לחץ כאן לתצוגת הדפסה

התמורות בחינוך היהודי בגרמניה במאה הי"ט

מחבר: ד"ר מרדכי אליאב

מחניים, גיליון ק"ח, 1966

תוכן המאמר:
דפוסי החינוך היהודי במאה ה- 18
במחצית השנייה של המאה הי"ט
דור המשכילים
בית הספר "חינוך נערים"
הוראת הדת
הכשרה מקצועית
טכס הקונפורמציה לבנים ולבנות
תפוצתם של בתי הספר של המשכילים
עזיבת הדת
בימי המאבק על האמנציפציה
בתי הספר הציבוריים
הכרה בבתי-הספר היהודים
ירידת בתי הספר היהודיים
"תורה עם דרך ארץ"
הרב שמשון רפאל הירש
האידיאל החינוכי
"תורה עם דרך ארץ"
בית-הספר החרדי החדש
מזיגה או צירוף
הרב עזריאל הילדסהיימר

תקציר: המאמר סוקר את החינוך היהודי בגרמניה: ירידתו ומעבר לבתי ספר ציבוריים, ופעולתם של הרב הירש והרב הילדסהיימר שחזרו והקימו את מערכת החינוך היהודית, כאשר היא משלבת את היהדות עם המדע והחיים.

מילות מפתח: תורה עם דרך ארץ, שמשון רפאל הירש, עזריאל הילדסהיימר, בתי ספר ציבוריים.

התמורות בחינוך היהודי בגרמניה במאה הי"ט

דפוסי החינוך היהודי במאה ה- 18
בפרוס תקופת ההשכלה היהודית בגרמניה במחצית המאה הי"ח, שמר עדיין החינוך היהודי על דפוסיו המסורתיים. ה"חדר" על שיטותיו המקובלות מדור דור ותכנית-לימודיו המוגבלת ללימודי-קודש בלבד, עודנו שימש כמוסד חינוכי עיקרי וכמעט בלעדי, שבו נתחנכו ילדי ישראל, מיום עמדם על דעתם ועד צאתם לחיי פרנסה. הנערים, שחשקה נפשם בתורה ולא פנו למסחר או מלאכה, המשיכו את לימודיהם באחת הישיבות הקטנות או הגדולות, שהיו פזורות על פני קהילות שונות, וביניהן מרכזי תורה והוראה, שיצאו להם מוניטין בעולם היהודי כולו. אורח-החיים המסורתי שרווח בין יהודי גרמניה, מצא את ביטויו הנמרץ בדרכי החינוך המקובלות, ומלבד הקומץ הקטן של בני השכבה הכלכלית העליונה, שנתחנכו אצל מורים פרטיים, עסקו כמעט כל הילדים בתלמוד תורה, כנהוג בכל תפוצות ישראל. 
 
במחצית השנייה של המאה הי"ט
אולם התמונה המצטיירת לנגד עינינו במחצית השנייה של המאה הי"ט, שונה לחלוטין. בטלו הישיבות המפורסמות שבגרמניה, ואף מספר הישיבות הקטנות - נער יספרן. ה"חדרים" כאילו לא היו כלל. ילדי ישראל לומדים בבתי-ספר מודרניים, המאורגנים לפי מיטב השיטות הפדגוגיות החדשות, כשהלשון הגרמנית משמשת בהם כשפת-הוראה, - מיעוטם בבתי-ספר יהודיים נפרדים ורובם בבתי הספר הציבוריים שמטעם המדינה. 
 
במשך מאה שנה חל אפוא מפנה מכריע בדמות החינוך היהודי בגרמניה. נתחוללו תמורות מעמיקות בתכנית החינוך ובמערכתו האירגונית, - פרי הרעיונות והלכי הרוח שנתחדשו בחיי החברה, הדת, התרבות והכלכלה של הציבור היהודי, והתפתחות החינוך משמשת ללא ספק אספקלריה נאמנה לשינויים הפנימיים ולהשפעות החיצוניות כאחד, הרוצה לעמוד על התמורות בחינוך, מן הדין אפוא שיתן דעתו של שידוד המערכות שבציבור היהודי במשך מאת השנים הללו. 
 
דור המשכילים
השינויים הראשונים בשדה החינוך נוצרו ביוזמת פעילותם של המשכילים בגרמניה, שראו בחינוך מכשיר רב-כוח בסלילת הדרך לקראת הסינתיזה, של הרוח היהודית ותרבות הסביבה, כשלב קודם לתהליך ההשתלבות וההזדהות עם החברה הלא-יהודית. אמנם מצויים ניצניה הראשונים של השאיפה להשכלה כללית כבר בדורות שקדמו לדור המשכילים. עוד במאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי"ח, דאגו הורים אמידים, בעלי עמדה כלכלית חשובה, להקניית ידיעות כלליות לבניהם באמצעות מורים פרטיים. מלבדם נמצאו גם יחידים, שחשקה נפשם בהשכלה כללית, ושקדו בכוחות עצמם (בדרך אוטודידאקטית) על רכישת יידע כללי וחדירה לעולם המדע, ואף לאוניברסיטאות הגיעו. בעוד שהראשונים התכוונו בעיקר לצד התועלתי שבלימודים אלה, להכשרת בניהם לחיי המסחר ולמגע חברתי עם לא יהודים, שאפו האחרונים לידיעה לשמה ולהשתלבות במקצועות חופשיים. היהדות החרדית הגיבה במורת-רוח על גילויים אלה, מתוך חשש לביטול תורה וערעור החינוך המסורתי, אולם חרף התנגדותה גדל מספר ההורים, ששקדו על מתן השכלה כללית לבניהם. לנימוקים התכליתיים נתלוותה במחצית המאה הי"ח גם מגמה להרחבת הדעת ולהתהדרות חברתית. מעתה החלו לראות בלימודים כלליים ערכים בפני עצמם, ואילו הלשון הגרמנית נתקבלה יותר ויותר כשפת דיבור בקרב היהודים עצמם, בהכשירה את הקרקע להתענינות גוברת בערכי התרבות הגרמנית והכללית. המניע התועלתי נתחלף מעתה בנימוק אידיאולוגי, ואת מקום הנטיה להשכלה חילונית ירשה מעתה השאיפה לחינוך חילוני. 
 
