לחץ כאן לתצוגת הדפסה

על חקר המקרא (קטע)

מחבר: עמוס חכם

מגדים, גיליון ג', 1987

תקציר: המחבר מתווכח עם שיטתו של הרב ברויאר - תורת הבחינות.

מילות מפתח: ביקורת המקרא, ניתוח ספרותי של המקרא, קדושת המקרא.

על חקר המקרא (קטע)

 ספרי המקרא, מלבד היותם ספרי קודש הם גם יצירות ספרותיות. וכאן מתעוררת השאלה: האם המאמין בקדושת המקרא יכול להסכים לניתוח מדעי ספרותי של המקרא בשיטות מדעיות, שהחוקרים משתמשים בהן אצל כל הספרויות האחרות?

מטבע הדברים שלשאלה זו יכולות להינתן שלוש תשובות אפשריות:

האחת היא שלילה גמורה: התורה, שניתנה משמיים - יש בכל תג ותג שבה תילי תילים של רזין דרזין, ועל כן אין לנתחה בשיטות היפות לספר חולין. המחזיקים בהשקפה זו מתעלמים לחלוטין מדברי חוקרי המקרא ומבטלים אותם ביטול גמור ומסתמכים על מאמר חז"ל: "אם יאמרו לך יש תורה בגויים - אל תאמין".

שתי התשובות האחרות עונות בחיוב, ומקבלות כעיקרון, שצריך לנתח גם את ספרי הקודש בשיטות מדעיות. אלא שהן חלוקות ביחס למסקנות העולות מן החקירה המדעית.

הגישה הרווחת בין המבקשים לאחד את האמונה התמימה עם המחקר המדעי היא לקבל את מסקנות המדע כל עוד שאינן סותרות את האמונה. וכשהם נתקלים במסקנות, שלפי דעתם סותרות את האמונה, הם מבקשים להוכיח, שהמסקנות אינן תקפות מבחינה מדעית. והואיל ותורת התעודות נחשבת לכפירה גמורה, השתדלו, ומשתדלים, יהודים יראים ושלמים להפריכה בטענות מדעיות. ובזה יש להם סיוע גם מחוקרים בעלי שיעור קומה, שאינם מקבלים את תורת התעודת מנימוקים שלהם, ולאו דווקא מחמת האמונה התמימה.

והגישה האחרת מוכנה לקבל את הניתוח המדעי על מסקנותיו, אלא שהיא טוענת, שאין המסקנות כשלעצמן סותרות את האמונה, והכול תלוי בלשון ניסוחן. ובדרך זו הולכת שיטת הבחינות. היא מנסה לנסח בלשון האמונה אותם הדברים עצמם, שתורת התעודות מנסחת בלשון הנראית כלשון כפירה. ייתכן שהדבר ניתן להיעשות. אבל המבקש ללכת בדרך זו חייב להבין בבהירות גמורה מה הוא עושה. ועליו להכיר, ששינוי השם אינו משנה את עצם הדבר, והבחינות הן הן התעודות. ועוד ראוי לו, שידבר בלשון השווה לכל נפש, ולא יבקש להסתייע בתורת הנסתר של המקובלים.

ובייחוד ראוי לו, שיאחז במידת הצניעות והענווה, ולא יתיימר, שיש בידו הוכחה מדעית, שהתורה ניתנה מן השמים.


בעניין זה ראוי לנו ללמוד מדברי חז"ל, שביקשו להוכיח, שמגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש. תחילה הביאו ראיות רבות וכולן הופרכו. ולבסוף הובאה ראיה אחת, שהוכרה כראיה שאין לה פרכה: "קיימו וקבלו היהודים" (עיין מגילה ז, ע"א), כלומר: עצם העובדה שכל דורות עם ישראל קיבלו, מקבלים ויקבלו עליהם את עולה של התורה, היא היא ההוכחה הנאמנה לנתינתה מן השמיים.