לחץ כאן לתצוגת הדפסה

האדריכלות המצרית העתיקה

מחבר: א. ארליק

מחניים, גיליון ק"ה, 1966

תקציר: המאמר עוסק בצורות האדריכלות הקיימות במצרים העתיקה: מקדש, קבר, פירמידה וכו', בחומרים בהם בנו המצרים ובדרכים בהם הם בנו מונומנטים.

מילות מפתח: אדריכלות-מצרים, מקדש-מצרים, קבורה.

האדריכלות המצרית העתיקה

 האדריכלות המצרית היא אחת העתיקות מהידועות לנו ובמידה שמדובר על בניה באבני גזית אולי העתיקה ביותר. התחלותיה באלף הד' לפנה"ס.

 

מתחילה בנו בטיט עשוי מטין הנילוס על מקלע קני סוף, מאוחר יותר בלבנים מאותו טיט מיובשות בשמש - ובעץ. שיטת בנייה זו לא פסקה במצרים עד היום. בני-ישראל במצרים, שבנו לפי ספר שמות "ערי מסכנות לפרעה", הועבדו "בחומר ובלבנים", ללמדך, שגם בסוף האלף ב' לפנה"ס - תקופה שלגבי ההיסטוריה המצרית מאוחרת היא, - בנו בחמרים אלה בנינים גדולים.

 

בניית האבן תחילתה לפי המסורת המצרית בראשית האלף הג' לפנה"ס. מסורת זו מייחסת את "המצאתה" לאימהוטפ, המשנה למלך ז'וזר ( - 29802930 לפנה"ס), אך אין ספק שהיא עתיקה יותר. כבנין האבן הראשון נחשבת הפירמידה של אותו מלך, הפירמידה המדורגת, הנמצאת בסקארה לא הרחק מקהיר של היום (ציור 1).

 

ציור 1: הפירמידה המדורגת של זוזר, לפניה שרידי מקדש הקבורה, ראשית האלף הג' לפנה"ס   

 

בתי-המגורים

המצרים לא החשיבו ביותר את בניני מגוריהם: האדם בן חלוף הוא ודי לו בבית עשוי מלבני טיט ועץ. זו הסיבה שכל כך מעט נשתמר ממבני המגורים, גם מארמונות-המלכים. ממה שחשפו הארכיאולוגים יודעים אנו פחות או יותר מה היתה תכניתם. אשר לצורתם עלינו לסמוך על ציורי קיר, תבליטים על גלוסקמות וכיו"ב. מציורים אלה לומדים אנו לא רק מה היתה דמותם של הבתים האלה, אלא גם זה, שצורותיהם של חלקים שונים של מבני האבן הושפעו מבניה קדומה זו בטיט ובעץ. על כך נעמוד בהמשך הדברים (ציורים ,23).

 

ציור 2: בית מגורים בן קומותיים, לפי ציור קיר

 

ציור 3: חזית של ארמון, לפי תבליט של אסטלה האלף הג' לפנה"ס

 

 

בתיהם של פשוטי-העם היו קטנים שנים-שלושה חדרים בשתי קומות, בתי השרים היו מורכבים ממערכות של חצרות פנימיות ואולמות, שחדרים קטנים היו סדורים מסביבם. גם אלה היו בחלקם בשתי קומות כפי שמעידים ציורי קיר שונים.

 

העצים לבנין היו גזעי דקלים וצורות קני-סוף. מהם עשו את הגגות, בהם תמכו את התקרות וחיזקו את פנות הבתים. בארמונות המלכים השתמשו בעצי ארז, שהובאו מהלבנון.

