לחץ כאן לתצוגת הדפסה

השיער במקורות

מחבר: מרים סמואל

בשדה חמ"ד, גיליון 2, 1998

השיער במקורות

בעבודתי כמורה למקצועות קודש בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי, נתקלתי פעמים רבות שנושא אחד חוזר בהזדמנויות שונות, בצורות שונות. התלמידים עצמם השוו בין נושא הנזכר בשיעורי תורה, בשיעורי נביא ובשיעורים שלמדו במשנה ובגמרא. עד כדי כך, שבכל פעם שעלה נושא מסוים, שהייתה לו השלכה אל אותו נושא מתחום אחר, רשמו התלמידים ביוזמתם את המקור ובאיזה עניין עלה אותו נושא. בצורה כזו - התאסף חומר רב על נושאים שונים ולפעמים משונים, אך הדבר גרם להתלהבות רבה בקרב התלמידים ולרצון לנסות ולגלות עוד ועוד מקומות שבהם עולה שוב ושוב הנושא הנזכר.
 
לאחר שהצטברו מקורות מספיקים שהצדיקו העמקה בנושא, ולאחר שהתלמידים העלו תת-נושאים, חילקתי את התלמידים לקבוצות נושאיות (לפי בחירתם) והם נתבקשו לכתוב עבודות בתת-הנושאים שנבחרו.
 
בצורה כזו עלה בידי לכוון תלמידים בהתאם ליכולתם, לכישוריהם ולנטיות ליבם (אחד אוהב יותר לראיין והשני לבדוק בספרים, שלישי מעדיף חיפוש ממוחשב, והרביעי מתעניין בחיפוש מקורות בספריות וכו'). בצורה זו התלמידים עבדו כחוקרים עצמאיים, נעזרו במורים ממקצועות שונים ועסקו בכך בהתלהבות גדולה, והדביקו בהתלהבותם מורים והורים. הם פנו בשאלות הלכתיות לרב בית הספר, לרבני בתי הכנסת שלהם, למורים מתחומי המדעים, המחשבים ותחומים נוספים. הם העמיקו בתנ"ך במפרשים שונים ובשאר המקורות, אפשר לומר, שנושא עליו עבדו, העסיק את מוחם גם בשעות בהן לא למדו. בכל פעם הופתעו לגלות היבט אחר של אותו נושא.
 
בדרך כלל הנושאים "עלו" בצורה אקראית. כלומר, "לפתע" נראה היה שיש חומר רב על נושא מסוים, נושא "מפתיע" מבחינת רבגוניותו ושונותו בהיבטים השונים. בנושא שלפנינו, נושא השיער "עלה" הן בעניין הנזיר והן בעניין הכוהנים, הן בעניין שמשון והן בהקפדה היומיומית על כיפה. הן בשאלות שעלו ונשאלו את רב בית הספר בנושא טומאת השיער, גידול בלוריות ולהבדיל - פיאות והן בלימוד הלכות שלושת השבועות וספירת העומר ובכלל דיני אבלות.
כאשר הגישו התלמידים את עבודותיהם והצגנו אותן, נתברר שאמנם הנושא נידון מכיוונים שונים והדבר מילא סיפוק את התלמידים. כמובן שהדבר תרם למוטיבציה גדולה בהקשבה, בחיפוש רציני אחר מקורות, עיון בספרים (שבדרך כלל אין תלמידינו פותחים בשמחה), חיפוש בפרוייקט השו"ת וכד'. (עיון במסכתות התלמוד עדיין היה קשה לתלמידים מכיתות ה' ו-ו' ועל כן המסכתות המבוארות של הרב שטיינזלץ, עם ציורים, עזרו עד מאוד). כן תרם הדבר לגיבוש הכיתה מבחינה חברתית, כגוף אחד העוסק בנושא משותף.
 
במאמר שלפניכם ריכזתי מקצת העבודות שכתבו התלמידים, כל אחד בתת-נושא מסוים. חשוב לציין שהתלמידים לא עסקו בבירור הלכה, אלא בניסיון לדלות עוד ועוד פרטים בנושא הייחודי הנ"ל ו"לכסות" את הנושא מכל היבט הנזכר במקורות.
 
נראה לי, שאפשר להתעמק בנושא כלשהו ולהדביק בהלהבות את התלמידים, אך רק אם הנושא קרוב ללב התלמיד. במקרה שלפנינו, התלמידים היו בנים בלבד ונושא הכיפה, הפיאות, הבלוריות וכד' העסיק אותם מאוד. יכול להיות שבכיתת בנות, היו מתעניינות יותר באופנות שיער אצל הנשים, או שנושא השיער כלל לא היה "תופס". בוודאי היינו מגלים מגוון נושאים אחרים אשר היו מעניינים באותה צורה גם תלמידות.
 
 
הגדרת שיער
סיבים ביולוגיים שמייצר עור היונקים המשמשים בעיקר כיסוי השומר על חום הגוף כלל הנימים הדקות הקבועות בעור החיצוני של האדם ושל בעלי חיים יונקים. השיער עשוי חומר קרני (אנצ' עברית, כרך ל"ב, עמ' 258, ערך שער).
 
