לחץ כאן לתצוגת הדפסה

על האישה ככלי אין חפץ בו - ביקורת על הספר "בית נאמן"

חינוך לחיי משפחה

מחבר: אפרים חדד

בשדה חמ"ד, גיליון 4, 2002

תוכן המאמר:
הספר צריך להיות ברור
הספר צריך להיות רלוונטי
הספר צריך לדבר אמת
הספר צריך לעסוק בעיקר
הספר צריך ליצור הזדהות
סיום וסיכום

תקציר: ביקורת על הספר "בית נאמן" שאינו מבין את דרכי החשיבה של בנות בימינו.

מילות מפתח: חינוך לחיי משפחה, ביזוי האישה

על האישה ככלי אין חפץ בו - ביקורת על הספר "בית נאמן"

"לפי שהאישה נבראת לעזר לאדם, והיא לו כאחד מכלי חמדתו... היה מרצונו ברוך הוא, שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה - שיוציאנו מביתו".
 
משפט זה נכתב על ידי בעל ספר החינוך, אחד הראשונים שהם כמלאכים ואנו כחמורים לעומתם. לא נתווכח עם בעל החינוך, ולא נקרא דבריו "בגובה העיניים". נקבל את דבריו בקדושתם.
 
אבל שאלות מעטות ראוי שנשאל: למי כתב בעל החינוך דברים אלה? מה היה מעמד הנשים בזמנו? מה הייתה השכלתן, מעורבותן בהוויה הציבורית, מעמדן במדע, בהלכה, בלימוד תורה. האם יכלו לקרוא את דבריו, או שרובן אף לא ידע קרוא וכתוב?
 
ועוד נשאל: אם מתוך 400 עמודי ספר החינוך בחר מי שבחר בשלשה עמודים, ובאחד מהם הציטוט שהובא, ובאחר ציטוט נוסף שמיד נעתיק אותו - את מי לומדים התלמידים הקוראים בספר - את ספר החינוך, או את המלקט שבחר קטעים מקוממים כל מחנך וכל מתחנכת בדורנו.
 
וזה הציטוט השני מספר החינוך:
 
"ואם יחשוב איש בפגעו באישה נאה כי גיהנום פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב אליה, ויחזור כל מחשבותיו אל הדברים האלה, לא תהיה לו לפוקה."
 
כאשר נשאלים המחברים מדוע כללו קטעים אלה בספר הלימוד, הם מביטים בשואל בעיניים מבועתות, ונותנים תשובה חסודה: "מי אנו שנצנזר ספר שנכתב על ידי רבותינו הראשונים"?! אבל המחברים אכן מצנזרים את ספר החינוך: בעמוד 59 מופיע ציטוט כזה: "שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדיבור ולא שום רמז לקרב דעת האישה הקלה עם דעתו אלא באשתו בלבד". המילים "הקלה עם דעתו" צונזרו על ידי המחברים, שכבר לא העזו להביא בפני הבנות ביטוי הקובע כי דעת האישה קלה. אז בבקשה: אם לא צונזרו הקטעים על גהינם ועל כלי אין חפץ בו, וצונזר קטע זה, משמע שלא יראת שמים ויראת רבותינו הראשונים כאן, אלא אמונה שלמה, כי דבריו של בעל החינוך רלוונטיים היום כמו אז, וכי הרואה אישה "יפה" צריך לחשוב על הגיהנם, כי האישה נבראה כדי לשרת את בעלה, וכי דיני הגירושין הם מימוש זכותו של הגבר לזרוק מביתו את אשתו שנמאסה עליו. (אגב: האמנם בחברה שלנו הבית הוא של הבעל?)
 
ייאמרו הדברים באופן ברור: מי שכולל קטעים כאלה בספר לימוד לבנות, כהכנה לחיי משפחה ושותפות עם בני זוג - אינו יודע זוגיות מהי (גם אם הוא נשוי באושר ועושר), ואינו יודע את נפש הבת הגדלה בחינוך הממ"ד בישראל (גם אם הוא מתפרנס מהחמ"ד).
 
