לחץ כאן לתצוגת הדפסה

דמות היהודים בעיני המוסלמים בימי הביניים

מחבר: ד"ר א. אשתור

מחניים, גיליון ע"ו, 1993

תוכן המאמר:
יחס המוסלמים ליהודים
עמדת האיסלם כלפי דת ישראל
סירוב היהודים לעבור לדת האיסלאם
המאבק התיאולוגי בין שתי הדתות
הסופר הערבי אבן חזם
מוחמד מונע מגע עם הכופרים
בתקופת אומיה
מעמד היהודים במאות 11-12
הסתה נגד היהודים בין
האנטישמיות המוסלמית לנוצרית


תקציר: המאמר עוסק ביחס דת האסלאם אל היהודים, ובהשתנות המעמד החברתי של היהודים בארצות האסלאם, בתקופת ימי הביניים.

מילות מפתח: מוסלמים, איסלם, אבן חזם, מוחמד, ימי הביניים, אבו אסחאק אל אלבירי.

דמות היהודים בעיני המוסלמים בימי הביניים

יחס המוסלמים ליהודים
היחס של המוסלמים אל היהודים בימי הביניים, כפי שהוא משתקף בספרות הערבית העשירה על ענפיה השונים, וביחוד בספרי הפולמוס ובכתבי הפלסתר שחוברו על נושא זה במיוחד, היה תלוי בשני גורמים, אחד קבוע, ואחד משתנה עם חילוף הזמנים והנסיבות. האחד היה הגורם הדתי, הוי אומר היחס של האיסלאם אל דת ישראל, והשני מכלול היחסים החברתיים בין קהילות ישראל ובין המוסלמים שבקרבם ישבו.
 
עמדת האיסלם כלפי דת ישראל
העמדה כלפי דת ישראל נקבעה בראשית ימי האסלאם, באותם ימים שבהם ניסה נביאם מוחמד למשוך את היהודים בעיר מדינה אל הדת החדשה שלו, ונכשל בנסיונו זה כשלון חרוץ. מאז נתבדתה תקותו להבנות מן ההצטרפות של קהילות היהודים המשכילות והנכבדות שבארץ חג'אז, נהיה יחסו אל היהדות שלילי. הוא ביטל מנהגים שקיבל מקודם מן היהודים תוך כוונה למזג את שתי הדתות, והשתדל להדגיש את הדברים המפרידים.
 
סירוב היהודים לעבור לדת האיסלאם
סירוב היהודים לעבור לדת האיסלאם שהיה הרבה יותר נמרץ מדבקותן של העדות הנוצריות השונות באמונתן, הרגיז את המוסלמים הקנאים בכל הדורות, עורר בלבם תמיהה והביא אותם לכך שהסבירו את העקשנות של היהודים על ידי נימוקים שונים שלא היו לכבודם. הרי הנוצרים בארצות שנכבשו לפני הערביים התאסלמו, אף על פי שנשענו מבחינה דתית-רוחנית וגם מדינית משך מאות שנים על הממלכות הנוצריות העצמאיות שמעבר לגבולות העולם המוסלמי, ואילו היהודים שלא נהנו מתמיכה של המדינה שלהם, עמדו במרים. לכן הביעו סופרים מוסלמיים את הדעה שגאוותם מונעת בעדם מלהכיר בצדקת הדת המוסלמית, או שראשי העדה היהודית היודעים יפה שהאיסלאם הוא דת האמת אינם רוצים לאבד את עמדת המנהיגות שלהם.
 
המאבק התיאולוגי בין שתי הדתות
המאבק התיאולוגי בין שתי הדתות התבטא בצד המוסלמי בחיבור של ספרי פולמוס שנמשך משך דורות רבים מבלי שהמחברים העלו הרבה טענות חדשות. למעשה סובב טיעונם על שלוש טענות עיקריות הנמשכות כחוט השני דרך כל חיבוריהם.
 
א.        התיאולוגים המוסלמיים טוענים שכתבי הקודש שלנו מכילים נבואות לבואו של מוחמד ומפרשים ברוח זו פסוקים שונים כגון:
בראשית י"ז כ': "לישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והרביתי אותו במאד מאד"
 
ומפרשים ש"במאד מאד" בגימטריה - מוחמד;
דברים י"ח י"ח: "נביא אקים להם מקרב אחיהם"
 
ומפרשים ש"אחיהם" - אחים של ישראל, ולא ישראל עצמם, היינו הערביים;
דברים ל"ג ב': "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן"
 
ופירושם שבסיני נתגלתה התורה שניתנה למשה רבנו, מהר שעיר באה הנצרות משום ששם התגורר ישו, ואילו מפארן באה דתו של מוחמד, שכן מספר הכתוב על ישמעאל –
"וישב במדבר פארן" (בראשית כ"א כ"א).
 