 
הגדרת תסרוקת, תספורת ותגלחת
תסרוקת היא סריקת השערות וסידורן בצורה מסוימת.
תספורת היא גזיזת שיער הראש, קיצור השערות ויישורן.
תגלחת היא החלקה כמו קרחת, נראה שמשמעותו לחתוך את השיער ע"י כלי חיתוך - תער, מספריים או כלי אחר (מילון אבן שושן).
 
מאז ומתמיד היו אופנות שונות בבגדים וגם בתסרוקות. כבר בימי התנ"ך, אנו עדים לצורות שונות של טיפול בשיער. היו ידועות תסרוקות של צמות, תלתלים, סילסולים, כיסויי שיער למיניהם וכו'.
 
אופנות שונות בשיער הגברים בתקופת התנ"ך, המשנה והתלמוד
כאשר התחילו הבנים לעבור לפני התיבה בשיר הכבוד "אנעים זמירות" - למדנו את הפיוט (באחד מימי שישי, בו היינו לומדים לזמר זמירות שבת, לפי מנגינות שונות שהתלמידים הביאו מבתיהם). "שער ראשך בשיבה ושחרות..." "קווצותיו תלתלים שחורות..." למדנו את הפסוק משיר השירים (ה' י"א) ואז נזכרו התלמידים שכבר למדנו בעבר על שערות שיבה. כאשר ביקש אברהם מהקב"ה להכיר בין צעיר ומבוגר, מכיוון שיצחק ואברהם היו כה דומים, עד שלא הבחינו מי האב ומי הבן. על כן נתן הקב"ה שיבה בראשו של אברהם ("כיוון שעמד וראה שהלבין שיער ראשו וזקנו...", מדרש תנחומא, פר' "חיי שרה" ס"א) וכן נאמר על יעקב שזרקה בו שיבה ונראה זקן מאוד, בעומדו לפני פרעה (רמב"ן לבראשית מ"ז ט').
 
בדרך כלל היו לאנשים שערות שחורות (נדרים ל' ע"ב ברש"י) [מעניין שלא מצאנו שיער בצבע אחר!...] "קווצותיו תלתלים שחורות..." (שיר השירים ה' י"א) או שיער שיבה, או שהיו קרחים. והרא"מ כתב שקטנים דרך היא לגלח שערות ראשם, ועל כן אין שחרות ראשם ניכרת. (נדרים ל' ע"ב, הרב שטיינזלץ). כבר "פגשנו" באופנה קדמונית אחת והיא - גילוח שיער הקטנים.
אופנה נוספת שפגשנו, הייתה אופנת התלתלים.
 
רבות דובר בכיתה על ענייני צניעות, הן לבנים והן לבנות. עניין יוסף המסלסל בשערו (בראשית ל"ט ו' ברש"י) וחז"ל מכנים זאת "מעשה נערות", כלומר מעשה לא רציני. האמנם העמדת תלתלים בשיער הוא מעשה לא רציני? מוזכרים בתנ"ך (שה"ש ה' י"א) ובגמרא (נדרים ט' ע"ב) התלתלים והקווצות (גם בשיר הכבוד "קווצותיו תלתלים...") כתסרוקת ידועה, הן לנשים והן לגברים, ובגמרא אף פסקו שמותר לעשות כן בשבת. מותר לסלסל תלתלים בשבת במסרק (שבת נ"ז ע"א).
 
אם כך, מהו הסלסול ?
כמו תלתול, כלומר לערוך את השיער בצורת גלים (מילון אבן שושן)
הגברים היו מסלסלים בשערם (כמו נשים?) והסלסול הוא קישוט ויפוי דברים... מתאים לשיער או עשיית דברים עגולים, ובכך מתאימה ההגדרה לדרך טיפול בשיער.
 
כמו כן הכילכול הוא "קדקד מלא שערות" (שבת ה' ד') ומתכוונים לשיער קצר שעלה על גבי הרקות (נזיר ג' ע"א). הגבר שהיה מסלסל בשערו נתפס כעושה מעשה נערות (כמו יוסף, וכן בראש השנה כ"ו ע"ב, ששפחתו של רבי "גערה" באדם אחד "שהיה מהפך בשערו" ואמרה לו "עד מתי אתה מסלסל בשערך"?).
 
כאשר למדו התלמידים את נושא התפילין ולמדו על חציצה והנחת תפילין במקום שהשיער מתחיל לצמוח (קש"ע י' י"ג), וכן קשר התפילין שעל העורף "במקום שיער שהוא נגד הפנים..." (שם),שוב "עלה" עניין השיער, מה עוד שבאותו פרק בקש"ע, בסעיף ו' נכתב במפורש
 
"...אבל אותן המגדלים בלוריות מלבד שהוא דרך שחץ וגאווה ויש בזה איסור יש עוד איסור משום הנחת תפילין..."
 
