לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הרשל גרינשפן

מחבר: שמואל חגי

ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון

מחניים, גיליון קי"א, 1967

תקציר: המאמר מספר את סיפורו של הרשל גרינשפן מהרגע שרצח את איש השגרירות הגרמני בפריס ועד מותו. כמו כן המאמר סוקר את יחס הגרמנים והצרפתים לסיפור זה.

מילות מפתח: היסטוריה; היסטוריה יהודית; שואה; גבורה; אנטישמיות; עלילות דם

הרשל גרינשפן

 

בשבעה בנובמבר, לפני הצהריים, בשעה 9.45 הופיע בשגרירות הגרמנית בפריס אדם צעיר, שביקש לשוחח עם אחד מעובדי השגרירות. כשנשאל למטרת ביקורו, ענה כי יש בידו מסמך חשוב מאוד שעליו למסור אישית. הוא נתקבל על ידי מזכיר השגרירות ארנסט פון ראט בלי פורמליות יתירה. וכעבור דקות אחדות שמע פקיד העוזר קריאות לעזרה מכוון חדרו של מזכיר השגרירות. הוא מצא את פון ראט מתפתל מכאבים. הוא נורה בחזהו על-ידי הצעיר המבקר, שנתפס בלי התנגדות ע"י הפקיד העוזר. פון ראט הובא לבית החולים ונותח, והמתנקש הובא לבית המשטרה. שם זיהה עצמו כהירשל פייבל גרינשפן, בנם של זיגמונד ורגינה גרינשפאן יוצאי פולין. וכמניע ההתנקשות אמר כי נקם נקמת העם היהודי.
 
בחדר המזכירות מצאו אקדח וסימני פגיעה של שבעה כדורים נוספים. גרינשפאן מסר בהודאתו הרשמית כי בהיכנסו לחדר המזכיר אמר לו: אני מוסר לך מסמך בשם שנים עשר אלף היהודים המרומים, ומיד הוציא האקדח וירה. גרינשפאן אמר עוד: "את הגלויה שנמצאה באמתחתי קבלתי ביום ה' בשלושה בנובמבר וברגע שקיבלתיה החלטתי להמית אחד מעובדי השגרירות כנקמה. זהו המניע היחיד להתנקשות".
 
בגלויה זו שכתבה אחותו ברתה נאמר:
 
אחי היקר! ודאי שמעת על אסוננו. בליל חמישי, פשטו השמועות על גירוש יהודי פולין. בליל ה' בשעה תשע בא אלינו שוטר ואמר לנו כי עלינו לקחת הדרכון ולבוא עמו למטה המשטרה. שם מצאנו את כל ה"מושבה" שלנו. שוטר הוביל אותנו לבית המועצה. לכל אחד ניתן צו גירוש לעזוב את גרמניה עד ה - 29 באוקטובר.
ברתה
 
ליל הבדולח
ההתנקשות הזאת הייתה אות להשתוללות היצרים של ההנהגה הנאצית נגד היהודים בגרמניה.
 
משנודע דבר ההתנקשות להיטלר ימ"ש הוא העלה את הפצוע לדרגת יועץ השגרירות ושלח את רופאו הפרטי ד"ר ברנדט לפריס כדי להודיעו על מצב הפצוע. אבל על אף הודעתו המרגיעה מת הפצוע ב-9 בנובמבר. באותו לילה חגגה הכנופיה את החגיגה השנתית לזכר הפוטש של בית הבירה במינכן. ואז התחולל הפוגרום הגדול על היהודים והשבוע הזה נקרא "שבוע הזכוכית המנופצת". כפי שהתברר אחר כך אורגן הפוגרום בדקדוק על ידי גבלס והיינריך ימ"ש. 191 בתי כנסת נשרפו. יותר משבעת אלפים וחמש מאות בתי עסק של יהודים נשדדו. 26 אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז. ועל היהודים הוטל קנס בסך מיליארד מרקים וכן הוחלט אז להוציא את היהודים ממעגל המסחר.
 
מכונת התעמולה הנאצית מתחילה לפעול
הנאצים מינו את ד"ר פרידריך גרים לנציגם בפריס, "כדי שיגן על זכויות הגרמנים במשפט". גבלס החליט להפוך את המאורע לנושא מרכזי בתעמולתו האנטישמית הארסית. הוא ידע יפה להפוך את ההתנקשות לעלילת דם בצורה שהייתה ידועה מאוד בגרמניה. הוא ידע יפה את האינסטינקטים האפלים של עמו, וידע כי מאורע כזה עשוי להשפיע השפעה עמוקה להפצת ארס תעמולתי.
 
