לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הילזנר וטיסה-אסלר

מחבר: מאיר פרבר

מחניים, גיליון קי"א, 1967

תקציר: המאמר מספר את סיפורן של שתי עלילות דם מפורסמות והפרכתן, זו שנגד ליאופולד הילזנר בפולנא, והשניה שהתרחשה בכפר טיסה-אסלר

מילות מפתח: אנטישמיות; עלילת דם; היסטוריה יהודית;

הילזנר וטיסה-אסלר

סוף המאה ה- 19 והתחלת המאה ה- 20 היו תקופת סבל ליהדות רוסיה. הימים שלפני חג הפסח וימי שבוע הפסח עצמם, היו תמיד ימי חששות ופחד. כך פרצו פרעות קישינב באחרון של פסח, ביום 19 באפריל 1903 וארכו שלושה ימים, עד שהופסקה ההשתוללות בפקודת סט' פטרסבורג. לאחר שבשנת 1910 גורשו מקייב אלף ומאתיים משפחות - בגלל העדר רשות מגורים - נאשם שנה לאחר מכן מנדל בייליס בעלילת דם. האשמה הזאת לא היתה מפתיעה, כי שנים אחדות לפני כן התקיים המשפט בטיסה- אסלאר בהונגריה ושני משפטי פילטא באוסטריה, ובכלל - משפטי עלילות דם נגד יהודים היוו אז חלק בלתי נפרד מן הנוף החברתי בארצות רבות בעיקר אירופיות.

 
חזית בניין הקהילה היהודית בבודפשט
 
עוד עשרות שנים לאחר מכן חשבו נוצרים רבים באירופה, שרצח דתי על-ידי יהודים הוא דבר המתקבל על הדעת. מי שלא חזה מבשרו חיי גלות מה הם, לא יכול לתאר לעצמו במה התנסו היהודים בתפוצות. עוד בשנות העשרים התווכחתי עם חבר נוצרי בצ'כוסלובקיה, שהיתה אז רפובליקה דמוקרטית נאורה, על עלילות הדם, ונשארתי נדהם, כשנאמר לי: "כשם שאני אינני יכול לדעת על כל כת נוצרית, אינך יכול לדעת אם לא קיימת או התקיימה כת סתר מקרב היהדות, שיש או שהיו לה מנהגים מוזרים. אין אנחנו יכולים להיות אחראים לכל קבוצת אנשים בקרב הדת שלנו." אינני חושב, שהצלחתי לשכנע אותו, שבקרב היהדות כת כזאת איננה אפשרית, כי היא היתה נוגדת בתכלית ניגוד לאופי היהדות.
 
משפט הילזנר
בבוהמיה ובמורביה היו האנטישמיות והפרעות ביהודים בסוף המאה ה- 19 תופעות רגילות. במאבק הלאומי בין הצ'כים לבין הגרמנים היה המיעוט היהודי קרבן להתקפות משני הצדדים גם יחד. היה זה באביב, בהתקרב חג הפסח בשנת 1899, שנמצאה ביער ליד הכפר ברזינה לא הרחק מן העיירה פולנא בגבול בוהמיה-מורביה גופתה של תופרת צ'כית צעירה בשם אגנס הרוזה, בת איכר זעיר. בפולנא היו אז בין 5000 210 יהודים. הנערה נמצאה עם צוואר חתוך, כאילו נשחטה. אחיה הגר אז לאחר התושבים - סכסוך על ירושת המשפחה לאמריקה.
 
מראה כללי של בודפשט, בירת הונגריה
 
פשטה השמועה, כאילו יהודי צעיר בשם לאופולד הילזנר, אשר עבד בתור עוזר לסנדלר, היה הרוצח, ושהמניע לרצח היה דתי. לא היה קושי למצוא עדים נגדו. אחדים טענו, שהם ראו את הבחור הילזנר ביער בקרבת מקום הפשע, ובחברתו עוד שני יהודים. הילזנר נעצר, אך הוא הכחיש כל אשמה, ובחקירה לא הצליחו למצוא אפילו מניעים לרצח או צל של הוכחות, אך דעת הקהל היתה כבר מוסתת על-ידי עיתונים אנטישמיים ועל-ידי דמגוגים צ'כים וגרמנים כאחד, שהביאו את הילזנר למשפט.
 
