לחץ כאן לתצוגת הדפסה

איסור כתיבת תושב"ע

מחבר: ישי רוזנברג

בשדה חמ"ד, גיליון ט-י, 1966

איסור כתיבת תושב"ע

 

המקור הקדום ביותר המתייחס לאיסור כתיבת תושב"ע נמצא בתלמוד הבבלי, במסכת גטין, וכך שנינו:
 
בבלי גטין ס:
דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: (שמות ל"ד) "כתב לך את הדברים האלה", וכתיב: (שמות ל"ד) "כי על פי הדברים האלה", הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: אלה - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות.
א"ר יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: (שמות ל"ד) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל".
 
וכך גם בבבלי תמורה:
 
בבלי, תמורה יד:
דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל: כתוב אחד אומר (שמות ל"ד) "כתב לך את הדברים האלה", וכתוב אחד אומר (שמות ל"ד) "כי על פי הדברים האלה", לומר לך, דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה.
ותנא דבי רבי ישמעאל: כתוב לך את הדברים האלה - אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות!
אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני; דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי [אמרו, שמא דבר חדשה למדו, שהיו רבי יוחנן וריש לקיש מעיינים בספר אגדה בשבת, ודרשו כך]: (תהלים קי"ט) "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל.
 
ממקורות אלו, שמקורם בתנא דבי ר' ישמעאל בן אלישע, עולה איסור כתיבת תושב"ע, וזאת מפאת כריתת שתי בריתות על ידי הקב"ה עם ישראל. האחת בכתב והשנייה על פה, אך אין במקורות אלו הסבר מהותי לאיסור זה.
 
הסיבה לאיסור כתיבת תושב"ע
ר' יוסף אלבו מסביר איסור זה בצורה הבאה:
 
ספר העיקרים מאמר ג' פרק כ"ג
ולזה הוא מבואר, שאי אפשר שתהיה התורה שבכתב שלמה אם לא בהימצא עמה הפירוש הזה על פה, וזהו הנקרא תורה שבעל-פה. ועל זה הוא שאמרו חז"ל "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה", וזה לפי שאין מציאות להבנת התורה שבכתב אלא עם תורה שבעל-פה.
ועוד, לפי שאי אפשר שתהיה תורת ה' יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים כמשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאוד משיכללם ספר, על כן נתנו למשה בסיני על פה דברים כוללים נרמזו בתורה בקצרה כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים.
 
לפי דבריו של רבי יוסף אלבו, יש כוח בעצם ההסבר בעל פה, שעל ידי כך שיעבור ההסבר ההלכתי מחכמי דור לדור בעל פה, לא יבואו לידי מחלוקת, מה שאין כן בדבר הכתוב אשר ניתן להתפרש בדרכים שונות על ידי חכמים שונים, וכל הסבר הוא לגיטימי.
 
בנוסף לכך, עצם הכתיבה מקבעת את האפשרות להלך עם ההלכה בדרכי הזמן ולהתמודד עם השינויים במציאות בכל דור ודור.
 
עניין זה מתבאר על פי הגדרת ר' נתן בר' יחיאל מרומי בערך "הלכה":
 
ספר "הערוך" לרבי נתן ברבי יחיאל מרומי, ערך "הלכה"
פירוש הלכתא, דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף,
או שישראל מתהלכין בו, כאשר תאמר בלשון ישמעאל אל-סירה.
 
בעצם המילה "הלכה" מסתתרת התנועה המתמדת וההתמודדות עם המציאויות המשתנות בכל דור ויחס ההלכה אל המציאות החדשה, כך שישראל יוכלו להתהלך בה בכל דור ודור.
 
וכך גם משמע מאגדת התלמוד, בבבלי מנחות:
 
בבלי מנחות, כט:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כוחו; כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו.
 
כל כוח דיונו של ר' עקיבא ותלמידי בית מדרשו נבע מהלכה למשה מסיני, אך הדיון הלך בדרכי הדור החדש והמציאות החדשה, ועל כן לא הבינו משה. בכך מתבטא כוחה של התושב"ע, המאפשרת התחדשות, לעומת קיבעון המאפיין ספר שבכתב!
 
