לחץ כאן לתצוגת הדפסה

על המורה כשומע

מחבר: יעקב פרנקל

בשדה חמ"ד, גיליון 1, 1998

על המורה כשומע

 

א
 
ידועה היטב התופעה של חרש-אילם. בפוטנציאל קיימים כלי הדיבור ומערכת ההיגוי הינה תקינה. ועם זאת, ולמרות זאת, נגזר על החירש להיות גם אילם. משמעות הדבר היא, שדיבור אינו פעולה לעצמה. דיבור הוא תגובה. הוא פעילות גומלין. הדיבור מבוסס על עקרון ההדדיות שבתקשורת: אם אינך מסוגל לשמוע, להאזין, סופך שלא תוכל אף לדבר, לאמר את שבלבך.
 
אני מאמין כי זו המשמעות המיוחדת של הופעתו העצמאית הראשונה של משה רבנו, המורה והמנהיג: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם." "ויהי בימים ההם" מפרשים חז"ל כי משה שמע, קלט וספג גם דרך חומות הארמון, מבעד לשיש של היכל מלכים. האוזן, שיותר מאוחר תשא באחריות לגילוי שכינה, בבחינת "אוזן זאת ששמעה על הר סיני" - היתה מפותחת פיתוח-יתר אצל משה. ולפי שהוא לא היה חרש לקולות של כאב, צעקה וסבל, שוב לא היה אילם בעומדו בפני אלימות מרושעת.
 
בשכבה מאוד עמוקה שביסוד האדם טמון הקשר שבין השמיעה והדיבור: השמיעה חושפת, השמיעה מחייבת. את מי? את השומע! כאשר הנך מוכן נפשית להאזין, הנך מתחייב נפשית להגיב. שוב לא תוכן להתגונן: לא שמעתי על כן לא ידעתי. זו המשמעות של "אין קבלת קהל", האשנב נסגר והדלת ננעלת. כי אם יש קבלת קהל, תיאלץ להיות שומע, וכשומע תחוייב אולי להכיר בצדקתו של המשמיע. כך גם נוצר הקשר הבראשיתי בין האדם לאלוהיו. גילוי השכינה המקורי היה באמצעות האוזן: "ויאמר, את קולך שמעתי בגן - ואירא." זה הקשר. שמיעה יכולה להיות מסוכנת. הנך עלול לגלות הרבה, ודווקא על עצמך, באמצעות האזנה לזולת. שמיעה משנה את מהותך מבפנים. ולכן צדק אדם הראשון: "את קולך שמעתי בגן - ואירא". מפני מה צמודה היראה לשמיעה? כי שמיעה יכולה לחייב התבוננות פנימית, ובהסתכלות מעין זו הנך מגלה לעתים "כי עירום אנכי", ולכן - "ואחבא".
 
האדם סלחני ומבין מטבעו. ולכן, כאשר ייתקל באדם חרש-אילם, שוב לא יבוא אליו בדרישות. הוא יסתגל למציאות המצוקה של השני, והוא יימנע מלהשמיע את דבריו בפני זה שאינו שומע.
 
לא כך מגיב האדם בעומדו בפני תרמית, בפני צביעות. מעניינת תגובתו של האדם אל עבודה זרה, אל הפסל, אלה אשר עיניים להם - אך לא ייראון, אוזניים להם, אבל לא ישמעון. באזהרות, בתוכחות, בנבואות אנו מוצאים לא רק את שלילת העבודה הזרה, אלא זעם מיוחד מבוטא כלפי דמות הפסל. הפסל מסוגל להביא את האדם לחרון אף ולכעס אין אונים בגלל ההשפלה שגלומה ביסודותיו. אני מביט בו, ועיניים יש לו. אף ואוזניים. ידיים ורגליים ואף פה. הוא מייצג את כל החושים - אך הוא עשוי מעץ. הוא עובד עליך בעיניים, וברגע כזה, אתה תופש מקל ומנפץ את יצורי הדמיון הללו. וכגודל האכזבה כן גודל הזעם. ועוצמת האכזבה כעוצמת האמון המקורי שנתת בהם. הנך מעניש לא רק אותם, את המתיימרים, אלא אף את עצמך שנתת להם להוליכך שולל. שחשפת את עצמך בפניהם. ציפית מהם. האמנת בהם.
 
 
ב
 
אני רוצה לייחד את הדיבור על התקשורת שבין מורים לתלמידים, ואני חושב שהדברים דלעיל רלוואנטיים לנושא. שכן, כאשר אנו מפרקים לגורמים את המושג הערטילאי הקסום במקצת ששמו "תקשורת", נמצא תהליך בסיסי החוזר על עצמו כמעט ללא יוצא מן הכלל. התהליך הזה מתחיל בראייה, ממשיך בשמיעה, ומסתיים בהבנה. אלה הם שלושת המחסומים שעליהם חייב הקשר להתגבר, דהיינו: שהשני לא רק יסתכל עליך, אלא גם יראה אותך. שהוא לא רק ישמע אותך, אלא גם יאזין לך. והשמיעה - היא היא המפתח לראייה עצמית אמיתית יותר, עמוקה יותר. את השמיעה העמוקה הזאת מכנים בחיי היום-יום הבנה. ולכן אין פלא שכאשר נער בוגר או נערה מתבגרת מבקשים למצות את מכלול התיסכול מהורה, ההטחה מקבלת אופי של: "הוא לא מבין אותי." אי-הבנה מתמשכת בין מורה לתלמיד, בין מורה לכיתה, סופה פירוד נפשי, ששמו התנגדות גאנדייאנית-פאסיבית, התנגדות פעילה, התנגדות אלימה, או המסוכנת שבתופעות, הקטלנית שבמחלות - אדישות. על מה מתלונן התלמיד: על אובדן הקשר או על אי-היווצרותו מלכתחילה של תהליך התקשורת: "הוא לא מבין אותי." בשלב יותר מאוחר, "הוא לא שומע אותי". ולבסוף: "הוא לא שם עלי". "הוא פשוט לא רואה אותי".
 