יהודים ברחובות מונקאטש שלפני השואה
 
הרופא של בית הדין הצהיר בעדותו, שליד גופת הנערה לא נמצאה כמות דם סבירה, וזה חיזק בדעת הקהל את המסקנה, שהיא נשחטה לצורכי דת, לשם מציצת דם. התובע האנטישמי הצ'כי ד"ר באכס, טען, כי "קיימת קבוצת יהודים, ההורגים נוצרים, כדי להוציא מהם את הדם". הסניגור השיב, כי הילזנר יושב על ספסל הנאשמים אך ורק בגלל התעמולה המבישה של עיתונים אנטישמיים בגלל הסתה דמגוגית, אף-על-פי שאין שום ראיות נגדו; רק מפני שהוא יהודי.
 
 
ילד יהודי טיפוסי בהונגריה
 
ביה"מ בקוטנברג פסק בספטמבר 1899, שהילזנר אשם ברצח בהשתתפותם של אנשים אחרים, ודן אותו למוות בתליה. למרות שבית המשפט לא הזכיר בפסק דינו מניע דתי, ניצלו האנטישמים את משפט פולנא-קוטנברג בתעמולתם ובהסתתם, כי כעת יכלו להצביע כביכול על העובדה, שבית דין הכיר רשמית בעלילת דם. כתוצאה מכך היו שוב פרעות ביהודים בפראג, פולנא, הוליהאו ובמקומות אחרים.
 
התערבותו של מאסאריק
למאבק בעד צדק ויושר נחלץ אז פרופ' תומס ג. מאסאריק. הוא פרסם מחקר בשם "ההכרח לבחון מחדש את המשפט של פולנא" והוכיח את הטעויות ואי-הצדק שנעשו במשפט הזה, בהצביעו על התפקיד העגום, שהעיתונות שיחקה בפרשה זו, אותה כינה בשם דרייפוסיאדה צ'כי-אוסטרית.
 
השלטונות החרימו את החוברת, אך אחד הצירים הדמוקרטיים בפרלמנט בוינה קרא לפי הצעתו של שר המשפטים את כל הספרון, שפרופ' מאסאריק חיבר, בשעת הויכוח על משפט פולנא, וכך התגברו על איסור הצנזורה, כי לדברים ניתנה חסינות פרלמנטארית. נגד מאסאריק עצמו ארגנו סטודנטים לאומניים ואנטישמיים הפגנות, והוא סבל לא מעט מן ההתקפות.
 
בפני בית המשפט לערעורים בוינה דחתה חוות דעת הפקולטה של האוניברסיטה הצ'כית בפראג את ממצאי רופא בית המשפט של קוטנברג - ופסק הדין בוטל - אך להילזנר היתה צפויה מערכה שניה.
 
המשפט בפיסץ'
באוקטובר 1898 מצאו גופת צעירה ביער ליד פולנא, זיהו אותה כגופת הצעירה מריה קלימה, אשר נעלמה ממקום מגוריה בוייזניצה (הורני וייזניצה), כפר ליד פולנא, מאז יולי אותה שנה. הגופה היתה מכוסה ענפי עצים ונמצאה במצב דומה למצב גופתה של אגנס הרוזה. הופיע אדם, אשר העיד, שראה את הילזנר במרחק של כ- 700 מטרים בחברת עוד שני אנשים בערב או בליל הרצח. הוא הסתמך על זאת, שהכיר את צבע מעילו של הילזנר. העניין הובא לבית המשפט בפיסץ, וזה סרב לחקור את העד על עדותו, מה שראה. החקירה השפיעה על הילזנר האומלל והנחלש, למשוך לתוך העניין שני יהודים נוספים, אברמאן וואסרמאן, כאילו היו שותפיו העיקריים לרצח, כאילו הם היו האשמים והוא חף מפשע. בפני בית המשפט הכריז הילזנר, שהחוקרים הוציאו ממנו את הודאתו במרמה, על-מנת שיפליל את השניים, אך שלושתם חפים מפשע. שני היהודים הצליחו להוכיח אליבי מושלם ויצאו מכלל ההאשמה, אך הילזנר נדון למוות. לאחר מכן הוחלף גזר הדין למאסר עולם.
 
ילדים ברחובות הגיטו היהודי בפרשבורג (ברטיסלבה)
 
אף המשפט הזה גרם להתפרעויות ביהודי בוהמיה ומורביה. למרות כל השתדלויותיהם לא הצליחו הפעם פרופ' מאסאריק ואנשי רוח וצדק אחרים, להביא לידי חידוש המשפט, והילזנר ישב בבית הסוהר שנים רבות, עד שהקיסר קארל הראשון עלה לכס הקיסרות בשנת 1916, ובמסגרת חנינה נרחבת שוחרר אף הילזנר, אדם שבע סבל ושבור, מחוסר כוח נפשי ופיסי, לבנות לו חיים חדשים תקינים.
 