המשכילים היהודים ראו בתיקון החינוך אחד ממשימותיהם המרכזיות, ולא בכדי קשורים כל פעילי ההשכלה המרכזיים בריפורמה החינוכית. ביוזמתם נוצר טיפוס חדש של מוסד חינוכי יהודי, בעל תכנית-לימודים מותווית לשאיפות החדשות, ששימש לאחר מכן אב-טיפוס לכל מוסדות החינוך היהודים שהוקמו במאה הי"ט בגרמניה ומחוצה לה. בכל מקום, שפעילי ההשכלה נקטו בצעדים למודרניזציה של החינוך היהודי, שימשה הדוגמה מגרמניה נר לרגליהם, ולפי מתכונתה הוקמו מוסדות החינוך החדשים בכל אתר ואתר. 
 
הפעילות החינוכית נפתחה עם הופעת תרגום התורה וה"באור" של משה מנדלסון ותלמדיו בשם "נתיבות השלום" בשנת תקמ"ג (1783). הכנת התרגום הראשון של התורה לגרמנית צחה במשך חמש שנים, גיבשה סביב מנדלסון את פעילי ההשכלה והונחו היסודות לתנועה הציבורית של ההשכלה בין היהודים. בפעם הראשונה ניתן להתבסס על ספר יסוד בלשון הגרמנית, שעתיד היה למלא מקום מרכזי בלימודים בבית הספר החדש, ואף לדחוק לקרן-זווית את לימוד המקרא במקור, כפי שבאמת חששו הרבנים בעת הופעת התרגום, שהטפל יבוא במקום העיקר. תרגום התורה הביא בעקבותיו תרגומים לספרי-נ"ך אחרים, מעשי-ידי תלמידיו של מנדלסון ומשכילים אחרים, ובמרוצת הזמן הסתפקו בלימוד המקרא בתרגום וזנחו את המקור. אם נוסיף על כך גם את התרגומים הראשונים של סידור-התפילה לגרמנית ואת הנסיונות להנהיגם במקום התפילות בלשון המקור, לא נתפלא על הירידה המהירה בלימוד הלשון העברית וידיעתה. בכל קהילה, שגברה בה השפעת המשכילים, נצטמצמה ידיעת הלשון העברית בקצב מהיר, עד שנהפכה לנחלת יחידים בלבד. 
 
ברם, הצעד המכריע שנתן תנופה לפעילות החינוכית, היה בפירסום האגרות של "דברי שלום ואמת" בשנים תקמ"ב-תקמ"ד (84-1782), פרי עטו של המשורר נפתלי הירץ וייזל, שנכתבו לשם עידוד הציבור היהודי להיענות לקריאת הקיסר האוסטרי יוסף השני, שב"כתב-הסובלנות" שלו תבע ריפורמה מרחיקת-לכת של חינוך ילדי ישראל. וייזל העלה באגרותיו תכנית מקיפה לשינוי דרכי-החינוך, בהתוותו קווים להקמת מוסדות-חינוך חדשים, שימזגו בתוכם לימודי-קודש ("תורת האלקים") עם לימודי-חול ("תורת האדם"), תוך הנהגת הלשון הגרמנית כשפת-הוראה וחיבור ספרי-לימוד חדשים בשפה זו, ותוך העמדת לימוד-המקרא במרכז הוראת לימודי היהדות במקום לימוד התלמוד, שיבוא רק בגיל מאוחר יותר ולמוכשרים בלבד. הצעותיו של וויזל עוררו סערת-התנגדות, כי בצדק חששו הרבנים וראשי הציבור לערעור החינוך המסורתי. אולם המשכילים סמכו ידיהם על תכניתו של וייזל, שנהפכה מעתה לבסיסה הרעיוני של פעילותם החינוכית. 
 
בית הספר "חינוך נערים"
בבית ספרם הראשון, "חינוך נערים" בברלין שנוסד ב- 1778, נעשה הנסיון הראשון להקמת בית ספר יהודי מודרני ברוח ההשכלה, ובמשך כ"ה שנים יסדו שורה של בתי ספר דומים בקהילות שונות בגרמניה ואף בארצות הממלכה האוסטרית, אשר נועד ו לדחוק את רגלי החינוך המסורתי ולקדם את שאיפת המשכילים להשתלבות החברתית והאזרחית. הלשון הגרמנית הונהגה כשפת הוראה בכל המקצועות. בפעם הראשונה בתולדות החינוך היהודי נכללו מקצועות-לימוד כלליים כשווי-ערך או אף עדיפים על פני המקצועות היהודיים, שחלקם בתכנית צומצם במידה ניכרת. ברוב המקרים נתבטל לימוד התורה שבע"פ ושעות ספורות בלבד נתייחדו עוד ללימוד יסודות הלשון העברית, תרגום התפילות ופרקי תנ"ך. אמנם שפר חלקו של לימוד המקרא, בשל הנחת המשכילים, כי לימוד המקרא, הקדוש והמקובל גם על הנוצרים עשוי לשמש גורם לעידוד ההתקרבות אל החברה הלא יהודית. עקב נטישת המקור העברי של המקרא וההיזדקקות הגוברת לתרגום של מנדלסון, נוצר גם מקצוע חדש - "הסטוריה מיקראית" - ספורי-המקרא ערוכים בצורה ביוגראפית-כרונולוגית, בהבלטת הלקח המוסרי והערכים האוניברסליים. מקצוע זה ירש במידה רבה את לימוד התנ"ך במקורו, וספרי-הלימוד שנתחברו לצורך זה היו הנסיונות הראשונים לקיצור המקרא ולעריכתו החדשה, ומהם למדו גם בדורות מאוחרים יותר, ועד ימינו ממש, לחבר "סיפורי המקרא" מתוך שיקולים פדגוגיים ואידיאולוגיים כביכול. 
 
הוראת הדת
מקצוע חדש שני, שנהפך אף הוא במרוצת הזמן למקצוע מרכזי, היה "הוראת הדת" - היינו הוראה דוגמאטית של יסודותיה האוניברסלים של היהדות ומצוותיה המוסריות. כיוון זה היה נעוץ בהתנגדותם הרעיונית של המשכילים לקיום המצוות המעשיות, ומשום כך תפסו אלה בספרי-הלימוד החדשים רק מקום משני או שהושמטו לחלוטין. ניתן אפוא בביה"ס פירוש חדש לתוכנה של היהדות ולדו-שיחיה המחייבים; לא עוד מצוות מעשיות בנות-תוקף, אלא בעיקר מצוות שבין אדם לחברו, הנשענות על היסודות המוסריים המשותפים לכל הדתות המונותיאסטיות, ובצידן הובלטו חובות האדם כאזרח וכנתין המדינה, שהרי המאבק על השגת זכויות אזרחיות ומדיניות עמד במרכז פעילותו של דור ההשכלה. ככל שהשתדלו יותר להוכיח שאמנם ראויים הם למתן-זכויות, שאפו להרחיק מעצמם כל חשד ל"נאמנות כפולה", ומשום כך מחקו מספרי-הלימוד כל זכר לציון וירושלים, כשם שעשו זאת בשלב מאוחר יותר גם בסידורי-התפילה. 
 
