לחץ כאן לתצוגת הדפסה

גדעון דוחה את כתר המלוכה

אחרי מיגור המדיינים
ראשי השבטים מציעים את איחוד העם במשטר מלוכה

גדעון: "ה' ימלוך עליכם"

עפרה (מאת סופר "דברי הימים")

גדעון דוחה את כתר המלוכה

שבעים איש מזקני השבטים, ממנשה ואפרים, נפתלי ויששכר, זבולון, גד ואשר, התייצבו לאחר צפייה והתייעצות של שלשה ימים ושלשה לילות בפני גדעון שאך זה הגיע עטור ניצחון מתבור בו הוצאו להורג ראשי האויבים, והציעו לו את המלוכה על כל שבטי ישראל. גדעון דחה את ההצעה בתוקף.

 

"ה' עמך גיבור החיל" - ברכוהו הזקנים, בהופיעו במעלה הגבעה.

"ה' עמך מושיע ישראל" - הריעו אלפי העם שהתקהלו מסביב.

"חרב לה' ולגדעון" - הריעו שלש מאות גיבוריו של המנצח.

"ברוכים אתם לה' ראשי שבטי יה" . ענה גדעון, אשר צעד לעבר ביתו שבראש הגבעה, היא נחלת בית אביעזרי, כשלצדו האחד אביו יואש ולצדו השבי בנו בכורו יתד, אולם זקני השבטים חסמו בעדו את הדרך.

 

"לא תבוא המושיע לביתך - פתח זקן שבט מנשה - ולא תאחז ידך במחרשתך עד אשר תשמע את דבר שבטי ישראל:

 

"משול בנו גדעון, כי כשמך כן אתה, גדעת את קרני האויבים; משול בנו ירובעל, כי כשמך כן אתה, רבת את הבעל ותוכל לו.

משול בנו גדעון, כי אין מלך בישראל וכל איש הישר בעיניו יעשה.

משול בנו אתה ובנך ובן-בנך, כי עייפה נפשנו לאויבים מבחוץ ולקנאת אחים מבית. יהושע עבד משה הוריש את עמי כנען, אד רבים עוד האויבים מסביב. מואב ומדיין ועמון ממדבר, פלשתים לוחץ את דן, יבוס את יהודה, כנען את אשר וזבולון.

 

כוהני ה' בשילה עיניהם לבצע ולמיטב הזבחים. לכן רחק העם מלבוא למשכן יה. אפרים עוין את בנימין ובנימין עוין את אפרים. ראובן ישב אל משאבים לשמוע שריקות עדרים.

 

היה מלך עלינו גדעון, על כל שבטי ישראל יחד והיינו לעם אחד. תצא לפנינו לעת מלחמה למגר אויבים ותשפוט אותנו לעת שלום להסיר עוולה ודמים מן הארץ. משול עלינו גדעון".

"משול עלינו גדעון" - ענו אלפי פיות ולבבות וההרים הדהדו את הקריאה למרחקים:

"משול עלינו, גדעון, משול עלינו, משול..."

 

דממה עמוקה השתררה בצפייה לתשובתו של גדעון.

 

והוא אף כי התביעה לא הייתה חדשה באוזניו שכן הגיעו כבר אליו הידיעות על עצת זקני השבטים, הרהר שעה ארוכה ורק אחר כך ענה, לאט לאט, כל מלה שקולה:

"לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם'".

 

ההמון נבוך. ידיים הורמו בתחנונים, נשמעו קולות מכל עבר. מישהו מהקרובים לגדעון שאל:

 

"אלוהי חופני ופנחס"?

 

"אלוהי אבותינו אשר הוציאנו ממצרים ואשר נתן לנו ישועה מידי מדיין" - ענה גדעון.

 

"אף אנו נקבל את שלטונך עלינו - אמר כנעני נכבד איש שכם - ובעל ברית אלוהי שכם יקהת אף הוא לאלוהי ישראל".

 

"כיום הזה אתם ממליכים אותי - ומחר אתם מורדים בי..."

 

והיהודים היכן הם? - שאל גדעון - לא בא איש מבית לחם ולא זקן מחברון.

 

ואף בני אפרים אחי מנשה. כיום הזה אתם ממליכים אותי ומחר אתם מורדים בי ובבני וממליכים מלך מבני אפרים, ידענוכם אחינו האפרתים. אם יטיל עליכם מלך ישראל לצאת בצבאותיו והשתמטתם ורק למחרת, בגבור יד ישראל תבואו ותתבעו את חלקכם, ואף חלקכם בראש. ידענוכם בני אפרים, שרשכם בעמלק. ואני הקטן באלפי מנשה. ואם חזקה ידי על אויבי ישראל, לא אוכל לבנים סוררים מבית. הן לא משה איש אלוהים אנכי כי אוכל לשאת את טורחכם?

 

והן כוהני שילה אף לא באו לברך את חיילי ישראל ביום הזה. לקורבנות ולשלל יציפו. להושיע את ישראל לא ידעו. אך לשלל עיניהם. אכן שלח ישלח גדעון למשכן אלוהים ממיטב הזהב והצאן אשר בשלל האויב, אך עם כוהני שילה לא ילחם גדעון והם לא ירצו בו כמלך.

 

לא. לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם. ה' ימשול בכם". סיים גדעון את דבריו ופנה אל עבר ביתו.

 

הפעם נסוגו זקני השבטים שעמדו וראשיהם מורדים מצער ובבושת פנים.

 

לאחר לכתו של גדעון, פרצה מהומה. זקני אפרים לא השתהו ופנו מיד ללכת. אנשי מנשה צעקו אחריהם קריאות גינוי והאשמה.

 

בעלי שכם חייכי בהנאה גלויה והסתודדו.

 

אכן הושבתה שמחת הניצחון.