לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יהדות אורתודוכסית לאור כמה שאלות ותשובות

מחבר: נחום לאם

דעות, גיליון כ"ד, 1964

יהדות אורתודוכסית לאור כמה שאלות ותשובות

 א.

 

בהתאם לנטייה המודרנית, אני מסתייג מ"אידיאולוגיה" ומ"שיטה" בעלת צורה שלמה וסיסטמתית. אני מזניח את הרעיון שהיהדות הנה "שיטה" פילוסופית עקבית. בתור דרך חיים שיעודה לנו מסיני, יש לה הוראות וערכים מרחיקי לכת, ואפשר למצוא בה ע"י נתוח דק כמה וכמה יסודות מחשבתיים לרבות פילוסופיים, אולם אין בשום אופן לנסות להתאימה למטת סדום אידיאולוגית. התשובה לשאלה הראשונה אפוא - העיקרים העיוניים שלי מזדהים לענ"ד עם העיקרים של היהדות התורנית כפי שאני מבינם. ודוקא זה מגמת כל עיוני: להכיר עיקרים אלה, למיינם, לבררם. אצלי אפוא זהו עצם הבעיה: מה הם העיקריים הדתיים-יהודיים?

 

ב.

 

לדעתי, ההלכה הפורמלית משמשת כחומר יסודי להשקפת היהדות על האדם; כלומר: השקפת-עולם מצומצמת מראש למסגרת אנתרופוצנטרית. כל הוראה בתורת האדם צריכה לנבוע מן ההלכה. אמנם באשר להשקפה מקיפה וכוללת יותר מאדם עלי אדמות, זאת אומרת משנה תיאוסופית, ממלאת ההלכה תפקיד של הצבת גבולות, אע"פ שאינה חותכת הוראה פסוקה חיובית על שאלות מעין אלה, היא יכולה לשלול דעות דתיות כוזבות היולות מתוך התפלספות סוביקטיבית או מתוך התנ"ך והאגדה כשלעצמן.

 

ג.

 

דברי לעיל בנוגע ליחס בין ההלכה בכללותה לפילוסופיה של היהדות משמשים יסוד להערכתי את האקט ההלכתי הפרטי. המעשה הדתי כפי שהוא מוגבל ומוגדר ע"י הלכה, משמש כמסגרת וכמפתח גם יחד לחויה הדתית. מחד גיסא, המעשה הנו נקודת המוצא ההכרחית לחיים דתיים פנימיים. המעשה כשהוא לעצמו אינו המגמה הסופית והתכליתית. הוא מפתח לעולם הרוחני, כרטיס-הכניסה לחברה של אלה החפצים בקרבת אלקים. ומאידך גיסא מעשה המצוה הוא גם כן מסגרת, להוביל את האדם על דרך ישר של הרוח, ושלא יתעה בדרכים עקלקלות אנטינומיות שהם נגעי הרוח הדתית. החלק המינימאלי שבו: המעשה כגשר אל האין סוף, וכדברי רבי יהודה הלוי בכוזרי: "אין האדם מגיע אל הענין האלוקי אלא בדבר האלוקי".

 

ד.

 

ההלכה בנויה על אדני המציאות. "לא בשמים היא". ואם אמנם המציאות משתנה באורך הזמן - הלא יש בהלכה עצמה האמצעים האותנטיים להסתגל למציאות החדשה. דרוש אמנם "עוז קדוש" לחפש אחריהם ולהשתמש בהם למעשה. אבל יש גם וה"מציאות" היא יותר הזייה סוביקטיבית מעובדה אוביקטיבית, ואז עלינו להתחזק ולהתגבר על "רוחות הזמן" ולהגן על שלמות ההלכה שלא תיפגם חלילה. סוף סוף הענין נתון אך ורק בידי גדולי התורה האמיתיים.

 

ה.

