפש, אלא הכוונה דכיוון דהבשר לא הווי בשר קודש, ולא במקום קדוש, אינה דיה הבשר לבד לשמח את הנפש שמחה שלימה, אלא צריך עוד יין לתוספת התעוררות" (2) (תורה תמימה שם, ובדברים פרק כ"ז, אות ד)
 
גם לדעת השו"ע יש לדון אם אמנם סובר שכיום מצוות שמחה אינה נוהגת באכילת בשר, שכן נראה שלכך שגם בבשר חולין שייך שמחה, ניתן להביא שתי ראיות מדברי השו"ע עצמו:
 
א. האיסור לאכול בשר בתשעת הימים שמר"ח אב עד התענית, שאלו ימי צער, וממעטין בהם בשמחה (שו"ע או"ח, סימן תקנ"א סעיף ט).
 
ב. בהלכות פורים (סימן תרצ"ו סעיף ז) פסק השו"ע ששמחת פורים מתקיימת בבשר וביין.
 
וכן כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יחווה דעת (ח"ו סימן ל"ג), שדעת רוב האחרונים שגם בזמן הזה יש מצווה מהתורה לקיים שמחת החג באכילת בשר (3).
 
היוצא מכאן, שלדעת רוב הפוסקים יש חובה לאכול בשר ביום-טוב (4), וגם לסוברים שאין חובה, הרי מצווה היא, ולאור כל האמור כאן, פשוט שהמנהג שנהגו רבים, לאכול מאכלי חלב במקום מאכלי בשר, עומד בסתירה למצוות שמחת יו"ט, ואין לנהוג כך (5).
 
ב. ארוחה אחת חלבית, והאחרת - בשרית
ניתן היה להציע כעין פשרה בין המנהג לאכול מאכלי חלב בחג, לבין החובה לאכול בשר בחג, והיא: בסעודת הלילה לאכול מאכלי חלב בלבד, ובסעודת היום לאכול מאכלי בשר בלבד, ובזה, לכאורה, יוצאים ידי חובה לכולי עלמא.
 
אולם, גם עצה זו אינה פשוטה, ונתונה במחלוקת האחרונים שהביא השערי תשובה (בסימן תקכ"ט), שלדעת השאגת אריה (סימן ס"ח) שמחת יום-טוב בלילה ראשון היא מדרבנן, אך לדעת המגן אברהם (סימן תקמ"ו ס"ק ד) היא מדאורייתא. וכתב בדרכי תשובה (ליו"ד סימן פ"ט ס"ק יט) שהמתחכמים ואוכלים בלילה רק מאכלי חלב סומכים על דעת השאגת אריה בלבד, ואין זה לכולי עלמא (6).
 
וגדולה מכך כתב בספר מועדים וזמנים (ח"ז סימן קיד) לר' משה שטרנבוך, שאף על פי שקיימא לן שמהתורה יוצא בסעודה אחת שאוכל בה פת ובשר, מכל מקום מדרבנן צריך שתיים, וגם בשבועות (למרות המנהג לאכול מאכלי חלב) - יש לנהוג כן לכתחילה.
 
ג. דיוק במנהג
כאמור לעיל, מנהג זה מופיע ברמ"א, סוף סימן תצ"ד. בדבריו נמצא טעם נוסף למנהג, והסבר כיצד יש לקיימו: "ונוהגין בכמה מקומות (7) לאכול מאכלי חלב ביום ראשון (לאפוקי מיום-טוב שני - י.פ.) של שבועות. ונ"ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח - זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואחר כך מאכל בשר, וצריכין להביא עמהם שתי לחם על השולחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זיכרון לשתי הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים" (8).
 
והסביר המשנה ברורה (ס"ק יד):
 
"שכשם שבפסח עושים זכר לקרבן, כך בשבועות צריך לעשות זכר לשתי הלחם שהיו מביאין, ולכן אוכלים מאכלי חלב, ואחר כך מאכל בשר".
 