ב.        אולם המוסלמים לא הסתפקו בפירושים כאלה שנתנו לפסוקים שונים של התנ"ך, אלא טענו שהיו בו עוד נבואות רבות, ושאף שמו של מוחמד נזכר בו, עד שהיהודים מחקו אותן פסקאות. לכן החלו לטעון שהיהודים זייפו את התנ"ך בכלל, והאשמה זאת נהיתה אחת הטענות החשובות כנגד היהדות. היא מופיעה לראשונה בקוראן בסורה ד' פסוק מ"ה וחוזרים עליה התיאולוגים המוסלמיים בכל הדורות. אמנם יש ביניהם חילוקי דעות בנוגע להיקף של זיופי היהודים, והם מתוכחים על השאלה אם לאור הזיופים מותר עוד להסתמך בכלל על התנ"ך. בפסקה אחת בקוראן סורה ב' פסוק קע"ד, נאמר שהיהודים "מכסים" פסוקים בתורה שאינם לרצונם. אך על עצם הזיוף אין חולקים ביניהם.
 
ג.         טענה שלישית, שאותה משמיעים הפולמוסנים שלהם, היא הטענה של "ביטול" התורה.כשם שתורת האבות ביטלה את מצוות בני נוח, ותורת משה באה במקום התורה שהיתה לאבות, כך בא האיסלאם וביטל את היהדות, הוי אומר התנ"ך עצמו מוכיח שיש התגלויותחוזרות של האלוהות המבטלות זו את זו.
 
כל הטענות האלה חוזרות ונשנות כאמור בכתבי התיאולוגים המוסלמיים משך מאות בשנים, אך כמובן התווספו לעתים קצת טענות חדשות, אם כי לא נחשבו כבעלות משקל רב. עם השגשוג של הספרות הערבית וההתפתחות הגדולה של המדעים אצל העמים המוסלמיים, התפתח גם "מדע של הדתות", ותוך התעניינות בדתות אחרות הרבו אחדים מחכמי המוסלמים לחקור ולדרוש בכתבי הקודש שלהן, עד כמה שתורגמו לערבית. נמצאו גם משומדים, ובייחוד קראים, שסיפקו לתיאולוגים המוסלמיים טענות נגד התלמוד, סיפרו להם על הפירושים המוטעים של חכמי הגמרא, ותארו לפניהם את מנהגי היהודים באור מגונה.
 
הסופר הערבי אבן חזם
הסופר הערבי אבן חזם, אשר חי בספרד במאה האחת עשרה (1064-994). מתחקה בספרו הגדול על הדתות השונות (כתאב אל מלל ואנ-נחל), על הסתירות הכרונולוגיות בתורה, על סיפורים שיש בהם צד של דופי ועל ההאנשה. אך הוא טוען גם נגד התלמוד שהוא מעשה "אפיקורסים שלא היתה להם שום אמונה דתית" ושהוא מלא אמונות תפלות. בלהט הויכוח הוא מגדף ומחרף את היהודים כדרך המתווכחים בימי הביניים, שלא חסו על כבוד מתנגדיהם. הוא אומר שהיהודים מלוכלכים ומסריחים, מוגי לב ושקרנים חנפים, המבליטים הכנעה לפני מלכי המוסלמים השואפים לשלטון.
 
פסקאות אלה מספרו של אבן חזן רומזות על השינוי הכביר שחל במעמד החברתי של היהודים בארצות המוסלמיות מאז הקמת הדת החדשה.
 
מוחמד מונע מגע עם הכופרים
אמנם לאחר שנכזבה תקותו של מוחמד לצרף את היהודים אל עדתו השתדל להניא את הנוהים אחריו ממגע עם מתנגדיו ואז נקבע כלל גדול שאין ידידות בין מוסלם ובין "כופר" ושהיהודים במיוחד הם אויבי המוסלמים. אולם למעשה היו היחסים בין היהודים ובין המוסלמים בדורות הראשונים לשלטונם טובים למדי. בארצות אחדות עזרו להם היהודים בכיבושים בין שליוו צבאותיהם בתור מורי דרך או מדריכים, בין שהתגייסו לחילות המצב ואיפשרו לצבאות הערביים שלא היו מרובים במספר להמשיך במסעי הכיבוש.
 
