לחץ כאן לתצוגת הדפסה

קידוש ה' בגזירות ת"ח - ת"ט

מחבר: מרדכי אליאב

מחניים, גיליון מ"א, ת1960

תוכן המאמר:
שנת ת"ח
הגזירות מתרגשות לבוא
גיבורי טולצ'ין
"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם"
נוכח החורבן
כל ישראל חברים!
גילויי גבורה ותחושת אחים

תקציר: המאמר עוסק בחורבן הקהילות בפולין בשנים ת"ח ות"ט ומתאר כיצד מסרו היהודים את נפשם, בכדי לא להמיר את דתם, ואת השתקמות פליטי החרב לאחר הפרעות. כמו כן מציין המאמר את הצום שתיקנו לדורות.

מילות מפתח: קהילות; גזירות; חורבן; דת; מסירות נפש; קידוש ה';

קידוש ה' בגזירות ת"ח - ת"ט

שנת ת"ח אשר חשבתי ב"זא"ת יבוא אהרן אל הקודש" לפני ולפנים, נהפך כנורי לאבל ושמחתי ליגונים, והקריבו את עולתם הישראלים והלוים והכהנים ובשנת ת"ט שומר משמרת הקד"ש, הם האנשים ההגונים נהרגו על קדושת שמו יתברך, - - - עם נשיהם ובניהם וטפיהם, בנות ובנים. ("מגילת עיפה" לר' שבתי כהן [הש"ך])
 
שנת ת"ח
בחשכת הגלות של ימי הביניים, בימי מצוקה וגזירה, מצאו בני העם היהודי ניחומים בתקוות הגאולה הקרובה. הצפייה לביאת המשיח עודדה את רוחם בימים הקשים, ובה ביקשו עוז ותעצומת נפש גם כשהחרב הייתה מונחת על צווארם. מדי פעם בפעם העלו מחשבי הקיצין עפ"י נוטריקון וגימטריות מועד חדש לביאת הגואל, ואף כי נכזבה תוחלתם בבוא היום המקווה, לא הרפו במאמציהם לבשר מחדש לעם הנדכא את מועד הגאולה, על סמך דרושים ורמזים שבכתבי הקודש. 
 
תקוות גאולה נלהבות ביותר נקשרו לשנת ת"ח (8461). המקובלים נתלו במאמר הזוהר (מדרש נעלם לפ' תולדות): באלף השישי לזמן ארבע מאות ושמונה, יעמדו לתחייה כל שוכני עפר", לפי הדרש כי "בני חת" רומז שיתעוררו לתחייה לח"ת שנה, היא שנת ת"ח, ועל יסוד הפסוק (ויקרא כה יג): "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", "כישתלם הזא"ת שהוא חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה תשובו איש אל אחוזתו". בדומה לכך דרשו גם את הפסוק (ויקרא טז, ג): "בזאת יבוא אהרן אל הקדש", כלומר בשנת זא"ת (ת"ח) תבוא הגאולה. דרושי פסוקים אלה והכרזות המקובלים הפיחו תקוות לוהטות בכל רחבי הגולה, ויהודים טובים וכשרים עסקו בהכנות נפשיות לקראת ביאת הגואל. אף בפולין נפוצו תקוות אלה ועוררו את ההמונים, אולם מה רבה הייתה התדהמה כאשר תחת אותות הגאולה, ניתכו על ראשם הגזירות האיומות של חמלניצקי והקוזאקים המורדים, אשר הרסו והחריבו את יהדות פולין. 
 
אולם גם בעצם הפורענות, כשכבר ניגר דמם של אלפים ורבבות, לא פסו אמונים, שאכן אלה ימי חבלי המשיח, ואחד מגדולי המקובלים שנהרג בעצמו על קידוש השם, ר' שמשון מאוסטרופוליה הי"ד, עוד הכריז על כך, בהדגישו את הרמז בשמו של הצורר חמי"ל (ככינויו בפי היהודים): "ח'בלי מ'שיח י'בואו ל'עולם"... אכן, היו ימים קודרים אלה כימי חבלי משיח! לא הייתה עוד פורענות נוראה ואכזרית בתולדות העם היהודי כמוראות השנים ת"ח-ת"ט, כשעלה הכורת על רוב בנינה ומנינה של יהדות פולין המשגשגת והתוססת, ואולי רק בימי השואה הנאצית אפשר למצוא דמיון להשמדה רבתי של מאות אלפי יהודים ולעקירת המרכז הגדול לתורה ודעת שהוקם בפולניה, שאמרו עליה: "פה-לן-יה". 
 