הסבר דומה, שכנראה ממנו שאב ר' יוסף אלבו את הסברו הראשון, נמצא בספר מורה הנבוכים לרמב"ם:
 
ספר מורה הנבוכים לרמב"ם, חלק ראשון, פרק ע"א
וכבר ידעת כי אפילו תורה שבעל פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הצווי המפורסם באומה: "דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב", והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהייתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות ונבוכים במעשה, אלא נמסר הדבר בכל זה לבית דין הגדול כמו שבארנו בחיבורינו התורתיים וכפי שמורה על כך לשון התורה.
 
הסבר הרמב"ם תואם לדרכו המובילה לשיטה אחידה בהלכה, כפי שמתאפיינת שיטתו בחיבורו "היד החזקה".
 
ר' יהושע כץ, בעל ספר מאירת עיניים, מסביר את מהות האיסור בדברים הבאים:
 
הסמ"ע, ר' יהושע כץ, הקדמה לחושן משפט
 גם כדי שלא יסמכו על מה שכתובה לפניהן ולא יעסקו בה כל כך בעיון כמו שצריכין ליתן לב כשילמדו בעל פה, שאז צריכין להגות בהן תמיד כדי לזכור הדברים ולא ישכחוהו, ועל ידי כך יוציאו מדעתם ומסברתם כמה דינים.
ואני אומר, שגם מהאי טעמא לא רצה ה' יתברך שיכתבו תורה שבעל פה, מפני שהדבר שנכתב לפנינו, ישתנו בו הפירושים שעליו (כמו שהוא בשמעתין, פרק לולב הגזול שאנו עוסקים בו היום...) ואם זה הוא בהלכה זו הקלה, קל וחומר בשיטות וסוגיות ועניינים החמורים. ואילו לא נכתבה אלא נמסרה ההלכה עם פירושה מחכם לחכם פה אל פה, לא היה בו מחלוקת ולא היינו צריכין לכלות ימינו במבוכה ופירוש ההלכה, והיינו עוסקין באותן שעות בלימוד אחר.
 
ישנה חשיבות לדבר שבעל פה המוביל לזיכרון הדברים, וכמו כן בדבר שעובר בעל פה, הסיכוי למחלוקת ולחוסר בהירות נמוך יותר.
 
כל חומר כתוב דורש הסבר, המאפשר הבנות שונות ודרכי פעולה וביצוע שונים, ודווקא למסורת המועברת בעל פה הכוח למנוע תופעה זו, ועל כן הוחל האיסור לכתוב תושב"ע.
 
ראינו אם כן, מספר שיטות אשר מסבירות את מהות האיסור המופיע בבבלי, וזאת מפאת חוסר ההסבר בסוגיא גופא.
 
הסיבה לאיסור כתיבת תושב"ע במקורות הא"י
לא כן הדבר במקורות הארץ ישראליים.
 
הגמרא בירושלמי מביאה את דברי ר' אבון בעניין איסור כתיבת תושב"ע.
 
תלמוד ירושלמי חגיגה פרק א' דף עו עמוד ד, ה"ח
א"ר אבון: אילו כתבתי לך רובי תורתי לא כמו זר נחשבו. מה בינן לאומות, אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן, אלו מוציאין דפתריהן ואלו מוציאין דפתריהן .
 
ממקור זה עולה קו חדש למהות האיסור אשר יעבור ויתפתח בניואנסים שונים לכל אורכה של הספרות המדרשית הארץ ישראלית, שעל פיה תפקיד האיסור הוא להוביל להפרדה מוחלטת בין עם ישראל לאומות העולם.
 
עניין זה חוזר וניעור במספר מדרשים, בהם מדרש תנחומא.
 