ובהערה באותו מקום נאמר
 
"...אבל אותן המגדלין בלוריות לפניהם ובשעת הנחת התפילין נותנים השערות למעלה על הראש... נראה דלא הווי חציצה...".,
 
ועלתה שאלת גידול בלוריות ומה הן הבלוריות בכלל?
 
 
הבלורית
קווצת שערות בחלק הקדמי של הראש, שיער הראש שעל הפדחת (אבן שושן).
לעומת זאת, עניינה של תספורת זו לפי המפורש בגמרא, היא דווקא שהיו משאירים קווצות שיער בעיקר בצדו האחורי של הראש וקולעים וקושרים אותן בצורות שונות ואחר כך הן מגלחים אותן בטכס מיוחד של עבודה זרה (נזיר ל"ט ע"א, הרב שטיינזלץ), או שהיו מסתפרים מלפניהם ומניחים שיער מאחורי עורפם (קידושין ע"ו ע"ב). והסיבה שהיו עושים כן (נאמר על בית דוד) "שהיו מבעתים בכך את האויבים" (שו"ת יחווה דעת ח"ב סימן ב'). ושם נאמר "...אבל כשמניח שיער כנגד פניו אין בו איסור". הגדרה נוספת לבלורית מביא ה"יחווה דעת" (שם)
 
"ולא יגלח ראשו מן הצדדים ויניח שיער באמצע כמו שהם עושים וזה נקרא בלורית".
 
מי שמגדל בלורית מעורר שתי בעיות: בעיית הנחת תפילין כהלכה ובעיה של ברכות (תפילין) לבטלה.
 
האם מותר או אסור? בשו"ת התשבץ ח"ג סימן צ"ג מ"ה שאמרו במסכת סוטה (מ"ו ע"ב) על אלישע:
 
"ויראם ויקללם" - מה ראה?
ראה שהיו מגדלי בלורית כעכו"ם.
ומי שאינו מגדל בלורית יתברך ותהיה לו תקווה ואחריתו טוב, טוב ה' לטובים..."
 
אך כאמור עניין הבלורית כפי שנתפסת בימינו אינה כפי שהגדירוה חכמים.
 
"מכל זה משמע שאין איסור בלורית שייך כשמניח שיער כנגד פניו לנוי וליופי (יחווה דעת, שם).
 
 
כיסויי ראש בגברים
חזרו ונשנו שאלות אל רב בית הספר בנושא כיסוי ראש. אוכלוסיית בית הספר מורכבת מתלמידים מפתח תקווה עצמה ומהשכונות, מאשכנזים ומעדות המזרח. הורי התלמידים לא תמיד מקפידים על כיסוי ראש שלא בזמן התפילה, ויש אפילו שבאו לבית הספר ללא כיפה. הדבר העלה את סוגיית כיסוי הראש לגברים. עיינו בתמונות של רבנים מפורסמים, מתקופות שונות ומארצות שונות והבחנו שתמיד היו לרבנים כיסויי ראש, אמנם שונים, אך אף אחד מהם לא היה גלוי ראש.
 
האנשים בזמן חז"ל לפעמים כיסו את ראשיהם ופעמים שגילו ראשיהם, אבל נשים תמיד מכוסות ראש, וקטנים לעולם ראשם מגולה (נדרים ל' ע"ב, הרב שטיינזלץ).
 
בגמרא מסופר על יחידים שנהגו לכסות ראשם, כגון רב נחמן בר יצחק (שבת קנ"ו ע"ב וכן קידושין ל"א ע"א), ורבי אסי, שפרש סודר על ראשו בשעה שבירך ברכת המזון (ברכות נ"א ע"א).
 
כיסוי ראש באנשים פחות חמור מכיסוי הראש אצל האישה.
 
בשולחן ערוך נאמר "ונכון שיכסה ראשו בטלית" (או"ח ח' ב' והכוונה לכיסוי נוסף לכיסוי הראש) ובמשנה ברורה "שכיסוי מכניע לב האדם ומביא לידי יראת שמים..".
 
רש"י מפרש, שהיו לגבר שני סוגי כיסויים, שהיו מסירים אותם כאשר היה חם מאוד "עד שיפוח הרוח" (ערובין פ"ד ע"ב רש"י)
 
"שרגילין לתת עליו בחול כובעין... כשבני אדם עייפין בימות החמה, נוטלין כובעיהן וסודרן מראשיהן עד שיפוח הרוח...".
 
הכומתה שהייתה, כנראה, מין כיפה (והרב שטיינזלץ מסביר "מין כובע רך הצמוד לראש שאינו גבוה מן הראש, כעין ברט" (מו"ק ט"ו ע"א) והסודרה שהייתה מין טורבן-צניף (היה מיוחד כנראה לחכמים שטיינזלץ, שם), [אולי הצניף אשר ב"שיר הכבוד" "צניף מלוכה"?].
אך היו משתמשים גם בכובע לבד שאינו ארוג, כלומר שהיה עשוי מסיבים שהיו פשוט דחוסים יחד.
 