"מכתב למורה", מאת בית ספר בארביאנה, הופיע בשנת 1969, והוא מתחיל: "בוודאי אין את זוכרת אותי או את שמי. הלוא הכשלת כה רבים מאיתנו". זה היה לפני עשר שנים, אבל לפני שלושה חודשים קיבלתי גלויה מיועץ בכיר, דתי, וכה הוא כותב תוך כדי שירות המילואים שלו, בתגובה למאמר שלי "על מצבו של התלמיד כאדם." הוא כותב:
"נוכחתי במקרה בשיחה בין תלמידה שנשרה אחרי כיתה י"א לבין אחד ממוריה, כאשר באה כעבור חודשיים לבית הספר לקחת מיסמך כלשהו.
המורה: מה שמך בעצם?
התלמידה: מה, אתה לא זוכר?
המורה: תראי, אתן כולכן די דומות, וקשה לזכור.
התלמידה: אנחנו לא דומות. אתם רוצים שנהיה דומות ומתנהגים אלינו כאילו היינו דומות. זה מה שאתם חושבים."
לזאת התכוונתי בדברי הקודמים. כאשר "כולכן די דומות" אין ראייה. המורה עיוור. אלא שבכל זאת הוא עושה רושם ש"עיניים להם", אך מתברר שזו אשליה. אלה עיניים אשר "לא יראו", ודווקא עיניים די אינטילגנטיות. והאמנת בהם. לפחות האמנת כי עיניים אלה יכולות לעמוד על המיוחד, על הייחודי, שאצל כל תלמיד. עד כדי כך עוד ניתן לדרוש ממורה - למרות שזה אינו מופיע בשום סעיף בחוזה. וכשמסתבר שהעיניים רואות רק צללים, רק דמויות, רק חיצוניות, הנך נושך שפתיים מכאב ומאכזבה ומרירות - ומשליך את הגט לרגלי החינוך שעשה אותך ל"פראייר". אתה נושר.
 
אני חושב שהמורה חייב שלא לראות, אחרת ייאלץ להבחין בהבדלים האינדיווידואליים שבין ארבעים תלמידיו, ואז ייוכח כי לא ניתן לעניין את כולם באותו שיר, באותו פרק בנביא, ולא יוכל להעמיד את כולם בשורה אחת ולהעביר להם אותו מבחן, ולציין את כולם באותו סולם של ציונים. ולכן הוא צודק - צדק טראגי, אומנם, כאשר הוא מטשטש את הייחוד, מקהה את המיוחד, ומסכם: "אתן כולכן די דומות, וקשה לזכור."
 
אני חושב שהמורה מסתכן בנפשו כאשר הוא שומע, כי אז ישמע את העוול שהוא, כשליח, כנציג, כמוציא לפועל, של מערכת החינוך מעולל להרבה מתלמידיו. הוא ישמע שהוא, אף הוא להפתעתו, נרתם לבולדוזר החינוכי, וכאשר הוא מיישר וסולל כביש פדגוגי, בהכרח נרמסים יצורים קטנים, וחלושים. אם הוא יעז לשמוע, תרתי משמע, אזי ישמע את הכאב, את הנאקה, את הנגישה, וכאדם הראשון אף הוא ירא, אך הוא ייחבא. אף הוא יחוש כי עירום הוא. ולכן הוא אינו שומע. אך כאשר הוא מתחרש, שום דבר אינו מדבר. וכאשר הוא חירש- אילם אין הוא מסוגל לקיים תקשורת אנושית אמיתית. מקסימום הוא יכול עוד לאפשר דו- קיום: שניים ביחד, אבל כל אחד לחוד. מעשה פסל: שניים שנראים אנושיים לכל דבר, אולם ללא תקשורת, ללא זיקה. עקורים.
 
אין אני רואה עצמי כנביא זעם, פשוט מכיוון שזה לא יעיל. כאותו אב שצעק כלפי בניו המתקוטטים במטבח: "אם אתם לא מפסיקים מייד אני נכנס ומפליק לכם." ואחרי רגע הוסיף: "אולי לכם זה לא יעזור, אבל לי בוודאי זה יעזור." אני רציתי לשרטט, אומנם בקווים בוטים ואכזריים, מציאות עגומה, שכיום פשוט אין חולק עליה, כי "הלם העתיד" הוא אופנת ההווה. אופנה זאת לא רק מבקרת או מתאוננת או מנגחת. היא גם מציעה אלטרנטיבות. היא גם מעלה אפשרויות חדשות: היא לא רק מבטלת מוסכמות, אלא גם מחדשת פתרונות. היא לא רק כופרת בעיקר, אלא מציבה גם יסודות, אושיות חדשות: אמונות ודעות, ולאו דווקא חדשות.