בתקופת אומיה
מכאן שתמונת היהודים כפי שהיא מצטיירת בחיבורים ההיסטוריים שחיברו הערביים בדורות ההם הנה בעלת קוים חיוביים. היהודים מתוארים על פי רוב בתור אנשים נאמנים ובעלי תכונות אצילות. שושלת הח'ליפים לבית אומיה, שמלכה בארצות המזרח עד אמצע המאה השביעית, ובספרד עד תחילת המאה האחת עשרה, המשיכה במסורת הערבית מימי קדם אם כי באיצטלה של הדת החדשה. האומיים דגלו בסובלנות, והראו יחס אוהד לבני דתות אחרות. היהודים מצדם גמלו לשליטים אלה את היחס הנאה על ידי נאמנות כנה וגם עזרה פעילה. בשים לב לחשיבות המכרעת של עמדת השליטים בכל הנעשה בארצות אלה, אין תימה שהמקורות הערביים מתקופת האומיים משקפים יחסים של שכנות טובה בין מוסלמים ליהודים.
 
המעמד החברתי של היהודים ברוב הארצות הערביות היה במאתיים השנים הראשונות של שלטון המוסלמים ירוד. רובם השתייך אל המעמדות הנמוכים, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה חברתית. הקיבוץ היהודי הגדול ביותר, היינו יהודי בבל, היה מורכב מאיכרים ומבעלי מלאכה וגם בשאר הארצות לא נמנו עם המעמדות העשירים, הסוחרים והמשכילים. הסופר הערבי המפורסם אל-ג'אחז שחי בבבל במאה התשיעית (מת בש' 869), מדגיש את המעמד החברתי השפל של היהודים במלים קולעות, הוא אומר שהם בעלי מלאכה העוסקים במלאכות בזויות בעיני הערבים כגון בורסקאות, צבעות וסנדלרות, בעוד שמבין הנוצרים באים רופאים, משכילים והעוזרים ליד השליטים המוסלמיים. הוא טורח להסביר את העובדה הזאת של "טמטום" היהודים, ומוצא לה סיבה בנוהג היהודים להתחתן בינם לבין עצמם.
 
ודאי שדברי הסופר הזה אינם מדויקים, או לפחות מוגזמים מאוד, שכן היו בזמנו ובדורות שלפניו רופאים ומשכילים ידועי שם בקרב יהודי בבל. אך דבריו מבליטים את העובדה היסודית בריבוד של יהודי בבל בימי הח'ליפים לבית אומיה ובית עבאס, והם מראים שלא היה בזמן ההוא רקע סוציאלי לשנאת ישראל בקרב המוסלמים. שנאת ישראל התפתחה אמנם בקרב האדוקים המוסלמים, אבל היא הייתה דתית גרידא.
 
מעמד היהודים במאות 11-12
והנה, לאחר שהשלטון המוסלמי כבר ארך מאתיים שנה החל הריבוד החברתי של קיבוצי ישראל ברוב הארצות המוסלמיות להשתנות תכלית שינוי. הכובשים הערביים יסדו ערים חדשות שהפכו במשך זמן קצר לכרכים עצומים, כגון כופה, בצרה, בגדאד וואסט בבבל, פוסטאט במצרים וקירואן בתוניסיה, וערים אלה משכו אליהן את תושבי הכפרים שסבלו הרבה מלחץ המסים ההולך והגובר. מאידך התפתח בימים ההם המסחר הגדול בממדים שלא ידע מעולם. כתוצאה של איחוד ארצות כה רבות במלכות הח'ליפית קם "שוק" ענקי, כלומר הארצות שמקודם היו שייכות לממלכות שונות, ואשר ביניהן היו גבולות מכס ומניעות מסחר אחרות, התאחדו ליחידה משקית עצומה, והמסחר הבינארצי הלך ושגשג.
 
על רקע השינויים האלה בחיי הכלכלה מובן השינוי בהרכב החברתי של היהודים, ובעיקר בארץ בבל שבה היוו ישוב המוני. אט אט עברו רבים מן העיסוק בחקלאות ובמלאכה אל המסחר, ובמאה העשירית כבר העמידו שכבה חשובה של סוחרים גדולים ובנקאים. באותו זמן התפוררה הח'ליפות, ובמקום הח'ליפים שמשלו מדמשק ומבגדאד על חלק גדול של כדור הארץ באו מלכים תקיפים פחות, שנזקקו הרבה לעזרה המדינית והכלכלית של יחידים וקבוצות מבין העדות הלא מוסלמיות. מכאן שבמאה העשירית ובמאה האחת עשרה מופיעים היהודים בארצות מוסלמיות רבות, במזרח ובמערב, בתור אנשי החצר המקורבים אל המלכים, היינו אמרכלים ובנקאים וגם וזירים ויועצים מדיניים. ידועים השמות של נטירא ושות' בבגדאד, של אבו סעד ואבו נצר בקהיר, של חסדאי בן שפרוט ושמואל אבן נגרילה בספרד.
 