 

קירות הבתים היו מטוייחים ומסויידים. בבתי העשירים היו מכסים אותם בציורים צבעוניים המתארים צמחים, חיות, עופות ותמונות הווי. ציורים אלה, ודווקא העתיקים שבהם, - מהאלף הג' לפנה"ס - מצטיינים בעדינות הקווים ובריאליזם, ביחוד בתמונות החיות והעופות (ציור 4)

 

ציור 4: עופות מים, לפי ציור קיר

 

מבני הקבורה

גם מבני הקבורה נבנו מתחילה - באלף הד' וראשית הג' לפנה"ס - מלבני טיט. מקברים אלה - קברי מלכים ושרים - נשתמרו אחדים. אלה הם מבנים גדולים, לעתים גדולים מאד, - 20 50 מ' על מ' וגם יותר - שתודות לגודלם הם לא נהרסו כליל וחלקים גדולים מהם נשתמרו תחת מעטה החול שכיסם. קירותיהם בנויים בליטות בליטות מדורגות, כדרך שבנו גם בארם-נהרים באותה תקופה. זו אחת ההוכחות, שקשרים בין מצרים וארם-נהרים היו קיימים מאז האלף הד' לפנה"ס. קברים אלה היו למעשה גושים עצומים של לבני טיט ותא זעיר בתוכם מכוסה, ולפעמים גם מצופה, לוחות עץ ועפר עליהם. באקלימה היבש של מצרים נשתמרו חלקי עץ בקברים אלה עד היום.

 

הבנייה באבן

הבנייה באבן התפתחה בסוף האלף הד' וראשית הג' לפנה"ס, מאז לא נבנו מקדשים וקברי מלכים ושרים אלא באבן.

 

אבן ממינים שונים, מהרכים ביותר ועד הקשים ביותר, מצויה במצרים בשפע: אבן גיר, אבן חול, גרניט וכיו"ב, במכשירי הברונזה שלהם ידעו הסתתים והפסלים המצריים לעבד את האבן בדייקנות ועדינות מפליאה. כלי ברזל נכנסו לשימוש במצרים במאוחר, כנראה לא לפני אמצע האלף הב' לפנה"ס. הבעיה הקשה ביותר היתה העברת אבנים מהמחצבות אל הבנינים. מה גם ששיטת הבניה המצרית הצריכה אבנים גדולות מאד.

 

להעברת גושי האבן הגדולים לא השתמשו כמעט בשום מכשיר מלבד כוח אדם. ציורים החרותים במחצבות ועל קירות של מקדשים נותנים מושג כיצד נעשה הדבר: את גוש האבן היו שמים על מזחלת ומאות-אלפי אנשים! - נרתמו בה וסחבוה. הגלגל לא היה ידוע במצרים עד לאמצע המאה האלף הב' והפירמידות הגדולות נבנו כאלף שנים לפני כן. על המזחלת היו מביאים את האבנים אל הנהר ומשיטים אותן על גבי רפסודות עד לקרבת מקום הבנין. לשם הרמת האבנים לגובה הדרוש - והמבנים היו גבוהים, לעתים גבוהים מאד - היו שופכים סוללות משופעות.

 

הבנינים היו נבנים מאבנים מעובדות חלקית והעיבוד הסופי היה נעשה בבנין גופו. את פנים הבנין היו ממלאים עפר עד לגובה הדרוש עם התקדמות הבניה ואת העיבוד מתחילים מלמעלה ומפנים את העפר לפי התקדמות העיבוד.

 

שיטת עבודה זו נתאפשרה ע"י משטרה החברתי של מצרים. המלכים היו שליטים בלתי מוגבלים. כל אוצרות הארץ וכל כוח העבודה עמדו לרשותם; העם, הפלחים, היו להם "למס עובד". הם יכלו לגייס לעבודה כפרים שלמים, אוכלוסיות שלמות - וגם עשו כן.

 

בניני הקבורה מאבן

בניני הקבורה, שהמצרים כאמור ייחסו להם חשיבות ראשונה במעלה, היו מכמה טיפוסים: המסטבה, הפירמידה, הקבר החצוב. בתקופות שונות שלטו צורות שונות של קברים. בימי הממלכה העתיקה, היינו במחצית הראשונה של האלף הג' לפנה"ס, היתה הפירמידה והמסטבה הצורות המקובלות. הפירמידה היא צורת קבר המיוחדת למצרים ויש מכנים את כל תקופתה של הממלכה העתיקה תקופת הפירמידות.

