לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תורה ציוה לנו משה

מחבר: ראובן מאמו

בשדה חמ"ד , גיליון 1, 1997

תורה ציוה לנו משה

המאמר מוקדש לעילוי נשמת בתנו היקרה, תהילה מאמו
 
הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פוסק:
מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו "תורה ציוה לנו משה" ו"שמע ישראל" ואחר כך מלמדו מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל פי בוריו, ומוליכו אצל מלמד תינוקות (רמב"ם הלכות תלמוד תורה).
מתחילת יכולתו וכושרו של הילד לדבר ולהתבטא - פסקה ההלכה את ראשיתה של הלמידה הפורמלית-הישירה. אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב".
 
מה מיוחד פסוק זה מכל פסוקי התורה שדווקא אותו מלמדים ראשונה? עיון במקורו של הפסוק מעלה, שפסוק זה שייך לחטיבת פסוקים החותמת את נאומו האחרון של משה ופותחת את ברכת השבטים.
 
ואף על פי כן השאלה בעינה עומדת: במה עדיף פסוק זה על אחרים? האם לא ראוי היה שילמד הרך, שזה עתה התחיל לדבר, פסוק כמו "ואהבת לרעך כמוך"; "כבד את אביך ואת אמך"; "שמור את יום השבת" ועוד כהנה וכהנה פסוקים שיש בהם מסר חינוכי-התנהגותי ברור מוגדר מוחש ונתפס? מה מייחד פסוק זה מאחרים? על שאלות אלה ננסה לענות, ונבחן את משמעותן החינוכית.
 
תחילה, נעיין במקור ההלכה לעיל. כך כתוב בגמרא:
"תנו רבנן קטן היודע לנענע - חייב בלולב,
להתעטף - חייב בציצית
לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין,
יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע,
תורה מאי היא?
אמר רבי המנונא "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב",
קריאת שמע מאי היא?
פסוק ראשון..."
(בבלי, סוכה מב' ע"א)
הגמרא מתייחסת ל"קטן היודע...": יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע. אין פרוט למה מתכוונת הגמרא באומרה "תורה וקריאת שמע" עד שבא ר' המנונא ופרט: תורה - "תורה צוה לנו משה..." וקריאת שמע - פסוק ראשון. קביעתו של ר' המנונא אינה מלווה בהנמקה מדוע נבחרו פסוקים אלה מאחרים ולמה הקדים את הפסוק "תורה ציוה" לפסוק הראשון בקריאת שמע. לכאורה זכות הבכורה הייתה צריכה להינתן לפסוק הראשון בקריאת שמע - הנאמר פעמיים ביום ובו יסוד קבלת עול מלכות שמיים - והנה לא כך הדבר. ההלכה פסקה אחרת. השולחן ערוך פוסק בעקבות דברי הגמרא ופסיקת הרמב"ם וזו לשונו:
מאימתי מתחיל ללמד לבנו?
משיתחיל לדבר, מתחיל ללמדו "תורה ציוה לנו" וגו' ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט מעט עד שיהא כבן שישה או כבין שבעה ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות.
(שלחן ערוך "יורה דעה" רמד סימן ה)
ההלכה ברורה, ללא הרחבת מקורותיה, ללא הנמקה לסיבת העדפת הפסוקים ובחירתם. ב"ערוך השולחן" נמצא נימוק:
קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה וקריאת שמע, מאי תורה, כלומר הא עדיין אינו מבין, אמר רב המנונא: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" כלומר רק פסוק זה ילמד להשריש בליבו אמונת אומן שניתנה לנו תורה מן השמים והיא קיימת לעד ולעולמי עולמים. וקריאת שמע, מאי? פסוק ראשון, "שמע ישראל" להשריש בליבו אמונת ה' אחד. (ערוך השלחן, ראה סימן א')
כלומר פסוק זה, המבטא יסוד אמוני אתו יגדל הילד, יהיה שגור בפיו.
 