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן לד
"ויאמר ה' אל משה, כתב לך את הדברים האלה", זשה"כ "אכתב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח')
א"ר יהודה בר שלום, כשאמר הקב"ה למשה "כתב לך", ביקש משה שתהא המשנה בכתב, ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יוונית והם אומרים "אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין" [ס"א מצויין]. אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרים שאתם בני - איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני. ואיזו היא זו? המשנה, שנתנה על פה, והכל ממך לדרוש.
א"ר יהודה בר שלום: א"ל הקב"ה למשה, מה את מבקש שתהא המשנה בכתב, ומה בין ישראל לעכו"ם? שנאמר: "אכתב לו רובי תורתי" וא"כ "כמו זר נחשבו" אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה על פה.
"כתב לך את הדברים" הרי מקרא, "כי על פי הדברים האלה" הרי משנה על פה. ד"א "כתב לך" - מכאן אמרו: המתרגם לקורא בתורה אסור לו להסתכל בתורה ולתרגם, והקורא בתורה, אסור לו ליתן עיניו חוץ מן התורה. שלא ניתנה התורה אלא בכתב, שנאמר "וכתבתי על הלוחות את הדברים".
אסור למתרגם לעיין בתורה ולתרגם, שנאמר "כתב לך את הדברים" הרי המקרא, "כי על פי הדברים" - תרגום, שניתן על פה.
א"ר יהודה בר שלום "כתב לך וגו'", "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית" - על ידי מה אני כורת עמך ברית? על ידי "כתב לך" ועל ידי "על פה" - אם קיימת שבכתב - בכתב ואת שבעל פה - על פה, כאילו עמך כרתי ברית, ואם שנית - לא כרתי עמך ברית.
 
ר' יהודה בר שלום, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מרחיב את האיסור ומוביל אותו אל זמן מתן התורה. שתי תורות ניתנו בסיני, האחת בכתב והשנייה על פה; וקיום שתי התורות, כל אחת בדרכה, זו בכתב וזו בעל פה, היא כריתת הברית בין עם ישראל לקב"ה. מטרת ההפרדה היא שאומות העולם לא יבואו ויאמרו "אנו ישראל". על ידי החזקת התושב"ע, שהיא המסטורין שנתן הקב"ה לעם בחירו, מוכיח עם ישראל שהוא העם הנבחר "וכוח עם ישראל שהוא בנו של הקב"ה ולא הגויים". ריחו של פולמוס יהודי-נוצרי עולה מקטע זה, ומעניין יהיה לעקוב אחר ביטויי הנוצרים וטענתם בכל מדרש ולראות התפתחות ביחס חז"ל לנוצרים.
 
כאמור לעיל, גם בין המדרשים אשר מסבירים את איסור הכתיבה של תושב"ע במטרה להביא להפרדה בין ישראל לאומות, קיימים מספר הבדלים, כפי שנראה בהמשך.
 
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן ו
"וה' אמר המכסה אני מאברהם" (בראשית י"ח, יז). ילמדנו רבנו מי שהוא מתרגם לקורא בתורה, מהו שיסתכל בכתב?
כך שנו רבותינו: המתרגם אסור להסתכל בכתב, והקורא אסור ליתן עינו חוץ מן התורה, שלא ניתנה התורה אלא בכתב, שנאמר "וכתבתי על הלחות" (שמות ל"ד, א), ואסור למתרגם ברבים להסתכל בתורה.
אמר ר' יהודה בן פזי, מקרא מלא הוא, "כתב לך את הדברים האלה" (שמות ל"ד, כז), הרי המקרא שנתנה בכתב, "כי על פי הדברים האלה" (שמות ל"ד) הרי התרגום שניתן בעל פה.
אמר ר' יהודה בר סימון "כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שם), על ידי כתב ועל ידי פה. "כי על פי הדברים האלה", אם קיימת מה שבכתב בכתב, ומה שבעל פה על פה, כרתי אתך, ואם שניתה מה שבעל פה בכתב, ומה שבכתב בעל פה, לא כרתי אתך.
אמר ר' יהודה הלוי ב"ר שלום: ביקש משה שתהא אף המשנה בכתב, וצפה הקב"ה על שעתידין אומות העולם לתרגם את התורה ולקרות אותה יוונית, והן אומרין: "אף אנו ישראל", א"ל הקב"ה "אכתוב לך רובי תורתי" (הושע ח', יב) ואם כן "כמו זר נחשבו" (שם), וכל כך למה? אלא שהמשנה מסטורן שלו של הקב"ה, ואין הקב"ה מגלה מסטורן שלו אלא לצדיקים, שנאמר "סוד ה' ליראיו" (תהלים כ"ה, יד).
וכן אתה מוצא, אפילו בשעה שהקב"ה כעס על סדום מפני מעשיהם הרעים, וביקש הקב"ה להפוך את סדום, לא חתם הקב"ה גזר דינם עד שנמלך באברהם, (שנאמר) [מניין ממה שקרינו בעניין] "וה' אמר המכסה אני מאברהם".
 