לפני שנה רגזה הארץ כאשר הספר "בית נאמן" הוצא במהדורה חדשה ומורחבת, ונוספו בו עקרונות חינוכיים רבים. בהם: המלצה להכות ילדים כדרך חינוך נורמטיבית, המלצה לבנות לוותר על ירושתן ולקבל כפיצוי עשרה אחוזים או יותר (למרות שבכל תיקי הירושה בבתי הדין הרבניים פוסקים חלוקה שווה לבנים ולבנות). הכרזה כי בחורה הנוגעת בפרח בזמן המחזור תגרום שהפרח ייבול - ידיעה ביולוגית מסעירה, שמשום מה הוסרה מן המהדורה הנוכחית - אולי מפני ש"השתנו הטבעים" (של הפרחים, של הבנות?) בין שתי המהדורות, והפרחים הפסיקו להתרגש מן המחזור החודשי. גם נאמר באותה מהדורה כי לא ראוי לאמץ ילדים בגלל בעיות יחוד, ועוד חידושים וגזרות שאין לדעת למי הם מכוונים.
 
וועדה שמינה מנהל החינוך הדתי על פי המלצת מנכ"ל משרד החינוך פסלה את הספר המורחב.
 
ועתה יצאה לשוק המהדורה הראשונה של הספר, בעיצוב נאה יותר, בהשמטת כמה דברי הבל (הפרחים והמחזור) - אבל באותה תפיסת עולם שוביניסטית המזלזלת בבת, רואה אותה כיצור שנברא לשמש את הגבר, ומסבירה את דיני גירושין ברשות להוציא מן הבית כל חפץ שנמאס על בעליו. הספר יצא כמיטב המסורת של ספרי החאפרים: ללא ציון שנת הדפסה, ללא רישום ברור של שמות המחברים (על ההקדמה שלוש חתימות, ללא שם פרטי, ואין לדעת אם הם מחברים, אורחים או ממליצים).
 
בהקדמת הספר נאמר כי בהכנתו "הושקעו עמל רב של רבנים ומורים בעלי נסיון עשיר בהוראה". רבנים אלה נשארו עלומים, וגם היועץ המדעי וההלכתי של הספר - אם היה כזה - העדיף לשמור את שמו בסוד. הבה נראה מה יכולתם של רבנים ומורים עלומים אלה בכתיבת ספר בנושא כה עדין.
 
לראשונה, כמה עקרונות כלליים בדבר דרכי כתיבה של ספרי לימוד לתלמידים החיים עמנו היום (לא בזמנו של בעל החינוך, אף לא בדמיונו של מחבר הגר בפתח תקווה או בבני ברק).
 
- הספר צריך להיות ברור
- הספר צריך להיות רלוונטי
- הספר צריך לדבר אמת
- הספר צריך לעסוק בעיקר
- הספר צריך ליצור הזדהות.
 
הספר צריך להיות ברור
הספר מיועד לבנות בגיל 17-18, לפני צאתן לשרות לאומי או לצבא. ההשכלה המדעית שלהן גבוהה, ואילו ההשכלה התורנית מוגבלת, בין השאר בגלל בחינות הבגרות המרדדות שנה  שנה את חומר הלימודים, ומעמידות במוקד הלימוד פרקי משנה ומצוות מספר החינוך, ולא עניינים אקטואליים ובעיות הלכה בנות זמננו. בנות אלה לומדות משפטים מסוג זה: "טיפת  דם כחרדל" (עמוד 75). מי ראה דם כחרדל? ולאיזה חרדל הכוונה: בקופסה או בשפופרת?  איך אפשר להשתמש במושגים עתיקים ולא להסבירם? "אישה שפרסה נידה" (76). מה זה  "שפירסה"? היום הבנות משתמשות במושגים אחרים!
 
והנה קטע נוסף (93):
"והזהירונו [=רבותינו] ז"ל, שלא יכתוב בגט "ודן" ביו"ד, שמא יקרא הקורא "ודין", ויהיה המשמע, כלומר: משפט יהיה ביני ובינך, והגט צריך ללשון ברור מבלי ספק. וכמו כן אמרו שלא יכתוב "אגרת" ביו"ד, שמא יקרא הקורא "אי גרת" כלומר" אם זנית, ולא יכתוב "למהך" ביו"ד, שמא יקרא הקורא "לי מהך" כלומר: "לי שחוק"".
 
ואתה קורא ותמה: האם זה חומר לימוד בקורס לכותבי גיטין?! ומדוע לא קראו מחברי הספר את מה שהם עצמם העתיקו מספר החינוך, ולא חשבו כי לא רק הגט, אלא גם הספר שהם כותבים "צריך ללשון ברור בלי ספק"?
 
ולא מדובר כאן במשפט צדדי. שני עמודים שלמים מספר החינוך הוקדשו למצווה זו!
 