על אותו נימוק, וביתר הרחבה, חוזר מחבר "ערוך השלחן" בפרושו לתורה - "תורה תמימה" – על הפסוק "תורה צוה לנו משה..." וזה לשונו:
לכאורה, הלשון והשאלה "תורה מאי היא?" אינם מבוארים כלל, כי מה שאלה היא זו?
והלא בפשיטות יש לומר דהכוונה שילמדנו צורת האותיות וצרופן וכן איזה מברכות הנהנין כדרך שמתחילין ללמד תינוקות, כי אף על פי דקיי"ל בן חמש למקרא זה הוא לענין בינה במקרא, אבל צורת האותיות וברכות וכדומה, הלא יש לומר דראוי לחנכו מעט מעט מאז החילו לדבר כל תינוק לפי כשרונו (פרוש בעל תורה תמימה, לפסוק "תורה ציוה לנו משה").
אם כן, מדוע בכל זאת נבחר הפסוק "תורה צוה לנו משה" על ידי רבי המנונא משאר הפסוקים המבטאים מערכת של ההתנהגויות בחיי יום יום? יש למחבר ה"תורה תמימה" כמה נימוקים:
נימוק א:
...תורה מאי היא?
"שמע בני מוסר אביך" ע"כ, והנך רואה כי תכלית כוונת החינוך הזה לטעת ולהשריש בלב התינוק הרך גודל מעלת וקדושת תורתנו בכלל. למען היות הרעיון הזה כחותם על לבו בבואו בימים ובאנשים.
 
נימוק ב:
ואחרי שאין סברא להרבות דברים ולבוא בארוכה עם תינוק רך אשר אך זה החל לדבר מכיוון שמוחו וכוחות נפשו עדיין אינם מוכשרין לתפוס עניין נשגב ואצילי.
 
המסקנה המתבקשת:
לכן דרוש לכלול לו יסודי הדברים במילים קצרות ופשוטות המתקבלות על לב תינוק רך.
וזהו ששאלו בגמרא "תורה מאי היא?" כלומר באיזו דברים קלים וקצרים נוטעים על לבו יסודי אמונת התורה והשיב רב המנונא שמלמדים אותו הפסוק "תורה ציוה לנו משה" וגו' שהוא יסוד מוסד לאמונה בקבלת התורה איש מפי איש עד משה רבנו וכי היא לנו ירושה נצחית".
אם כן, זוהי התשובה לשאלה שהיצבנו בראש עיוננו. הפסוק "תורה צוה" נבחר כראשיתה של הלמידה בשל תוכנו הטעון ורווי במסר עיקרי ויסודי, ובשל אורכו. אורכו מתאים ליכולת קליטתו של הילד שזה עתה החל לדבר. דהיינו נימוק אמוני ונימוק דידקטי המתחשב בכושר תפיסתו של הילד.
 
עד כה עסקנו בנימוקים האמורים לשקף את נקודת ראותו של הילד ולהתחשב בכושר תפיסתו וקליטתו. עתה נראה מה אומר פסוק נבחר זה לאב המלמד, האמור להנחיל לילדו שרק עתה החל לדבר, ולשנן לו חזור ושנן פסוק זה, הרי ודאי שאין הילד מבין את משמעות הפסוק.
 
מהו אם כן המסר לאב? על מנת להתייחס לשאלה זו נעיין בפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". הרישא של הפסוק מובנת - מה משמעות חלקו השני של הפסוק "מורשה קהילת יעקב".
 
המדרש מתייחס לכך וזו לשונו:
"אמר ר' יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנא' "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית" (בבלי סנהדרין צא ע"א) (1)
משמעות הדברים היא, שהתורה ניתנה לכל. כל הרוצה יטול ויקח. היא אינה נחלת בודדים ומיוחסים, היא ניתנה לקהילת יעקב.
 
ועל אתר מפרש רש"י:
"מששת ימי בראשית - דכתיב "בראשית ברא" בשביל התורה שהיא ראשית, וישראל נקראו (ירמיהו ב') "ראשית תבואתה", שעתידין להנחילה - ברא א-להים את השמים וגו'."
ומה מתאים יותר מבחינה רעיונית חינוכית ללמד קטן היודע לדבר. "תורה ציוה לנו משה" - "מורשה היא לכלל ישראל מששת ימי בראשית". התורה היא ראשית, וישראל נקראו ראשית ובראשית הדיבור יאה הפסוק להילמד.
 
התורה עוברת בירושה לכלל ישראל - לקהילת יעקב. עניין זה מצטרף לעניין בו דרש ר' שמלאי בגמרא מסכת מכות דף ל' ע"ב: "דרש ר' שמלאי: למה הילד דומה במעי אמו ...?" ר' שמלאי מתאר את "המתרחש" בהיות הוולד במעי האם, כעובר. בין שאר הדברים מציינת הגמרא כי בתקופת שהות זו "מלמדין אותו כל התורה כולה...".
 