תודת העם היהודי לפרופ' מאסאריק
פרופ' מאסאריק נסע לאמריקה כשנסתמנה כבר מפלת אוסטריה במלחמה ונעשו ההכנות אצל המעצמות המאוחדות, לפלג את הקיסרות האוסטרו-הונגרית לשם מו"מ בוושינגטון. היה זה כבר ביקורו הרביעי בארה"ב. בפעם הראשונה הפליג מאסאריק בשנת 1878 לאמריקה, כדי לבקר אצל הגברת גאריג ולשאת אותה לאישה. ובשנים 1902 ו- 1907 הגיע לארה"ב כדי להרצות שם. בנסיעתו הרביעית ניצב לפניו התפקיד הקשה, לשכנע את נשיא המעצמה הכבירה, לתמוך בתכנית הקמת המדינה הצ'כוסלובאקית, שתכלול את הארצות בוהמיה, מורביה, שלזיה, סלובקיה ורוסיה הקרפטית. לא היה ברור די צרכו, אם הנשיא וילסון יואיל לקבל את פני הפרופסור, על מנת לשאת ולתת אתו בעניין מדיני חשוב כזה, כי לא היה בידי מאסאריק ייפוי כוח להופיע בשם העם הצ'כי, ולא כל שכן בשם הסלובקים ויתר העמים שחיו בארצות אלו, אשר היוו לאחר מכן את שטחה של הרפובליקה הצ'כוסלובקית החדשה.
 
כאן עמדו למאסאריק זכויותיו ויוקרתו בעם היהודי הודות להתערבותו במשפט הילזנר. קבלת הפנים הנלבבת, שערכו לו יהודי ארה"ב והתערבותו של השופט העליון לואיס ד. ברנדיס אצל הנשיא וילסון פילסו לו את הדרך לבית הלבן והקלו לא מעט על גישתו לנשיא. ברנדיס אף השתתף מטעם הנשיא וילסון בהכנת המשא ומתן של השלום בוורסאי. מאסאריק מצא בוושינגטון אוירה חמה וסימפטיה רבה, וכך נשאו מאמציו למען הצדק ונגד האנטישמיות, תוצאות מדיניות חשובות.
 
ברור שאהדת היהודים ורגשי התודה, לא היו הבסיס היחידי להתעניינות שגילתה דעת הקהל והעיתונות באמריקה, במאסאריק. גם האמריקנים יוצאי בוהמיה, אשר שמרו בלבם את הגחלת של רגשי הלאומיות הצ'כית תמכו בו. אמנם בתור צבא עצמאי לא מילאו הצ'כים במלחמת העולם הראשונה תפקיד היסטורי, אך העם האמריקני ידע להעריך ולכבד את ההישג, שהחטיבה הצ'כית על 50 אלף חייליה הצליחה כמעט ללא תותחים ומצוידת באופן דל ביותר, לפלס לה את דרכה הביתה, מרוסיה דרך סיביר ובחלקה דרך המזרח הרחוק. מסע זה עשה רושם רב בעולם.
 
באמריקה קיבל מאסאריק את המברק מפראג, שהוא נבחר לנשיא המדינה החדשה. היבחרו לנשיא היתה הפתעה בשבילו, כי פרט לעניין פולנא הייתה עוד פרשה בבוהמיה, בה הוא נאלץ להופיע נגד הלאומנים הצ'כיים אשר ערכו הפגנות נגדו והשמיצו אותו. היתה זו פרשת "כתב-היד של קניגינהוף".
 
העם הצ'כי היה גאה בכתב-היד העתיק הזה, אשר הוכיח את הוותק הרב של התרבות הצ'כית, עד שפרופ' מאסאריק גילה, שהמסמך החשוב הזה היה זיוף, יצירתו של אותו הפילולוג וספרן ואצלב האנקא, אשר הכריז, כי מצא את המסמך העתיק מן המאה ה- 13 1898. האנקא חזר על מעשהו ו"מצא" בשנת כתב-יד עתיק נוסף, אז "כתב-היד מגרינברג", אף בזה שירים ופואמות בשפה הצ'כית העתיקה. כשפרופ' מאסאריק הצטרף לשוללי כתבי היד האלה ונתן למאבק נגדם את משקלו הציבורי, פנתה שינאת הסטודנטים הלאומניים נגדו, הם ערכו הפגנות ומאסאריק איבד בעיני הצ'כים הלאומניים את יוקרתו.
 