יוצא, שלפי המובא ברמ"א, אין המנהג לאכול מאכלי חלב בא במקום מאכלי בשר, אלא כתוספת לאכילת הבשר באותה ארוחה. וכן מפורש במקור המנהג, בהגהות המנהגים לר' אייזיק טירנא: "וצריך לאכול גם בשר, כי אין שמחה בלא בשר". וכן הוא בספר יוסף אומץ יוזפא (סימן תתנ"ד), שהיה גם הוא בין מאספי מנהגי אשכנז:
 
"רבים נוהגין לאכול מאכלי חלב ביום א' דשבועות, ויש להם על מה שיסמוכו. אכן, מפני שאמרו חז"ל אין שמחה אלא בבשר ויין, צריכים לאכול בשר אחריהן".
 
 
ד. ערעור על המנהג המובא ברמ"א
בפרי מגדים (מש"ז, א; הובא במ"ב ס"ק יז) כתב שבחג השבועות יש להיזהר בענייני בשר וחלב בכל מה שנזהרין בכל השנה, כמבואר ביו"ד. וכמו כן המגן אברהם (ס"ק ח): "ומנהג אבותינו תורה היא, אך יזהר שלא יבוא לידי איסור" (9).
 
והעיר התורת חיים (חולין, פג), שהמנהג המופיע ברמ"א (לאכול חלב ובשר באותה ארוחה) עומד בסתירה לנפסק להלכה בהלכות בשר וחלב, שהרי הבית יוסף (באו"ח סימן קע"ג) הביא שפעם אחת מצא המהר"ם גבינה בין שיניו, למרות שעבר זמן מסעודה לסעודה, ולכן גזר על עצמו להחמיר בשהיית זמן בבשר (בהמה) אחרי גבינה, כשם שמחמירים בגבינה אחרי בשר (אמנם בבשר עוף הקל המהר"ם). וכן נכתב בזוהר (פרשת משפטים), שהאוכל בשר וגבינה בסעודה אחת יראה על בשרו צורת גדי מקולס, כדי שיכירוהו כוחות הטומאה, ויענישוהו על כך. וכתב הבית יוסף (שם) שמהר"ם הקל בבשר עוף כיוון שלא ראה את דברי הזוהר, "אבל אנו שזכינו לראותו, טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף".
 
להלכה, מחמירים בשהיית זמן בבשר אחרי גבינה (בסעודה אחרת) רק בגבינה ישנה בת שישה חודשים או בגבינה מתולעת (עיין ברמ"א יו"ד סימן פ"ט סעיף ב ובט"ז שם ס"ק ד), אך באותה סעודה ראוי לחוש לדברי הזוהר, וכמו שכתב הב"י, וכן כתב בשו"ת איגרות משה (או"ח, ח"א, סימן קס) (10) .
 
על פי הדברים הללו כתב התורת חיים, שעדיף להימנע מאכילת מאכלי חלב בשבועות (11) .
 
ה. הפסקה בין הסעודות בברכת המזון
בשל"ה כתב שיש לנהוג כך: לאכול ארוחה חלבית, לקנח ולהדיח פיו כראוי, להפסיק בברכת המזון (כדי לחוש לדברי הזוהר, שאז אין זה נחשב לאותה סעודה), להמתין שעה קלה, ואחר כך לאכול בשר. וכמו כן גם בשיורי כנסת הגדולה (מובא בבאר היטב, ס"ק ח), וגם המנחת יעקב (כלל ע"ו, ס"ק ה) כתב שכן נכון לנהוג.
 
אולם, גם בעצה זו יש קושי הלכתי, שהרי בגמרא בברכות (לג.), ר' יוחנן וריש לקיש פוסקים: "כל המברך ברכה שאינה צריכה - עובר משום 'לא תשא'". וכן פסק השו"ע (סימן רט"ו סעיף ד). ובנדון דנן, הווי ברכה שאינה צריכה, שהרי מברך בין אכילת חלב לאכילת בשר, אף על פי שיודע שבוודאי יאכל עוד.
 
אמנם, נחלקו הפוסקים אם דרשה זו היא דרשה גמורה, ואיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדאורייתא, או שהוא אסמכתא בעלמא, ועיקר האיסור מדרבנן, שלדעת התוספות (ר"ה, לג.) והרא"ש (פ"ק דקידושין) הוא אסמכתא בעלמא, והמג"א (או"ח סימן רט"ו) כתב שמהרמב"ם  (ברכות א, טו) משמע שהוא דאורייתא (12) .
 