לאנשים מין הדין שתהייה להם מידת דרך ארץ בפני הגדולים והיא לכסות ראשם (קידושין ל"ג ע"א). אם אנשים יברכו בגילוי ראש נחשב הדבר כזלזול במורא שמים. תלמידינו ה"בקיאים" ב"נימוסי" הגויים (אותם הם רואים בסרטים בטלביזיה) העלו את השאלה, האם אמירת השלום ע"י הסרת הכובע מהראש, האם היא "זלזול במורא שמים"?
 
דעת הרמב"ם, שמותר אפילו לאנשים לברך בגילוי ראש כדעת ת"ק שבמסכת סופרים (סי"ד הט"ו), העלתה ויכוחים רבים. עד שראו התלמידים, ש"נכון וישר הוא שכל יהודי יאכל בכיסוי ראש" (הרב ש' אבינר, עם כלביא, עמ' 334).
 
כמו כן עלתה ביתר שאת סוגיית הכובע, כאשר למדנו הלכות שבת מספרו של הרב נויבירט "שמירת שבת כהלכתה" ח"ב פרק מ"ז סעיף כ"ז, ששם נאמר "ירא שמים לא יקדש בכיפה שעל ראשו אלא יחבוש מגבעת..." ובהערה ל"א נאמר "...גם המסובים ינהגו כך". תלמידים מהכיתה כתבו לרב נויבירט ושאלוהו בעניין אדם שאינו רגיל לחבוש מגבעת בשום מקרה, האם עליו לקדש במגבעת? הרב נויבירט ענה בגלויה (הנמצאת כיום ברשותי) בכתב ידו בזו הלשון:
 
"ירא שמים ולא צריך - יש דרך ארץ ויש דין. בכבוד רב......."
 
כאשר למדנו על שנת היובל ושחרור העבדים, "פגשנו" ברש"י המדבר בענייננו: העבדים היו יוצאים לחופשי ביובל, ואז מראש השנה ועד יום הכיפורים היו "אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן". [את העטרות כבר "הכרנו" שוב מ"שיר הכבוד" "...אומתו לו עיטרה עטרה" ובברכות השחר "עוטר ישראל בתפארה" שאלו התפילין].
 
רש"י מסביר שבזה הוא מראה שהוא יצא לחופשי, והמאירי כתב בשם הירושלמי שהכוונה היא לנוהג של לבישת הסודר על הראש שהוא מנהג בני חורין... (ראש השנה ח' ע"ב, הרב שטיינזלץ).
 
 
 
בספר ויקרא למדנו על קבוצות שונות, להן דינים מיוחדים הנוגעים לשיער. למשל:
 
הכהנים
לכוהנים היו הוראות מיוחדות בקשר לטיפול בשערותיהם:
"כסום יכסמו את ראשיהם" היא תספורת כהן גדול. כל שיער - ראשו של זה בצד עקבו של זה, למען יהיה שיער ראשו סדורין ככוסמת בשדה. הנהגה זו אינה נזכרת בתורה, וחז"ל נחלקו בהוראת "כסום יכסמו" (סנהדרין כ"ב ע"ב).
 
 
כהן גדול
תספורת של כהן גדול הייתה כעין לוליינית (על שמו של אדם מסוים, או אחד הקיסרים בשם זה, שהיה מסתפר בצורה מיוחדת זו, נדרים נ"א ע"א, הרב שטיינזלץ), היינו שלא היה מגלח כל שערו בתער אלא במספריים ומניח עיקרן, באופן שיהא ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה וזהו "כסום יכסמו את ראשיהם" ותספורת כזו צריכה אומנות יתירה.
 
בן אלעשה, חתנו של רבי היה ופיזר מעות ללמוד תספורת של כהן גדול (שבת ט' ע"ב,רש"י), היא תספורת לוליינית. ורבי אמר לתלמידיו "צאו וראו מתספורת של בן אלעשה...". שהיא כמו זו של הכהן הגדול והיא "ספרתא יחידתא". ורש"י פירש שתספורת "יחידתא" זו הייתה "נאה ואין דוגמתה" (סנהדרין כ"ב ע"ב, נדרים נ"א ע"א). שהיה מספר כל ראשו, לא לגמרי, אלא מניח כל השערות קצת, כדי שיהיה ראשו של זה בצד עיקרו של זה, כלומר סופה של כל קווצת שיער מגיעה עד לשורשי קווצת השיער האחרת ואין אחת מהן עולה על השנייה (נדרים נ"א ע"א, הרב שטיינזלץ). בן אלעשה עשה לעצמו תספורת מסובכת מאוד, והיה צורך בשעות אחדות כדי לעשותה. וכשאמרו "אל ישב אדם לפני הספר לפני תפילת מנחה" הכוונה הייתה שלא יסתפר תספורת של בן אלעשה... (שבת ט' ע"ב).
 