בלב נשבר ונדכה מבכה ר' יום-טוב ליפמאן הלר, בעל הפירוש "תוספות יום טוב" למשנה ובן הדור ההוא, את חורבן בית ישראל בפולין: 
 
"אלה אזכרה בדמעות שליש, צעקה מרה גדולה אבוי, אוי, אללי בזכרי שנתיים, לא היו כהנה לרוע מיום שגלינו בגולה. תיו חת - ז את שנה, גן אלקים חשבנוה, איש איש לנחלתו יהא עולה, תיו טית - אחת היא שנה. דמי נשפך, לא זו של זו רעה חולה."
 
הגזירות מתרגשות לבוא
על גבולותיה המזרחיים של פולין נתיישבו קוזאקים, וביניהם איכרים רבים שברחו מכפרים שונים. בכל המחוזות האלה התנהל המסחר בידי יהודים, שהיו חוכרי בתי-המזיגה, הטחנות, מכסי הדרכים והגשרים. הקוזאק והאיכר, שנאנק תחת עול החובות, ראו לפניהם רק את היהודי, הרודה בו ותובע ממנו את תשלום החובות בשם בעלי-האחוזות. תעמולה והסתה מגבירות את המתיחות, והמוני העם מתכוננים להתמרדות, הפורצת בשנת ת"ח (8461). בראש המרד התייצב האציל הפולני בוגדאן חמילניצקי, שעלה בראש מחנה מאוחד של קוזאקים וטטארים על מלכות פולין, כשכל האוכלוסייה המקומית - האיכרים האוקראינים - התחברו אליו. כל המשטמה פנתה נגד היהודים, למאות ולאלפים נפלו בדרכים, רכוש יהודי עלה בלהבות, נשים וילדים נרצחו או נלקחו בשבי, כל אלה אותות המבשרים את השואה הגדולה, העומדת לזעזע את אשיותה של יהדות פולין ולהחריבה עד היסוד.
 
בתרועת ניצחון עברו המתקוממים את רחבי המדינה, והגיעו עד מחוזות המערב והצפון. בכפרים ובעיירות השתוללה החרב, ומאות רבות של קהילות נחרבו. ישיבות ובתי מדרש עלו בלהבות, רבבות יהודים נהרגו במיתות משונות ואכזריות, ורק מעטים הצילו את נפשם, בנפלם כשבויים או בהימלטם מערבה. אך לאויב מן החוץ נתווסף גם אויב מבפנים. כשצר האויב על הערים הבצורות, והיהודים שיתפו פעולה עם הצבא הפולני בהגנה ובהדיפת הצורר, נתברר למגינת ליבם, שהפולנים הצטרפו לפורעים והסגירו בידיהם את היהודים בעלי-בריתם. מעשי בגידה אלה גרמו למותם של אלפי יהודים, אשר הצטיינו בגבורתם בימי המלחמה לתימהונם של הפולנים והקוזאקים כאחד, ועל אף כל זאת נשחטו באכזריות אחר הסגרתם לידי הפורעים. 
 
אולם, לא בכל מקום נטבחו היהודים כצאן. בלבוב הגנו היהודים על חלק מחומת העיר, כשהם חמושים נשק, גרזנים וחרמשים, ואמנם בעיר זו ניצלו היהודים, כשהשלטון העירוני סירב להסגיר את היהודים. כן אירע גם במקומות אחרים, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל בהגנה ובקרב. בפשמישל, קאמינץ-פודולסק, בוצ'אץ, חלםומקומות אחרים סייעו הלוחמים היהודים בהדיפת המתקוממים. עדי ראיה, מספרים על תותחנים יהודים במספר ניכר, על יהודים מזוינים ברובים ובאבק שריפה ועל מעשי גבורה בקרב, שעוררו אף התפעלות מצד הגויים. אך על כולם עלה חלקם של היהודים בקרבות על העיר טולצ'ין הנצורה, ובוודאי היה שם עולה בידם להדוף את הפורעים, לולא הסגירם ה"בעל ברית" הפולני. 
 