אך, על כל פנים איסור לכולי עלמא יש כאן, דאין לברך כשיודע שיאכל עוד. וכן דחה בספר אורח מישור (מובא בדרכי תשובה, שם) את דברי השל"ה. ולמרות זאת, באגרות משה (בתשובה הנ"ל) כתב לנהוג כמובא בשל"ה, ולא העיר מדברינו מאומה.
 
ונראה, שהסוברים כשיטה זו סומכים דעתם על המתירים לברך בשבת ברכה שאינה צריכה כדי להשלים למאה ברכות (13) , שכן השל"ה עצמו כתב שבשבת, אם הביאו לו פירות בתוך הסעודה, יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה, שבשבת מותר לגרום לברכה שאינה צריכה, כדי להשלים למאה ברכות. ובערוך השולחן (סימן ר"ו סעיף יב) התיר לצוות לבני ביתו שלא יביאו לפניו את הפירות, ואז יברך כל פעם על פרי אחר, אך אסר להניח את הפירות המונחים לפניו עד אחר הסעודה, ורק אז לברך עליהם. וכן פסק בשו"ת יחווה דעת (ח"ו סימן כו), שבאופן זה בוודאי מותר. והמגן אברהם חלק עליהם, ולדעתו גם בשבת אסור לגרום לברכה שאינה צריכה, "דלא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה משום מצוות מאה ברכות". וכמו כן בכף החיים (סימן רט"ו אות ל) בשם הגר"ז, ספר הזיכרונות, חס"ל וברכי יוסף. וכן כתב המ"ב (סימן מ"ו ס"ק יד) בשם המג"א (ומדבריו בשעה"צ סי' תקנב ס"ק טז מוכח שסובר שכן עיקר). ואם כן, לכאורה, לסוברים שבשבת מותר לברך ברכה שאינה צריכה הוא הדין לענייננו, ולאוסרים, הרי בענייננו אסור.
 
אך נראה לענ"ד, שבענייננו יש להחמיר מהטעמים הבאים:
 
א. אינו דומה דין היושב בסעודת שבת ליושב בסעודת חג השבועות, שכן היושב בסעודת שבת אינו יודע אם יובאו לפניו פירות בסיום הסעודה, ואילו היושב בסעודת שבועות יודע שיובאו לפניו מאכלי בשר בהמשך הארוחה, ולכן בשבת יתכן לומר שאין זו ברכה שאינה צריכה, ואילו בשבועות נראה שזו ברכה שאינה צריכה.
 
ב. כיוון שרבים מהפוסקים החמירו אף בשבת, ויש אפשרויות נוספות לקיום המנהג (אפשרויות אלו יובאו לקמן), בלי להיכנס לחשש ברכה שאינה צריכה, עדיף שלא לסמוך על הדעות המקלות (14) .
 
ג. אם הפוסקים שהציעו הצעה זו התכוונו לכך שלאחר סיום הסעודה החלבית יאכלו סעודה בשרית (הכוללת אכילת פת בשיעור כזית הנצרך כדי לברך ברכת המזון), הרי שהצעה זו אינה מעשית, שהרי רובא דאינשי אינם מסוגלים לאכול שתי סעודות צמודות, שבשתיהן יאכלו כזית פת, מלבד יתר המאכלים (חלב בסעודה הראשונה, ובשר בסעודה השנייה), ואם כוונתם הייתה לכך שלאחר שיסיימו את הסעודה העיקרית (החלבית), יאכלו מאכל בשר כלשהו בלא פת, אין נראה כלל שזו כוונת חז"ל באמרם: "אין שמחה אלא בבשר", ובאופן זה יוצא שמקיימים את הטפל בהידור, ומזניחים את העיקר.
 