שני תלמידים שאבותיהם ספרים, אף הגדילו לעשות. הם הביאו לבית הספר קטלוגים של תספורות שונות של גברים, והתלמידים התווכחו בלהט בהפסקות על התאמת שלל התסרוקות והתספורות שהיו בהם, לתספורת "לוליינית".
 
כהן גדול חייב להסתפר לפחות פעם בשבוע, מערב שבת לערב שבת.
 
 
לוויים
הלוויים העבירו תער על כל בשרם (במדבר ח' ו') וזהו גם דינם של המצורעים (רש"י, שם).
אשת קורח אמרה לו, לאחר שנצטווה להעביר תער על בשרו
 
"...שהוא (משה) מגלח את שערותיכם ומשחק בכם ומזלזל בכם.
את עינו נתן בשערותיכם.
אמר לה: אף הוא עושה כך..." (סנהדרין ק"י ע"א).
 
מכאן לומדים, שאדם שהיה מגולח הרגיש מבוזה.
 
 
מצורעים
המצורע מכסה את ראשו ומגיע (הכיסוי) עד שפמו שעל פיו (כמו בכפייה של ערבים - על פי הרמב"ם), ומסביר האונקלוס (ויקרא י"ג כ"ט) "כאבלה יתעטף". לאחר טהרתו מגלח את כל שערו, דהיינו ראשו, זקנו ואפילו את גבות עיניו (ויקרא י"ד ט').
 
מעניין לציין גם צבעי שיער בנגעים: מקרה שהפך שיער ללבן, מקרה של שיער צהוב או שחור.
 
 
נזיר
בספר במדבר, בפרשת "נשא", למדנו על הנזיר, ובהפטרה ובשיעורי נביא על שמשון.
נזירות היא מוסד של קדושה, היא כוללת איסור גילוח השערות, כי אדם השומר על מראהו הטבעי מסוגל יותר להיות קרוב למקורו האלוקי. האבן עזרא אומר על הנזיר שהשיער שעל ראשו הוא כ"כתר על ראשו" (במדבר ו' ז').
 
נזיר אסור בתגלחת. כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו. להפך מדינו של בן לוי. "גדל פרע שער ראשו" שלאו דווקא בתער אסור לספר, אלא בכל דבר (סוטה ט"ז ע"א) כי נזר אלוקים על ראשו.
 
אם נטמא הנזיר, צריך לגלח שער ראשו פתח אוהל מועד, והכהן ישרוף את השיער על האש אשר תחת זבח השלמים. ודווקא בתער (יומא ס"א ע"ב), אך יכול לגלח גם בזוג (=מספריים) או לספסף (נזיר ל"ט ע"ב).
 
לנזיר אסור להשחית את שערו, ויש שלושה סוגי השחתה: תלש, מרט, סיפסף (נזיר ל"ט ע"א). נזיר שאין לו שיער, מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל אם גם הוא צריך להעביר תער (נזיר מ"ו ע"א).
 
לפעמים הורו חכמים שהאיש המגלח ראשו לשם שמים, טוב יותר בעיני ה' מנזיר המגדל שערו.
ואמר שמעון הצדיק:
 
"מעשה באדם אחד שבא מן הדרום יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים...
אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שיער נאה זה?
אמר לי: הלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו... העבודה! שאגלחך לשמים... (נזיר ד' ע"ב).
 
ע"י הספור על שמעון הצדיק, הבהרנו גם את עניין הגאווה, ואף למדנו בשיעור ספרות את המושג "נרקיסיזם", על פי הסיפור על אדם ושמו נרקיס, שמרוב אהבתו לעצמו, טבע באגם ובמקום שטבע צמחו נרקיסים, המזכירים לנו עד היום את אותו נרקיס.
 
 
אנשי מעמד ואנשי משמר
בבית המקדש היו עומדים, בין השאר, מאנשי ירושלים שנקראו אנשי מעמד. הם היו אסורין לספר ולכבס, כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולים ויעשו זאת קודם למשמרתם. רק בחמישי בשבת היו מותרים מפני כבוד השבת (מ"ק י"ד ע"א).
 
 
הקרובים למלכות (למשל: אבטולוס בן ראובן)
אין יודעים את זמנו של האיש ויש מזהים אותו עם אבטולמוס שהיה מרבותיו של ר' יוסי. הוא היה קרוב למלכות ועל כן התירו לו לספר קומי (ראה להלן). הוא מילא תפקיד ביחסים הבלתי רשמיים עם המלכות ולכן הסתפר כמו הגויים על מנת להתערב בין שרי המלוכה ולבטל גזירות מעל ישראל. (סוטה מ"ט ע"ב). כאן עלתה סוגיית "כמעשה הגויים לא תעשו" בנוגע לתסרוקת, ובה דנו מאוחר יותר (ראה להלן).
 