 

אחרי ירידתה של הממלכה עתיקה, בממלכה התיכונה - בתחילת האלף הב' - ובממלכה החדשה - במחצית השניה של האלף הב' - לא בנו שוב קברים אלא חצבו אותם בסלעים, בעיקר על הגדה המערבית של הנילוס.

 

המסטבה

המסטבה היא מבנה דמוי-בית, קירותיו בנויים מאבן והן משופעים קצת (ציור 5). שיפוע זה הוא אופייני לבנינים המצריים, מקורו כנראה במסורת של הבניה מלבנים מיובשות, בה היה השיפוע נעשה לשם תוספת חוזק ויציבות. אך יתכן ששיפועים אלה אינם אלא זכר לאותה תלולית זו לכך אנו מוצאים הוכחות בשלבי התפתחותה. מתחילה היא אינה אלא גוש לבנים ואבן מעל לבור הקבר. בקצה האחד היו עושים גומחה מדורגת שלתוכה הכניסו את האסטלה - המצבה - שלפני כן היו נוהגים לקבעה על הקבר. נוצרה באופן כזה "הדלת המדומה" (ציור 6) דרך בה יצא ה"קא", נשמת המנוח. בשלב מאוחר יותר נהפכה הגומחה לחדר והדלת המדומה באחד מקירותיו, ולבסוף נהפך פנים המסטבה למערכת חדרים ומסדרונות והדלת המדומה נקבעה באחת הפינות. פסלו של המת הוצב לפעמים בתוך גומחת הדלת המדומה לפעמים בכוך עמוק, שרק חריץ צר היה פתוח בו כלפי חוץ.

 

 

ציור 5: מסטבה, האלף הג' לפנה"ס

 

 

ציור 6: "דלת מדומה" במסטבה

 

תא הקבורה עצמו היה מתחת לחדרים אלה והגישה אליו דרך פיר, שהיו ממלאים באבנים ומסווים את הכניסה אליו. לפי מנהגי הקבורה המצריים היו מכניסים לתוך הקבר כל מיני כלי חרס ומתכת, בקברי מלכים - חפצי-חן ממתכות יקרות. שוד הקברים היה נפוץ מאד מתוך כך והיו נוקטים בכל מיני אמצעים כדי למנעו - בדרך כלל ללא הועיל.

 

קירות החדרים היו מכוסים ציורי קיר ותבליטים המתארים תמונות הווי מחיי המנוח, משפחתו, ומשרתיו כגון ציד, עבודות שדה וכיו"ב (ציור 7).

 

ציור 7: תבליטים בקבר מהאלף הג' לפנה"ס

 

הפירמידה

הפירמידה כמצבת קבורה היתה זכותו הבלעדית של המלך. היא גם צורה מיוחדת למצרים. אמנם מצויים מבנים דומים גם בארם-נהרים, אך יש הבדל יסודי בין הזיקוראט השומרי או הבבלי ובין הפירמידה המצרית: הזיקוראט (הפירמידה המדורגת) - הוא בסיס למקדש המתנוסס על פסגתו, הפירמידה היא מקום משכנו של פרעה המת. פרעה בתפישת המצרים - לפחות בתקופת הפירמידות - הוא כל יכול, הוא בא בקהל האלים, בו תלויים דרכי החיים, היבול הטוב והבצורת. הפירמידה מסמלת בצורתה ובעיקר בגודלה את גדולתו של המלך - האל השוכן בתוכה. העתיקה שבפירמידות היא הפירמידה המדורגת של המלך ז'וזר, שכבר הזכרנו (ציור 1). גובהה מגיע ל- 60 מ'. נשתמרה בחלקה עוד פירמידה מדורגת, זו של המלך סנפרו, שמלך כמה עשרות שנים אחריו.