ויש שכתבו שמטעם זה (חשש ברכה שאינה צריכה) יש לנהוג לאכול ארוחה חלבית בלילה, לקנח הפה ולהדיחו, לא לברך, ומייד לאחר מכן לאכול בשרי, ואף על פי שלפי דברי הזוהר אין לנהוג כך, מכל מקום מנהג זה פשוט יותר, ועדיף לנהוג כך מאשר לבטל מנהג אכילת מאכלי חלב לגמרי (כן כתב במ"ב ס"ק טז, באה"ט ס"ק ח, ובילקוט יוסף, ח"ה עמ' תמד). ובאגרות משה (הנ"ל) כתב שמצד עניין המנהג כך היה טוב יותר לעשות, אך כדי שלא לבוא לחשש איסור - לא רצו להנהיג כן.
 
ו. סיכום האפשרויות, ועצת הדרכי תשובה
ראינו אפשרויות רבות לקיום מצוות חג השבועות ומנהגיו. נסכם את האפשרויות, ואת הבעיות הכרוכות בכל אפשרות.
 
1. אכילת מאכלי בשר בכל הארוחות - אם נוהגים כך מקיימים מצוות שמחת יום- טוב כהלכתה, אולם אין מקיימים את המנהג לאכול מאכלי חלב.
 
2. אכילת מאכלי חלב בכל הארוחות - אין מקיימים מצוות שמחת יום-טוב בבשר.
 
3. אכילת מאכלי חלב בלילה, ובשר ביום - אמנם יש אומרים שבזה יוצא ידי חובת שמחת יום-טוב מדאורייתא (אכילת בשר ביום), אך מדרבנן לא יוצא ידי חובה, ויש אומרים שגם מדאורייתא לא יצא ידי חובה.
 
4. אכילת מאכלי חלב בלילה, לברך ואחר כך לאכול מאכלי בשר - אף שיש פוסקים לעשות כן (אגרות משה), מכל מקום נראה שיש לחשוש לברכה שאינה צריכה.
 
5. אכילת מאכלי חלב בלילה, קינוח הפה והדחה (ללא ברכה), ומיד אכילת בשר - לדעת הזוהר  (וכן פסק הבית יוסף) אין לנהוג כן, שהרי אוכל חלב ובשר באותה סעודה. ויש שכתבו שזה המנהג העדיף (ילקוט יוסף).
 
בדרכי תשובה (שם) מובאת עצה נוספת, והיא הנראית הטובה ביותר:
 
"נכון לפני יותר המנהג שקיבלתי מרבותיי ומאבותי לאכול סעודת המאכלי חלב בעצרת תיכף אחר התפילה בשעת הקידושא רבה, בלא פת (15), רק בדרך סעודת ארעי, ומברכים ברכה אחרונה, וממתינים שעה ויותר, ואוכלים סעודת שחרית בבשר ויין, וזהו המנהג המובחר לפ"ד, ובזה יוצא ידי חובה לכולי עלמא".
 
וכן הוא בלוח א"י להרי"מ טוקצינסקי, ובספר נטעי גבריאל (לר' גבריאל ציננער) על חג השבועות (פרק כ"ו הערה ג). דהיינו, ההצעה היא: בלילה לאכול בשר בלבד ובשחרית לקדש ולאכול מאכלי חלב בלא פת (שאין בזה גדר סעודה), ולאחר ברכה אחרונה ושהיית זמן, אוכל בשר כראוי ליום-טוב.
 
אכן, בהצעה זו הבעיות שהובאו לעיל באות על פתרונן.(16)

הערות:

הערות

 

 
הערה 1
לטעמים נוספים עיין בערוך השולחן (סימן תצ"ד סעיף ה), ובספרי המאספים למנהגים: אוצר דינים ומנהגים, טעמי המנהגים ומקורי הדינים (אותיות תרכא-תרכו). ובהרחבה בספרו של הרב נ' הלוי צלניק "עצרת - חג השבועות" (עמ' 197-207).
 
הערה 2
ומכאן תשובה לטוענים שחובת אכילת בשר לא חלה בימינו, וזאת עקב הפיתוח שחל בתעשיית מוצרי החלב, הגורם לכך שמוצרים אלו יהיו משובחים וחגיגיים לא פחות (ולעתים אף יותר) ממאכלי בשר, והשמחה באכילתם אינה פחותה מהשמחה הנובעת מאכילת מאכלי בשר. זה אינו כן, שהרי משמעות הדבר ש"אין שמחה אלא בבשר" היא שהבשר גורם (בעתיד) "להתעוררות הגוף והנפש", ולא שבזמן האכילה (בהווה) חשים בשמחה.
 