הכשרה מקצועית
ברוב המוסדות החדשים בלטה גם מגמה להכשרה מקצועית, שהתבטאה בעיקר בלימוד מלאכה ולעתים אף בנסיון להוראת חקלאות. מגמה זו היתה נעוצה בשאיפת המשכילים לעידוד הפרודוקטיביזציה ולהרחקת היהודים ממקצועות תיווך ומסחר, ברם, מגמה זו הטביעה אופי סוציאלי מסוים על בתי-הספר, והרחיקה מהם את בני האמידים, שלא חפצו בהכשרה המקצועית. 
 
טכס הקונפורמציה לבנים ולבנות
הוראת הדת נסתיימה בטכס הקונפורמציה לבנים ולבנות, שהונהג ע"י המשכילים בכל בתי-הספר שנוסדו על-ידם, מתוך חיקוי לנוהג נוצרי מקובל ובמגמה לבטל את מנהג ה"בר מצווה" המסורתי. הטכס החדש נערך כולו בלשון הגרמנית, וכלל בחינה פומבית בידיעת הדת היהודית עפ"י ספר-הלימוד שבידי הילדים, כשהוא מנותק בדרך-כלל מן המועד המסורתי של שנת י"ג לבר-מצוה, ואין בו זכר לעליה לתורה או להנחת תפילין. גם צירוף הבנות לטכס נעשה במכוון, והכל לפי המתכונת הנוצרית, לעתים קרובות שימש הטכס לא רק סיום להוראת הדת, אלא לכל לימוד בעל תוכן יהודי, ואף המעט שנלמד בבית-הספר, נשכח עד מהרה. 
 
עיקר חשיבותם ההיסטורית של בתי-הספר החדשים נובעת מן החידושים בתחום הדתי. ליד בתי-הספר אורגנו לראשונה תפילות בציבור, שכללו קטעי-תפילה, דרשות ושירים בגרמנית, - בכמה מקומות בתוספת שירת מקהלה מעורבת ונגינת עוגב. חידושים אלה היו נועזים בשעתם ולא היו מתקבלים בבית-כנסת רגיל. על כן ניסו את כוחם תחילה בבתי-הספר, עד שבמרוצת הזמן נערכה התפילה במעמד קהל רב. בדרך זו שימש ביה"ס החדש כור-נסיון לחידושים בנוהג הדתי, ומבית-התפילה המתוקן שלידו, צמח בית-הכנסת הריפורמי לציבור הרחב. עירטול החינוך מערכי המסורת המקובלים הגביר את הערעור של אורח-החיים המסורתי, שסימניו הראשונים נתגלו עוד לפני פעולת המשכילים. וההנהגה ההדרגתית של תיקונים בחיים הדתיים החריפה מדעת את המשבר בעולמה המסורתי של יהדות גרמניה. 
 
תפוצתם של בתי הספר של המשכילים
מן הראוי לציין, שבתי-הספר מייסודם של המשכילים לא הצליחו לכבוש את ההמונים. בקהילות דאז נמשך החינוך המסורתי ב"חדרים" ובמיוחד באיזורים שבדרום גרמניה ובמזרחה, שבהם שמרו אמונים לאורח-החיים החרדי והתנגדו לחדירת המגמות החדשות. בקהילות שונות סרבו הפרנסים שנמנו על הציבור החרדי, לתמוך במוסדות-החינוך החדשים, והמשכילים התקשו במימון החזקתם. אפיים הסוציאלי של בתי-הספר החדשים גרם, כאמור, להתרחקות בני אמידים מהם, שהעדיפו ללמוד בבתי-הספר הציבוריים הלא-יהודיים או מפי מורים פרטיים. כתוצאה מן המגבלות הללו, לא מנו כל מוסדות-החינוך החדשים ביחד יותר מאלף תלמיד, וזאת בשעה שיהדות גרמניה מנתה כבר קרוב ל- 120 אלף נפש. אולם על-אף המגבלות האיכותיות והכמותיות אין למעט בהערכת השפעתם. בזכותם נהפכה שאלת החינוך היהודי לבעיה ציבורית, שיש לתת את הדעת עליה, ולחתור לפתרונה בהתאם לנסיבות הזמן שנשתנו. הקהילות גילו מעתה נכונות גוברת לשאת באחריות להחזקת מפעל החינוך ולדאוג להרחבתו ולהתאמתו למקובל בחינוך הכללי במדינה. ועל הכל - בוגרי בתי הספר מיסודם של המשכילים נעשו לנושאי ההשכלה בקהילות השונות בגרמניה ומחוצה לה, ואף לפעילים הראשונים של התנועה לתיקונים בדת. עלה בידי המשכילים לגרום לפרצות הראשונות בחומה הבצורה של החינוך המסורתי. במרוצת הזמן הלך ונתמעט מספר התלמידים במוסדותיו, והישיבות נסגרו זו אחר זו. החינוך המסורתי נידחק לעמדת-התגוננות ונאלץ להתפשר עם הלימודים הכללים ולהסכים לפחות לתוספת זעומה של השכלה חילונית, בבחינת הרע במיעוטו. 
 
עזיבת הדת
הנוער שנתחנך בידי נאמני ההשכלה, התרחק מאורח-חיים מסורתי ושאף בעיקר לרשת השכלה כללי. נתערערה גם השקפתו הדתית, בעוד שההתחלות הראשונות לתיקונים בדת טרם גיבשו אורח-חיים חדש. הדור הצעיר, שגדל על ברכי ההשכלה, האמין באפשרות של מזיגה בין יהדות וגרמניות. בהיותו משוכנע כי יעלה בידו בכוח החינוך וההשכלה לפרוץ את חומת הבידוד ולקדם את ההסתגלות החברתית והאזרחית. משום כך רבה היתה אכזבתם, כשנוכחו לדעת, שהסביבה הלא-יהודית אינה נוטה כלל לקבלם בזרועות פתוחות, וכי ההשתלבות עודנה מהם והלאה. לא היתה להם כבר אפשרות לשוב לאורחות-החיים המסורתיות, שמהן התרחקו כבר יתר על המידה, ואילו החינוך החדש לא היקנה להם משמעות חדשה של הזיקה ליהדות, בהיותו מכוון כל כולו לקראת ההשתלבות הנכספת. הכשלון הוליד אכזבה; דור ההשכלה היה לדור המבוכה. 
 