 

לצורה המשוכללת של הפירמידה הגיעו אחרי נסיונות שונים. קלאסיות בצורתן ועיבודן הן שלש הפירמידות הגדולות שבגיזה, לא הרחק מקהיר. הגדולה והעתיקה שבהן, של חופו (חיאופס), גבוהה מגיע ל- 145139- מ', ה"קטנה" של המלך מינקאורה מ', השניה בגודלה של חפרן ל (מיקרינוס) ל-65 מ'. פירמידות אלה בנויות גושים גדולים של אבני-גויל ומצופות אבנים מסותתות. בפירמידה של חיאופס מגיע עוביו של ציפוי זה ל- 5 ,89). מ'. (ציורים

 

ציור 8: גיזה. פירמידת חפרן ומיקרינוס,

 

ציור 9: חתך של הפירמידה: א. צפוי אבני גזית. ב. תא הקבורה של המלך. ג. של המלכה. ד. כניסה מפנים מצד שמאל מקדש העמק. הספינקס הגדול מימינו

 

תא הקבורה נמצא בתוך הפירמידה ומנהרה משופעת מובילה אליו, כניסתה היתה נקבעת בגובה ניכר מעל פני הקרקע ונסתמת על ידי הציפוי. אבני הציפוי היו מעובדות בדייקנות רבה ומי שלא ידע את מקום הכניסה יכול היה לגלותה רק במקרה.

 

הפירמידות לא עמדו מבודדות. מסביבן היו מסטבות מגדלים שונים, בהם היו קברי אנשי החצר וגם פירמידות קטנות, קבריהם של בני משפחת המלך. הפירמידות הוקמו על החוף המערבי של הנילוס. לפי אמנות המצרים נודד המת מערבה, כדוגמת השמש השוקעת במערב. על שפת הנהר היה נבנה בנין שכונה "מקדש העמק" ומעבר מקורה היה מוליך ממנו אל מקדש הקבורה הצמוד לפירמידה. ליד הפירמידה של חפרן נשתמרו במידה מרובה מבנים אלה, בייחוד מקדש העמק: היתה זו מעין מסטבה בנויה אבן גיר ובתוכה אולמות ועמודי גרניט מונוליתיים ופסלי המלך בתוכם.

 

ליד מקדש העמק של חפרן נמצא הספינקס הגדול: פסל ענק בדמות אריה עם ראש אדם. אין זה בטוח שפסל זה הוא בן גילן של פירמידות גיזה. אך אין ספק שהוא עתיק ביותר: המלך תחותמס הג' מצאהו מכוסה חול וציווה לגלותו (ציור 8 1000 שנה אחרי הקמת הפירמידות.). היה זה אחרי שלוש הפירמידות של גיזה לא נבנו שוב פירמידות לא בגודל כזה ולא במידת הידור ושכלול כזו. אלה שנבנו או שלא צופו אבן או שציפויין הוסר וגרעינן, שהיה עשוי לבנים מיובשות איבד את צורתו או התפורר.

 

 

הקבר החצוב - המקדש החצוב

אחרי תקופת הפירמידות נעשתה צורת הקבורה של המלכים והקרובים למלכות "צנועה" יותר. התפשט המנהג של קברים חצובים בסלע. קברים אלה, רבים מהם נמצאים בסביבות עיר הבירה של התקופה המאוחרת (תקופת הממלכה התיכונה והחדשה, מסוף האלף הג' ואילך) - תיבי (נוא-אמון שבתנ"ך). אלה הן מערות בחלקן טבעיות ובחלקן מלאכותיות, החודרות לפעמים עד 100 מ' לתוך הסלעים. הן מחולקות לחדרים, אולמות וכוכים צדדיים. הקירות בקברים אלה מסותתים ומקושטים בתבליטים ובציורי קיר. בתוכם הוצבו פסלים ולפעמים היו קורעים פתח בסלע, כדי להאיר את הפסל או שהיו מנצלים לשם כך פיר טבעי (ציור 10).

 

ציור 10: תוכנית קבר חצוב, מקברות המלכים בתובי

 

בתקופה זו - מסוף האלף הג' לפנה"ס - התחילו להקים מקדשים או מקדשי-קבורה, שחלקם חצובים בסלע וחלקם בנויים. מקדש כזה נבנה על ידי המלך מנטהוטפ, הראשון במלכי הממלכה התיכונה. חלקו של מקדש זה חצוב בסלע וחלקו בנוי לפי המדרגות של שלוחות ההרים היורדות אל היאור. מעל למקדש התנשאה פירמידה: היא היתה קטנה בהשוואה עם קודמותיה, לא יותר מ- 18. מ' גובהה (ציור 11ׂ