הערה 3
וכתב עוד שם, שעיקר המצווה היא בבשר בהמה, אך בשעת הצורך ניתן לקיימה גם בבשר עוף, אך בספר מועדים וזמנים (חלק ז', סימן קיא) כתב שהכול תלוי במידת הנאתו, והנהנה יותר מבשר עוף קיים מצוות שמחה. וע"ע במאמרו של הרב משה הלברשטם ב"מוריה" (חוברת רג-רד, אייר תשנ"א, עמ' סא-סג). שם מסופר על ר' חיים מצאנז שהצטער מאוד על כך שביום-טוב (שני!) לא היה לו בשר בהמה, עד שאחד מגדולי חסידיו הביא לו כזית בשר בהמה, ושמח מאוד על כך.
 
הערה 4
שבת שונה מיום-טוב בעניין זה. ביום-טוב החיוב הוא לשמוח, ואילו בשבת החיוב הוא להתענג - "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו, נ"ח). אמנם, הרמב"ם (בפהמ"ש לנדרים, פ"ט, מו) השווה שבת ליום- טוב בעניין זה: "דחייב אתה לאכול בשר ולשתות יין בשבת וביום-טוב", (ואולי החיוב נובע מכך שעונג הוא לו, כמ"ש בהל' שבת פ"ל ה"י) וכן האריך להוכיח בתורה תמימה (בראשית, פ"ב, אות ה) מהירושלמי פ"א דמגילה ה"ד, שם נאמר: "...יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים", ומשמע שגם שבת נקראת יום שמחה, ומה שמצוי ששבת היא עונג, זהו בנוסף לשמחה, עי"ש שהאריך בראיות, וסיים: "ולפי מה שכתבתי דשבת מחויב בשמחה, ממילא מחויבים באכילת בשר". אך בתלמידי רבנו יונה (לברכות, ריש פ"ג) מפורש שאין חובה לאכול בשר בשבת, וכתב בכף החיים (סימן רמ"ב אות ו) שכן משמע מהטור או"ח סי' תקנב, וכן משמע מהשו"ע (יו"ד, סי' שמ"א סעיף א), וכדברי הש"ך (שם, ס"ק ז): "שאין חובה על האדם לאכול בשר ולשתות יין בשבת". (וע"ש ברעק"א). ובתורה שלמה לרמ"מ כשר (בראשית, פ"ב, הערה מד) העיר על דברי התורה תמימה שלא כיוון יפה דבריו, ולא ראה כל דברי הראשונים (הסוברים שאין בשבת דין שמחה), וסיים: "והדבר ברור דאין מדינא חיוב שמחה בשבת, רק עונג, וממילא דאין חיוב לאכול בשר". וכ"כ במ"ב (סי' תקנ"ב, ס"ק כג). ובשו"ע בהלכות שבת (סי' ר"נ סעיף ב) נאמר: "ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו", והסביר במ"ב (סי' רמב ס"ק א): "...בכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם עונג, ולפי שמן הסתם רוב בני אדם עיקר עינוגם בבשר ויין ומגדנות, לכך איתא בסי' רנ ס"ב דירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו". (וע"ע בשמירת שבת כהלכתה, ח"ב, פמ"ב סעיף ט"ז, פנ"ד סעיף לו, ובהערות שם). עוד בעניין זה, וביחס בין עונג לשמחה, עיין בתורה שלמה (שם) ובתורת השבת והמועד לה"ר שלמה גורן (בעיקר עמ' 34-35), ולאחרונה במאמרו של הד"ר נפתלי טוקר "זמירות שבת" בתחומין, יד, עמ' 388-390.
 