ב -11 בנובמבר בעוד שגוויתו של פון ראט נמצאה בפריס כינס גבלס את יועציו ואז הוברר כי אין כל אפשרות לבקש הסגרתו של גרינשפאן (על אף היותו תושב גרמניה שנים רבות) אבל אפשרי הדבר שהוריו של פון ראט יקבלו ייצוג משפטי כנוגעים בדבר. וכך הוחלט למנות פרקליט צרפתי שייצג את העניין הגרמני במשפט.
 
הוחלט שגרים ייצג את הוריו של פון ראט וכן הוחלט להפיץ בשפה הצרפתית את החוברות שיצאו לאור בגרמניה, המתארות את משפט דוד פרנקפורטר וחוברת שהו"ל ד"ר גרים. וכן הוחלט להגדיל את הקרן לתעמולה אנטי יהודית בפריס.
 
ב-12 בנובמבר ערכה הכנסייה הפרוטסטנטית בפריס טקס אשכבה לפון ראט שנערך ברוב פומביות.
 
מכונת התעמולה של גבלס עבדה במלוא הקיטור. בחוברת שיצאה לאור ע"י ולפגנג דיברגה "התנקשות בשלום" שהוא "ספר צהוב נגד גרינשפאן ועוזריו" בא הסבר אנטישמי נגד ה"יהדות הבין לאומית המתכוונת לנצל את המשפט כמכשיר תעמולה נגד גרמניה". בחוברת מתוארת משפחתו של גרינשפאן על כל "עוונותיה ופשעיה". כן מודגש בה כי הרשל גרינשפאן למד בישיבה בברסלו, ואגב מצוטטים דברי חז"ל המתירים כאילו דמו של נכרי, החוברת מעמידה זה כנגד זה את דמותו של גרינשפאן ופון ראט. (הזייפן הנאצי הסתיר את העובדה כי פון ראט נחשד באי נאמנות לפיהרר ולכן היה נושא לריגול. אבל כיום אחרי השואה האיומה אין טעם לדון בדבריהם של המשסים הפורעים).
 
די להעיר כי בתיאור מותו של פון ראט יש כל הסממנים של עלילות הדם הידועות לשמצה, בעיקר בגרמניה, כשפורטים על המיתרים הרגשניים של ההמונים. אבל יש לציין כי התעמולה הנאצית נשאה פרי ביאושים לא רק בגרמניה אלא גם בצרפת. והיו עיתונים שיצאו בהשמצות אנטישמיות.
 
הפרקליטות
בתחילה מינו בני משפחת גרינשפאן לפרקליט עו"ד בשם שווארץ, שהיה לו שם טוב בקרב בני הקהילה היהודית אבל היה חסר כוח לנהל משפט בעל ממדים עולמיים כמו זה. ולכן השתדלו למנות את הפרקליט הנודע וינסן דה מורו גיאפרי, שהיה בעל כוח דיבור מרשים, אביו היה מקורסיקה. בימי מלה"ע הראשונה נפצע בקרב ורדון, והשתתף אח"כ במשפטי הסנסציה הידועים ביותר בצרפת. הוא היה הפרקליט שהגן במשפט ציבורי על הנאשם בהצתת הריכסטג, ובמשפט זה האשים בגלוי את היטלר וגרינג בביצוע השריפה.
 
הנאצים כמובן יצאו בשצף קצף נגד הפרקליט, והאשימוהו כי הוא מייצג את יהדות העולם. בארה"ב הוקמה קרן להגנתו של גרינשפאן, וכל העולם היהודי עקב בחרדה אחר גורלו. אם כי הרבה מרירות הייתה בליבות הסובלים שסברו לתומם כי אמנם מעשהו הוא שהביא עליהם את רוב הפורענויות, ולא ידעו על תכניות ההשמדה השטניות שמתכנניהן חיפשו רק אמתלא.
 
משפט זוטא נגד דודו ודודתו של גרינשפאן
בינתיים נעצרו דודו ודודתו של גרינשפאן שאצלם מצא מחסה. במשפט זה הואשם הזוג על כך שלא הודיעו על בואו הבלתי ליגלי של גרינשפאן לצרפת. על כך טען אברהם גרינשפאן:
 
"והרי אי אפשר היה לנו לגרש נער מביתנו. חשבנו, נחכה קצת עד שיגיע לגיל י"ח ואז אולי יצטרף ללגיון הזרים, סבורני שלא יכולנו לפעול אחרת".
 
גם במשפט הזה שימש כפרקליט מורו גיאפרי. הוא טען כי החוק אינו יפה כלפי הרשל גרינשפאן, שכן הוא מטעים כי אם אין אפשרות לעולה הבלתי חוקי לעזוב את הארץ, אין העונש חל על המסייע. אבל ההגנה לא הועילה ואברהם נידון לארבעה חודשי מאסר ולקנס של מאה פרנקים.
 
