לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תנועת הרפורמה וההתבוללות

קטעים

מחבר: הרב זאב גוטהולד

מחניים, גיליון פ"א

תקציר: מאמר עוסק בעקרונות תנועת הרפורמה ובקשר בין זה לבין התבוללות.

מילות מפתח: רפורמים, תנועת ההשכלה, התבוללות.

תנועת הרפורמה וההתבוללות

 הרפורמה

מחולליה נאבקים בין הייאוש והויתור מבפנים להופעה מתקבלת על הגויים מבחוץ. הם קיבלו מן הנוצרים את תפיסת הדת כפולחן. כובד המשקל הוא בבית התפילה. התפילה, אשר במסורת היא צורה אחת בין הצורות של עבודת הבורא, נהפכת למוסד עליון של הדת, ודווקא במקום ציבורי ובשעה נוחה ועת רצון למתפללים; בהרבה מקרים זה ביום ראשון, בשעה שהשכן הנוצרי מתפלל בכנסייתו. מקום התפילה לובש צורת כנסייה.

 

בימי הבית נודעו שתי צורות של ארגון הציבור: המלבן הכוהנים בהיכל, לפני הדביר, פעילים בעבודת הקודש, והעם אחוריהם בעזרה ללא השתתפות פעילה; או המעגל בפרשת המלך של הקהל, עושין לו בימה של עץ באמצע העזרה, וכל העם האנשים, הנשים והטף סובבים אותו, התורה במרכז וכולם משתתפים בלימודה. צורת המלבן היא של בית המקדש דווקא ולא מחוצה לו, אך הכנסייה קיבלה אותה כתכנית-אב לכל הכנסיות. צורת המעגל היא של בית הכנסת ובית המדרש בכל עדות ישראל. בתנועת הרפורמה עברו מצורת המעגל המסורתית לצורת המלבן נחלת הכנסייה, הרסו את הבימה מרכז התורה, וקראו את בית התפילה "טמפל" (תרגום לבית המקדש).

 

בדומה לכנסייה, הפולחן מתנהג על ידי אנשי מקצוע והמקהלה ליד "המזבח". כובד המשקל הוא על "החוויה האסתטית", הן למראה עין בבניין וקישוטו, הן במשמע האוזן מפי הזמרים (לאו דווקא יהודיים) וליווי בכלים, בעיקר בעוגב. הפולחן מטוהר כמעט לגמרי מצלילי לשון הקודש. עוזבי העברית ראו בצעד זה ניתוק מן המוצא האוריינטאלי, טשטוש המוצא, הסרת זרות העלולה לצרום באזני הגויים, והשכחת העבר כדי להקל על ההתבוללות. מנהגים כמו קריאה בטעמי המקרא או שירת המנגינות של בית הכנסת הושתקו, במקומם הכניסו ההטעמה וההתאמה למוסיקה של הכנסייה. ה"קנטור" בדומה לכומר, פניו אל הקהל. סולקו כיסוי הראש והטלית. וכמו בכנסייה אין מחיצה ואין עזרת נשים, ובני המשפחה, זכר ונקבה, יושבים גם יחד.

 

בדומה לנצרות הם קיבלו את ביטול המצוות באופן עקרוני. אבי אבות הכנסייה, פאולוס איש תרשיש, מנמק באגרתו אל הרומים, כי באמונה המשיחית של הנצרות יצדק גבר ומקים את דברי התורה ואין עוד צורך בקיום המצוות, ואולי זה לאומות העולם נאמר. בכל אופן הייתה "אידיאולוגיה" מאחורי ביטול המצוות בראשית הנצרות.

 

בתנועת הרפורמה היו מינים ואפיקורסים אשר חשבו כי עמדו עוד על בסיס משותף עם נאמני ישראל, התווכחו והצטדקו, כפרו בתורה שבעל פה, הסתייגו מתורה שבכתב. בדורות האחרונים נשארה רק הסיסמה המגמתית: התאמה והסתגלות לרוח היום, לחוקת הגויים.

 

אחרי הפקעת תוקף המצוות נשארו אמנם כמה "מנהגות" בהם מחקים את מסורת היהודים.

 

האכזבות והכשלונות האיומים של המתבוללים, קירבו אותם שוב לתודעה יהודית. הם עוד רחוקים מקיום מצוות מעשיות, נשארו מומרים לאכול נבילות וטריפות, לחלל שבת, להתחתן בנישואי תערובת וכיו"ב. והנה אחרי שדגלו להכתים את בניהם בכתם הערלות, מסתמן מאמץ להחתים את בניהם באות ברית-מילה, לקבל באופן עקרוני יום שבת כיום מנוחה במקום יום ראשון (למעשה עובדים בשבת ושובתים ביום ראשון) ולערוך טקסים כמו סדר של ליל פסח, ראש השנה (אך סקסופון במקום שופר) ויום כיפור.