הערה 5
אמנם, אף על פי שיש מצווה באכילת בשר ביום-טוב, נלע"ד שאם אדם נהנה יותר ושמח יותר במאכלי חלב, שמותר לו לאכול מאכלי חלב. כן נראה מהר"ן רפ"ד דסוכה: "שלא אמרו אין שמחה אלא בבשר - למצווה מן המובחר, אך לא לעכב". וכן הוא בתשובת השאגת אריה (סימן סה): "...דמצוות שמחה שנצטווינו ברגל, אינה שמחה פרטית, אלא שמחה כללית, שמחויב לשמוח ביום-טוב בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח, ולא דמי לשאר מצוות ששווין בכל אדם, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אבל שמחה זו כל אדם ואדם מחויב לשמוח כפי יכולתו ולפי רוב עושרו... ולפי זה אפילו בזמן הזה, שבעוונותינו אין לנו שלמי שמחה, נמי מצווה זו נוהגת בשאר מיני שמחות... בכל אדם מצוות שמחה מוטלת עליו בראוי לו ובמה שנהנה ממנו, והיינו דאמרינן בגמרא הרבה פעמים: דלמא אתי לאמנועי משמחת יום-טוב". ובדומה לזה כתב בשל"ה (מס' סוכה, פרק נר  מצוה, נח): "כל שמחה הראויה, וכל דבר המשמחו, חייב אדם לעשות ברגל, בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח, כאכילה ושתייה וטיול וכל דבר ששמחה הוא לו חייב אדם לעשות". וכן מפורש בספר סדר היום, הלכות שבועות: "והכול לפי מה שהוא אדם, ולפי המוטעם לחיכו והערב לו, ואף על פי שלא יהיה בבשר ויין, אין העניין אלא לענג עצמו, אבל לא בעינן שיצטער".
 
הערה 6
וצ"ע, מדוע כתב הדרכי תשובה שהאוכלים מאכלי חלב בלילה יוצאים ידי חובה לדעת השאגת אריה, שגם אם מצוות שמחה בלילה היא דרבנן, הרי כל דתיקון רבנן, כעין דאורייתא תקון. ולכן נראה לענ"ד כמו שכתב בספר מועדים וזמנים.
 
הערה 7
ויש גורסים: "בכל מקום".
 
הערה 8
ע"ע בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן קס), ולאחרונה במאמרו של ר' שלמה לורנץ ב"עלון שבות", סיוון תשנ"ד, בהסבר טעם הרמ"א.
 
הערה 9
ואמנם, יש מהפוסקים שהקלו בשבועות בדיני בשר וחלב, עקב המנהג לאכול מאכלי חלב. כן כתב הבאה"ט (ס"ק ח) שהא"ז כתב בשם הכל-בו, שיש נוהגים בשבועות לאכול גבינה בסעודת מנחה, אף שאין שש שעות מסעודת שחרית, ובלבד שירחץ פיו ויחצוץ שיניו להוציא הבשר. וכן כתב החוק יעקב (ס"ק יא) בשם זיכרון משה שיש טעם להתיר לאכול מאכלי חלב ובשר בסעודה אחת, אך שומר נפשו ירחק מזה.
 
הערה 10
אך עיין בשו"ת מלמד להועיל לרד"צ הופמן (ח"ב סימן כג) שכתב שהאי חומרא דהזוהר לא נתפשטה כלל, ולנוהגים על פי הדין אין מקום לחומרא זו.
 