במקור זה, הנובע מתוך שאלת "ילמדנו", נגרר עניין איסור הכתיבה מתוך הפסוק "המכסה אני מאברהם", שהתורה שבעל פה מכוסה היא לכאורה.
 
אם נעיין בטענות הנוצרים, טענתם היא "אף אנו ישראל". זאת אומרת, הגויים רוצים לקבל מעמד שווה לעם ישראל, ועל ידי כוח התושב"ע וידיעתה יוכח כי אומות העולם אינם מישראל. במקור בתנחומא (ורשה) כי תשא סימן ל"ד, טענת הגויים הינה "אנו ישראל, ועד עכשיו המאזניים מעוין".
 
זאת אומרת, יש כאן שני שלבים:
השלב הראשון - תנחומא (בובר) וירא - "אף אנו ישראל".
השלב השני - תנחומא (ורשה) כי תשא - "אנו ישראל ועד עכשיו המאזניים מעוין" (פירוש הביטוי "מאזניים מעויין" מבואר בהמשך)
 
במקור הבא הדברים נאמרים בצורה בוטה יותר:
 
פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה ה
ילמדנו [רבנו] מהו שיהא המתרגם לקורא בתורה (מהו) שיתרגם ויסתכל בכתב, כך שנו רבותינו, המתרגם אסור להסתכל בכתב ואסור לקורא לתת עיניו חוץ מן התורה שלא ניתנה תורה אלא בכתב, שנאמר "וכתבתי על הלחות" (שמות ל"ד, א) ואסור למתרגם ליתן עיניו בתורה.
אמר רבי יהודה בן פזי מקרא מלא הוא "כתב לך את הדברים האלה" (שמות ל"ד, כז) הרי המקרא שניתן בכתב. "כי על פי הדברים האלה" (שמות ל"ד) הרי התרגום שניתן על פה. אמר רבי יהודה ברבי שלום: ביקש משה שתהא המשנה בכתב, וצפה הקדוש ברוך הוא שהאומות עתידין לתרגם את התורה, ולהיות קוראים בה יוונית, ואומרים "אין הם ישראל". אמר לו הקדוש ברוך הוא: הא משה, עתידין האומות להיות אומרים: אנו הם ישראל, אנו הם בניו של מקום; וישראל אומרים: אנו הם בניו של מקום, ועכשיו המאזניים מעויין. אמר הקדוש ברוך הוא לאומות: מה אתם אומרים שאתם בניי, איני יודע אלא מי שמסטירין שלי בידו הוא בני. אמרו לו: ומה הם מסטירין שלך? אמר להם: זו המשנה, והכל היאך לדרוש.
אלא, אמר רבי יהודה הלוי בי רבי שלום, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מה אתה מבקש שתהא המשנה בכתב, ומה בין ישראל לאומות? מניין (כך) [שכך] הוא אומר "אכתוב לך רובי תורתי" (הושע ח', יב) ואם כן "כמו זר נחשבו" (הושע ח').
 
טענת הגויים מפורשת יותר כלפי ישראל - אין הם ישראל.
 
ומתוך טענת השוויון שבשלב הראשון, נעדר הביטוי "ועד עכשיו המאזניים מעוין". מגוף העיון בשלושת המקורות עולה הפחד מתרגום התורה ליוונית.
 
תרגום התורה ליוונית
עניין זה של תרגום תורה שבכתב ליוונית והשלכותיו ידוע לנו ממספר מקורות. יחס חז"ל לתרגום ליוונית והבעיות שנוצרו עקב תרגום התורה שבכתב משקפים יחס שאינו חיובי.
 