 

אך נשארו פורקי עול המצוות ש"דתיותם" מתרכזת סביב הפולחן המתחדש מדי פעם בפעם על ידי חיבור תפילות לרוח היום.

 

היהודים אשר נמנו על תנועה זו היו נאלצים להוכיח את עצמם כמשתתפים בתרבות הסובבת. לכן נכנסה הרבה מן ההשכלה והרומנטיציזם בגרמניה אל תוך תנועת הרפורמה. המשקיעים האלה נותרו על אף הגלגולים והתמורות שבתנועה זו. עד היום אפשר למצוא גרמניזם מלפני מאה וחצי שמור אצל "היהודים המתקדמים" באמריקה ובישראל. משקיעים אלה אינם מצויים רק ב"רוח", אלא אף בשימוש השפה הגרמנית שזכתה בחוגי הרפורמה למעמד "לשון הקודש" אחרי שדחתה את העברית.

 

בין הרעיונות שפרחו אז על קרקע גרמניה, מפי הפילוסופים והמשוררים, ובפי האתליטים והיונקרים, היה רעיון המשיחיות הגרמנית: התעודה והשליחות ההיסטורית -  התפקיד לגאול את כל העולם. רעיון זה של שליחות משיחית מצא הד נלהב בתנועת הרפורמה. המגמה של התבוללות השרתה עליהם תכנית גרמנית-יהודית-נוצרית אשר הדגישה את המשותף לכולם. כאן מצאו כר נרחב להסביר את שאיפותיהם: פוזרנו בין הגויים, אך אין זו קללה אלא ברכה: אנו שליחי האור שבאנו להפיץ ביניהם; יעודנו להיות בטלים בתוככם באשר אתם קולטים מרעיונותינו (הנצרות) ושליחותנו המשותף תכבוש את העולם. יש פה משום חיוב הגלות, ייאוש מיעוד לאומי, כפירה בתורת הגאולה המסורתית וכיו"ב.

 

עמדה זו משתקפת אף בתפילותיהם של הרפורמה: הושמטו כל הזכרה ורמז על ציון וירושלים, על שיבה לארץ ישראל, על הקורבנות, על תחיית המתים וכיו"ב. כן מחקו את המושג של עם ישראל כעם הנבחר אין "בוחר בעמו ישראל" אין "אתה בחרתנו מכל העמים" אין "אשר בחר בנו מכל העמים" וכיו"ב.

 

הליבראליזם העקרוני של תנועה זו שולל בעצם "תיאולוגיה" מוסכמת, כיון שעניני אמונה ומצפון מסורים לכל יחיד ויחיד. הם תמימי דיעה כי עניני האמונה אינם הולמים את רוח הזמן. מכמה בחינות לא מתקבלים אצלם בכלל "עיקרים". העקרון של התאמה לרוח הזמן שולל קביעה כזאת. שלילה במצוות, ב"מחוקק אשר מתגלה", בחוק עולם הנוהג לדורות, מונעת קביעות. כן עומדת דרישה זו בסתירה לתפיסתם כי הדת משמשת את האדם ולא האדם את הדת, לפי זה, התכלית היא: תיקון המידות ותיקון החברה. לכן הם מרבים במוסדות הצדקה וחסד, לא כקיום המצוה המוטלת על היחיד, אלא, ברוח הזמן, כפעולה בתוך מוסדות. על אף עמדתם החיובית לגבי ההתפוררות והחיסול של החברה היהודית המסורתית ומוסדות "הקהילה", פיתחו הרבה מוסדות ציבוריים יהודיים כמו בתי חולים, בתי יתומות, מושבי זקנים, שלא יכבידו עניי ישראל על הגויים, ומתוך אהבת הבריות (פילאנתרופיה בלע"ז).