הערה 11
גישה מנוגדת לזו מצויה בספר מטה משה (אות תרצב), שכתב בענייננו: "סוף דבר הכל נשמע, את הא-להים ירא, ואת מצוותיו שמור, וממנהג אבותינו אל תסור כל אשר יורוך, ואל ישנה אדם שום מנהג". ואכן, בין האחרונים קיימות גישות מנוגדות וקיצוניות למעמדו של המנהג, יש הנותנים לו תוקף כשל דאורייתא [ר' חיים פאלאג'י במשא חיים (מנהגים, סימן רי"ג, עא) שכתב שהמנהג כלול באיסור "לא תסור", והחת"ס (שו"ת יו"ד סי' קז) שחידש שיש באי קיום מנהגים חשש עבירה על איסור נדר דאורייתא]. ולעומתם הראי"ה קוק זצ"ל (דעת כהן סי' פד; אורח משפט סי' קיב) שכתב: "וידוע שהמנהג הוא לא חמור כדרבנן ממש". ולמרות זאת, גם הוא מתייחס למנהג בכבוד רב: "אסור לנו לזוז ממנהגי אבותינו, ומוכרחים אנו לחזק כל אחד את המסורת שלו" (אגרות ראי"ה, ח"ד סי' א), "ויסוד מוסד הוא שלא לשנות ממנהג אבותינו הקדושים נוחי נפש ז"ל" (אורח משפט סי' קמ"ט). ואם כן, ודאי שיש לעשות מאמץ אנושי והלכתי לקיים את המנהג, למרות הבעיות הכרוכות בו, אלא שיש לנסות ולמעט בבעיות הלכתיות ככל האפשר. ובעניין זה ע"ע בספרו של הרב פרופ' דניאל שפרבר - מנהגי ישראל (ח"א פ"ב, ח"ב פ"א וח"ג פ"א).
 
הערה 12
ובתורה תמימה (שמות, פרק כ', אות לט) כתב, שלא מצא כל הכרח לפרש כך בדברי הרמב"ם, וכן כתב החזון איש (או"ח, סימן קל"ז אות ה). ונשמטה מהם תשובה מפורשת של הרמב"ם בעניין זה (ועיין מה שכתב בעניין זה בילקוט יוסף, חלק ג, עמוד תקמז).
 
הערה 13
שהרי חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, כדאיתא בגמרא (מנחות מג:): "אמר רבי מאיר: חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות", ואמרו שם בגמרא, שבשבת ויום טוב, שבתפילה יש רק שבע ברכות, צריך להשתדל ולהשלים את הברכות החסרות בפירות ומגדנות. וכן פסק השו"ע (סימן מ"ו סעיף ג, וסימן ר"צ סעיף א).
 
הערה 14
אמנם מצאנו מקרים נוספים שבהם התירו לחלק סעודה לשתיים, ויש גם שם שלא חששו לברכה שאינה צריכה: האחד - לקיים סעודה שלישית בשבת כאשר מתאחר בסעודה השנייה, והשני - לקיים סעודה שלישית בערב פסח שחל להיות בשבת.
 
בעניין הראשון, פסק השו"ע (או"ח, סימן רצ"א, סעיף ג): "אם נמשכה סעודת הבוקר, עד שהגיע זמן המנחה - יפסיק הסעודה, ויברך ברכת המזון, וייטול ידיו, ויברך ברכת המוציא ויסעוד...", והגיה  הרמ"א: "אבל מי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה... לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה". וכתב הביאור הלכה (שם, ד"ה לא יעשה) שהרמ"א העדיף שיאכל אחר מנחה, ולא יחלק סעודתו לשתיים, משום ברכה שאינה צריכה. וכמו כן בדעת תורה למהרש"ם (רצ"א, ג) בשם הריטב"א, שאסור לחלק את הסעודה לשתיים משום ברכה שאינה צריכה. וגם מהמשנה ברורה עצמו (ס"ק יז) נראה שלא פשיטא לו להיתר. ומהמגן אברהם (רצ"א, ה) נראה שחושש לזה: "ונ"ל דאפילו אם חל יום-טוב במוצאי שבת, אם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית, לא יחלק סעודתו לשתיים, דהא יש אומרים שאסור לעשות כן, משום ברכה שאינה צריכה". (ואף שבסימן רט"ו ס"ק ו כתב דלא קיימא לן כהמחמירים, שהם התוספות בשבת קיח., והטעם דלא קיימא לן כמותם, שמשום שעושה לכבוד שבת, אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך, מ"מ הסביר במחצית השקל שדעת המג"א שהיכא דאפשר לצאת גם ידי התוספות עדיף).
 
ויש שכתבו להתיר, אך כדי שלא יהיה חשש לברכה שאינה צריכה, הצריכו לקום וללכת מעט בין שתי הארוחות (מ"ב, שם, ס"ק יד). ובאגרות החזון איש (ח"א, סי' קפח) כתב שיפסיק כחצי שעה בין הארוחות. אך בערוך השולחן (רצ"א, ח) כתב שההפסקה בין הסעודות בדברי תורה או בטיול, היא להידור בעלמא, אך העיקר לדינא שגם אם לא הפסיק כלל - יצא.
 