בימי המאבק על האמנציפציה
בתקופת המאבק על שוויון הזכויות בגרמניה ובאירופה המרכזית, הלך ונתבסס ביה"ס החדש מיסודם של המשכילים והשתדל לרשת את מקום החינוך המסורתי. נתרחבה הרשת של בתי-הספר החדשים, ולא רק בגרמניה הוקמו מוסדות חדשים, אלא גם בארצות הממלכה האוסטרית כגון גאליציה, בוהמייה והונגריה וכן בצרפת ובהולנד. בבתי-הספר האלה שלטה לשון המדינה - לרוב גרמנית - כשפת ההוראה; ללימודים הכלליים הוקצבו רוב שעות הלימודים, ואף המעט הנותר מלימודי-הקודש נלמד ברוח חדשה, בהתאם לתפיסתם הדתית של המשכילים והראשונים לתנועה לתיקונים בדת. בשיטות ההוראה והחינוך ניכרה השפעתם של הפילאנטרופיניסטים ומשנתו של פסטולוצי, ועשרות ספרי-לימוד חדשים נתחברו בשפת המדינה לצרכי בתי-הספר. 
 
בתי הספר הציבוריים
בתי-הספר היהודיים עוררו גם תשומת-ליבם של השלטונות. התענינותם בחינוך היהודי נבעה מתוך ההכרה, כי אפשר לקדם באמצעותו את הכשרת היהודים לאזרחים מועילים במדינה ולסלק את התכונות השליליות שייחסו להם. על כן נקטו המדינות השונות בצעדים תחיקתיים להסדר החינוך היהודי, החל מהטלת חובת-חינוך ועד פרסום תקנות בדבר אירגון בתי-הספר היהודי ותנאי ההכרה בו. למעשה נפתחו בפני ילדי ישראל כל בתי-הספר הציבוריים, בהדגשה שחובת-ביקור אינה חלה על שעורי-הדת הנוצרית. אולם מאידך לא נקבע הסדר מקביל להוראת עיקרי הדת היהודית, כי לדעת השלטונות היה זה ענינן הפרטי של הקהילות. ברוב המקרים קיבלו הקהילות עליהן את הדין, ואירגנו על חשבונן שעורים מיוחדים להוראת הדת היהודית. מתוך שעורים אלה צמח מוסד חינוכי חדש, בית הספר לדת, מוסד חינוכי משלים, שפעל ביום א' - שבהם לא למדו בביה"ס הציבורי - ובשעות אחה"צ בימים אחרים. מוסד זה, שראשיתו בשנות ה- 30 של המאה הי"ט, נתרחב בקצב מהיר והגיע לממדים ניכרים עם הנהיה ההולכת וגדלה אל בתיה"ס הנוצריים. אולם בדרך-כלל היתה ההשתתפות בלימודים רק בגדר רשות, ואמנם נמצא אחוז גדול, - גדל והולך, של ילדים, שביקרו בבתיה"ס הציבוריים מבלי להשתתף בלימודים המשלימים בביה"ס לדת, והתרחקו אפוא מכל חינוך יהודי. ברם, המצדדים בלימודים בבתיה"ס של המדינה ראו בו את הפתרון לחינוך יהודי משלים, ומגרמניה עברה צורה זו של חינוך יהודי חלקי-משלים גם לארצות אחרות. במרוצת השנים, בגבור ביקורים של ילדי ישראל בבתי-הספר של המדינה והתמעטותם של בתי-ספר יהודיים נפרדים, נהפך "ביה"ס לדת" למוסד העיקרי של החינוך היהודי, וכן נהוג עד ימינו ברוב הארצות.
 
פתיחת שעריהם של מוסדות החינוך הציבוריים עוררה גם את שאלת הלימודים בימי שבת ומועדי ישראל. במרבית המדינות נאלצו היהודים לנהל מאבק עקשני וממושך, כדי לזכות בשחרור ילדיהם מן הלימודים. לעיתים הוכתר המאבק רק בהצלחה החלקית, כשאמנם שוחררו ילדי ישראל מחובת כתיבה, אך לא מחובת ביקור. זאת ועוד: ברוב המדינות סרבו להרחיב את השחרור לבתי-הספר התיכוניים, בטענה שהרי אינם מחייבים לבקר כלל בגימנסיות נוצריות, ואין אפוא מקום להתאונן על כפיה מצפונית. רק בשלהי המאה הי"ט הותר ברוב המדינות למעונינים להעדר מן הלימודים בשבתות ובמועדים גם בבתי-ספר תיכוניים, על יסוד בקשה מיוחדת של ההורים. יצוין שבארצות אחדות נמשך המאבק בענין זה גם במאה העשרים, ועוד בדורנו התנהגה מערכה עקשנית באלג'יריה (לפני עצמאותה), ועד היום בשוויץ. 
 
הכרה בבתי-הספר היהודים
הכרת המדינות בבתי-הספר היהודים הותנתה בתכנית-לימודים רשמית ומחייבת, שבה בלטה מגמה מפורשת להבלטת הלשון הגרמנית, ולעתים אף איסור מוחלט של הוראת הלשון העברית, או לפחות צימצום קיצוני של לימודי היהדות. עיקר העול הכספי הוטל על הקהילות, ורק בכמה מדינות השתתפו השלטונות בהקצבה קבועה. מאידך, תבעו הללו לעצמם סמכויות-פיקוח נרחבות, הוראות למינוי מורים ולפיטוריהם, ורק לעתים רחוקות הסכימו לשתף בפיקוח את הרבנים המקומיים או ראשי הקהל. שינויים אלה בדמות בית-הספר היהודי הגבירו את הסתייגותם של הורים רבים, שעדיין נימנו על היהדות החרדית - שהיוותה עדיין עד מחצית המאה הי"ט רוב מנינה ובנינה של יהדות גרמניה ומרכז אירופה. משום כך הוסיפו לקיים את "החדרים" על אף הגזירות והרדיפות, ובאיזורים שלמים לא נפתחו כלל בתי-ספר חדשים. רק במחצית השניה של המאה הי"ט ואילך הולכים ונעלמים ה"חדרים" בגרמניה (אך לא בקיסרות האוסטרית!), ואת מקומם יורשים בתי-הספר החדשים, הפועלים לפי שיטות מודרניות, ומרוקנים לרוב מערכי החינוך היהודי המסורתי. תהליך דומה עבר גם על ארצות מערב אירופה. 
 