 

היכל הרפורמה והמוסדות הנ"ל הם הזירה לפעולתם. לכן יכולה התנועה להתפתח דווקא במרכזים עירוניים במטרופולין ובמיגאפוליס. יתר על כן מטבעו של דבר, משתייכים לרפורמה אמידים, בעלי רמה כלכלית ותרבות-השכלתית מסוימת (leisure class). תודעת המעמד מפותחת אצלם, והם שומרים על מגילת ייחוסין בינם לבין עצמם. אף היום מורכב הציבור שלהם ממשפחות "היימר ושטיינר", דהיינו מיוצאי גרמניה. בימי מלחמת העולם השניה כאשר התעשרו בארצות הברית שכבות מסוימות מיוצאי מזרח אירופה וכאישור לעמדה החדשה שלהם ביקשו להצטרף להיכלי הרפורמה, הותנה להם לחתום כי יוותרו על שבת, כשרות ומילה כהתחייבות אשר נאה ליהודים מתקדמים. כפי שנמסר בעיתונות לא קיבלו המועמדים התכחשות זו.

 

בחמישים השנים האחרונות חלה התקרבות שלהם לעם ישראל ולמסורתו. השגת אמנציפציה בחוק האומות לא הבטיחה גאולת ישראל תוך התבוללות. הקריאה לאוטו-אמנציפציה מצאה אוזניים קשובות. במקום דת ללא לאומיות, עלה הפתרון לדגול בלאומיות יהודית ללא דת. בעצם צריכות להיות התנועה הציונית והתנועה הרפורמית יריבות ללא פשרה. אך במחנה היהודים בעלי דת בתור אמצעי היו אשר הבינו לרוח הזמן ומצאו פשרה. היו שלא חזרו לציון אבל החזירו את ציון אל התפילה, פשרות אלה תרמו שוב לפילוגים בכיוונים שונים. השמרנים שומרים אמונים לסטיות שקיבלו עליהם לפני מאה שנה, ואילו המתקדמים מתקרבים שוב ליהדות. אין הם מאמינים בתורה מן השמים או מקבלים עול המצוות. אך הם מסתייגים מן הצביון הנוצרי. תמצא בהיכלם תפילה בליל שבת במקום ביום ראשון, מתפללים עטורים בעטרות טלית ומכוסי ראש, והחזרת צורות אחרות ממסורת ישראל.

 

מבחינה לאומית נשאלת השאלה אם התנועה הרפורמית עיכבה בעד המתבוללים להיטמע, או שהקילה עליהם להעלם. אדישותה לנשואי תערובת, קבלת גויים ללא גירות, גמישות ללא עקרונות והפכפכנות לרוחות הזמן לא יצרו תריס נגד טמיעה. התנועה היא יהודית באשר שייכים לה יהודים בעל כורחם, אשר רצונם להתבולל אך דרכם חסומה.

 

נסכם את רוח הרפורמה במובאות אשר ניסו לשמש נר לרגלי אנשי התנועה. בספרו "הדרשות של עבודת הקודש בישראל מבחינה היסטורית" ליום טוב ליפמן צונץ, אשר הופיע בשנת תקצ"ב (1832), מגדיר המיסד של "חכמת ישראל" (הדרשות בישראל, מוסד ביאליק, מה"ב ע' 216):

"הרפורמה היא הגורם הפועל בדורות האחרונים, שזה תפקידם להשליט בעמידה המדינית, במדע ובצורת הדת, המותנית על ידי ההשכלה והחינוך המתוקן, את רוח הזמן האמיתית, ולקיים את הרעיונות המתקדמים על ידי המוסדות (תירגם פרופ' ח. אלבק)".

 

לפני כשמונים שנה התקבלה תכנית עקרונית "מצע פיטסבורג 1885" אשר עד היום נחשבת כניסוח הברור של שאיפת התנועה (ראה: פילופסון, תנועת הרפורמה):

1. אנו מעריכים בכל אחת מן הדתות את המאמץ להשיג את האין-סוף, ובכל ביטוי, מקור או מגילת התגלות המוחזקים כמקודשים בכל מסגרת של דת את התודעה לשכינה השוכנת בתוך האדם. לפי דעתנו יש לראות ביהדות שיא ההשגה של רעיון האלקות כאשר מלמדים אותנו כתבי הקודש, וכאשר היא מפותחת ונוסחה בתפיסה רוחנית בידי חכמי ישראל, מבחינה מוסרית ופילוסופית בהתאם לרוח התקופה שבכל דור ודור. אנו מצהירים כי היהדות שמרה והגנה על רעיון אלקות זה כאמיתת הדת המרכזית למען מודעת זאת לכל העמים, למרות המאבקים והתלאות והבידוד אשר כפו עלינו.