החקירה המוקדמת נגד הרשל גרינשפאן
מאחר והמעשה עצמו היה ברור, התרכזה החקירה במניעים של המעשה. גרים הנאצי ניסה לשכנע כי המועדון הספורטיבי "אורורה" שגרינשפן היה חבר בו, השתתף בארגון ההתנקשות. אבל החקירה הפריכה טענה זו. בבדיקת הרופאים תיאר גרינשפאן את חייו. הוא אמר כי כשקיבל את הגלויה מאחותו היה שרוי בדיכאון על שהוריו גרים בצריף במחנה ואין להם מה לאכול. בתחילה רצה להתאבד. אבל בעוברו ברחוב ראה חלון של בית מסחר לנשק ובלילה חלם עליו.
 
הרופאים אף בדקו את יציבות נפשו וקבעו כי הוא אדם נורמלי ומוכשר. גם מבחינה גופנית הוא נורמלי בהחלט על אף קומתו הנמוכה (1.54 מ'). ועל אף הטענה כי קנה את האקדח במצב של תרדמה למחצה קבעו הרופאים כי כלכל מעשיו בתבונה ובדעת. ואע"פ שגורל הוריו הכאיב לו מאוד, לא גרם למצב פתולוגי. גם הגלויה שקיבל מאחותו והמאמר שקרא בעיתון היהודי אף שהשפיעו עליו עמוקות, לא הביאוהו למצב חולני שעלול היה להוריד מאחריותו הנפשית. "הוא בעל תבונה ויש לו מידה ידועה של חריפות". הגלויה יצרה בו רגש פחד שהוליד יצר של נקמה, אבל בדיקת האמצעים נעשתה על פי שיקול דעת בריא. ולכן יש להגדיר מעשהו כפשע שנעשה מתוך תשוקה.
 
העיתונות היהודית והכללית הדגישו את הרקע המיוחד של רדיפות היהודים שהביאו את הרשל גרינשפאן לבצע מעשהו.
 
גרינשפאן רוצה להצטרף למלחמה
בינתיים פרצה המלחמה העולמית השניה, ב-28 בספטמבר 1939 כתב הרשל גרינשפאן לשר המשפטים:
 
"אדוני השר!
אני יודע שצרפת חיה עכשיו בתקופה טראגית לכן נוטל אני רשות לבקש ממך כי תרשני להצטרף כמתנדב לצבא הצרפתי. כדי שאוכל בדמי לכפר על מעשי ועל הפגיעה שפגעתי במדינה שנהגה בי מנהג של הכנסת אורחים".
 
בקשה זו נדחתה. הרשל נשאר בכלא, אבל מאמצי ההגנה לשחררו לא פסקו. ב-19 במרץ 1940 שלח הפרקליט מכתב לממשלה הצרפתית לקיים את המשפט או לשחרר את העציר.
 
 "כי רק במדינה דיקטטורית אפשר להחזיק עצור בלי משפט זמן ארוך כל כך".
 
ממשלת צרפת נמצאה במיצר. כי על אף זה שעברו 6 חדשים מהתחלת המלחמה, היו חוגים שונים במדיניות הצרפתית, ולא ידעו כיצד ייפול דבר. אבל פעילותו של גרים לא באה לכלל הפסק. הוא כתב לגבלס כי יש חשש שהצרפתים יערכו את המשפט בהקדם וישחררו את הנאשם.
 
רק ב-8 ביוני 1940 פרסם התובע הכללי את כתב ההאשמה נגד גרינשפאן. אבל זמן קצר לאחר מכן נפלה צרפת והנאצים השתלטו עליה.
 
ההסגרה
גרינשפאן נמצא מאז ה-8 בנובמבר 1938 במחלקת הנוער של הכלא פרסנה בפריס. זמן קצר לפני הפלישה הנאצית הועבר יחד עם אסירים אחרים למקום אחר. לפי עדות נאצית אחת הועבר ע"י הצרפתים מפריס לאורלאנס. אח"כ הועבר לבורג'ה.
 
אבל באמת הועבר גרינשפאן מפריס לאורליאנס וכשנתקרבו הנאצים לאורליאנס הועבר יחד עם 96 אסירים אחרים במצעד רגלי לבורג'ה. אבל בדרך פגעה בהם אש ארטילרית, ולפי עדות אחת לא היה גרינשפאן בין אלו שהגיעו לבורג'ה.
 