 
היו יחידים שהוזכרו במיוחד בקשר לשערותיהם, ותלמידים אחדים רשמו את כל הנזכרים בגלל שערותיהם:
 
עשו
היה כולו כאדרת שיער (בראשית כ"ה כ"ח), כלומר שעיר באופן מיוחד, היו שערותיו כמו פרוות בעל חי (הראייה שכדי להתחפש יעקב שם עורות גדיי עיזים על ידיו) ואמרו עליו בדרך הדרש, שנקרא שמו שעיר - כי היה מעמיד שערותיו של אדם (מפחד) (מדרש שוחר טוב וישלח).
 
יוסף
"ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (בראשית ל"ט ו') "יוסף היה עושה מעשה נערות... מתקן בשערו." (בראשית רבה פ"ד). "כיוון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך?..."(רש"י, שם).
 
שמשון
 
"נצטווה לשמור על הדפוס שניתן לו מידי בוראו. כל אדם בל ישנה מאומה בכלל אלוקי זה, ואזי גם לא יצלח עליו כל משחית אנושי, ויד אדם לא תוכל לו.
מראהו הטבעי היה תנאי לכוחו העל טבעי. כך נמצאה גבורתו תלויה בשערותיו..."
(א' קריב, "שבעת עמודי התנ"ך", עמ' 66).
 
שמשון היה נזיר. בשעה שהייתה רוח הקודש שורה עליו, היו שערותיו עומדות ומקישות זו לזו כזוג (וירא רבה ח' ב').
מעולם לא גילח את שערו, עד שגילחתו דלילה (מי שנודר לא להתגלח כל ימיו - נקרא "נזיר שמשון").
 
שמואל הנביא
שמואל היה נזיר עולם לדעת רבי נהוראי, שנאמר "ומורה לא יעלה על ראשו" (נזיר פ"ט ה').
 
אבשלום
התגאה בשערו לפיכך ניתלה בשערו. כאשר כבדו עליו שערותיו (אחת לשנה), היה משקלן כאשר גילחן, מאתיים שקלים באבן המלך.
אבשלום היה נזיר כל ימיו, נקרא נזיר עולם (שמו"ב י"ד כ"ד).
 
בני דוד
ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולם מסופרין קומי ומגדלים בלורית (כדרך הגויים). (קידושין ע"ו ע"ב).
 
אבישי
היה חופף ראשו בארבע סאים של מים... (סנהדרין צ"ה ע"א).
 
אליהו
היה בעל שיער (מל"ב א' ח'). בעל קווצות היה והיו מלעיגים ומשחקים עליו: "הרי מסלסל קווצותיו. איש בעל שיער!" (פסיק"ר).
 
אשת שמעי בן גרא
עשתה כמעשה אשתו של און בן פלת, כדי להציל את הנערים המרגלים, שריגלו למען דוד (שמואל ב' י"ז י"ט, גם ברש"י).
 
אלישע
היה קרח והיה נושא ללעג, ע"י נערים שקראו לו "עלה קרח, עלה קרח" ונענשו על כך (מל"ב ב' כ"ג).
 
יחזקאל
יחזקאל העביר תער על ראשו וזקנו, כדי להיות משל לישראל על החורבן (יחז' ה' א') להורות כי כעם ככהן, כנקלה כנכבד - כולם יאבדו מן הארץ.
 
השימוש בתער לגילוח הראש, שיער הרגליים והזקן מסמל עונש מאת ה' (ישעיהו ז' כ').
 
 
מנהגי הגויים
עמים רבים היו קצוצי פיאה (ירמיהו ט' כ"ה, מ"ט ל"ב) וישראל נבדלו מהם. לעומת זאת במסכת מגילה (י"א ע"א) מסופר על הפרסיים "המגדלים שיער כדב". אומר הרב שטיינזלץ (שם), יש בידינו עדות מסוימת על גידול שיער של הפרסיים. שלא כבבליים למשל, היו הפרסיים מגדלים את שיער ראשם ולעתים קולעים אותו על ראשם.
 
קומי - זה היה מנהג הגויים היוונים והרומים. כתוב במסכת סוטה (מ"ט ע"ב) ש"מספר קומי - זה מדרכי האמורי". רש"י "שהיו מניחים בלורית לשם עבודה זרה". "דרך הרומיים היה לגלח השיער למעלה מן האוזן" (בבא קמא פ"ג ע"א, רש"י).
 
קומי הוא שיער של הפדחת ובלורית הם התלתלים הארוכות מאחוריו שמתפזר על העורף.
אבטולס בן ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה (סוטה מ"ט ע"ב).
אמרו מיהו המספר קומי? זה המספר פאת ראשו ועושה תפיסת קורצין (ב"ר פ"ב) וגם זה אסור לישראל, רק מותר לקרובים למלכות.
 
האנשים שלא רצו להיראות יהודים היו מגלחים את השיער שעל מצחם והשאירו רצועת שיער ארוכה מאחור "כעין בלורית כדרך שעובדי כוכבים עושין..." (מעילה י"ז ע"א, רש"י).
"לא יגדל ציצית ראשו כמוהם לא יגלח מן הצדדים ויניח השיער באמצע כמו שהם עושים" (עכו"ם וחוקותיהם פי"א).
 