פרופ' תומאס ג. מאסאריק (ראשון מימין) בחברת קולונל קיש, מ.מ. אוסישקין
וליב יפה בעת ביקורו בבית הספר החקלאח לבנות בנהלל בשנת 1927
 
פרופ' תומאס ג. מאסאריק (ראשון מימין) בחברת קולונל קיש, מ.מ. אוסישקי וליב יפה בעת ביקורו בבית הספר החקלאח לבנות בנהלל בשנת 1927
 
לא במעט היה זה בוודאי זיכרון שתי הפרשות, פולנה וקניגינהוף-גרינברג, שמאסאריק בחר לסיסמת מדינתו את האמרה: "האמת תנצח" (פראבדא ויטייזי)
 
פרשת טיסה אסלאר
פרשת טיסה אסלאר התחילה - כמו יתר פרשות עלילת הדם - באביב, חודש חג הפסח. היה זה בקומיטאט (מחוז) טופ ולץ' בהונגריה. ביום 1.4.1882 נעלמה מן הכפר טיסה אסלאר נערה בת 14 בשם אסתר, בתה של האלמנה סולימוסי.
 
פאול סנדור, יהודי חבר הפרלמנט ההונגרי
פותח את ישיבת הפרלמנט בבודפשט בשנת 1928
 
האנטישמיות הייתה די נפוצה באותם הימים בהונגריה, ובעל האחוזות באותה הסביבה, הבארון פון אונודי, היה אפילו בין מנהיגי האנטישמים בפרלמנט ההונגרי. עוד שנתיים לפני העלמה של אסתר סולימוסי ארגנו אונודי, איסטוצי וידידיהם תנועה אנטישמית ענפה. הם יסדו בשנת 1880, כשמונים סניפים ואגודות במחוזות השונים, ובשם התנועה הזאת הופיעו בפרלמנט בתביעה, לבטל את שוויון הזכויות של האורחים היהודים, לאסור על יהודים מהגרים, אשר באו מרוסיה במספר רב, להשתקע בהונגריה ולהגביל עד למינימום את זכויות החופש, התנועה וההתיישבות בהונגריה. נאמר אז בבית הנבחרים בבודפשט, בעיתונות ובנאומי האסיפות, כי היהודים, אשר היוו בהונגריה אז כ- 4 אחוזים מכלל האוכלוסייה, עלולים להשתלט על הנוצרים. אונודי אפילו הרחיק לכת בנאום בפרלמנט בהזהירו את העולם כולו מפני היהודים. הוא טען, כי שלוש מאות מליוני הנוצרים חייבים להתגונן נגד מזימות ההשתלטות מצד שמונת מיליוני היהודים.
 
מאסאריק מסייר בשכונות ירושלים בלווית רבי יוסף חיים זוננפלד
וקהל רב מתושבי הישוב הישן בירושלים

 

 
היה זה בקרבת אחוזתו של אותו אונודי, הידוע כצורר יהודים, שהצעירה בת ה- 14 נעלמה. ללא ספק יזם או לפחות השתתף אונודי בהפצת החשדות, כאילו הצעירה נפלה קרבן לרצח דתי. נמצאו עושי דבריו של הפריץ, אשר החשידו יהודים אחדים ברצח, וביניהם את שמש בית הכנסת יוסף שארף. בשמועות הדגישו שאסתר היתה צריכה לעבור בדרכה לא הרחק מבית הכנסת ושבתוך בית הכנסת נפגשו אז פרנסי הקהילה ביחד עם השמש יוסף שארף, כדי להחליט על מינוי שוחט חדש. הפיצו שמועה, כאילו הילדה, לאחר שנמשכה בערמה לבית הכנסת, הוחזקה כיממה במרתף הבית לפני שנשחטה.
 
יהודים עובדי אדמה בהרי הקרפטים
 
שונאי ישראל הצליחו לשדל את בנו בן ה- 14, להעיד נגד אביהם של שארף, מוריץ, ואת אחיו בן ה- 5 ונגד יהודים נוספים. מוריץ טען, שראה כביכול בבירור דרך סדק בדלת בית הכנסת ודרך חור המנעול, כיצד השוחט סלומון (שלמה) שוארץ שחט את הנערה.
 