הספר צריך להיות רלוונטי
אנו מלמדים את תלמידינו הנמצאים כאן והיום, ולא את אלה הנמצאים בדמיוננו או בהיסטוריה הרחוקה שלנו. "בית נאמן" יכול היה להיכתב לפני חמש מאות שנה, ולא היה ניכר כל הבדל, פרט לדין אחד: דין ייחוד במעלית. וגם שם הובא דין כזה:
"מותר לגבר ואישה להשתמש במעלית אף אם הם נמצאים בה לבדם, כי ניתן לעצור ולהיכנס למעלית בכל קומה, ולכן אין חשש שהם ייכשלו בעבירה. ויש שאסרו זאת".
 
ואני כבר רואה בדמיוני את הבנות הרוצות להיות "בסדר" עם כל הדעות, והן בורחות מן המעלית כאשר נכנס לתוכה גבר.
 
זאת ועוד: דיני יחוד מתפרסים בספר על פני ארבעה עמודים מפורטים. אבל נושא אחד, שכל אישה בעולם נתקלת בו וחייבת לדעת כיצד לנהוג - נושא זה לא קיים בעולם המושגים של המחברים: דין ייחוד במהלך בדיקה רפואית או גינקולוגית. העובדה שלפי הנחיות משרד הבריאות מותר לאישה לדרוש נוכחות בן משפחה בזמן בדיקה - זאת, כנראה, עובדה לא חשובה. העיקר שהן לומדות שבנים ובנות הגרים בחדרים נפרדים, אם יש להם פרוזדור משותף, "היוצא מאחד החדרים האלה לא יתעכב בפרוזדור, וכל המחמיר במקרה זה תבוא עליו ברכה". (בכלל: הניסוח המבטיח ברכות לכל מי שיעשה מעשה שאינו כלול בדרישות ההלכה הנורמטיבית הוא מסוכן: מיהו המברך, מתי תחול הברכה, וכיצד תדענה בנות שהשכלתן התורנית מוגבלת - בגלל שיטת חינוכנו - להחליט מתי ללכת במסלול החסידות הזה, ומתי לפעול לפי ההלכה המסורה והמחייבת?!)
 
ועוד ידיעות בעלות חשיבות אקטואלית בספר: אסור לאדם להתחתן עם "אב אם אבי אשתו בלבד, ועם אם אב אם אשתו בלבד, ועם אם אם אם אשתו בלבד". הדברים שובים את הלב: אדם רוצה להתחתן עם האימא של הסבתא של אשתו - ובאים המחברים ומתרים בו: שניות לעריות! אסור!
 
אני רואה את האש הזרה בעיניהם של מי מן הקוראים: אתה עושה לצחוק את דיני חז"ל! (בלשון אחינו האשכנזים: "לייצונעס"). לא אני עושה אותם לצחוק, אלא המחברים שהבטיחו לכתוב ספר "להנאת הלומד ולהגדלת תורה והאדרתה" (כלשונם בהקדמת הספר). הרי המחברים הטילו צנזורה קשה על דברי חז"ל, ובררו מתוכם את מה שמתאים להשקפת עולמם. אם דין נישואין עם הסבתא של חמותו צריך להיות בספר המיועד להנאת הלומד(ת) בגיל 17, ולהגדלת התורה והאדרתה, מדוע דילגו על דין הנופל מן הגג ונתקע ביבמתו? ומדוע השמיטו את דינו של הרמב"ם שאישה שאינה עושה את המלאכות שהיא חייבת בהן כופין אותה ואפילו בשוטים? ומדוע השמיטו את ההלכה שאישה אינה בבית הסוהר, כלשון הרמב"ם, ולכן מותר לה לצאת מן הבית פעמיים בחודש? המחברים הפעילו סלקציה, אבל עשו זאת בלא חשיבה חינוכית, ולכן יצא מה שיצא.
 