הגויים גידלו שערם כשרשרות (מצוות הראייה יו"ד ס' קע"ח ס"ע א') או קלעו את השיער שמאחורי הראש כצמות (ש' כץ, קדושים תהיו, עמ' 117).
 
מותר לגבר להביט במראה כדי להסתרק, על מנת שלא יראה מרושל (אגרות משה ח"ב ס' ס"א).
הרמב"ם נותן טעם למצוות פאות, כדי להרחיק את היהודי מחוקות הגויים:
 
"כדי שלא נתדמה לע"ז וכמריהם שהיו עושים כן לגלח שיער הצדעים לבד" (מו"נ מאמר ג' פל"ז).
 
גוי המסתפר ע"י יהודי, כיוון שמגיע לבלוריתו שומט את ידו. ואמר רב אדא ברב אהבה: שלוש אצבעות לכל רוח ורוח (ע"ז כ"ט ע"א) כי כן דרך הגויים לגדל בלורית, קווצות תלתלים והוא אחד מדרכי האמורי שאסור לישראל (תוספתא שבת פ"ו).
 
עובדי עבודה זרה וכמריהם נהגו לגלח את שערות הזקן ופיאות הראש לפיכך אסרה התורה לעשות כמעשיהם (רמב"ם, הל' ע"ז י"ב הלכה א' ו-ז').
 
"ורע עלי המעשה של אותן האנשים המגדלים בלוריותיהן כי הוא דרך שחץ וגאווה... ויש בו איסור בהנחת תפילין" (מחצית השקל, סי' כ"ז סק"ד מובא במ"ב שם ס"ק ט"ו).
 
כלומר מי שמגדל בלורית מעורר שתי בעיות: בעיית הנחת תפילין ובעיה של ברכות (תפילין) לבטלה. אך ישנה בעייה נוספת והיא "חוקות הגויים". בלשון הב"ח שאין לגדל שערות כמו הגויים "והיא שמגדלים השיער לנוי וליופי כמו הבתולות" (יו"ד קע"ח). ועניין זה של חוקות הגויים משתנה לפי אופנת הגויים, אם דרך הגויים לגדל מקדימה - אין לגדל מקדימה ואם דרך הגויים לגדל מאחור - אין לגדל מאחור. וזו לשון הט"ז "דחד טעמא הוא שהכלל שיש לישראל להיבדל מהם..." (שם), כי ציוותה התורה, שכמו שאנו נבדלים מהגויים בדעותינו ובמעשינו כך יש לנו להיות נבדלים בהופעתנו החיצונית בלבוש ובתסרוקת (ועיין רמב"ם ע"ז י"א א'). ועוד כותב הט"ז שם, שדרך "העכו"ם בעלי המלחמות בהרבה מדינות לגדל שיער שלהם מאוד ואינם מגלחים עצמם כלל, ולא יעשה כן בישראל". עלתה השאלה, כיצד נבדיל כיום בין תספורות הגויים לתספורות המותרות. הרב אבינר כתב (עם כלביא, עמ' 229), שגידול שיער שאינו נעשה לשם ע"ז ולא לשם שטות אלא ליופי - יהיה מותר. ועל כן הניחו התלמידים, שתספורת רגילה, השומרת על אורך הפיאות ואינה בתער - אין בה פגם.
 
 
פיאות הראש
שאלות רבות נשאל רב בית הספר בעניין אורך הפיאות. על כן בדקו התלמידים בהנחייתו את המקורות.
 
השיער בשני צדי צדע הפיאה מסתיים בבליטת העצם שליד החור שבאוזן. ויש שכתבו שהפיאה צריכה להגיע עד למטה מהאוזן, ואין לגלח עד שם ("ואין זה דבר שתלוי באופנה המשתנה" הרב ש' אבינר, עם כלביא, עמ' 226).
 
אסור לגלח פיאות הראש, שנאמר "לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא י"ט כ"ז).
 
חז"ל אמרו "פאת ראשו סוף ראשו. ואיזהו סוף ראשו? זה המשווה צדעיו לאחורי אוזנו ולפדחתו"
 
(מכות כ' ע"ב רש"י). לא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן (ש"ע יו"ד ס' קע"ח).
 
הרמב"ם אומר כי הפיאות לא נתנו בהם חכמים שיעור, ושמענו מזקנינו שאין מניחים פחות מארבע שערות (רמב"ם הל' ע"ז וחוקות העכו"ם פי"ב ג'). יש אומרים שהגרסה "ארבעת שערות" והכוונה לרוחב מינימלי של הפיאה לכל אורכה.
 
תלמיד בבית ספר יסודי נתקל פעמים רבות באדם שאינו מגולח בגלל אבל, מה גם שבספירת העומר הוא רואה את מוריו, אם לא את אביו, והוא אינו מגולח. על כן למדנו גם מנהגי אבלות שאין מסתפרין לסימן אבלות ויגון, קרחו או גרעו את הזקן (ישעיהו ט"ו ב') או גילחו (ירמיהו מ"א ה') או מרטו אותו (עזרא ט' ג').
 