 

כן. השלב הראשון הוא החינוך כתפיסת הר' שמשון רפאל הירש ז"ל, "תורה עם דרך ארץ". סבורני כשמתעמקים בשיטתו של הירש רואים שאף אם אמנם יש קשר בין לימודי התורה והחול, אין ביניהם קשר פנימי, אין ביניהם דו-שיח דינמי. השלב השני, העליון, הוא כתפיסת הראי"ה קוק זצ"ל בהשקפתו על הקודש והחול. ואין חינוך (או בצוע חינוכי) זה נתון להמונים, רק ליחידי הסגולה.

 

לפי דברי הרב, יש בקודש-הקדשים יסוד של קודש ויסוד של חול. אין ההבדלה בין הקודש והחול תהום אינסופי, אלא פירוד זמני, עדי יבא הקודש ויקדש את החול. לרב, כמו לחסידות, אין חול מחלט בעולם. מה שאנו קוראים חול אינו אלא מה שעוד לא נתקדש. לפי"ז, התורה היא לא רק "עם" דרך ארץ, אלא היא פועלת את שלה "על" דרך ארץ. אין מדובר כאן בהשגת שניהם על ידי איש אחד, אלא במיזוג שניהם באישיות אחת. שיטת הירש היא שיטת חינוך, בתחילתה ובסופה. שיטת הרב מתחילה בחינוך - וסופה בהעלאת העולם, קידוש כל היש. תכלית החינוך הוא חזון קוסמי, הכל-כולל. (הרחבתי את הדיבור על זה במאמרי באנגלית ב"ספר היובל לכבוד הרב אליהו יונג" שיצא לאור אשתקד).

 

ו.

 

מאוד רצוי לברוח מן השגרתיות ומן המונחים המקובלים בנדון. כבר הגיע הזמן להשתמט מן המיתולוגיה שעל ידה קבענו עד הנה את עמדתנו הן בארץ הן בתפוצות, ואשר הצלחנו על ידיה רק להסתבך יותר ויותר. אמנם אין לשלול את ערכה בהיסטוריה - מסורת השירה והחזון הנעלה היא היא שהנחילה לדורנו את העוז ואת המרץ להקים מדינה עצמאית. אולם אסור לטשטש את הגבולין ולהשתמש במושגים שיריים ועל-היסטוריים במסגרת שאינה הולמתם, כי אז הם נהפכים לסיסמאות ותו לא. לכן נלאיתי ממשחק מלים: גאולה, אתחלתא-דגאולה, גלות, תפוצות, וכדומה. לא העובדות ההיסטוריות המציאותיות ולא הערכים הדתיים ישתנו על ידי פלפולים סמנטיים. כל מי שיש לו מח בקדקדו לא יסתכל על מדינת ישראל כעל גאולה השלימה אליה צפינו כל הדורות. וכל מי שאינו מסנור את עמו בכונה תחילה לא ישלול את החשיבות ההיסטורית, לרבות הדתית, של תופעה זו של עצמאות יהודית. כמדומני שהמושג של "אתחלתא דגאולה" הוכנס לויכוחים ודיונים שלנו בגלל החלל האידיולוגי בשיטותיהם של גדולי צופי הציונות הדתית שלא חזו מראש את תקופת הבינים הזו. העיקר, שרק זמן רב אחרי מאורע היסטורי יכולים להגידו, ולזהותו בדיוק. עוד לא הגיע הזמן, ולא יגיע בחיינו, בו נוכל לקבוע בדיוק את טיב תקופתנו אנו ולדעת מהי תופעה זמנית חולפת, כעין יוצא-דופן בתולדות העם, ומהי אתחלתא דגאולה; מהו אמצע התהליך המשיחי ומתי אנו קרבים אל סוף הגאולה השלימה. אם בא יבוא המשיח כתוצאה ישירה מהיווסדה של מדינה זו - הרי זו אתחלתא דגאולה, ואם לאו - לאו. וסוף סוף: למאי נפקא מינה? זוהי מדינה של יהודים, וקדושת אומה זו אינה תלויה בגאולתם העתידה גרידא, ויש לה ערך עצמי; והעם שוכן בציון - וקדושת הארץ גם היא קיימת ועומדת. אין לקפח זכותה ההיסטורית או הדתית של מדינת ישראל בגלל אי-היותה התחלת הגאולה השלימה, הפרוזדור למדינה המשיחית. למרות כל תופעותיה השליליות, הריהי מדינתנו - של כל היהודים בכל מקומות מושבותיהם. ה"אני מאמין" בהשגחת הבורא, וזה של שכר ועונש, קודמים לה"אני מאמין" בביאת המשיח. אפילו אם נניח שאין מדינה זו ראשית המדינה המשיחית, בכל זאת הריהי פרי השגחת הבורא, ואחרי כל העונשים והיסורים הנוראים שסבלנו בדורנו, עלינו לקבל עצמאות מדינית ומפנה פסיכולוגי-היסטורי בתודעת האומה כשכר טוב. נמצא שיש לי זיקה חיובית לגמרי למדינת ישראל אעפ"י שאני נמנע מלהשתמש ולהשתעשע במונחים הרגילים. בתקופה רבת מאורעות, שהיא גם תקופה של קטנות-המוחין, הבל ורעות רוח הוא להגיד עתידות ולנסות כביכול להפסיק באמצע תנועתה יד ד' בהיסטוריה, שעוד לא נתגלתה במלואה.