הארץ רוגשת עכשיו בגלל שינויים משמעותיים במעמד האישה בנכסיה. הרב דייכובסקי מדווח כי בכל התיקים שבבית הדין הרבני חלוקת הנכסים שווה בין בנים לבנות. אין היום מעמד לנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל בכל הקשור לירושת האישה. חוק הירושה חזק מדיני הירושה שבתורה, ובתי דין רבניים פוסקים בכל כרחם על פי החוק האזרחי הנוגד את דין התורה (הרב דייכובסקי אף כותב כי הם עושים זאת מתוך הסכמה והכרה כי החוק הזה הוא הוא המתאים לרוח ההלכה היום). עורכי דין המתמחים בענייני צוואות מוסרים כי כל הבאים לחתום על צוואה - דתיים וחרדים כאחד, מצווים את נכסיהם בשווה לבנים ולבנות. הסכם נישואין הוא עניין התופס תאוצה, וזוגות דתיים רבים חותמים עליו. בית משפט לענייני משפחה תופס את מקומו של בית הדין הרבני. אחוז הגירושין בסקטור הדתי גדל והולך, ומוסרים שהוא עבר את ה- 25% , דבר המחייב התייחסות רצינית לקשר הממוני שבין בני הזוג. סרבני גט נמצאים כבר גם בישיבות הקדושות והציוניות. מעולם לא לימדו צעירים דתיים שגם אם נישואיהם עולים על שרטון - אין חובה לנצל את כל הכוח שההלכה הקנתה להם על מנת לעגן את זו שהייתה אשת חיקם אך לפני שנה.
 
אבל כל זה לא הגיע לידיעתם של מחברי "בית נאמן", במהדורה שנדפסה בשלהי תשס"ב. הם הכינו ספר העונה על כל הבעיות של אישה חסרת השכלה בעיירה באירופה. אבל מאידך כולל הספר את הידיעה החיונית כי נשואי אדם עם הסבתא של אשתו מצד אביה - אסורים גם אסורים!
 
 דיני הצניעות שבספר הם דוגמה להפיכת ההלכה למכשיר טכני, חסר רוח ונשמה. הדינים מתפרטים לסוגי אריג ולסנטימטרים: המרפק צריך להיות מכוסה. הברך צריכה להיות מכוסה ("בכל מצב: ישיבה, התכופפות וריצה"). יש המחייבים לכסות את השוק עד הקרסול. אבל דבר אחד שכחו המחברים: את נשמתם של דיני הצניעות.
 
האמנם אישה המהלכת ברחובות בני ברק או בורו-פרק, לגופה שמלה שמחירה 500$ , על ראישה פיאה בלונדית הזועקת למרחוק, על צווארה תכשיטים מבית דיור (אולי פיספסתי בשם המעצב - אינו בקי בתחום חשוב זה), לאוזניה עגילים עם אבנים יקרות ("עדינים ומיוחדים"), על ידה תלוי ארנק מעור קרוקודיל, לרגליה נעליים עם עקבים בגודל של 20 ס"מ, בלכתה היא משאירה שובל של ריח בושם מעולה: שנל 7 דגם מחודש. שפתיה משוחות באדום בוהק אך עדין, וציפורניה - אלה משוחים בצבע דם. (אל דאגה, יש לה טונר משובח, לפני טבילה היא מצליחה להוריד את כל הלקה שבציפורניה) - האם אישה זו צנועה היא לפי עולם המושגים של בית נאמן? הלומדים את הספר יחליטו כי זוהי הצניעות במיטבה. עובדה: הברך מכוסה, והמרפק, ואין מחשוף, והשמלה אינה שקופה.
 
המחברים לא חלו ולא הבינו כי אפשר להתלבש בפריצות זועקת, ולקיים את כל הדינים הקשורים בצבע, בסנטימטרים, ובמרפק!
 
מעניין עד כמה לא הבין ישעיהו הנביא בדיני צניעות. כאשר הוא מוכיח את בנות ציון, הוא מזכיר את כל הדברים הלא-רלוונטיים בדיני הצניעות על פי "בית נאמן":
"יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה... ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים והשביסים והשהרונים, הנטיפות והשירות והרעלות, הפארים והצעדות והקישורים ובתי הנפש והלחשים, הטבעות ונזמי האף המחלצות והמעטפות והמטפחות והחרטים, והגליונים והסדינים והצניפות והרדידים" (ישעיהו ג).
 
ומה יענה ישעיהו הנביא אם בנות ציון תנפנפנה לעומתו בספר "בית נאמן", ותטענה כי אין פגם בכל התכשיטים שעליהן?
 
הספר צריך לדבר אמת
יש הסבורים כי אפשר לחנך בדרכי רמייה, ולהגיע ליראת שמים. איני צריך לפרט בנושא רגיש זה, וסיפורי הפלאים וההצלה והחלומות המתפרסמים מידי פעם ידועים.
כאשר הדברים מופצים בעיתונים או בעלונים לא נודע שם מחברם, הדבר גרוע. כאשר הם מופיעים בספר לימוד ונבחנים עליו בבחינות הבגרות - הדבר הוא אסון.
 
