לחץ כאן לתצוגת הדפסה

על לבטיו של מדען יהודי

מחבר: ד"ר יוסף שפירא

בשדה חמד, גיליון 1-3, 2000

על לבטיו של מדען יהודי

 

א. על המוטיבציה המניעה את המדען
סטיבן ויינברג הוא מבכירי המדענים בתחום הפיזיקה, וחתן פרס נובל משנת 1979. בשנת 1992 פירסם את ספרו "חזון התיאוריה הסופית"1, שעניינו חורג מן הדיסציפלינה המדעית שבה עיקר עיסוקו. בספר זה מבקש המדען לתהות על המוטיבציה המעניקה השראה למדען ומניעה אותו ליצירתו. והנה, העיון במוטיבציה חורג מן העיסוק המאפיין את מדעי הטבע, עיסוק הכרוך בחוליותיה העוקבות של שלשלת הפעילויות דלהלן: עיבוד הנתונים הניסויים, ההפשטה המתימטית, הצעת התיאוריה, וחזרה אל הניסוי על מנת לאשר את ניבויי התיאוריה או להפריכם. שכן מושא העיון במוטיבציה אינו הטבע אלא תודעת האדם. תחום זה - תחום התודעה - הוא הוא הקשה ביותר לעיונו של המדען - טוען ויינברג: "התודעה היא המציגה לפנינו את הקושי הגדול ביותר" (עמ' 48), ודווקא בנושאים אלה - מודה המחבר - אין לו "מיומנויות מיוחדות" (שם).
 
מסתבר אפוא שדיוניו של המדען בספר זה לא יתייצבו על אותה קרקע מוצקה של המתודה המדעית המאפיינת את מדעי הטבע, אלא יתאפיינו בהתלבטויותיו בענייני אמונות ודיעות. מן העניין, לפיכך, לעקוב אחרי התלבטויות אלה של המדען בין הצהרותיו לבין נטיותיו.
 
השורות שלהלן נכתבו כהערות אגב של קורא שנתפס בקסמו של מחבר הספר בהרצותו את הגיגיו.
 
 
ב. הנאה מיידית וחזון המנצנץ ממרחק
 
"אשר לי, ההנאה שבעבודה זו היתה לגבי תמיד צידוק מספיק לעשייתה.. קורה שהניסויים מראים, כי הטבע אכן מתנהג באופן שניבאה התיאורה" (עמ' 13).
 
הנאתו של ויינברג מן העובדה שתיאוריה מדעית שהגה באמצעות הפשטותיו המתימטיות מקבל את אישורה בניסוייו, משמשת לו מוטיבציה מספקת לעבודתו, כפי שהוא מעיד על עצמו. הריהו חש אז את עצמו "כפאוסט של גיתה המשחק לו בכוכב מחומש בטרם יגיע מפיסטו" (שם). עם זאת, אין הוא רואה בעבודתו המדעית הספיציפית את חזות הכל - פועם בו גם חזון, חזון המופנה אל מעבר לעבודתו היום-יומית. לתיאורו של חזון זה - המשמש עבורו "הרפתקה אינטלקטואלית עצומה" ומעניק לו השראה למחקריו (עמ' 7) - הוא מקדיש את ספרו "חזון התיאוריה הסופית".
 
אמנם - מודה המחבר - החזון האמור מעורפל הוא, שכן אותו "קשה לנו להסביר אפילו לעצמנו" (עמ' 13). אין הוא אלא אור המנצנץ ממרחק עלום, אור המעורר בלב המדען מוטיבציה לחתור לקראתו. אור זה מרמז אל מעבר לתיאוריות המדעיות הקיימות בדיסציפלינות השונות - תיאוריות אשר תקפותן מוגבלת בלבד - אל "תיאוריה שתקפותה בלתי מוגבלת, והיא מספקת לחלוטין מבחינת שלמותה ועקיבותה" (עמ' 13). האור המנצנץ ממרחק הוא אפוא בלתי מוגבל, שלם ועקיב.
 
 
ג. הערגה להיררכיה במדע וביקום
 
החזון האמור מבוסס על השקפת עולם - שהמחבר מכנה בשם "רדוקציוניזם" - הגורסת שכל העקרונות המדעיים של הדיסציפלינות השונות "נעוצים בסופו של דבר במערכת חוקים מקושרת אחת" (עמ' 56). רדוקציוניזם זה - טוען המחבר - אינו של מחקר הטבע בלבד, אלא של "הטבע עצמו", היינו הביולוגיה מבוססת על הכימיה, הכימיה על הפיזיקה, והבסיס כולל הוא "הפיסיקה של החלקיקים האלמנטריים" (שם). המדען חושף כאן את אמונתו בסדר היררכי השולט בכל העקרונות המדעיים כולם (עמ' 55), ומעמיד לפניו את האתגר לעקוב אחרי העקרונות הללו "מן הסוף להתחלה", מתוך הנחה "שכולם מתחילים בנקודת מוצא משותפת" (עמ' 13).
 