וגם בעניין השני - סעודה שלישית בערב פסח שחל להיות בשבת - יש הנוהגים לחלק את סעודת פת החמץ של הבוקר לשתיים: אוכלים לחם, מברכים ברכת המזון, מפסיקים זמן מה, ושוב נוטלים ידיים ואוכלים. וכתב בקיצור שולחן ערוך לר"ש גנצפריד (קט"ו, ד) שהוא הנכון. ובמ"ב (סימן תמ"ד, ס"ק ח) כתב בין יתר העצות לקיום סעודה שלישית בערב פסח שחל להיות בשבת, שיש מהאחרונים שכתבו ש"טוב שיחלק סעודת שחרית של פת לשתיים... אך כל זה אם יש לו שהות לברך בינתיים ולהפסיק איזה שהות, כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה". (ועוד בעניין זה, עיין בשמירת שבת כהלכתה, ח"ב, פרק נו, סעיף יב, ובהערה ס, ובספר "מקראי קודש" על הלכות ליל הסדר לרב משה הררי, עמוד מח, סעיף מד והערה סו).
 
אולם, כאמור בגוף המאמר, נראה שבענייננו יש להחמיר יותר, וכמו שכתב המג"א (רט"ו, ו), שלא לכל עניין מתירים לחלק סעודה לשתיים: "אף דלא קיימא לן הכי (כתוספות, להחמיר שלא להפסיק בארוחה), היינו משום סעודה שלישית, אבל משום מאה ברכות אסור להוסיף", אך הרי כבר נאמר ד"היכא דאפשר לצאת גם ידי התוספות - עדיף", ובענייננו, כיוון שניתן לפתור את העניין באופן אחר (וכמו שיבואר לקמן) - עדיף טפי.
 
הערה 15
ראוי לציין שגם בעצה זו קיימת בעיה הלכתית, שהרי הביאור הלכה בהלכות שבת (סימן רמט, ד"ה מותר) הביא שראוי לברך המוציא מייד לאחר הקידוש, ולא לאכול מיני מזונות (וזאת כדי לקיים קידוש במקום סעודה). אולם בזה כבר נהגו להקל, ואף הביאור הלכה עצמו מקל, ובלבד שלא ישבע באכילה זו. וכמו כן בערוך השולחן (סי' רע"ג סעיף ח): "וכן הוא (לאכול מזונות) המנהג הפשוט אצלנו בקידוש שחרית של שבת", אך הוסיף: "ויותר טוב לאכול מיד סעודת שבת בשלמות, דזהו עיקר קידוש במקום סעודה". (וע"ע בערוך השולחן סימן רמ"ט סעיף יב, וסימן רפ"ט סעיף ד מה שכתב בזה). ועיין בשמירת שבת כהלכתה (ח"ב, פרק נד סעיף כב ובהערות שם). ולנוהגים להחמיר בזה ולסעוד סעודה בפת לאחר הקידוש ניתן להציע פתרון נוסף: לסעוד את סעודת הבוקר בבשר, ואילו את סעודת המנחה לסעוד במאכלי חלב.
 
הערה 16
ולנוהגים מנהג זה אין לחשוש לשנות את מועד אכילת מאכלי חלב, שיש בזה משום שינוי מנהג. כן מוכח מתשובת האגרות-משה (או"ח ח"א סימן קנט) בתשובה לגבי שינוי במנהג ספירת ל"ג יום בספירת העומר: "ולכן אמינא דבר חדש, ששלושה המנהגים הם נחשבים למנהג אחד, דעיקר המנהג הוא שצריך להתאבל ל"ג יום עם השבתות שביניהם... ורשאין לשנות ממנהג זה לחשבון הל"ג יום למנהג אחר מהם". וה"ה בענייננו עיקר המנהג הוא לאכול מאכלי חלב במשך חג השבועות, ומותר לשנות ממנהג למנהג, בפרט אם במנהג הקודם הייתה בעיה הלכתית.