 

2. אנו רואים במקרא את המסמך המעיד על הקדשת עם ישראל לתעודתו ושליחותו וכממלכת כוהנים וגוי קדוש, ומעריכים ספר קודש זה כמכשיר היעיל ביותר ללמד להועיל דת ומוסר. אנו מצהירים כי התגליות החדישות במחקרי המדע בתחום הטבע וההיסטוריה אינן סותרות את האמונות והדעות של היהדות, אלא שהמקרא משקף את המחשבה הפרימיטיבית של זמן חיבורו, וכי הלבישו את המושגים של השגחה וצדק אלוקי לגבי בני אדם בסיפורי נסים ונפלאות.

 

3. אנו רואים בתחוקת משה שיטה להכשיר ולחנך עם ישראל לתפקיד תעודתו ביושבו על אדמת פלשתינה. היום אנו מקבלים כמחייבים רק חוקי מוסר, ומקיימים רק אלה מבין המנהגות אשר עשויים לרומם ולקדש את חיינו, ופוסלים כל אלה אשר אינם מסתגלים לדעות ולהתנהגות המקובלות כיום בציביליזציה המודרנית.

 

4. אנו מצהירים כי המצוות של משה ושל הרבנים בנוגע לכשרות המאכלות, טומאה וטהרה, ועניני תלבושת מקורן בתקופות ותחת השפעות שהן זרות למצבנו היום מבחינת ההשכלה וערכי הרוח. אין בהן כדי לעשות רושם על היהודי המודרני ולהשרות עליו רוח של גוי קדוש. קיום מצוות אלה עלול בימינו לעכב במקום לקדם התעלות רוחנית מודרנית.

 

5. אנו רואים בתקופה המודרנית שהביאה לנו תרבות אוניברסלית של הלב והשכל קירוב ההגשמה של התקוה המשיחית בעם ישראל: לתקן עולם במלכות האמת והצדק, ושלום לכל בני אדם. אין אנו רואים בנו עוד אומה, אלא קהילה דתית. לכן אין אנו מצפים לחזור לפלשתינה, או לחזור לעבודת הקורבנות בידי בני אהרן, או לראות בתוקף שוב את החוקים בנוגע למדינת היהודים.

 

6. אנו רואים ביהדות דת מתקדמת אשר שואפת כל הזמן להתקבל לפי דרישות התבונה. אנו משוכנעים כי יש צורך גדול לשמור על זהותנו עם העבר המפואר שלנו. אנו מוקירים את השליחות של הנצרות והאיסלם, בנות דת ישראל, אשר עוזרות להפיץ אור האמונה בא-ל אחד ואמיתת המוסר. אנו מאשרים, כי רוח של אנושיות נדיבה בימינו היא בעלת בריתנו בקיום שליחותנו. לכן אנו מושיטים יד חברים לכל הרוצים לשתף פעולה אתנו לתקן עולם במלכות האמת והצדק בקב האנושות.

 

7. אנו מקבלים ומצהירים מחדש את דעת היהדות כי נשמת האדם היא בת-אלמוות. אמונה זו אנו משתיתים על הטבע האלוקי של רוח האדם אשר מוצאת העימות נצח בצדק וסלידה ברשע. אנו פוסלים את האמונה בתחיית המתים מבחינה גופנית ואת האמונה בגיהינום ובגן עדן כמושב לשכר ועונש לנצח כרעיונות שאין להם יסוד ביהדות.

 

8. במלוא ההתאם עם רוח התחוקה של משה השואפת לכונן יחסי צדק בין עשירים ועניים, אנו רואים כחובתנו להשתתף במגמה הגדולה של התקופה המודרנית לפתור לאור העקרונות של משפט צדק כל הבעיות המזדקפות בפנינו מתוך החיכוכים והרשע בארגון החברתי בימינו.

 

במשך שמונים שנה האחרונות נאספו מנהיגי התנועה של הרפורמה כדי לתקן ולעדכן את דתם לפי רוח היום והמקום. נאמני הרפורמה לא קיבלו הרבה מן התיקונים. התנועה מפולגת בין ציונים, וביניהם ראשי הציונות, לבין שונאי ציון מושבעים, קנאים וביניהם מנהיגי המועצה למען יהדות נוסח אמריקה (Americam Council for Judaism) מלבד עמדתם המוצהרת לפסול מצוות מעשיות, שלא לקבל תורה שבעל פה, ולראות בתורה "מסמך פרימיטיבי", הם עוד גוזרים על עצמם להיכרת מעם ישראל על ידי עידוד נישואי תערובת ועידוד ממזרות. הם אינם מצריכים גט למתגרשים אלא מסתפקים ברישום בית המשפט, אינם מקבלים מרות של הלכה ודת, אלא דורשים כי הדת תשמש אותם: רואים ביהדות דת מתקדמת אשר שואפת כל הזמן להתקבל לפי דרישות התבונה.