 

ז.

 

בעיה מכאיבה זו שכה הטרידה את יהדות אמריקה בעשר שנים האחרונות. עדיין עומדת על הפרק ומבקשת פתרון הגון. הקיצונים והגמישים גם שניהם לא הצליחו להתוות לנו את הדרכים הישרות שיוציאו אותנו מיער המבוכה. מי יודע: אולי אין פתרון כלל. אכן, כדאי לציין כמה קוים יסודיים, אולי תימצא בזה איזו תועלת.

 

1. מבחינה עיונית, אי-אפשר בשום אופן להתיחס לתנועה הכופרת בתורה מן השמים והמזניחה את ההלכה, כיהודית-דתית. נקודה זו - הנאמנות אל ההלכה - היא אבן הבוחן שעל ידה נוכל להפלות בין האותנטי למזויף. בלעדי זה שוררת ההפקרות הן בדעות והן במעשים. ליהודי אמריקה יש נסיון רחב עם הקונסרבטיבים ורפורמים למיניהם. מבעד לצמתם הנהדרה של רובם אורבת ההתבוללות, אויבנו העתיק. הרבה שמות יש לה: הסתגלות, התפתחות, השתפרות, התקדמות, - אבל אחת היא המציאות המרה: טמיעה בטומאת הסביבה, תהיה מה שתהיה: נצרות או חילוניות. בבקורי באחת מארצות המזרח הכרתי מנהיג-רוחני רפורמי שמזג "יהדותו" - עם האליליות, ממש באותה מדה שחבריו-לדעה באירופה ואמריקה הרכיבו את היהדות עם הנצרות החילונית בנוסח מערבי. בקבוצות אלה לא רק שכמעט שנשתכחו תורה ומצות, אלא שכמעט חדלו ארחות הציונות, וחלשה זיקתם ללשון הקודש ולמדינת ישראל; ולולא ה"ברכה" הנסתרה של אנטי-שמיות בלתי-גלויה שהיהודי האמריקאי כופר בה בכל עוז בו בזמן שהוא מבזבז מליונים ב"ארגוני ההגנה" ללחום נגדה - היה ח"ו מתבולל לגמרי בעוד שני דורות.