דהיינו, בפוטנציה כבר מצויה היא התורה בילד עוד בהיותו במעי אמו, "וכיוון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה...". לא נעסוק כאן בשאלה לסיבת הסטירה והשיכחה, רק נאמר שמתפקידו של האב המלמד לסייע לילד ללמוד, לחשוף ולגלות את התורה שלמד במעי האם, בבחינת סיוע להחזרת האבדה "שנשכחה". לסייע לו להוציא מן הכוח אל הפועל.
 
יש להאמין ביכולת הטמונה וגלומה בילד, ומתפקידו של האב שעתה החל ללמד את בנו לחשוף יכולת זו (2).
 
אמונתו של האב ביכולת הטמונה בבנו באה לידי ביטוי מעשי כבר בתחילת דיבורו של הבן, שהרי ב"תורה צוה לנו משה" מתחיל הלימוד, ומשמעות פשט הפסוק מבטאת את אמונתו של האב ביכולת הגלומה בבנו. האב נמצא כאומר "אני מאמין ביכולתך לממש תורה זו שניתנה לנו ואתה הינך חוליה בשרשרת קהילת יעקב..."
 
על חוויה רבת רושם המדגימה ומבטאת אמונה ביכולת זו מספר הרב סולוביצי'ק:
"רצוני לספר על דבר חוויה אישית שתדגים את האידיאה של מסורה שאנו עסוקים בה.
 
זכורני, כד הוינא טליא, נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט נפגשנו!
 
אורח קבוע היה הרמב"ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, ר' אליהו פיינשטיין, איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו ושתתה בצמא את דבריו.
 
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא, קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פרושם של הר"י ובעלי התוספות, עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם, אין אנו מבינים לא את הסברא של רבנו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: רבנו משה, מדוע עשית זאת? לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, הראב"ד בהשגותיו צודק. בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: דברי רבנו קשים כברזל. מכל מקום לא אמר נואש: היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: רבותי, נראה נא... והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מלה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: א. הרמב"ם מוקף מתנגדים "ואויבים" הרוצים לעשות לו רע. ב. המגן היחידי הוא אבא מרי.
 
לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם. הייתי מרגיש כי הרמב"ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה הייתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאוד. בשמו של אבא נקרא גם הוא - משה. אבא היה מדבר, התלמידים, בעיניים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו, הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח, פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבנו משה בן מיימון.
 
בת צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!
 
אולם לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב"ם - "אויביו" הקיפוהו מכל צד, הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה.
 
אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב"ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: תיקו, דברי הרמב"ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דלפרקינהו.
 
הדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, הייתה עצובה, בבחינת פורשת "ובוכה". יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיניי היו זולגות דמעות. גם בעייני הרמב"ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.
 
לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע, אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב"ם - מה נעשה? אל תצטער, הייתה אמא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב"ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב"ם. עיקר העיקרים הוא ללמוד תורה מתוך שמחה והתפעלות (הרב י.ד. סולובצ'יק "איש ההלכה גלוי ונסתר" הוצאת הסתדרות הציונית עמ' 230-232).
 
ראויים דברי הרב סולובייצ'יק לעיון וניתוח, ולא כאן המקום לעשות זאת. הבאתי אותם בשל סופם.
 
הדברים מדברים בעד עצמם, רמת האמון ביכולת בא לידי ביטוי בצורה מרשימה וכפי שמעיד הרב בעצמו בהמשך, השפעה זו מלווה את הרב שנים רבות:
חוויה זו שייכת לימי ילדותי. אבל בכל זאת היא לא פנטסיה של זהב של נער קטן, אין הרגשה זו בגדר מיסטיקה. היא מציאות פסיכולוגית היסטורית גמורה שחיה גם עכשיו בעמקי נשמתי.
 
כשאני יושב ללמוד הנני נמצא תיכף ומיד בחבורת חכמי המסורה. היחס בינינו הוא אישי. הרמב"ם מימיני, ר"ת משמאלי, רש"י יושב בראש ומפרש, ר"ת מקשה, הרמב"ם פוסק, הראב"ד משיג. כולם הם בחדרי הקטן, יושבים סביב לשולחני. המה מביטים עלי בחיבה, משתעשעים עמי בסברא ובגמרא, מעודדים ומחזקים אותי כאב.
 
אין תלמוד תורה רק פעולה דידקטית, אין עיסוק בדברי תורה רק עניין פורמלי טכני המתגשם בהימצאות וחילוף ידיעות. היא חוויה כבירה של התיידדות של דורות הרבה, הזדווגות של רוח ברוח, איחוד של נפש בנפש. אלה שמסרו את התורה ואלה שקיבלו אותה מזדמנים לפונדק היסטורי אחד.
 