מהו שיעור שיער ארוך עד שמפריע לחבריו? לומדים זאת מדיני האבלות. כתוב שאדם המתאבל על אביו או על אמו אינו מסתפר עד "שיגערו בו חבריו" והוא שיעור ג' חודשים... ויש מקומות שנהגו שאין מסתפרין כל י"ב חודש, אלא אם כן "הכביד עליו שערו." (שו"ע ס' ש"צ ס' ד'). אין הפירוש עד שיגערו בו חבריו דהיינו שיאמרו לו בפירוש, אלא שיגדל שערו עד שיהא משונה מחבריו, שראוי לומר לו כמה זה משונה..." (או"ז הל' אבלות ס"ו סי' תמ"ו). משמע שאנשים בזמן ההוא סירקו שערותיהם ולא גידלוהו פרע.
 
אדם שאבל על אחד מהוריו, אינו מסתפר, אלא אם "הולך בין הגויים ומתנוול ביניהם בשערותיו" (שו"ע ס' ש"צ ס' ד').
 
התלמידים שאבותיהם ספרים, התעניינו מאוד במקורות המדברים על עבודת הספר.
הספר הוא גלב, בעל מספרה, אומן העוסק בגזיזת שערות הלקוחות, בגילוח הזקן וכיו"ב (אבן שושן).
 
ספר
ספר היה מקצוע פחות ערך, כמו בלן (מגילה ט"ז ע"א).
הספר היה מניח מעפורת (=סינור) של ספרין על ברכי המסתפר. זוהי תחילתה של התספורת. הדבר חשוב כדי לדעת, אם מותר לאדם להתחיל להסתפר לפני זמן תפילת המנחה (שבת ט' ע"ב), כיוון שאסרו חכמים לשבת לפני הספר סמוך לזמן מנחה, שמא יטרד וישכח להתפלל. ואם התחיל את התספורת - אינו צריך להפסיקה כדי להתפלל. שואלים מאימתי מתחילה התספורת, ועונה רבי אבין (שבת ט' ע"ב) מהרגע שמניח הספר עטיפה, סדין על ברכיו, "שלא ייפול השיער על בגדיו" (רש"י). והופתענו לגלות שזמן תחילת התספורת וצורתה - זהות כיום למה שהיה בזמן התלמוד!
 
היו גם ספריות, כפי שמעידה הגמרא על הגודלת - זו שקולעת שיער הנשים. מרים מגדלא שער נשיא (שבת ק"ד ע"ב). (גודלת מלשון גדל-קלע, עשה גדילים (אבן שושן)).
 
בזמן התלמוד ובימי הביניים היו היהודים יראים להסתפר אצל גוי, פן יחתוך צווארם בתער ולכן התירו להביט במראה. הגוי יחשוב שזה בגלל שהיהודי מקפיד על תספורת יפה, מפני שהוא אדם חשוב, ויחשוש להורגו. וכן רואה היהודי איך משתמש הספר הגוי בתער ויזהר (אנצי' אוצר ישראל, ערך תספורת). וכן מצאו התלמידים את המכשירים שהיו לספרים אז ויכלו להשוותם עם המכשירים כיום:
 
זוג (=מספריים) של ספרים (כלים פי"ג א'),
מלקט מין מלקחיים שבהם תולשים שיער (נזיר מ' ע"א).
 
 
תיק תספורת
תער
ואומר הרד"ק (יחזקאל ה' א' ד"ה "ואתה"): " "תער הגלבים שהוא חריפה מאוד וכורתת מהרה הגלבים הם הספרים והם המגלחים ראשי בני אדם וזקנם..." והמצודת ציון (שם) אומר "תער הוא סכין העשוי לגלח בו".
ורש"י מפרש מורה בפסוק "ומורה לא יעלה על ראשו" שנאמר לגבי שמשון - "תער על שם שמורה ומשליך את השיער" (שופטים י"ג ה').
 
 
לסיכום
התלמידים נהנו מאוד. הם למדו כיצד לעיין בספרים ולהשתמש בידע שצברו כדי לכתוב עבודות. למדו לברור את החומר הדרוש להם מחומר רב שהצטבר, לדבר לפני כל הכיתה על ממצאיהם, לעבוד בצוות ועוד. מכיוון שבו זמנית "גילינו" נושאים אחרים, שאפשר לשייך אותם לנושאים מגוונים ורבים, ההקשבה בכיתה השתפרה פלאים, והתלמידים הפכו לממושמעים יותר. כמו כן המשפחה כולה השתתפה בניסיון לראות נושא מזוויות רבות ככל האפשר, מה שקרב את ההורים, האחים, האחיות לתלמיד.
 
הניסיון תרם גם הרבה לי עצמי, המורה, ואני משתדלת ליישם את לקחיי מניסיון זה בתחומים רבים נוספים.