אף התנחומא מכיר מסורת זו.
 
הן במהדורת ורשא פרשת שמות פיסקה י"ט:
 
"זה אחד מן הדברים ששינו רבותינו לתלמי המלך...".
 
וכן במהדורת בובר, פרשת שמות כ"ב
 
"זה אחד מעשרה דברים ששינו רבותינו לתלמי המלך...".
 
כידוע, מדובר על תרגום התורה ליוונית שנתבקשו זקני ישראל לכתוב לתלמי המלך במצרים.
 
המקור למסורת זו מופיע הן בבלי והן בירושלמי במסכת מגילה.
 
ירושלמי מגילה פרק א' דף ע"א עמוד ד'
ג' עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך.
 
המקור הקדום המציין מסורת זו הינו במכילתא:
 
מכילתא בא פרשה י"ד
וזה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך.
 
ובבלי במגילה:
 
בבלי מגילה ט.
מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסן בשבעים ושניים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעת אחת.
 
אף כאן ישנו תיאור עובדתי וציון הצורך לשנות בתורה על מנת שלא ינזקו היהודים מתוך חוסר הבנה של תלמי את התרגום המדויק, אך עדיין גישת חז"ל לעצם התרגום ליוונית אינה חד משמעית ואינה בוטה.
 
המקור הנוקט עמדה ברורה בעניין זה הינו מסכת סופרים:
 
מסכת סופרים, פ"א ה"ז.
מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.
 
מקור זה מקצין את הנימה השלילית העולה מהמקורות דלעיל, ומחדדה עד כדי השוואה ליום שנעשה בו העגל.
 
אם כן, יש כאן מגמה שלכאורה יכולה להשלים את הקו בו נקטו המקורות הארץ ישראלים בעניין כתיבת תורה שבעל פה, והחשש שאף תורה זו תתורגם ליוונית ולא תוכל להיות מתורגמת כל צורכה ויאלצו לשנותה, ותקלות רבות ייצאו מתוך שינוי זה.
 
אין כאן רק חשש שאומות העולם ישתוו לישראל, אלא חשש נוסף, שמתוך התרגום תצא תקלה. אפשר להסיק מכאן סיבה נוספת לכך שלא ניתנה תורה שבעל פה להיכתב - משום שאינה יכולה להתרגם, וכאשר היא בעל פה ישנה יותר גמישות בהסבר ובפרשנות בכל סיטואציה.
 
ראינו אם כן, כי התנחומא נוקט והולך בשיטת הירושלמי בהסבר האיסור. כאשר הרעיון המרכזי הינו רצון להפריד בין ישראל לאומות העולם בפרושה של תורה שבכתב ובעליונותם של ישראל כבניו של הקב"ה.
 
"יהיו מובדלים מהם"
במקור ארץ ישראלי מאוחר יותר אנו מוצאים את רעיון ההבדלה, אך בהיבט שונה:
 
שמות רבה (וילנא) פרשה מז
"כתב לך את הדברים האלה", הה"ד (הושע ח') "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו". בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שנאמר (שמות כ') "וידבר אלהים את כל הדברים האלה". אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב"ה למשה באותה שעה. מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו: למדה לישראל.
אמר לפניו: רבש"ע, אכתוב אותה להם. אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שעובדי כוכבים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזוים בעובדי כוכבים, אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם. אמר לנביא: אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, ומה אני עושה להם? נותן את המקרא בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה, "כתב" זה המקרא, "כי על פי הדברים האלה" זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העובדי כוכבים.
 
תפקידו של איסור הכתיבה לשמור על עם ישראל בגלותו, לשמור על בידודו הרוחני ושמירת התורה והבדלת עם ישראל מעובדי הכוכבים.
 
אין כאן הדגשה על הצורך העקרוני בהפרדה, אלא הסבר למהות האיסור מתוך מציאות כפויה על עם ישראל, ובתוך המציאות הזו איסור הכתיבה יישמר את כוח הקהילה וימשיך את המסורת ההלכתית שבעל פה.
 