גיבורי טולצ'ין
נאזין לדבריו של עד הראייה לגזירות ת"ח-ת"ט, לדברי ר' נתן נטע הנובר, בספרו "יון מצולה" - המקור העיקרי לתיאור השואה: "שם היו במבצר שש מאות גיבורי חיל מן השרים של עם פולין, וגם נתקבצו שם כשני אלפים יהודים, והיו בהם גיבורי חיל ומלומדי מלחמה. ויכרתו שניהם ברית, איש את אחיו יעזורו להלחם נגד שונאיהם, ובשבועה שלא ימעלו זה בזה. וחיזקו המבצר מאוד מאוד, וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי-זין, ויעמדו על החומה השרים והיהודים. ובכל פעם שקרבו לגשת אל המבצר... ויכו עם רב, וינוסו בפני בני ישראל; ובני ישראל אזרו חיל וירדפו אחריהם ויכו מהם כמה מאות איש. ויתאספו היונים עוד הפעם, עם כל בני הכפרים וערים הסמוכים להם לאלפים ולרבבות, ויקריבו אילי ברזל להפיל החומה, ובאו פתאום להלחם על המבצר בצעקות גדולות ומשונות כנהוג של הקאזקין, ויראו העומדים על החומה ויתמהו על ריבוי העם, ויחרד לבם. ואעפ"י כן ויורו המורים מן החומה ולא נתנו לגשת אל החומה, וינוסו מפני בני ישראל. גם בפעם הזו". 
 
גיבורי ישראל, המגינים על חומות טולצ'ין הטילו חיתתם על הפורעים, שנתאספו בהמוניהם לפני המבצר. הלוחמים היהודים, שרובם ברחו לטולצ'ין מן הערים הנחרבות, ידעו מה צפוי להם, ובחרו למות במלחמה מאשר לנפול בידי הקוזאקים. השמועות המחרידות, שהגיעו על הטבח בעיר נמירוב, לא אפשרו כל אשליות, ושבועות רבים הגינו גיבורי ישראל בחירוף-נפש על חומות העיר, ואף הגיחו מדי פעם לתוך שורות הקוזאקים, שברחו בפניהם, כאילו נפלה אימת אלוקים עליהם. אולם כל מעשי הגבורה לא עמדו ליהודים, כי בסתר נרקמה כבר מזימת הבגידה. הפולנים הסכימו להסגיר את כל היהודים בידי הצוררים, וכשנתגלתה המזימה הזדונית, נתברר ליהודי טולצ'ין, כי אף עליהם נגזר למות על קידוש השם. 
 
"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם"
כאשר ראו גיבורי טולצ'ין, כי כלתה אליהם הרעה, השלימו עם גורלם והחלו להתכונן לקיום מצוות קידוש השם. בשאט-נפש ובבוז דחו את ההצעה להציל את חייהם ע"י שמד. "בגן אחד סגור ומסוגר" נתקבצו היהודים, וכאשר שלושת רבני העדה הזהירום שיקדשו שם שמים ולא ימירו דתם, השיבו פה אחד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, כשם שבלבכם אינו אלא אחד, כך בלבנו אינו אלא אחד" שלוש פעמים חזרו הצוררים על הפיתוי, אך איש לא נענה להם. אז נפתח השער, והרשות ניתנה למשחית. באומץ רוח ובקומה זקופה יצאו גיבורי טולצ'ין לקראת המוות. אלף וארבע מאות איש, אישה וילד נטבחו ביום ההוא בגן בידי הקוזאקים. את יתרם הובילו לשוקי העבדים, אולם איש לא קנה את חייו במחיר אמונתו. 
 
אך לא רק בטולצ'ין הערו היהודים את נפשם למות, בגבורה ובאומץ לב. בכל מקום ומקום שהפורענות התרגשה לבוא, התרחשו גילויי-גבורה, שעוררו השתאות והתפעלות, ושימשו מופת לדורות בקיום מצוות קידוש השם. 
 
וכך מספר לנו ר' נתן הנובר: "מעשה בריבה אחת יפת תואר ממשפחה מיוחסת שנשבתה לקוזאק, ונשאה לאישה. אמרה לו בערמה, שהיא יכולה לעשות בסגולה שלא יזיק לה שום כלי-זין, ואמרה לו: אם לא תאמין לי, תנסה בזה: ירה בי מקנה-השריפה ולא יזיק לי. הקוזאק היה סבור, שאמת היא מדברת וירה בה, ונפלה ומתה על קידוש השם, שלא יטמאנה הגוי. השם ינקום דמה". 
 
"ורק מלת "אחד" כמו נעתקה מעל שפתיה בכח כמו נחפזה אחרי נשמתה לפרוח". (יעקב כהן) 
 
מעשה בחתן וכלה, צמד-חמד צעיר לימים, שנשבה בידי הצוררים וקפצו מן הסירה לתוך הנהר, כדי לקיים: "הנאהבים והנעימים - בחייהם ובמותם לא נפרדו". 
 
