לחץ כאן לתצוגת הדפסה

המנהיג עבד יומם ולילה להכנת חילופי המשמרות

השבועות האחרונים:

המנהיג עבד יומם ולילה להכנת חילופי המשמרות

פעילות קדחתנית ובלתי פוסקת גילה משה במשך השבועות האחרונים, מאותו יום שבו הודיע לזקנים כי לא יעבור עם העם את הירדן וכי קרבים ימיו למות.

 

קצב פעולתו היה כה מזורז, עד שקשה היה להאמין כי אפילו איש במיטב שנותיו יוכל לעמוד בה, קל וחומר אדם בן מאה ועשרים שנה. דומה היה כי מעולם לא היה רב-אונים וזקוף-קומה כמו בשבועות האחרונים הללו. עינו לא כהתה, ידו לא רעדה, קולו לא נחלש. דומה הדבר כי בשבועות אלה אף לא עצם עין. הוא נפרד מכל שבט ושבט, פיקח על עבודות הלווים-הסופרים, והשתתף בהתייעצויות הצבאיות לקראת כיבוש כנען.

 

בשעות היום, במשך השבועות האחרונים הללו, עסק משה בדיונים בלתי פוסקים עם כוהנים, לוויים, מפקדים, ראשי השבטים ובני העם. בלילות נראה רכון על גבי מגילות.

 

בשעות הבוקר היה משה עובר בתוך המחנה, משבט לשבט. נכנס לאוהלים רבים, ליטף ראשיהם של ילדים, ישב על מיטותיהם של חולים. מאות מבני העם היו נוהרים אחריו, בעוברו לאיטו בין האוהלים, כשמטהו הגדול בידו. בכל יום ידוע היה באיזה שבט יבקר איש האלוהים, ובאותו יום היו כל בני אותו שבט משכימים קום, יוצאים מפתחי אוהליהם, וממתינים להופעתו. כשהייתה דמותו נראית מרחוק, לחשו אבות לבנים, ואמהות לתינוקותיהן שבזרועותיהן: איש האלוהים, הנה בא איש האלוהים...

 

בשעות אחר הצהרים עבד משה בחצר המשכן. שם הוא כינס בכל יום ויום את שבעים זקני העם כדי לדון עמם בענייני חוק ומשפט. דינים שנקבעו לפני עשרות בשנים בהר חורב, נתפרשו ונתרחבו. כן נידונו שאלות הכרוכות בכיבוש הארץ. לאחר כיבוש עבר הירדן המזרחי היה צורך לקבוע את ערי המקלט ולפרט את דיניהן.

הארץ חולקה לשבטים

באוהל מטה הפיקודים נתקיימו יום יום התייעצויות על תוכניות כיבוש הארץ. בהתייעצויות אלו - לתימהונם של רבים - ישב יהושע, ואילו משה היה עומד לפניו כתלמיד לפני רבו. תחילה סרב יהושע לקיים נוהל זה, אולם משה עמד על כך בתוקף. מובן מאליו, כי לא נודעו ברבים פרטי הדיונים הצבאיים בישיבות הללו, אולם נתחוור כי חלוקת הארץ לשבטים הייתה בין הנושאים שנידונו בהם. אכן, לאחר כמה מן הישיבות הללו, פורסמו פרטי החלוקה, וכל שבט קיבל תאור מדויק של נחלתו וגבולותיה. דבר זה נעשה כדי למנוע סכסוכים בין השבטים לאחר-זמן.

 

עם ערב היה משה חוזר לחצר המשכן, ששם ישבו עשרות לוויים-סופרים ועסקו בהעתקת מגילות: מהן עתיקות יומין, מהן חדשות. משה היה עובר משולחן לשולחן; מדי פעם היה מעיר לאחד הסופרים על שגיאה שעשה במלאכת ההעתקה שבה עסק. עינו, אשר לא כהתה, הייתה מבחינה אף בשגיאה הקטנה ביותר.

 

כאשר כבר נם המחנה את שנתו, בשעות הלילה, עדיין בקע האור מאוהלו של הנביא. בלילות האחרונים הללו נכתבו שם דברי השירה ודברי הברכות, דברי הברית האחרונה אשר כרת עם העם. מהם נודעו והושמעו ברבים, ומהם עודם גנוזים באוהלו של משה, וטרם נודע תוכנם. בין השמועות שפשטו במחנה הייתה גם זו – כי בשעות הלילה בקעו מתוך האוהל גם קולות בכי, תפילות ותחנונים, אולם שמועות אלו לא זכו לאמון רב, כי בכל הופעותיו אשר מחוץ לאוהלו לא נראה עוד משה כה שקט או בוטח כבימים אלה, שהיו האחרונים לימי חייו הגדולים והסוערים.