דוגמאות:
הזכרתי כבר את העובדה שמהדורה ראשונה של בית נאמן הפיצה במשך עשרים שנה את דבר ההבל כי פרחים נובלים אם אישה בזמן המחזור נוגעת בהם. ידיעה זו החלה ב"מחקר" של רופא הולנדי, שפרסם את העובדה, והיה לשחוק בעיני כל חבריו. עולם הרפואה השתחרר מ"מחקר" זה תוך שנה. החינוך הממלכתי דתי בישראל, רק לאחר מאה שנים!
 
אבל בכך לא די. המהדורה הנוכחית נותנת דרכי ריפוי בטוחים ומהימנים, לאישה ולבניה. הנה הם: "שמירת חוקי הטהרה לפי דיני ישראל דווקא, תריס מוחלט היא ומגן מפני כמה מחלות מסוכנות מצויות אצל הנשים מעמים אחרים, וביותר נגד המחלה הממארת של סרטן הרחם. וכמו שהטהרה היא תריס מגן לאם, כך היא תריס מגן לילדים". (עמוד 79). למעלה מעשרה אחוזים מן הנשים לוקות בסרטן של אברי המין הנשיים. הדבר הקובע איננו שמירה על דיני טהרת המשפחה, אלא הנאמנות לבן הזוג: החלפת בני זוג היא הגורמת לתפוצה רבה יותר של סרטן הרחם. מה הקשר לזה ולשמירת דיני טהרת המשפחה? האמנם הפחדה במחלת הסרטן והפצת עובדות לא בדוקות הן הדרך לחנך בנות בישראל? ומה הקשר בין טהרת המשפחה למחלות ילדים?
 
הספר צריך לעסוק בעיקר
היכולת להבחין בין עיקר וטפל הוא לב לבו של כתיבת ספר, וספר לימוד בפרט. בנושא זה לקה הספר בית נאמן ביותר.
 
הנושא של איסורי עריות ופסולי חיתון הוא נושא חשוב, וידיעה כללית על איסורי לאו ועשה ושניות לעריות הוא חלק מן הנושא אישות. אבל מכאן ועד מתן רשימה של עשרים השניות לעריות, ובהן נכדת בנו, סבתא של חמותו, הבת של נכדת אשתו ועוד ועוד - רשימה זו פועלת כבומרנג, ומעוררת גיחוך. וזאת לזכור: אין אנו עוסקים כאן בסוגיות הלכתיות לעומק, אלא בספר שטחי, בן 117 עמודים, הכולל את כל דיני אישות, גטין וקידושין, ייבום וחליצה!
 
דיני צניעות, כידוע, הם פונקציה של הזמן והמקום. הליכה בסנדלים תנכיות ללא גרביים הנה דבר מקובל בישראל, אבל לא בארצות הברית. מחברי הספר רצו להדגים הלכה זו, וזה מה שכתבו: "מנהגי צניעות התלויים בנוהג שבמקום ואלה עשויים להשתנות מתקופה לתקופה וממקום למקום, כגון כיסוי הפנים" (עמוד 48). שימו לב בנות ישראל: אם חומייני ישתלט על מדינת ישראל, וחוק האיסלם יחול עלינו, תהיו חייבות לכסות את פניכם ברעלה, כדרישות האיסלם, וחובה זו תהיה עליכן לא בגלל חוק האיסלם, אלא על פי דין תורה.
 
הספר צריך ליצור הזדהות
הזדהות עם ספר לימוד קיימת כאשר הוא מכבד את הלומד, מציג בפניו בעיות אמיתיות, ומאפשר לו להבין את ההלכה על יסודותיה רקעה ונשמתה. (פעם קראו לזה "החלק החמישי של השולחן ערוך").
 
הספר בית נאמן מזלזל באישה, עוסק בנושאים לא משמעותיים לחייה, שוכח עניינים בעלי חשיבות ועוסק בקטנות ובמיותר.
 
האמנם נתפלא אם נשמע כי באולפנת טבריה שבתו התלמידות וסרבו ללמוד ספר זה? האמנם נתפלא כי הוועדה לתכנון הוראת תושב"ע קבעה כי הספר אינו מתאים להוראה בבית הספר הממ"ד?
 