והקורא תוהה: האין ערגתו של המדען לסדר היררכי השולט במדעי הטבע, מעין ערגתו של החכם מכל אדם לאותה היררכיה של "כי גבה שמר וגבהים עליהם" (קהלת ה, ז) - ההיררכיה של אמונת האחדות? שמא יש רגלים להשערה, שאמונה זו נספגה בנפשו של המדען היהודי בלא משים, עם חלב אימו?
 
התהייה והחיפוש מאפיינים את נפשו של המחבר, כשם שהם מאפיינים את נפש המאמין. המאמין נקלע בין תחושה של קרבת האל ונוכחותו לבין תחושה של ריחוק האל, של "הסתר פנים", אף כך אותו חזון של "תאוריה סופית" לוט בערפל של תהייה: מצד אחד הריהו מנצנץ למחבר ממרחק, כאמור לעיל, ומאידך חש המחבר שמרחק זה אין-סופי הוא, "שקשה אפילו להעלות בדמיון שיהיו בידינו עקרונות סופיים שאינם טעונים שום הסבר במונחים של עקרונות עמוקים יותר" (עמ' 227).
 
 
ד. הגעגועים הנוסטלגיים לאמונה
 
זיקה אפשרית זו שבין אמונה בסדר ההיררכי השולט בעקרונות המדעיים לבין ההיררכיה המאפיינת את אמונת הייחוד - מודעת לו לויינברג, והוא מקדיש לה פרק מסכם בספרו. כותרת הפרק היא "ואלהים מה יהיה עליו?" (עמ' 224), והפסוק הפותח אותו הוא: "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים יט, א). ניסוחו של ויינברג את הכותרת ובחירתו את הפסוק הפותח, המובא מספר התהלים - חושפים את געגועיו לאמונה שעליה חונך מנעוריו. על נוסטלגיה זו מצביע המחבר, בהעידו על עצמו שמפעמת בו "נוסטלגיה לעולם שבו השמים מספרים כבוד א-ל" (עמ' 236). אלא שבעמדתו המוצהרת מבקש הוא להתנער מנוסטלגיה זו, והוא נוקט קו הנוטה לראותה כאשליה.
 
 
ה. העמדה המוצהרת
 
במוצהר, נוטה המחבר להסתייג מן האמונה המסורתית:
 
"מאז ימי דוד איבדו השמש ושאר הכוכבים את מעמדם המיוחד...הכוכבים מספרים כבוד א-ל לא יותר ולא פחות מן האבנים הפזורות סביבנו על פני הארץ" (שם).
 
ההנחה הרווחת בציבור רחב למדי היא גם הנחתו הסמויה של המחבר, שאין הוא מנסחה במפורש: תחושת המיסתורין הטרום-מדעית היא המניע הבלעדי לתודעה הדתית; מכאן נובעת מסקנתו, שההתקדמות המדעית גוררת בהכרח את נסיגתה של האמונה. ובלשונו: "נטילת המסתורין מן החיים היתה לה השפעה גדולה לאין שיעור על הרגישות הדתית" (עמ' 228)2 .
 
כמדען, יודע ויינברג שאיו כל דרך מדעית להוכיח לא את היעדרו של הא-ל3 . ולא את קיומו4. ההכרעה לכאן או לכאן אינה עניין להוכחות מדעיות אלא לסיפוק הרוחני של הכבוד העצמי:
 
"ההחלטה אם להאמין או לא להאמין היא כולה בידינו... אינני רואה סיבה מדעית או לוגית שלא לבקש לנו ניחומים על-ידי התאמה או סיגול של אמונותינו - מלבד הסיבה המוסרית: עניין של כבוד" (עמ' 240-239).
 
בניסוח זה של הדילמה העומדת להכרעה כבר חושף המחבר את הכרעתו הוא; השימוש במונח "ניחומים" לציון הכרעתו של המאמין אומר: אין היא אלא אשליה של המאמין, המבקש לברוח מפחדיו. מכאן, שאדם בעל כבוד עצמי, שאינו נכנע לחולשותיו ואינו בורח, יבחר בהחלטה ההפוכה. וכך, אכן, מסכם ויינברג את הכרעתו המוצהרת: אמנם, "החוויה הדתית יכולה להעניק משמעות לחיינו" (עמ' 236), ולפיכך יש בה ניחומים או אף אושר - אולם
 
"הכבוד שבעמידה בפני הפיתוי הזה אינו אלא תחליף עלוב לניחומים שצופנת בחובה הדת, אך אין הוא נעדר סיפוק משלו" (עמ' 241).
 
בפסוק זה חותם ויינברג את דיונו התיאולוגי, ומצהיר על החלטתו - "אשר היא כולה בידינו" - שאין ראוי לכבודו של בן-אנוש להתרפק על אשליה של א-ל כלשהו שהשמים מספרים כבודו.
 