 

2. מאידך גיסא, אע"פ שאנו מכירים היטב את הזיוף הדתי שבהם, אין לשלול מהם ערך היסטורי מוגבל בעבר וגם בהוה. בעבר היוו אלטרנטיבה לאלה שכבר עזבו את המסורת היהודית ואת האומה הישראלית, ומשהו סנטימנטליות עצרם מן פסיעה הגסה האחרונה אל תוך תהום הנצרות. ובהווה הנם אוחזים ביסוד הדתי הכללי של אמונה באלקים (למעט את כת הרקונסטרוקטוניסטים, שהם אגף של הקונסרבטיבים, ואשר אלהיהם אינו אלקינו כי אם "עיקרון" או מושג שהוא כה מופשט מכל אישיות עד שאינו עוד ה"אלקים חיים" של התנ"ך) בתקופה בה גברה יד החילוניות עד למכביר. זהוי האויב האמתי טעון שיקול הדעת בכובד ראש. דומה שהיום צפויה לנו סכנה איומה מן הכפירה ה"מדעית" והחילונית המוגזמה הרבה יותר מזו של הריפורמה והקונסרבטיביות, הרב קוק בשעתו הכיר כי החילוניים הלאומיים ממלאים תפקיד אלקי בלי יודעים; ומי יודע אם גם לאלה, עם כל הבורות ועם-הארצות, הזיוף והשטחיות, לא ניתן תפקיד כמוס ע"י ההשגחה להצלחה הרוחנית הסופית של כמה וכמה רבבות מישראל?

 

3. מבחינה מעשית, רוב מנינו ובנינו של הצבור היהודי בארה"ב אינו אורתודוכסי. אי אפשר לקפח את זכותו - וכונתי כאן לא לזכותו החרותית וחופש מצפונו, אלא אל זכותו כבני אברהם יצחק ויעקב לשוב בתשובה שלימה. לותר עליו ועל בניו אסור לחלוטין. בשנים האחרונות עברה רוח התעוררות דתית על פני הארץ הזאת, ורבים מן הציבור היהודי בארה"ב הוחזרו למוטב, הן על ידי ההשפעה האישית של יחידי סגולה בודדים כרבנים ומורים, והן על ידי השבות הקטנות המתרבות במדינה כ"י! אין לנו רשות לנעול את שערי התשובה בפניהם ע"י התנכרות כעסנית וע"י התרכזות בלעדית פנימית המגרשת את המפגרים מן המחנה. אנו החרדים לדבר ה' יודעים היטב מן הנסיון שאפשר ואפשר להתקים כמעט בעם - אולם אם אמנם מטרתנו הסופית היא שלטון התורה על כל העם, אם לא ותרנו על מגמתנו הקדושה שכנסת ישראל תשוב לחיק אביה שבשמים באיתנה הרוחני הראשוני ובבריאותה המוסרית הקדמונית אזי אסור לנו להרשות את פרוד הדעות להתפתח לפרוד לבבות שיביא לפלוג העם לבתרים. עת הידוק הקשרים הוא היום, אם יש לנו אותה האמונה הותיקה בתשובת העם העתידה לבא לפיכך כאשר אני מקבל שתי הזמנות להרצות, אחת מבכנ"ס אורתודוכסי ואחת מהיכל ריפרומי או קונסרבטיבי, אני מעדיף את השניה על הראשונה, בשל אפשרויות הידוק הקשרים הרוחניים.

 

4. בארה"ב פיתחנו שיטה פראגמטית המבדילה בין "בפנים" ל"מבחוץ", כלומר: בכל השאלות הנוגעות ליחסי הצבור היהודי לממשלה או לדתות אחרות כאשר מתעוררות בעיות הכלל, אז אנו מנסים להופיע על במת הציבור כחטיבה אחת ולדבר בקול אחד, ולשם זה אנו משתפים פעולה עם שאר הארגונים והתנועות עד כמה שאפשר. אולם בשאלות ה"פנים" הנוגעות בעקרון להלכה ולמעשה, בקרב הקהל היהודי כשלעצמו, כאן נתפרדה החבילה וכל אחד מדבר בשם עצמו ואנחנו בשם ד' אלקינו נדגל. דומני שהנוסחה הזאת היא היותר מועילה, או לפחות הפחות-מזיקה, שמצאנו עד כה והמתאימה לתנאי-החיים המיוחדים שלנו, אע"פ שברור כחמה שהרבה שאלות העומדות ברומו של עולם א"א להכניסן למסגרת צרה זו. בראשן: שאלת החיתון עם המשפחות של הכתות האחרות, אשר מי יודע אם מזרע היהודים הם אם לאו, אם כשרים הם או ח"ו ממזרים. עד היום התעלמנו מבעיה מרה זו, אבל כנראה שלא נוכל להשתמט לעד מלעורר אותה בפומבי.