הספר מציג תמונת עולם שאינה תואמת את תלמידות החינוך הממ"ד. הוא מדבר על גלגול נשמות (עמוד 99), והוא אף קובע לבנות בגיל 18 כי "קיום קשר של חברות כרוך באיסורים רבים" (עמוד 55). כנראה שלדעת המחברים בחירת בני זוג צריכה לשוב ולהיעשות בדרך היהודית העתיקה: להחיות את מוסד השדכן.
 
איני מתלוצץ. בקיץ תשס"ב התקיים כנס של רבני "צהר", ואחד המושבים הוקדש לבעיית הרווקים והרווקות שמספרם גדל באופן מבהיל בציבור הדתי. נייר עמדה שהוגש למשתתפים עשה חשבון נפש, אף שאל שמא כדאי לחזור לחתונות מעורבות כדי שיפגשו בהם בנים ובנות. האחר הציע להחיות את מוסד השידוכים. וההפתעה הגדולה הייתה כאשר נתברר שרבנים שהטילו את כל כובד משקלם כדי להפריד בנים מבנות בבני עקיבא - הם המארגנים שבתות "פנויים ופנויות" - נוכח השבר שנגרם בגלל אי מציאת בן זוג!
 
אבל לבנות בגיל 18, לפני צאתן לשרות לאומי בחברה מעורבת מסבירים כי קיום קשר של חברות כרוך באיסורים רבים.
 
סיפור ביניים:
סיפר לי מחנך סיפור זה. אב אחד בא אליו ושח את צערו: שלחתי את בתי לשנת שרות באילת, והיא עומדת להתחתן עם נהג אגד לא דתי בקו אילת. עניתי לו, אמר לי חברי, דברים אלה: "מדוע אתה עצב, הרי עשית הכל כדי שבתך תתחתן עם הנהג. באילת יש בנים, חברי בני עקיבא, שהיית "מת" שבתך תינשא לאחד מהם. אבל עשיתם כל מאמץ שהם לא יפגשו: שבת חופשית לבנים הייתה שבת עבודה לבנות, ולהפך. האדם היחיד שנתת לבתך להיפגש עמו באופן חופשי הוא נהג אגד. שמח בבחירתה"!
 
סיום וסיכום
החינוך הדתי אינו נחלתו של אף אדם, גם אם הוא בעל תפקיד ביצועי, וגם אם יש בידו יכולת להפר את החלטות הגופים המוסמכים.
 
אם לכל פונקציונר בחינוך הדתי סמכות לעשות ככל העולה על דעתו, ולהפר החלטות מוסמכות, אזי פתוחה הדרך לתוהו ובוהו ולאבדן דרך.
 
לפני שנה וחצי הוקמה וועדת אריאל כדי לעשות בדק בית בכל הקשור בלימודי היהדות בבית הספר הממ"ד, והעל יסודי בפרט. הוועדה הוקמה נוכח השבר הנורא של לימודי היהדות, יחס התלמידים ללימודי הגמרא והרמה הדתית בבית הספר. וועדה זו סמכותה מן המנכ"לית, והיא רשאית להורות לכל בעלי התפקידים בחינוך הדתי מה לעשות.
 
אבל לוועדה אין ולא יהיו כלי ביצוע. הועדה תחליט החלטות, ותטיל אותן לפתחם של בעלי סמכויות הביצוע. ואלה, אם תפיסה דמוקרטית של קבלת מרות לגופים מוסמכים אינה חלק מהווייתם, יעשו בהמלצות מה שעשו בהמלצות וועדות רבות שמינה החינוך הדתי: יעבירו אותן לארכיון, וימשיכו לעשות לפי הבנתם, אמונתם, ותפיסתם החינוכית, גם היא דעת מיעוט, וגם אם היא חסרת סמכות מוסדית.
 
מה שקרה לדו"ח של וועדת אליקים, שבדקה את תכנית הלימודים בתושב"ע והמליצה המלצות מרחיקות לכת; דו"ח שעשרים וחמשה חברים שקדו עליו במשך שנתיים, והוא נגנז באפס יד, מהווה תמרור אזהרה למה שעלול לקרות לדו"ח ועדת אריאל.
 
שנה וחצי עברו, וועדת אריאל טרם הוציאה מסמך שמישהו מתכוון ליישמו. אם כל בעל תפקיד בחינוך הדתי אחראי בלעדי לטריטוריה שהוא מופקד עליה - חבל על זמנם של חברי הוועדה, ועל כספי מדינת ישראל המושקעים בהפעלתה.
 
ושלא תגידו שלא אמרתי לכם.