 
ו. בין עמדה מוצהרת לנטיה מוצנעת
 
למרות הכרעתו המוצהרת שנוסחה לעיל בזכות ראיית האמונה כאשליה, ניתן בין השיטין לחשוף את התלבטותו של ויינברג בבעיית האמונה. למשל, בהגיגיו בשאלה, כיצד ישפיע גילויה של התיאוריה הסופית על המין האנושי, הוא תוהה "אם אכן נמצא בתיאוריה הסופית תשובה לשאלותינו העמוקות ביותר, סימן כשלהו למעשה-ידיו של א-ל שאיכפת לו" (עמ' 227). מתוך ניסוח זה את ספקנותו שומעים אנו את הד התלבטותו של המדען בשאלה "העמוקה ביותר" - אם אכן קיים "א-ל שאכפת לו".
 
בהתלבטות זו של ויינברג בשאלת האמונה ניתן להבחין גם בסיפורו על הערה שהעיר באחד מספריו "ברוב פזיזות", כלשונו (עמ' 236) וזה לשון הערתו שפורסמה בספרו שיצא לאור בשנת 1977: "ככל שהיקום נראה מובן יותר, כך נראה הוא חסר תכלית".
 
משפט זה רודף אחריו - הוא קובל - "מאז ועד היום" (שם). עשרות מדענים התייחסו אליו, ורבים חלקו על תוכנו. שכן, ניתן להבין את המשפט כאילו התכוון מחברו לטעון, שניתן להסיק בדרך מדעית שהיקום חסר תכלית. לא לכך התכוון - הוא מתנצל - כי אם לכך, שלא ניתן להסיק בדרך מדעית על תכלית כלשהי לקיום. ובלשונו: "שהיקום עצמו איננו מרמז על שום תכלית" (שם). בין מסקנה זו של ויינברג, שלפיה אין השמים מספרים כבוד א-ל, לבין הנוסטלגיה שלו, הנזכרת לעיל, "לעולם שבו השמים מספרים כבוד א-ל", קיים המתח האמור שבו מתלבט המדען בין כפירה לאמונה.
 
התלבטות זו בולטת במיוחד בהתייחסותו אל בעיית הסבל בעולם, והיא הופכת לזעקת מחאה בנגעו בנושא השואה.
 
מצד אחד, קשה לו להעלות בקנה אחד את מציאותו של "א-ל טוב ומיטיב" עם הסבל השורר בעולם5, ובמיוחד מזעזע את נשמתו היהודית זכר השואה; הוא חש משום "חילול הקודש להטריח א-ל כזה בתחינות ובתפילות" (שם). מצד שני, דומה שדווקא התרסתו כלפי "א-ל כזה" שאיפשר את השואה, היא זעקת ליבו של אדם שנותן בו זיק של אמונה; מעין זעקתו של גדעון, שופט ישראל, כשנאלץ לחבוט חטים בגת להניס מפני מדיין, העושקים את ישראל, וביטא את התרסתו כלפי המלאך שנשלח אליו: "ויש ה' עמנו - ולמה מצאתנו כל זאת" (שופטים ו, יג).
 
אכן, עומד האדם - כל אדם, כמדען כהדיוט, בכל רגע מרגעי חייו לפני הכרעה, אשר "היא כולה בידינו", כניסוחו של ויינברג, בין כבוד לכבוד, בין כבוד א-ל שמספרים השמים לכבוד אנוש שלוחש לו ליבו.

הערות:

הערות

 

STEVEN WEINBERG: Dreams of a final theory .1
התרגום העברי: עם עובד ספרית אפקים, תל אביב תשנ"ז.
2. אמנם, מעיר הוא ברוב צניעותו: "עלי להבהיר שבדוני בדברים האלה אני מדבר רק בשם עצמי, וכי בפרק זה אני מוותר מראש על כל מומחיות מיוחדת בנושא" (עמ' 227).
3. "מובן שאיש אינו יכול לקוות כי יעלה בידיו אי-פעם להוכיח, ששום גורם על-טבעי לעולם אינו מכריע את הכף לטובת מוטציות מסוימות ולא אחרות" (עמ' 229). פסוק זה מובא אגב דיון בבשורתה של האבולוציה, המסבירה "כיצד הכשירויות המופלאות של יצורים חיים התפתחו באמצעות תהליך הברירה הטבעית, ללא תכנית או הנחיה חיצוניות" (עמ' 228).
4. "בהסתמך על הנסיון ההיסטורי הייתי משער, שאם נמצא יופי בחוקים הסופיים של הטבע, לא נמצא כי לחיים או לבינה יש מעמד מיוחד. קל וחומר שלא נמצא תקנים של ערכים או מוסר. על כן לא נגלה שום רמז לקיומו של א-ל הדואג לעניינים האלה" (עמ' 242-231).
5. "עלי להודות שלעתים נראה הטבע יפה יותר מאשר חיוני או נחוץ... אולם א-להי הצפורים והעצים הוא בהכרח גם א-להי המומים המולדים והסרטן" (עמ' 232).