מאזניים מעוין
לטענת הגויים כי "עד עתה המאזניים מעויין" - צריכים אנו לבדוק את פירוש הביטוי.
 
המשנה במסכת בבא בתרא שונה:
 
מסכת בא בתרא, פרק ה' משניות י-י"א
הסיטון מקנח מידותיו אחת לשלושים יום, ובעל הבית אחת לשנים עשר חודש. רבן שמעון בן גמליאל אומר חילוף הדברים.
החנווני מקנח מידותיו פעמיים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח מאזניים על כל משקל ומשקל.
אמר רשב"ג: במה דברים אמורים? בלח. אבל ביבש אינו צריך, וחייב להכריע לו טפח.
היה שוקל לו עין בעין - נותן לו גרומיו אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש.
 
המשנה מדברת בצורך להקפיד על דיוק המידות והמאזניים הן בלח והן ביבש. רבן שמעון בן גמליאל קובע כי המוכר צריך לבדוק שכף המאזניים עליה נמצא הדבר הנשקל תרד כנגד חברתה טפח לכל הפחות.
 
ובמקום שלא נהגו להכריע ושוקלים עין בעין, דהיינו בדיוק ששתי כפות המאזניים שוות, חייב המוכר לתת לקונה גרומיו, היינו הכרעותיו, תוספת על המידה אחד לעשרה בלח, שמוסיף לו עשירית ליטרא לכל עשר ליטראות, כלומר 1% 1/2%. וכל זה נלמד מהפסוק "וצדק יהיה לך" - צדק וביבש משלך ותן לו.
 
המונח "עין בעין" מדבר בכך שכפות המאזניים מאוזנות, ומשמעות הביטוי "מאזניים מעויין" - מאזנים מאוזן. שהרי המאזניים המאוזנים דומים לפרצוף האדם, וכפות המאזניים דומות לשתי עיני אדם.
 
כדי לאשש הסבר זה נעיין במקורות נוספים בהם מופיע הביטוי:
 
מדרש תהלים (בובר) מזמור ל' ד"ה דבר אחר
ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא.
ר' אלעזר אומר: כף מאזנים מעויין הוא כאן עוונות כאן זכויות. מה הקב"ה עושה? מטה כלפי חסד, שנאמר "ולך ה' חסד".
ר' יוסי בר' חנינא אומר: מה הקב"ה עושה? חוטף שטר חוב אחד מן העוונות ומיד הכף מכריעות, שנאמר "נושא עוון ועובר על פשע".
 
הקורא מדרש זה "שומע" את דברי הבבלי בקידושין:
 
בבלי, קידושין מ.-מ:
ת"ר: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".
 
זכויותיו ועוונתיו של אדם נמדדים במאזניים, והקב"ה מסייע לאדם שכף הזכויות תכריע במידה והמאזניים מעוין, דהיינו מאוזן.
 
על פי הבבלי, קידושין מ., במידה והמאזניים שקולים ובכף מאזני החובה ישנה עבירת חילול ה', הרי "שאם היתה שקולה - מכרעת" - אם הייתה כף המאזניים שקולה ויש באחד העוונות חילול השם, מכריע את הכף לחובה.
 
וכן שנינו במדרש:
 
מדרש תהלים (בובר) מזמור פ"ו
"חנני ה'" אמר ר' פנחס הכהן, כף מאזניים מעויין הוא. כאן עוונות, כאן זכויות. מה הקב"ה עושה? חוטף שטר אחד מן החובות ומטה אותן לכף זכות, שנאמר "מי א-ל כמוך נושא עוון".
 
וכן בתנחומא:
 
תנחומא (בובר) הוספה לפרשת שלח סימן ו'.
אמר משה: ריבונו של עולם "אשר עין בעין נראה אתה ה'" - מה אשר עין בעין? אמר ר' שמעון בן לקיש, הרי מאזניים מעויין, אתה אומר אכנו בדבר ואורישנו, ואני אומר סלח נא. נראה של מי עומדת.
א"ל: חייך משה, שלך עומדת ושלי בטילה.
 