במשך חודשים אחדים לא מצאו בשום מקום את עקבות הנערה או את גופתה ואף לא חלק מבגדיה. רק ביום 18.6.1882 משו דייגים ממימי הנהר טייס גופת נערה כבת 14, וחשבו ללא ספק בצדק, כי זוהי, גופת הנעדרת; אך אמה של אסתר סולימוסי דחתה בתוקף רב את זהות הגופה עם ילדתה. אמנם אי אפשר היה כבר להכיר את פני הגופה, אך היא הייתה לבושה במלבושי אסתר הנעלמת ולא נראו בגופה כל סימני אלימות או אונס, ולא כל שכן סימני שחיטה. האנטישמים האשימו אז את היהודים, שהם כאילו הלבישו את בגדי אסתר לצעירה אחרת, אשר נפטרה בבית החולים לאחר שחטפו את גופתה מחדר המתים של בית החולים, כדי לטשטש את עקבות הפשע.
 
החוקרים וידידיהם השתמשו בכל התחבולות האפשריות ואף בעינויים של היהודים העצורים, על מנת לסחוט מהם הודאות ולהכריחם להפליל את חבריהם. את בני השמש שארף לקחו למשפחות נוצריות, ששם השפיעו עליהם להעיד נגד הוריהם.
 
העיתונות האנטישמית ניצלה את המקרה להסתה, ובימים 28 ו- 29 בספטמבר 1882 פרצו פרעות נגד היהודים בפרסבורג, בירת סלובקיה, ארץ שהייתה שייכת אז להונגריה. גם מחוץ להונגריה היו הדים נרחבים לפרשה זו. אישים דגולים וביניהם ויקטור הוגו וההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן מחו נגד העלילה. אך כל השתדלויות אנשי האינטלגנציה לא הועילו. גם קולומאן טיסא הליברלי, אשר היה מ- 1875 עד 1890 ראש ממשלת אוסטריה, המשפטן והמדינאי לאיוש לודויג קושוט ובנו פרנץ קושוט, אז מנהיג מפלגת העצמאות ההונגרית, ניסו לשווא לדכא את גל האנטישמיות ולא הצליחו בכך, למרות שהם היו האישים הבולטים והפופולריים ביותר בהונגריה. הם דחו את עלילת הדם בפומבי כשקר מתועב. בבית הנבחרים התקיימו ויכוחים סוערים, בהם הורגשה היטב השפעת הפרסומים האנטישמיים.
 
רחוב יהודי בפרשבורג
 
ביום 19 ביוני 1883 הובאו 15 יהודים בפרשת טיסה אסלאר למשפט פומבי בפני בית הדין המחוזי בנירגיהאזא. הקטגור האשים ששה מהם בקנוניה לחטיפתה של אסתר סולימוסי, ארבעה בהשתתפות ברצח וחמישה בהגשת עזרה לביצוע הפשע. על הנאשמים לימדו סנגוריה בעיקר עורכי הדין ד"ר קארול אטבש וד"ר הוימאן. בית המשפט מצא בביקורו במקום, כי עדותו של מוריץ שארף לא יכלה להיות נאמנה לאמת, כי דרך מנעול הדלת ודרך הסדק בדלת כלל אי אפשר היה לראות את אותו החלק של אולם בית הכנסת, בו על-פי דברו של העד הצעיר התרחש הפשע. עדותו של מוריץ בן ה- 14 נגד אביו נפסלה וגם כל יתר העדויות נגד הנאשמים נתבדו.
 
יהודים טיפוסים מהונגריה
 
ביום ה- 33 של המשפט, הוא ה- 3 באוגוסט 1883, הוכרז פסק-הדין: כל הנאשמים זוכו מן ההאשמה. בפסק הדין המנומק הדגיש בית המשפט, כי האשמת הרצח היתה בלתי מבוססת לחלוטין והדגיש במיוחד, שרצח מטעמים דתיים יהודיים אינו קיים, כלל ועיקר. הקטגוריה הגישה ערעור, אך אף בערכאה האחרונה זוכו הנאשמים, ביום 4 באפריל 1884, ע"י בית המשפט העליון.
 
את התרחשויות טיסה אסלאר עיבד המשורר הסופר הציוני ארנולד צוייג במחווה מרשים.
ארנולד צוייג ניצל את זכויות חופש המשורר הנותנות אפשרות להביא את האמת המופשטת לביטוי אף כשהוכחות משפטיות אינן. סרט עפ"י המחזה הוצג בארצות רבות, ביניהן גם בישראל.