מנהיגי הציבור שעמדו בראש המערכה למען השוויון האזרחי, התנגדו רובם לבתי-ספר יהודיים נפרדים, בראותם בבי"ס הממלכתי המשותף אמצעי יעיל להחשת תהליך ההשתלבות. התנדבות זו נתחזקה גם ע"י השיקול המעשי, כי הקמת בתי"ס נפרדים תטיל מעמסה כספית כבדה מדי על הקהילות. מגמות אלה גרמו לעליה מתמדת במספר התלמידים היהודיים בבתיה"ס הציבוריים, ועיכבה את התפתחותם של בתי"ס יהודים נפרדים. באשר לחינוכם היהודי של הילדים השליכו יהבם על "בתי הספר לדת", שפעלו כמוסדות-חינוך משלימים. אך התוצאות במשך כמה עשרות בשנים הדאיגו אפילו את התומכים הנלהבים בלימוד המשותף. אחוז המבקרים בבתיה"ס לדת היה מצער, ובקהילות רבות נתברר כי קרוב לשני-שלישים מן הנוער נמצא מחוץ לכל מסגרת חינוכית יהודית. במחצית השניה של המאה הי"ט נתחזקה אפוא התביעה לשיבה לביה"ס היהודי האינטגראלי. אך את הנעשה אי אפשר היה להשיב. הנהירה לבתיה"ס הנוצריים גברה בהתמדה, ביחוד לאחר ענקת האמנציפציה המלאה בסוף שנות השישים, וכל המאמצים להפסיקה עלו בתוהו. כל האזהרות על הסכנות הטמונות באופיים הנוצרי המובהק של בתיה"ס הציבוריים לא השפיעו על ההורים. בתי-הספר היהודים נשארו מצומצמים בהיקפם, וככל שעלה מספר הילדים היהודיים בבתיה"ס הנוצריים, ירדה חשיבותם של בתי-הספר היהודיים הנפרדים. מעתה נפרדו הדרכים: המחנה הרפורמי המשיך לעודד את הלימוד המשותף והסתפק בביה"ס לדת, בשאפו להשתלבות מהירה בעם-הסביבה, ואילו המחנה הקונסרבטיבי, שצידד ברפורמה מתונה, היה מעונין יותר בקיום הזיקה ליהדות, ועל כן חתר לקמת בתי"ס יהודיים נפרדים לפחות בשלב היסודי וללימודי-חובה בבתיה"ס לדת. שונה לחלוטין היתה גישת המחנה החרדי, כפי שנראה להלן. 
 
ירידת בתי הספר היהודיים
נוכל להדגים התפתחות זו בלשון המספרים. אם בקהילת ברלין - לדוגמה - למדו עדיין ב- 1839 כ- 55% מכלל הילדים בגיל החינוך בבתי-ספר יהודיים, הרי הגיע מספרם ב- 1867 ל- 25% בלבד. בקהילת ברסלאו, בעלת אופי חרדי במשך שנים רבות, למדו ב- 1834 עדין כ- 55% בבתי ספר יהודיים, אך בשנת 1874 ירד מספרם עד כדי לעשירית, כלומר ל- 5.5% בלבד! בפרוסיא כולה למדו עדיין ב- 1847 כמחצית הילדים בבתי-ספר יהודיים, אך בשנת 1866 ירד מספרם לכדי 37% , ובשנת 1901 ל- 29% בלבד. בשלהי המאה הי"ט זכו כבר כמחצית הילדים היהודיים בפרוסיה להשכלה תיכונית, אך כ- 90% מהם בבתי-ספר לא-יהודיים. ניתן אפוא לקבוע, כי בה במידה שנתרחב היקף חינוכם של ילדי ישראל, הלך ופחת תוכנו היהודי של חינוך זה. 
 
ברם, על אף התוצאות הדלות של החינוך היהודי במאה הי"ט, אין להפחית מערכם ההיסטורי של החידושים החינוכיים המהותיים, שנוצרו ביזמת המשכילים וממשיכי דרכם. על החברה היהודית בארצות מרכז אירופה ומערבה עברו תהליכי התפוררות והתגבשות דומים לאלה שביהדות גרמניה, ובעקבותיהם הועתקו והונהגו רבים מן החידושים החינוכיים שנזכרו לעיל. הדפוסים הראשונים של בי"ס יהודי מודרני, כפי שעוצבו בגרמניה, השפיעו על דמות החינוך היהודי בעולם המערב מזה ועל מאמציהם החינוכיים של משכילי רוסיה מזה. מן המחצית השניה של המאה הי"ט ואילך נתקבלו המגמות המשתקפות בחידושים החינוכיים של דור ההשכלה והאמנציפציה בגרמניה ברוב קיבוצי ישראל, ואף שימשו במידה רבה מסד להתפתחותו של ביה"ס העברי החדש בארץ. 
 
"תורה עם דרך ארץ"
כבר צויין לעיל, שבתקפות ההשכלה נאלצה היהדות החרדית להגן על נפש החינוך המסורתי ולהשיב מלחמה שערה. ירידתם של מוסדות-החינוך המסורתי הביאה גם לשינוי עמדה ביחס להשכלה כללית: במקום ההתנגדות המוחלטת בא עתה נסיון לפשרה בדעבד, בבחינת הרע במיעוטו. נוסדו בתי-הספר החרדים הראשונים, שצרפו לימודי-חול מעטים אל לימודי-הקודש, כגון ה"תלמוד-תורה" בהאמבורג ו"השארית צבי" בהאלברשטאט. הרב שמואל לנדא, בנו של בעל "נודע ביהודה" ויורש כהונתו כרבה של פראג, התיר את השימוש בתרגומים הגרמניים לסידור-התפילה, מעשה ידי המשכילים, ואף
"בחומשים בברלין ובוויען ובפראג, ללמוד לשון דייטש על בוריה ושאר הדברים אשר הוא צורך גדול, שכן בלי ידיעת לשון דייטש וכתיבתו אי-אפשר לעמוד במדינות האלה בזמן הזה" (אהבת ציון, פראג תקפ"ז, דרוש י"ב מער"ם תקע"ו).
 