כאמור, הרמב"ם היה חברי לא רק בשנות הילדות. גם עכשיו אנו חברים. ההבדל בין חווייתי הילדותית וחווייתי העכשווית מתבטא רק בפרט אחד. בילדותי רק הרמב"ם היה חברי. עכשיו החברותא גדלה וכוללת הרבה. כל חכמי המסורה מימות משה עד הנה התיידדו עמי והמה רעי וחברי! כשאני מיישב דברי הרמב"ם או הר"ת הנני רואה את פניהם המאירות, המביעות נחת רוח. הנני מרגיש תמיד כאילו הרמב"ם והר"ת מעניקים לי נשיקות על מצחי ולוחצים את ידי. כאמור, אין זה דמיון.
 
זוהי חוויה עמוקה מאוד. זוהי חווית מסורת תורה שבעל פה.
מסר נוסף אותו ניתן ללמוד מהפסוק "תורה ציוה לנו משה..." כפסוק ראשון אותו מלמדים הוא דאגת האב לצרוף בנו במימוש, התחייבות קדומה בפני נותן התורה. וכך אנו קוראים במדרש:
"בשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן: תקבלו תורתי?
אמרו לו: הן.
אמר להם: תנו לי ערב שתקיימו אותה.
אמר לו: אברהם, יצחק ויעקב יהיו ערבים.
אמר להן: אבותיכם הן בעצמם צריכים ערבים, אברהם "במה אדע" (בראשית טו) יצחק
אהב את שונאי דכתיב ואת "עשו שנאתי" (מלאכי א) יעקב אמר "נסתרה דרכי" (ישעיה מ')
אמרו לו: בנינו יהיו ערבים שלנו.
מיד קיבלן הקב"ה ונתן את התורה לישראל שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". (תהלים ח). לפיכך כשישראל מבטלין את התורה הקב"ה פורע מן הערבין, שנאמר "ותשכח תורת אלוקיך בניך גם אני" (הושע ד)
מהו "גם אני"?
אמר הקב"ה: אף אני מצטער עליהם שאני מפסידן. שהן אומרים בכל יום ברוך ה' המבורך לעולם ועד..."
(מדרש תנחומא פרשת ויגש ב')
על סמך מדרש זה וליקחו אומר האב, בני זה שהחל לדבר מצטרף לערבים, באומרו: "תורה ציוה לנו משה..." ערבות זו ממומשת על ידו - בעצם האמירה, שהרי בזכות הבנים-הערבים ניתנה לנו תורה, ובכך ילד זה מצטרף לקהילת יעקב.
 
ה"עץ יוסף" מאיר את היקף ערבותם של הבנים וכך הוא מביא בפרושו למדרש הנ"ל.
"במדרש עשרת הדברות יותר מבואר, וזו לשונו:
אמר לפניו: הרי בנינו יהיו ערבים,
מיד אמר הקב"ה תנו לי אותם ערבים ואני אקבלם. מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדיים ונשיהם העוברות, ועשה הקב"ה בטנם כזכוכית והיו מדברים עמו,
אמר להם: ראו שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם ואתם ערבים בשבילן שיקיימוה.
אמרו לו: הן.
אמר להן: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך".
אמרו לו" הן.
"לא יהיה לך" וכו'
אמרו לו: לאו.
וכן היו עונין אותו על הן הן ועל לאו לאו וכו' שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" (תהלים ח') ואין עוז אלא תורה שנאמר "ה' עז לעמו יתן..."
משמעות ערבות הבנים בדברי "העץ יוסף", שמקורם במדרש עשרת הדברות, מקבלת תוקף. והנה עתה, משהתחיל קטן זה היודע לדבר, לשנן את הפסוק "תורה ציוה לנו משה..." הוא מצטרף ומאשש את הערבות שניתנה. ואותה "שיחה" שהתנהלה בינם לבין הקב"ה "עשה הקב"ה בטנם כזכוכית והיו מדברים עמו" יוצאת לפועל ומתגשמת.
 