הסתה נגד היהודים
המוסלמים הקנאים לדתם ראו למגינת לבם שה"כופרים" נהיו לשרים ורבי השפעה בחצרותהמלכים, והתחילו להסית נגדם את העניים והמדוכאים כביכול על ידם. כתב הפלסתרהמפורסם ביותר מסוג זה הוא שיר ההסתה של המשורר הגרנאדי אבו אסחאק אל אלבירי,שהביא בין שאר הגורמים למפלתו ולרציחתו של יהוסף הנגיד, בנו של שמואל הנגיד. אולם גםבמצרים, שבה משלו במאה האחת עשרה הח'ליפים לבית פאטמה, אוהדי היהודים והנוצרים,השתמשו שונאי ישראל בסיסמה של עושר היהודים וכוחם המדיני.
 
מי שמעיין בכתבי השטנה של הקנאים המוסלמים מימי הביניים המאוחרים דומה לו שהוא קורא ספרות אנטישמית מאירופה הנוצרית, מימי הביניים או מן העת החדשה. לא זו בלבד שהמחברים האדוקים חוזרים על כל הטענות שאותן מצאו בספרים מראשית ימי האסלאם, ומן המאה העשירית והאחת עשרה, אלא שהם מוסיפים קטרוג על קטרוג. לא רק נושא המשרות בשרות המלכות שאינם מוסלמים מהווים סכנה, אלא גם הרופאים היהודיים. סופרים מצריים וסוריים בני המאה השלש עשרה והארבע עשרה, כמו אל-ג'וברי או גאזי אל-ואסטי, אוספים ידיעות רבות כדי להוכיח שאסור למוסלם להיזקק לעזרת רופא יהודי, משום שלפי דת ישראל דמו של מוסלם הפקר, והרמב"ם עצמו הודה בכך לפני ידידו הוזיר אל-קאדי אל-פאדל, והזהיר אותו מפני הרופאים היהודים. לא פחות ולא יותר.
 
סיפורי בדים אלה משקפים כמובן את התמורה הגדולה שחלה לאחר מאות שנים של שלטון מוסלמי בהרכב החברתי של היהודים בארצות המזרח, היינו הפיכתם מקיבוצים גדולים של חקלאים ובעלי מלאכה, לישובים עירוניים קטנים ביחס שבחלק ניכר השתייכו למעמדות הסוחרים והמשכילים. מצד שני מראים כתבים אלה את ההשפעה הנוצרית על צביון האנטישמיות המוסלמית. בין שהשפעה זו הייתה תוצאה של מגע ממושך בין בני שתי הדתות בתקופה של מסעי הצלב, בין שזו הייתה פעולה של נוצרים שעברו אל דת האיסלאם, העובדה של ההשפעה מזדקרת לנגד עיני הקורא הבלתי משוחד.
 
בין האנטישמיות המוסלמית לנוצרית
יחד עם הדמיון הגדול, גם ניכר ההבדל. אף שדבריהם של שונאי ישראל המוסלמיים ארסיים הם, חסר כאן המומנט של רצח המשיח שהוא מילא תפקיד כה מכריע בעיכור היחסים בין הנוצרים ובין היהודים. אמנם אף האשמה זו אינה נעדרת מבית האוצר של המוסלמים האדוקים הטוענים נגד היהודים, אלא שאין לה משקל. זאת ועוד אחרות. גם מבחינת הריבוד החברתי לא הגיעו היישובים היהודיים ברוב ארצות המזרח לאותה חד-גוניות של קהילות ישראל בארצות מסוימות של המערב, ששם היו רובם ככולם סוחרים ומלווים בריבית עם כל התוצאות הכרוכות בכך, היינו ניגוד חברתי-כלכלי ושנאה שלא ידעה גבול.
 
בימי הביניים ראו הנוצרים בתלמוד את הספר העיקרי המונע התנצרות היהודים. התנ"ך היה קדוש בעיני הנוצרים ועל כן כילו קנאי הדת הנוצרית את חמתם בתלמוד. מהמאה ה- 13 ואילך ביקשו אפיפיורים ומלכים לעקור את לימוד התלמוד ע"י השמדת כל הטפסים שבמדינה. שריפות גדולות של התלמוד נערכו בשנים  1270-1226 בצרפת ובשנת 1290 באנגליה עם גירוש היהודים מתוכה. בשנת 1242 הוצתו בפאריס ביום אחד 24 עגלות טעונות ספרים יהודיים.
 
ספרי היהודים סבלו גם מגזירות "הצנזורים" שמחקו כל דבר שנראה בעיניהם והשמיטו קטעים מהתלמוד ומספרי יהדות אחרים.