הנמקתו כבר מתקרבת להשקפות המשכילים:
"מי שאינו יודע לכתוב ולקרוא לשון דייטש, לא יחשב ולא יצליח לשום מלאכה כלל, והחיוב מוטל על כל איש ואיש ללמוד את בנו הלשון ונימוס המדינה אשר הוא דרשם, וישגיחו האבות שבניהם יצליחו בתורה והדרך ארץ, והנער יאחז בזה וגם מזה לא תנח ידו".
רק משה לנדסברג, מתלמידי ר' עקיבא אזר, קיבל ב- 1818 מכתב מאת אביו, המתיר לו ללמוד קריאה וכתיבה גרמנית ופולנית, גיאוגרפיה וחשבון, "וגם מן הראוי להיות לך על חלונך איזה ניצנים פרחים או עשבים ולהבין בטבעיותם". (לפי אסף, מקורות לתולדות החינוך, כרך ד', עמ' ר'). 
 
זמן-מה לאחר מכן כתב הרב אברהם זוטרא ממינסטר, מן הלוחמים הנמרצים בתנועת הרפורמה.
"הבנים אשר חנן לי אלקים, לימדתי אותם עד היותם כבן עשר שנים תנ"ך ודקדוק לשון עברי וגם מעט גמרא, ואחרי זה התחילו ללמוד לשונות העמים, ות"ל הצליחו ועשו פרי, וגם איזה בע"ב יראים אשר שמעו בקולי עשו כמוני וגם הם הצליחו, כי בניהם אחזו בטוב, וגם משאר ידיעות לא הניחו ידיהם". (מלחמות ה', חלק ד' עמ' 22).
 
הרב שמשון רפאל הירש
חיסולם ההדרגתי של מוסדות החינוך החרדי בגרמניה עורר את הדאגה להמשך קיומה של היהדות החרדית, וקברניטיה הגיעו למסקנה, שאומנם יש צורך להתפשר עם התביעות למודרניזציה של החינוך, בתנאי שאף בעתיד יושתת על החינוך המסורתי. הוכשרה איפוא הקרקע לשיטה חינוכית, שראתה את האידיאל החינוכי במזיגה של תוכן החינוך המסורתי עם מקצועות ההשכלה הכללית; לא צירוף מיכאני, אלא מיזוג מלא ככורח המציאות, כדי לחנך יהודי ירא שמים ומקיים מצוות; בקי בהוויות העולם ושולט בלשון העדינה ותרבותה, המסוגל למלא את חובותיו האזרחיות ועם זאת להשאר יהודי נאמן לתורתו. שיטה זו, שקיבלה את ביסוסה הרעיוני וגיבושה האירגוני ע"י הרב שמשון רפאל הירש, לא נוצרה מתוך ויתור למציאות שנשתנתה, אלא נבעה מתוך השקפת עולם מקורית, הנעוצה בהכרה, יש לימוד תורה ואורח חיים דתי מזה ולימודים כלליים ונימוסי חברה מזה, משלימים איש את רעהו. רק ההשלמה ההדדית המביאה לידי מזיגה מוחלטת, תואמת את משימותיו של היהודי החרדי בעת החדשה. 
 
רש"ר הירש החל בפיתוח משנתו החינוכית בספריו "חורב" ו"אוצרות צפון", אך תביעתו החינוכית נוסדה באופן ברור יותר בחוות דעתו נגד הריפורמה, שבה נאמר: "על כן נשובה נבנה בתים לתורה ולחכמה וליראה יחדיו, להיות אצילי ישראל יודעי תורה לשמה, מלאי מצוות כרמון, חכמים יודעי בינה לעתים. ואל תיראו לתורה מפני החכמה, כי תראו חכמים בעיניהם התנכרו לתורה, חכמה האמיתית אוהבת התורה ועזר כנגדה, - (ונבנה) בתי לימוד ללמד בני ישראל תורה ודרך ארץ, אשר בהשגת שניהם כאחד תעלה ארוכה לכל מכותינו" (תורת הקנאים, אמשטרדם תר"ה, דך ה'). 
 
האידיאל החינוכי
האידיאל החינוכי בעיני הירש הוא "איש ישראל" (Israel-mensch)- דמות הממזגת את היהודי והאדם בבחינת "יהודי ועל ידי כך אדם בהתאם לצוו הבורא להעלות ולפתח את התכונות המייחדות של האדם הנברא בצלם. כוונתו לאיש ירא ה', המדקדק בקיום המצוות ושואף בכל כוחותיו להעמקת ההכרה הדתית ולגילוי היחסים הנכונים שבין יהדותו לבין עולם ומלואו. התורה היא מקור של התגלות ה', אך גם בטבע ובהיסטוריה מתגלה יד ההשגחה. בהשקפתו נעוץ גם יסוד הומאניסטי שמשתקף בהדגשת פיתוח כוחותיו הנפשיים והגופניים של האדם, ובפרט בעיצוב מצפונו המוסרי וחינוכו למידות, שהירש מעמידו מעל התכלית התועלתית מן הלמודים. 
 
למושג "דרך ארץ" משמעות רחבה ביותר בתפיסת הירש. כוונתו הן להשתלמות מקצועית, המכשירה את האדם לפעילות אזרחית, והן להכשרה מדעית, לשם מלחמה למען תרבות יהודית מקורית. יהודי חרד אינו יכול לוותר על לימוד שפות וידיעות מדעיות ושימושיות, אם רצונו לעמוד בכבוד במלחמת-החיים. אין להסתגר בד' אמות של גיטו רוחני, "עלינו לשאוף שגם בסביבה זרה יישארו נאמנים לחינוך שקיבלו בבית, למוסר התורה ולמצוותיה. עלינו לשאוף לכך שיחזיקו מעמד גם בעמדם בפני סגנון-חיים זר, המושך את נפשות הצעירים אליו". (כתבים המקובצים בגרמנית, כרך ד', עמ' 411-412). יש ללמד את הצעירים, כי "יש זכות קיום לכל החיים הציבוריים והפרטיים, ושאפשר להיות יהודי שומר תורה ומצוות גם במסגרת העולם הגדול: שפיתויי העולם הזה מהווים אבן-בוחן לנאמנות יהדותם, שכן תרי"ג מצוות לא ניתנו לקיימן רק בבית המדרש, כי אם בעיקר בחיים המעשיים". (שם, כרך ו' עמ' 235). 
 