שוב יש כאן עניין של הכרעה במצב שלכאורה הוא מאוזן. ופירוש הביטוי "מעויין"=מאוזן. הגויים טוענים כי עד עתה היהודים והנוצרים היו באותה מדרגה, ואנו מגיעים לשלב ההכרעה. ואם כן, התורה שבעל פה, שהיא מסטורין, שנמצאת אצל ישראל, תכריע את כף המאזניים המעוין (המאוזן) לטובת ישראל.
 
אין ספק כי התיקון בדפוס ורשא ל"מאזניים מצויין" אינו מתאים.
 
במקור מאוחר יותר עובר הפולמוס מן הנוצרים לישמעאלים. וכך מופיע הוויכוח היהודי-מוסלמי בבמדבר רבה:
 
במדבר רבה (וילנא) פרשה יד
"ולזבח השלמים בקר שנים", שנתן הקב"ה לישראל שתי תורות - תורה שבכתב ותורה שבעל פה. נתן להם תורה שבכתב שיש בה תרי"ג מצות כדי למלאם מצות ולזכותם שנאמר (ישעיהו מ"ב) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". נתן להם תורה שבעל פה להיות מצויינין בה משאר האומות, שעל כך לא נתנה בכתב כדי שלא יזייפוה ישמעאלים כשם שעשו תורה שבכתב ויאמרו שהם ישראל ועל זה אמר הכתוב (הושע ח') "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו". אמר הקב"ה: אם אכתוב לישראל רובי תורתי - זה המשנה שהיא גדולה מן המקרא - כמו זר נחשבו.
 
"המתרגם לקורא בתורה אסור לו להסתכל בתורה ולתרגם"
בשני המקורות ממדרש תנחומא העוסקים בנושא זה, ישנה התייחסות לאיסור ההסתכלות בתורה בעת התרגום. אופי הצגת האיסור שונה בשני המקורות.
 
במקור הראשון הפתיחה בנושא זה הינה שאלת "ילמדנו" אשר מוליכה אל הפן המדרשי אגדי:
 
תנחומא (בובר) וירא ו'
"וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו'". ילמדנו רבנו, מי שהוא מתרגם לקורא בתורה מהו שיסתכל בכתב?
כך שנו רבותנו: המתרגם אסור להסתכל בכתב, והקורא אסור ליתן עינו חוץ מן התורה, שלא ניתנה התורה אלא בכתב, שנאמר "וכתבתי על הלחות" ואסור למתרגם להסתכל בתורה.
 
לעומת זאת, העיסוק בשאלה זו במקומה הטבעי מופיע בתנחומא ורשא, ושם המסקנה ההלכתית באה לאחר דיון הלכתי-אגדי בעניין איסור כתיבת תושב"ע.
 
תנחומא ורשא, כי תשא ל"ד
מכאן אמרו: המתרגם לקורא בתורה אסור לו להסתכל בתורה ולתרגם, והקורא בתורה אסור לו ליתן עינו חוץ מן התורה, שלא ניתנה התורה אלא בכתב, וכו'.
 
בתנחומא הנדפס, דפוס ורשא, נוסף משפט אחד המבהיר את מהות איסור ההסתכלות בתורה בעת התרגום:
 
תנחומא הנדפס ורשא, "וירא ה'"
כך שנו רבותנו: המתרגם אסור לו להסתכל בספר תורה ולתרגם, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.
 
איזכור עניין זה, של החשש מה יחשוב ויאמר הציבור, הינו העתקה מסוגיות בבבלי מגילה, שם שונה הברייתא כך:
 
מגילה דף לב.
ת"ר, פותח ורואה, גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא.
מאי טעמא דר' מאיר? כדעולא. דאמר עולא, מפני מה אמרו, הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן? כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. הכא נמי, כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה.
 