ומעשה בצעירה, שנלקחה בידי קוזאק, וטענה שהיא מוכנה להינשא לו בכנסיה שמעבר לנהר, ובחצותם את הגשר קפצה אל תוך המים, כדי לשמור על תומתה וטוהרתה. "נטבעה שם על קידוש השם, השם ינקום דמם". ור' נתן הנובר מוסיף: "וכהנה וכהנה רבות, אשר אי אפשר להעלות בכתב". 
 
ומעשה במקובל ר' שמשון מאוסטרופולה, ששהה בקהילת פולנא, ובצר האויב על העיר, נכנס לבית הכנסת "ושלוש מאות בעלי בתים עמו. כולם חכמים גדולים, כולם מלובשים בתכריכים ובטליתות על ראשיהם ועסקו בתפילה גדולה עד שבאו האויבים לעיר ונהרגו שם כולם בבית הכנסת עד אדמת קודש, הי"ד". 
 
גילויים אלה היו מעשים שבכל יום, בשטוף נחלי הדם את מרחבי המדינה. על האנשים, נשים וטף עלה הכורת. בכוחות על-אנוש ניסו מעטים להציל את נפשם, מי בדרך נדודים ביערות ומי במנוסה לגבול המערב. מאות ואלפי ילדים תעו בדרכים ללא משפחותיהם, שרבים מהם נפלו לשמד. אלפים הובלו כשבויים ונמכרו כעבדים במרחקים, ועד חופי תורכיה וצפון אפריקה הגיעו השבויים האומללים. פליטי חרב, אודים מוצלים מאש, נדדו לקהילות ישראל במערב אירופה, בהביאם עימהם את בשורת-האימים על השואה הגדולה, שבאה על יהדות פולין. כל העולם היהודי נזדעזע, ושמועת "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה" (תהילים מד, כג) הרעידה את הלבבות וליכדה את כל בית ישראל לעזרת-אחים דחופה. 
 
נוכח החורבן
מה היה היקפו של קציר הדמים? על כך נחלקו הדעות, שכן קשה לאמוד את המספרים על פי סיפוריהם של בני הדור, שברוב המקרים נקטו במספרים על פי השמועה, ולעיתים תוך סתירה הדדית. ר' שבתאי כהן (הש"ך) מעריך את מספר הקורבנות במאה אלף בלבד, ולעומתו קיימת הערכה קיצונית אחרת של בעל "טיט היוון", המוסר את המספר המחריד של שש מאות אלף קורבנות. במכתבו של מנשה בן ישראל לאוליבר קרומוול, שליטה של אנגליה, שנכתב בשנת 5561, נערך מספר הקדושים 180-ב אלף. מסתבר כי דעת רוב החוקרים נוטה להערכתו של ההיסטוריון היהודי יצחק שיפר (שנספה בידי הנאצים, הי"ד), שאמד את מספר היהודים בפולין לפני גזירות ת"ח בחצי מיליון יהודים, וקבע כי בתקופת הגזירות, משנת ת"ח עד שנת תט"ו (5561) נהרגו ונישבו כשלוש מאות אלף נפש
 
על הקורבנות של שנות ת"ח-ת"ט נתווספו עוד הרוגים רבים בשנים שלאחר מכן, כשפולין הייתה נתונה בהשתוללות דמים של הצבאות השונים. במאורעות אלה נהרגו גם אלפי פליטים מן השחיטות של ת"ח-ת"ט, שחשבו כי מצאו מפלט במרחקים, וכן נספו אלפים בדרכים ברעב ובייסורים או במגיפות. גם בהריגות שבפולין רבתי הוצע ליהודים להציל את חייהם ע"י המרת הדת. אך רק אחדים בחרו בדרך זו. עשרות אלפים מבני ישראל העדיפו למות במיתות משונות, מאשר לנטוש את אמונתם בה'. רבבות דחו כל הצעה לשמד, והלכו לקראת המוות בשקט נפשי, בקיימם את מצוות קידוש השם. החורבן עלה על כל המשוער, והקיץ הקץ על קהילות אין-ספור. 
 
וכך מקונן אחד מבני הדור: 
"פולין העדינה, הקדומה לתורה ולתעודה, למיום סור אפרים מעל יהודה, חתום תורה בלמודה, ועתה גולה וסורה. שכולה וגלמודה".
ובהתכנס נציגי שארית הפליטה לכנס "ועד ארבע ארצות" בלובלין בשנת ת"י (0561), תיקנו תקנות רבות למען פליטי החרב. תיקנו "תענית ציבור לכל מדינות פולין ביום עשרים בחודש סיוון לדורות, בו ביום שנעשו הריגות נמירוב כידוע לכל, שהייתה קהילה ראשונה שמסרו עצמן להריגה על קדושת השם זכותם יעמוד לנו, והשם ינקום דמם" (יוון מצולה). 
 