 

ציור 11: מקדש הקבורה של מנטהוטפ, סוף האלף הג' לפנה"ס, חלקו חצוב בסלע

 

בסלעי נוב, בסביבות מפלי אסואן נחצב המקדש לכבוד המלך רעמסס הב', אחד ממלכיה הגדולים של הממלכה החדשה, בסוף האלף הב' לפנה"ס. חזית המקדש סותתה בסלע הטבעי ולפניה, חצובים מאותו סלע, פסלי ענק של המלך. בפנים שתי שורות של פסלים ענקיים חצובים בקירות המערה. זהו המקדש באבו-סימבל שעלה על עמודי העתונות בימינו בקשר לסכנת הצפתו ע"י הקמת סכר אסואן.

 

המקדש

צורת המקדשים נתגבשה אחרי תקופת הפירמידות. על אלה שנבנו באלף הג' לפנה"ס אין אנו יודעים הרבה. המקדשים נשתמרו במידה כזו, שגם במצבם היום נותנים הם מושג ברור על צורתם ואופיים האדריכלי. רובם ככולם נבנו באלף הב' לפנה"ס, בעיקר במחציתו השניה, חלקם בסוף האלף הא', בימי התלמאים.

 

המקדש מוקף חומה אטומה הבנויה בשיפוע קטן כדוגמת המסטבות ובאותה זוית הנטיה. בדרך כלל אין בחומה אלא כניסה אחת, צרה ביחס, בחזית הצרה. משני צדי הכניסה מתנוססים שני מגדלים גבוהים, פילונים - במקדשים הגדולים ביותר מגיע גובהם ל- 20 12). דרך השער מ' ויותר (ציור נכנסים לחצר, שאכסדרות עמודים לה משני צדדיה או מסביבה (ציור 13). במקדשים הגדולים היו גם יותר מחצר אחת ואז היה שער בין פילונים מוקם בין חצר אחת לשניה. כפי שהפרעונים של האלף הג' התחרו זה בזה בגודל הפירמידה, התחרו מלכי האלף הב' והא' בגובה הפילונים: הם היו מוסיפים למקדש שנבנה ע"י קודמיהם חצרות עם פילונים. באופן כזה גדלו המקדשים במרוצת הזמן ונוצרו הקומפלקסים הענקיים של כרנך ולוקסור, שתי העיירות הנמצאות כיום בשטחה של עיר הבירה תיבי - נוא אמון שבמקרא.

 

 

ציור 12: מקדש רעמסס הג', סוף האלף הב' לפנה"ס

 

ציור 13: המקדש בלוקסור, הפילונים, עמודי החצר הראשונה, עמודי האולם ועמודי החצר בשניה

 

מאחורי החצר נמצא האולם העיקרי של המקדש התופש את כל רוחבו של הבנין. גג הבנין היה שטוח עשוי מלוחות אבן גדולים, 1 מ' עוביים. כדי לתמוך בגג זה היה הכרח להעמיד עמודים במרחקים קטנים ביחס זה מזה. האולם נהפך באופן כזה להיפוסטיל - רב-עמודים, אולם כזה, שהוקם במקדש שבכרנך בימי רעמסס הב', היו בו 140 עמודים והוא נחשב בימי קדם לאחד מפלאי העולם. אכן, היה בו כדי להדהים במימדיו: גובה העמודים הוא 20 מ' ויותר והם עשויים מגושי אבן עצומים. גם קורות האבן ולוחות הכיסוי הם אבנים גדולות ביותר (ציור 15,16 ,14).

 

ציור 14: עמודי המקדש באבידוס

 

ציור 15: כותרות העמודים, קורות

 

ציור 16: המקדש הגדול בלוקסור עמודי החצר סוף האלף הב' לפנה"ס

 

מאחורי האולם רב-העמודים מבוך של חדרים ואולמות, ששימשו לאחסנת כלי-הקודש ובקצה הבנין על צירו המרכזי קודש הקודשים.