ישנו הבדל מהותי בין האיסור של המתרגם להסתכל בתורה לבין האיסור לקורא בתורה לקרוא בעל-פה, שהאיסור לקרוא בעל פה הוא מחמת הברית, לעומת האיסור של המתרגם להסתכל בתורה, הנובע מתוך חשש שהציבור יטעה. ברם, הן בתנחומא הנדפס כי תשא ל"ד והן בתנחומא בובר וירא ו' נכרכין שני האיסורים יחדיו, הן איסור ההסתכלות בתורה בשעת התרגום והן איסור הקריאה בעל פה.
 
אף בירושלמי מגילה מוצאים אנו איסור זה.
 
ירושלמי מגילה דף עד ע"ד
ר' חגי אמר, ר' שמואל בר רבי יצחק עאל לכנישתא חמא חד ספר מושט תרגומא מן גו סיפרא [ר' שמואל בר רבי יצחק נכנס לבית כנסת וראה את הקורא מתרגם מתוך ספר]. א"ל אסור לך, דברים שנאמרו בפה - בפה, ודברים שנאמרו בכתב - בכתב. ר' יוחנן ור' יודן בי ר' שמעון, חד אמר: אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב אני כורת אתך ברית, אם לאו איני כורת אתך ברית.
וחורנה אמר: אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב את נוטל שכר ואם לאו אין את נוטל שכר.
 
ר' חגי אוסר כאן על המתרגם לקרוא מתוך הספר, וזאת משום האיסור לקרוא דברים שבעל פה מתוך הכתב, ולא מתוך החשש שמא יאמרו הציבור תרגום כתוב בתורה.
 
רואים אנו איפוא שעורך התנחומא הכיר את מכלול המקורות העוסקים באיסור כתיבת תושב"ע ואת הנושאים הנושקים להם, והציגם בשתי צורות: האחת במישור ההלכתי המוליך לרובד הדרשני, והשנייה מושתתת על הדיון הדרשני, ומתקשרת לשאלה ההלכתית. עורך התנחומא דן בקשר בין הסוגיות השונות בבבלי ובירושלמי. ניתן לומר כי המקום הטבעי לעיסוק דרשני בשאלה זו הינו בפרשת כי תשא, ולעומת זאת בפרשת וירא אכן הדיון הדרשני הינו מופלג, ותואם הוא לצורת שאלת "ילמדנו" המוכרת לנו. דומה כי העריכה המאוחרת לקטע זה מופיעה בתנחומא הנדפס "וירא ה'" ויש בה הוספות כדוגמת ההערה שדנו בה לעיל, וכן דיון דרשני ארוך המסתעף מתוך שאלת ה"ילמדנו". בכל מקרה, בשלושת המקורות התנחומאים ישנה עריכה של סוגיות הבבלי והירושלמי והרחבה רעיונית הנוקטת עמדה מרחיבה לעמדת הירושלמי במגילה:
 
"מה בינן לאומות? אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן, אלו מוציאין דפתריהן ואלו מוציאין דפתריהן".
 
ביבליוגרפיה
·         מדרש מכילתא דר' ישמעאל, מהדורת האראוויטץ, ירושלים תש"ל.
·         מדרש פסיקתא רבתי, מהדורת מאיר איש שלום, עם פירוש מאיר עין, וינא תר"מ.
·         מדרש רבה, שמות, במדבר, דפוס ראם וילנא תרמ"ז.
·         מדרש תהלים מהדורת בובר, וילנא תרנ"א.
·         מדרש תנחומא מהדורת באבער, וילנא תרמ"ה.
·         מדרש תנחומא מנוקד, הוצאת אשכול, ירושלים התשל"ב.
·         מסכת סופרים, דפוס ראם.
·         משנה מסכת בבא בתרא, פירוש הרב קהתי.
·         ספר העיקרים לר' יוסף אלבו.
·         ספר הערוך לר' נתן בר' יחיאל מרומי, לובלין תרל"ד.
·         ספר הסמ"ע שו"ע חו"מ, פאר התורה תשי"ט ירושלים, על פי דפוס למברג.
·         ספר מורה הנבוכים לרמב"ם.
·         תלמוד בבלי, מהדורת וילנא, האלמנה והאחים ראם, מסכתות גטין, תמורה, מנחות, מגילה וקידושין.
·         תלמוד ירושלמי ונציה רפ"ג.