צום כ' בסיוון נקבע כזכר לחורבן הגדול, וכל בית ישראל באשר הם שם קיימו קיבלו עליהם את דבר הצום, כאות להזדהותם עם יהדות פולין הדוויה וכזכר-עד לפורענות ולחורבן. 
 
כל ישראל חברים!
אך לא רק יום זיכרון נקבע לדורות. ראשית כל צריך היה לתת את הדעת על פדיון השבויים, ואף קיבוצי יהודים רחוקים ביותר ראו את עצמם מחויבים להשתתף בקיום מצווה גדולה זו. עוד בשנת ת"ט החלה פעולה מאורגנת לשם גיוס הכספים, ויהודים לא חסו על כל מחיר שנדרש, כדי לגאול את אחיהם מן העבדות. בליטא הוטל על כל קהילה וקהילה להירתם בעול מצוות פדיון שבויים; באיטליה, בגרמניה ובהולנד נקטו בצעדים ממשיים כדי לשתף עצמם בעזרת-אחים. שליחים מיוחדים יצאו לגיוס הכספים ולאחר מכן לפדיון השבויים, שמהם הגיעו אפילו עד אסיה המרכזית! קהילות ישראל נענו בעין יפה, ואכן נפדו רבבות שבויים, מהם גם במחיר גבוה ומופרז. 
 
אף בשטחים אחרים הוכח רגש-האחווה שבבית ישראל. קהילות ליטא קיבלו על עצמן לפרנס אלפי פליטים שגורשו או ברחו לשם. זרם הפליטים למאותיו ולאלפיו נתקבל באהבה ובמסירות נפש ברומניה ובמורביה, באוסטריה ובגרמניה, בהולנד ובאיטליה. אלפים השתקעו בארצות שונות, כשהקהילות המקומיות עושות את כל אשר ביכולתן, כדי להקל על היקלטותם. לאמסטרדם הגיעו מאות פליטים באניות. בעיר הנמל המבורג שבצפון גרמניה נוסדה קהילה של יוצאי פולין, וכן בבלגיה, בצרפת ובאיטליה. הפליטים, שרידי החרב, השתרשו עד מהרה במקומות חדשים, גרמו לשגשוגן הכלכלי של הקהילות ואף הגבירו את קול התורה. "ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם בתוך אחינו בית ישראל, גמלו עימהם חסד גדול... היטיבו עימהם באכילה ושתייה ולינה ובמלבושים ובמתנות יקרות לכל אחד לפי חשיבותו, ועושין להם גם שאר טובות, וביותר בארץ אשכנז עשו יותר מכדי יכולתם" ("יון מצולה"). יהודי אירופה סעדו וסייעו בידי הפליטים, והללו גמלו להם טובה והעשירו את נפשם והעמיקו את יהדותם של אחיהם שבמערב ודרום. נוסדו מרכזי תורה חדשים, ובמקום הישיבות ובתי המדרש שעלו בלהבות אש, צמחו אוהלי-תורה חדשים, ושוב נשמע קול-יעקב ביתר עוז וביתר דביקות. 
 
גילויי גבורה ותחושת אחים
אם בגזירות ת"ח-ת"ט, שנמשלו ל"חורבן שלישי", נתגלו מעשי גבורה מפוארים ונעלים, ומקדשי השם לאלפיהם היו לאות ולמופת לדורות הבאים אחריהם עד דור השואה הגדולה, הרי מן הדין גם לציין את הגילויים המופלאים של תחושת האחווה והליכוד הפנימי, בהילחץ כל בית ישראל לעזרת האודים המוצלים. בתוך הזעזוע הגדול בעטיין של מוראות החורבן בלט הליכוד של פזורי ישראל באשר הם שם, והוכחה לעיני כל שותפות הגורל של בית ישראל. 
 
הגזירות הנוראות וליכוד שבטי ישראל הגבירו את הכמיהה לציון, את האמונה המשיחית והפיחו מחדש את התקווה בגאולה הקרובה. גילויי הגבורה של מסירות הנפש וקידוש השם מזה וגילויי האחווה והליכוד הפנימי מזה, חישלו את בני העם היהודי במלחמת החיים וכסמלים לדורות הורו את הנתיב להמשך הקיום של העם, לקראת ההתגשמות של חזיון הגאולה.