 

האור החודר לתוך הבנין, העשוי חדרים בתוך חדרים, מבעד לחריצים צרים בגג. פנים המקדש היה שרוי באפלולית והוא כולו אפוף מסתורין כלפי חוץ הוא אטום, רצפתו הולכת ועולה מהחצר לאולם, מאולם לאולם והתקרה הולכת ומתנמכת. הקהל בדרך כלל הורשה להכנס רק לחצר הגדולה - הפנים היה שמור למלך ולכוהנים.

 

העמודים היו עגולים בדרך כלל, בתחתיתם בסיס ובראשם כותרת. צורות העמודים היו שאולות מהטבע המצרי ומשוחזרות בהן צורות העמודים מעץ ומקני-סוף, כפי שכבר נאמר לעיל. הצורות המקובלות של הכותרות היו הלוטוס, הפתוח והסגור, הגומא (פאפירוס) והדקל, גזע העמוד היה לעתים עשוי בצורת אגודת-עמודים, כזכר לצרורות הקנים, שהיו קושרים בחבלים ומשתמשים בהם כתמיכות ועמודים בבניה הקדומה. בעמודי האבן חקוקים מתחת לכותרת חריצים המזכירים חבלים אלה. בתחתית העמודים היו חקוקים עלים, המזכירים את אלה העוטפים את גבעולי הגומא (ציור . 17 )

 

ציור 17: צורות עמודים: ב - כותרת פפירוס פתוח. ה - כותרת לוטוס סגור וגזע דמוי צרור. ו - כותרת דקל

 

גזעי העמודים היו מקושטים, נוסף למה שתואר לעיל, בציורים חרותים ובכתב חרטומים. גם הקירות של המקדש בפנים ובחוץ היו מכוסים תבליטים, ציורים חקוקים וכתובות: הציורים שבפנים המקדש תיארו את המלך בחברת האלים, בחוץ - את מעשי-גבורתו במלחמה עם אויביו (ציור 18)

 

 

ציור 18: המקדש הגדול בכרנק. התבליט על אחד הפילונים; המלך תחותמס הג' מכה את אויביו. המחצית השניה של האלף הב' לפנה"ס

 

הציורים החרותים והתבליטים היו צבועים בצבעים חזקים: אדום, שחור, כחול, ירוק. באופן כזה לא היו המקדשים אחידים בצבעם, כפי שמופיעים שרידיהם כיום.

 

בחצרות היו מציבים פסלים, פסלי המלך בדרך כלל. לפעמים היו מצמידים את הפסלים לעמודים באופן כזה שהעמוד קיבל צורת פסל: עמודי אוזיריס מכנים אותם, כי הפסל היה בדרך כלל פסלו של האל אוזיריס. לפני השער היו מקימים אובליסקים: עמודים עשויים בצורת פירמידה מרובעת דקה וקטומה, שבראשה פירמידה קטנה. לצדי דרך הגישה אל המקדש, בציר הראשי, היו מעמידים שתי שורות ספינקסים, לפעמים ארוכות מאד.

 

אופיה של האדריכלות המצרית

בניני מצרים, מקדשיה, הם גדולים ומרשימים במימדיהם, אולם אין הגודל ממצה את רשומם. יש בהם ערכים אסתטיים, אופי מיוחד ומובהק, המושך לבו של צופה בן זמננו. האדריכלות המצרית ממעטת בצורות. בדמות בנייניה שולטת הצורה הגיאומטרית - היא נמנעת מכל דבר העשוי לטשטש את קוויה. הקישוט המגולף הוא חסכוני ביותר: כרכוב שצורתו פשוטה, גלילים בפינות הבנין - (שהנם זכר לעמודי העץ, שחיזקו את פנות הבתים הקדומים). - הקישוט העיקרי הוא התבליט. הוא נמוך ביותר ואינו פוגע במישור הקיר. הציור, התבליט, הכתב כולם כפופים לצורה הגיאומטרית היסודית והפשוטה של הקיר. הדמויות שבציורים סדורות זו ליד זו בשורות, ללא פרספקטיבה, ללא עומק. אין דבר שיכניס תנועה כלשהי או יפר את תנוחתו המוחלטת, את המונומנטליות, של הבנין.