רש"ר הירש הזהיר את היהדות החרדית, שאסור לנהוג לפי "שב ואל תעשה", וצוו השעה להחלץ לפעולה ממשית ונועזת בתחום החינוך:
"הלא נדע נאמנה, כי כל עיר וכל מושב, שאין שם בית תלמוד תורה ודרך ארץ יחדיו, לא תינצל מחרם הזמן. על כן נקומה יחדיו לשנות בתים לתורה לגדולים ולקטנים, כי אז יש תקוה לאחריתנו ותקומה מכשלון דורנו". (תורת הקנאים, שם).
וכן במקום אחר:
"אנו צריכים לחנך את הנער עפ"י דרכו, ולהשתדל שהוא יראה כיהודי את היהדות באורם של המדע והתרבות האנושיים. אנו צריכין לגלות לפניו את היהדות במלוא היקפה, ואת חכמת ישראל ותורתו בכל זוהרן, ולא להתעלם מכל הישגיה של התרבות האנושית. כך ילמד לאהוב את היהדות ולהעריכה כראוי, וזו תשמש לו קנה מידה לאמיתתן של כל תרבות וחכמה שבעולם... היהדות תישאר בעיניו ראשית החכמה ותכליתה". (כתבים, כרך ה', עמ' 236).
 
"תורה עם דרך ארץ"
מראשית כהונתו כרבה של הקהילה החרדית הנפרדת בפראנקפורט (1851), הקדיש את כוחותיו להקמתו של המפעל החינוכי הגדול, אשר נאמן לשיטתו "תורה עם דרך ארץ", עתיד היה להבטיח את המשך קיומה של היהדות החרדית בעולם המערבי. מהחינוך שאיפה לאינטגראציה של החינוך וההוראה לא הסתפק הירש בהקמת בי"ס יסודי, אלא השקיע מאמצים בהקמת בית ספר כולל, - מראשית חינוכו של הילד ועד הגיעו לבגרות. לבית הספר העל-יסודי הוקדשה תשומת לב מיוחדת, בפיתוח תכנית-לימודים של "בית-ספר ריאלי", שבו תפסו לימודי-הטבע, חדורים רוח חרדית מובהקת, מקום נכבד. חידוש מהפכני מבחינת החינוך המסורתי היתה גם תביעתו של רש"ר הירש לדאוג לחינוך הבנות, הנראה בעיניו שווה-ערך לחינוך הבנים, ופרט להוראת-התלמוד אין להבדיל בהוראת לימודי-הקודש בין בנים ובנות. 
 
בית-הספר החרדי החדש
מן המסד ועד הטפחות בנה הירש את בית-הספר החרדי החדש, שנועד לחנך את "בעל-הבית" החרדי והמשכיל. המוסד לא נועד לחנך גדולי-תורה, שכן לשם כך קיימת הישיבה, אלא להקנות השכלה תורנית-מודרנית לאיש הממוצע, לבני-ההמונים. הלימודים התנהלו בלשון הגרמנית ובהדגשה מפורשת של הפטריוטיות הגרמנית, אך כל ההוראה בלימודים הכלליים ובהכשרות היתה חדורה רוח דתית, במגמה לעצב השקפת-עולם שלמה, שבה הצד היהודי והצד האזרחי-הלאומי משלימים איש את רעהו. בית-הספר שבפראנקפורט ציין את התמורות בדמותה של היהדות החרדית בגרמניה והורה את הדרך לשלומי אמוני ישראל בארצות המערב. ממחצית השניה של המאה הי"ט ואילך הוקמו בקהילות שונות בגרמניה ומחוצה לה מוסדות-חינוך רבים ברוח שיטתו של רש"ר הירש ו"תורה עם דרך ארץ" נהפכה לתפניתה החינוכית של היהדות החרדית בעת החדשה. מן הראוי לציין, שההדגשה המוצדקת של הצורך בבי"ס היהודי כולל, הביא בעיקר להקמת בתי-ספר על-יסודיים ע"י המחנה החרדי, בעוד שיתר חלקי היהדות הסתפקו בבי"ס יסודי יהודי, במידה שבכלל דאגו לקיומו. רשת בתי-הספר האינטגראליים שהתפתחה בקצב מהיר, נהפכה לסימן-ההיכר של היהדות החרדית. לא רק שנעצרה הירידה של החינוך החרדי, אלא גם נתאפשרו עלייתו וביסוסו. הניסיון להלביש את התוכן הישן בלבוש מודרני הוכתר בהצלחה, ומוסדות-החינוך החדשים חינכו דור חדש של שומרי תורה ומצוות, תוך שמירה על המזיגה ההרמונית של לימודי-קודש עם לימודי-חול ובהדגשה מיוחדת של עיצוב השקפת-עולם חרדית מקיפה כבריח-תיכון לכל מעשה החינוך. 
 
מזיגה או צירוף
תפיסתו החינוכית של רש"ר הירש לא היתה היחידה בהתוויית הדרך ליהדות החרדית. מנהיגה השני של היהדות החרדית בגרמניה במחצית השניה של המאה הי"ט, הרב עזריאל הילדסהיימר, נקט בדרך משלו בפירוש שיטת "תורה עם דרך ארץ". ממש באותו זמן שרש"ר הירש החל בפעולתו בפראנקפורט, נבחר ר"ע הילדסהיימר לרבה של אייזנשטאט שבהונגריה, והקים שם ישיבה, שהיתה הראשונה בעולם להכללת לימודי-חול בתכנית-הלימודים המקובלת בישיבות. היה זה הניסיון הראשון הנועז להקמת מוסד להכשרת רבנים, שבנוסף ללימודים התורניים יקנה גם השכלה כללית נרחבת. חידוש זה נבע מתוך הכרתו העמוקה של הילדסהיימר, שנסיבות הזמן מחייבות לצייד את הרבנים שבעתיד גם בידיעה יסודית בחכמות כלליות, למען יוכלו להצליח בתפקידיהם כמנהיגים רוחניים ולהתמודד עם בעיות השעה והדור. 
 