מדרש נוסף מאיר פן מעניין ביחס להעדפתם של הערבים - הבנים - מערבים אחרים הנמנים בשורה הראשונה, וזה לשון המדרש:
"אם ערבת לרעך" (משלי)
בישראל הכתוב מדבר. בשעת מתן תורה שהיו ערבים זה לזה, שבשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להם: תנו לי ערבים שתקיימו את התורה.
אמרו לו: הרי האבות ערבים בנו.
אמר להם הקב"ה: חייבין הן לי ולוואי שיעמדו בעצמן. משל למי שהולך ללוות אמרו לו
הבא לי ערב, הלך והביא את מי שחייב לו, אמר לו ולואי שיעמוד בעצמו
אמרו לו: מי הן שאינן חייבים לך?
אמר להם: התינוקות.
אמר להם הקב"ה: ערבים אתם על אבותיכם שאם אינן מקיימים את התורה אתם נתפסים עליהם?
אמרו לו: הן.
אמר להן: אנכי ה' אלוקיך.
אמרו לו: הן.
אמר להן: "לא יהיה לך אלוקים אחרים".
אמרו לו: לא.
ועל כל דיבור ודיבור היו משיבים עליהם. על הן - הן ועל לאו - לאו.
אמר להן: מפיכם אני נותן את התורה. שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" (תהלים) ואין עוז אלא תורה שנאמר "ה' עוז לעמו יתן" (תהלים כ"ט) לפיכך כשיבטלו את התורה, חס ושלום בניהם נתפסים עליהם. שנאמר "נדמו עמי מבלי דעת וגו' אשכח בניך גם אני" (הושע ד').
ומהו גם אני?
אמר הקב"ה אני משתכח, שהיו התינוקות מברכים אותי
(מדרש שוחר טוב תהלים ח').
הקב"ה העדיף את התינוקות כערבים על פני האבות. העדפתם של הבנים על האבות כערבים כפי שמוארת במדרש היא בשל טהורתם ונקיותם. ואכן, משיתחיל לדבר אומר "תורה ציוה לנו" כאומרים "ריבונו של עולם בחירתך אותנו נכונה ותקפה - "ואנחנו ערבים נאמנים".
 
הרב הירש בפירושו לפסוק "תורה ציוה לנו משה" מפרש את הפסוק במשמעותו כעיקר ויסוד ביהדות, וכך הוא כותב:
"זו היא ההודאה הלאומית שתעבור בירושה בישראל מדור לדור, תורה זו היא מורשה, היא הנכס העיקרי העובר בירושה..."
הנכס העיקרי העובר בירושה לכלל ישראל - "מורשה קהילת יעקב".
 
הרמב"ן בפירושו לתורה נותן טעם לבחירת הפסוק "שילמד ראשונה":
"תורה צוה לנו משה",
הטעם שישא תמיד ויאמר "תורה ציוה לנו משה" היא תהיה מורשה לקהילת יעקב. כי לדורות עולם כל בני יעקב ירשוה וישמרו אותה כי לא תשכח מפי זרעו, ודרשו רבותינו שלא אמר 'מורשה בית יעקב' או 'זרע יעקב' ואמר 'קהילת יעקב' לרמוז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו, הם הגרים הנלווים על ה' לשרתו, ונספחו על בית יעקב ונקראו כולם קהילתו".
בבואנו לסכם את שורת הטעמים שעמדנו עליהם במאמר זה לבחירת הפסוק "תורה ציוה לנו משה" כפסוק ראשון ללימוד ראינו כי:
 
א. פסוק זה מבטא מסר אמוני חינוכי שמשחר ילדותו משננו הילד.
 
ב. משריש בלבו של הילד "אמונת אמן שניתנה לנו תורה משמים".
 
ג. פסוק זה יהפוך לחותם על לבו של הילד "בבואו בימים ובאנשים".
 
ד. פסוק קצר וטומן בחובו את עיקרי היהדות.
 
ה. התורה היא ירושה לכלל ישראל, כל הרוצה יטול ויקח. אינה נחלת מעטים או מיוחסים.
 
ו. עדות עצמית של האב ושל בנו למימוש אותה ערבות שניתנה לקב"ה בשעת מתן תורה.
 
ז. אמונתו של האב-המלמד ביכולת הטמונה בבנו והוא כמורהו הראשון מסייע בגילוי ובחשיפה.
 

 


הערות:

הערות

 

1. עיין עוד ירושלמי ב"ב ח', בבלי ע"ז נג' עב', אבות ב', שמו"ר לג', ויק"רט, מכילתא בא' יז', תו"כ ויקרא כ', ספרי ברכה שמה.
 
2. מאמרי: מיצוי המצוי בתוך "מורשתנו" כרך ח' תשנ"ד עמ' 121-130.