 

5. בנוגע לשאלה זו במדינת ישראל, ברור שתנאים אחרים דורשים פתרון שונה, וששערי נסיונות חדשים עוד לא ננעלו. מכל מקום, קבלו נא עצת אחיכם האורתודוכסים באמריקה - אל נא תלעגו עלינו האורתודוכסים כאילו כולנו בטלנים, כולנו משוללי דעה מקורית, ושאין לנו חלק ונחלה בהוי מדינת ישראל של היום. שגיאותינו בשטח זה עלו לנו במחיר רב, והננו מושיטים לכם את כל מה שלמדנו - בלי שכר לימודי!

 

ובכן, אם אפשר לכם בדרך של כבוד למנוע יבוא זר זה אל המדינה - מה לכם ולצרה זו. ואם יבואו - או יובאו - על אפם ועל חמתם של שומרי תורה (ואין ספק שיד הפוליטיקה המפלגתית פועלת בזה - במאמר שהופיע בשנה זו רמז אחד מראשי התנועה הרפורמית שקבל הבטחות סודיות בנידון מבן-גוריון; כותב השורות אלו שלח את המאמר למר פנחס פלאי שפרסם את תוכנו ב"פנים אל פנים"), צריכים לקחת בחשבון שני סודות: אחת, שאצלכם החיתון הוא הרבה יותר מסודר ומאורגן מאשר אצלנו, ובמדה זו סכנת התערבותם של כהני הכתות האלה בגיטין וקדושין היא יותר חמורה משהיא כאן. ושנית, הנסיון המר שלנו לימדנו שכל מה שמרבים צעקות ומחאות, קללות וגידופים, שפיכת בוז ולחץ פוליטי וממשלתי, בה במדה מוסיפים להם עוז ואהדה ומאפשרים להם להופיע כנרדפים וע"כ עוזרים להם לכבוש את דעת הקהל. כל האיסורים והחרמים שהכריזו גדולי הרבנים והרמי"ם בארה"ב בענין זה - עלו בכדי. לא הועילו חכמים בתקנתם. לכם יש עוד הזדמנות נדירה לקדם את הרפואה אל המכה בהדגשת היסודות החיוביים - חינוך אינטנסיבי, צורה מוסרית נאה ונהדרה לכל תופעות הדת, אהבת-חינם, תעמולה אינטליגנטית וקונסטרוקטיבית - במקום לסמוך רק על התנגדות שלילית. הצעקנות וההפגנות הן סימן של חולשה והעדר בטחון עצמי. חזקו את רשת הישיבות, בפרט אלה שאינן מזניחות את העולם המודרני ולמודי חול והשכלה הגבוה; הכניסו רוח חיה חדשה בקרב הרבנות ועודדו אותה לקראת פעולות חדשות ויצרניות כלפי הנוער והעם כולו. חוו דעתכם - דעת התורה בבעיות צבוריות מוסריות ולא רק בדינים שבין אדם למקום; שמרו היטב על הסדר ועל הפאר בנשואין ובכל טקס דתי ובעיקר בבתי-הכנסת שלכם; הרבו תורה ומעטו בפוליטיקה עד כמה שאפשר; וככה לא תצטרכו לפזר כחותיכם בריבים ממושכים ובפוליטיקה כעסנית וריקה עם אלה שאין לבם לשמים. לקח היסטורי זה למדנו בארה"ב באיחור זמן - ורבים מאתנו עדין לא למדוהו ועוד סוברים שהקנאות תענה את הכל. אם תהיו חכמים, כיאות לשוכני ציון, תלמדו משגיאותינו ונסיונותינו.