הרב עזריאל הילדסהיימר
ברם, כוונתו לא הייתה למזיגה כשיטת הירש, אלא לצירוף שני חלקים העומדים ברשות עצמם, ובהדגשה מפורשת, מה העיקר העומד במרכז. לפי תפיסת הילדסהיימר אין שיטת "תורה עם דרך ארץ" מותרת להשתלבות הארמונית של לימודי הקודש ולימודי החול, לצירופם הטכני בעטיין של תביעות הזמן. העיסוק בלימודים הכללים אינו צריך בשום פנים להקדים או למעט את לימוד התורה, ועם כל החשיבות הנועדת למקצועות הכלליים, הרי הדרישה העיקרית היא העמקת לימוד התורה. בעוד שהירש ראה לפניו את האיש הבינוני ושם את הדגש על חינוכו החרדי ועיצוב השקפת-עולמו, הרי הציב הילדסהיימר את האידיאל של בר-אוריין, שמעייניו נתונים בעיקר ללימוד תורה. חינוך לעומת לימוד; מזיגה לעומת צירוף. משום כך שקד הירש על הקמת מוסדות-חינוך מקיפים, שיתחנכו בהם רבים ככל האפשר, בעוד שהילדסהיימר השקיע מאמציו בהכשרת הרבניים, המנהיגים לעתיד, הן במוסדו באייזנשטאט והן בביהמ"ד לרבנים בברלין, שייסדן ב- 1873 כגולת-הכותרת לכל פעילותו החינוכית, ואשר נפך למרכז להכשרת רבנים חרדים לגרמניה ולכל ארצות המערב עד שנסגר בידי הנאצים ערב השואה. 
 
בהזדמנויות שונות הסביר הילדסהיימר את גישתו לשיטת "תורה עם דרך ארץ", אין לצמצם את לימודי היהדות למען לימודים כלליים, "שכן קיים רק יחס רחוק בין התביעות הצודקות של הזמן לבית דרישותיה של אמונתנו הקדושה". (דו"ח ראשון על ישיבת אייזנשטאט, עמ' 27). לימוד-המדעים צריך גם כן להיות יסודי ואמיתי, "למען לא יתבטא בהשכלה למחצה, שיש בה אשלייה עצמית והטעיית אחרים". המטרה תושג, אם בצידו של לימוד-תורה נרחב ומעמיק תהא גם דאגה "לבסיס של כל אדם משכיל, היינו לימוד שפות וידיעות מתימטיות", (דו"ח שלישי עמ' 9). מאידך, הסתייג הילדסהיימר מן הפילוסופיה "וממדעי-טבע מטאפיזיים", שבהם היתה לדעתו טמונה סכנה לאמונה, אם יעסקו בהם ללא הכנה יסודית ושיטתית. גישה זו היתה נר לרגליו בכל דרך פעולתו, ואף בנאום-הפתיחה לביהמ"ד לרבנים בברלין הטעים, כי למוד התורה עיקר והלימודים הכלליים דרושים בבחינת השלמה בלבד. 
 
אולם באותן תקופות נלחם גם בחוגים הקיצוניים, הן בהונגריה והן בארץ ישראל, שהתנגדו למודרניזציה של חינוך הנוער, ובמיוחד להוספת לימודי-חול בחינוך היסודי. הילדסהיימר ראה בכך כורח-מציאות, למען יוכל החינוך החרדי להתמודד עם החינוך היהודי של המשכילים והרפורמיים, ותבע בהתמדה ובעקשנות את השינויים ההכרחיים. אופייני הדבר, שהילדסהיימר שימש מטרה להתקפות הקנאים, שהלכו והחריפו ברבות הימים, בעוד שיחסם אל הירש היה ידידותי. הסיבה לכך אינה נעוצה בהשקפותיהם של שני האישים אלא בדרכי-פעולתם. הירש אמנם הגשים בפועל את שיטת "תורה עם דרך ארץ" בבתי-הספר שהוקמו על-ידו וע"י תלמידיו, אלא התכוון לגרמניה ולארצות המערב בלבד, ונמנע מלהביע כל דעה ביחס לחינוך בארץ ישראל. אולם הילדסהיימר לעומתו, שאמנם בגרמניה לא טיפח את החינוך היסודי והעל-יסודי, נימנה בין ראשי הפעילים למען ישוב א"י ומחשבתו היתה נתונה לשיפור מצבו של הישוב ולביסוס עתידו. משום כך נחלץ למלחמה על תיקון החינוך בא"י, למען יוכל הדור הצעיר, להשתחרר מן התלות ב"חלוקה" ולהתפרנס מיגיע-כפיו. כשם שראה בהקמת בתי-ספר לפי שיטת "תורה עם דרך ארץ" בהונגריה אמצעי יעיל למלחמה ברפורמה,
"ואין שום תקוה רק ע"י שולען אשר לומדים הילדים חוץ מהעיקר תוה"ק גם כל החכמות אשר ילמדו בשולען של הנוצרים והמשמאילים" - אגרות הילדסהיימר, עמ' מ"ב-מ"ג.
כך שאף לתיקון החינוך בא"י כמכשיר עיקרי למען הבראתו של הישוב, ברוח בתי-הספר מיסודם של רש"ר הירש. בתוקף דחה את הטענה, שע"י תוספת לימודי-החול יתקפח לימוד-התורה
"אדרבה, ע"י שרואים הילדים כי חוץ מלימודי תורה העיקרי, ילמדו גם הנצרכים להוויות העולם, ילמדו בשמחה יותר, ואני נסיתי זאת אצל תלמידי יותר מעשרים שנה. - אגרות, שם, עמ' נ"ד
וחזר והדגיש את הצורך בתיקון החינוך:
"סוף דבר הכל נשמע: אין החלטה רק ליסד שולען ע"פ תוה"ק ולימודים כפי התחייבות זמנינו ועפ"י מורים נאמנים עם ה' ותורתו" (שם, עמ' ס"א),
- ניסוח קולע ותמציתו של החינוך החרדי החדש. 
 
בסיום ניתן לקבוע, שהתמורות בחינוך היהודי בגרמניה שיקפו את המעבר מן החינוך המסורתי אל החינוך המודרני, מן "החדר אל בית הספר היהודי של זמננו. אם צויין לעיל, שביה"ס מיסודם של המשכילים וממשיכי דרכם סלל את הדרך לביה"ס העברי החדש, הרי צריך עתה להוסיף, כי שיטת "תורה עם דרך ארץ" היתה לבסיס החינוכי של ביה"ס מיסודו של "המזרחי" וביה"ס הממלכתי-הדתי בימינו. יתכן מאד, שביה"ס העל-יסודי הממ"ד אומץ לו יותר את תפיסתו של רש"ר הירש ואילו הישיבה התיכונית זו של ר"ע הילדסהיימר, אך אלה הם רק שני צדדים של מטבע אחד, - שתי גישות שנתכוונו לדבר אחד, - הבטחת המשך קיומה של היהדות המאמינה ושומרת התורה. כך בגרמניה שלפני מאה שנה וכך במדינת ישראל של ימינו.