ב-18 יולי 1940 הודיע אבץ כי גרינשפאן זיהה עצמו בכלא בטולוז ואז ביקש גרים להסגירו וממשלת וישי הסגירה את גרינשפאן. בתחילה נשאר בכלא הגיסטפו בברלין. ב-18 בינואר 1941. הוא הגיע למחנה הריכוז בזקסנהוזן ושם קיבל את המספר-35181. גרינשפאן זכה להקלות רבות ובגלל מעמדו המיוחד לא לבש בגדי עצירים ולא נהגו בו בחומרה יתירה.
 
בינתיים שקד גרים להשיב על כל התעודות הנוגעות למשפט. וגם התעמולן הנאצי דיברג'ה החרים את כל התעודות של "הליגה נגד האנטישמיות" בפריס, ושלחם לברלין כהכנה למשפט. ואף ערכו חקירות משלהם, והחרימו יומנו של גרינשפאן שכתב בכלא. הכוונה הייתה לערוך משפט ראווה בגרמניה ואמנם הכינו שני כרכים של הוכחות וראיות. ולפי גירסא אחת פקד היטלר ימ"ש לערוך את המשפט.
 
ב-24 באוקטובר 1941 נערכה ישיבה מיוחדת של אנשי התעמולה כדי לדון על הצעדים הבאים. וקבעו את הנקודות הבאות:
 א) אישיותו של הרוצח אינה חשובה כשלעצמה. על ספסל הנאשמים יושב כל העם היהודי.
ב) הרצח היה אות של היהדות להתחלת המלחמה.
ג) העם הצרפתי נגרר למלחמה שלא ברצונו וכו'. והמסקנה: משפטו של גרינשפאן בברלין צריך לשמש כתחילת ההשמדה של העם היהודי. נקבע שהעונש יהיה מוות והמשפט יערך במחצית ינואר.
 
הוחלט להודיע ב-4 בפברואר 1941 על התחלת המשפט. ואחר כך להודיע כי גרינשפאן נמצא בגרמניה, והעיתונות נצטוותה לתת כיסוי נרחב על הקשר בין הרצח ובין המלחמה של היהדות.
 
קשיים בעריכת המשפט
בינתיים הועלה ע"י אחד החוקרים הנאצים רמז שכאילו היו קיימים יחסים אישיים אסורים בין גרינשפאן ופון ראט.
 
ב-22 בינואר 1942 נערכה התייעצות בקשר לעריכת המשפט, נתעוררו אצל הנאצים בעיות, שבאווירת השחיתות האופפת את כנופיית המרצחים אין להגיע עד חקירה. נראה שהרשל גרינשפאן ביקש לעכב את עריכת המשפט שהיה בשבילו מוות ודאי וכן היו בעיות משפטיות אחרות לגבי עצם סמכות בית המשפט בגרמניה לדון את גרינפשאן.
 
ב-21 במרץ 1942 הודיע דיברג'ה כי גרים הודיע שממשלת צרפת לא תגביל את העדים הצרפתיים מלהופיע בפני בית הדין וכי גם יסייעו בקו התעמולה המעמידה את "היהדות הבין לאומית" כגורם למלחמה. והוא המריץ את גבלס לערוך את המשפט.
 
לבסוף הסכים היטלר ימ"ש לערוך את המשפט בתנאי שמזכיר המשפטים יוחלף בנשיא בית משפט אחר שהוא ד"ר תייראך.
 
ב-7 באפריל 1942, נערכה התייעצות בבית המשפט ונקבעו סדרי המשפט והעדים. כאחד העדים נבחר ד"ר ס"ס ברנדט רופאו של היטלר. וכן נבחרו אנשי המשטרה הצרפתית. וכן אחיות מן הצלב האדום שיעידו על "היחס ההוגן" במשלוח היהודים לפולין. וכן מכיריו של פון ראט שיעידו על התנהגותו שהייתה ללא דופי.
 
אבל לאחר התייעצויות שונות הוחלט שלא לערוך את המשפט. כי הרמז הנ"ל היה עלול להמיט קלון על הכנופיה.
 
שמו של גרינשפאן הועלה במשפט אייכמן ימ"ש כשאביו ואחיו העידו שלא ראו אותו מאז נפילת צרפת. אבל במודעה שפורסמה בעיתון "די וולט" ביוני 1960 מודיע בית המשפט כי הרשל גרינשפאן מת ב- 8 במאי 1945.
 
לעומת זאת נאמר ב"שפיגל" כי גרינשפאן שוחרר ע"י האמריקאים וחי בפריס בשם בדוי.
ד"ר קאול מברלין המזרחית העלה ברוב שקידה את החומר הרב הנוגע למשפט גרינשפאן. הנאצים נתכוונו לעשות ממשפט גרינשפאן התחלה וסיום תעמולתי לתוכנית ההשמדה של העם היהודי, וכדרך רוצחים שפלים ביקשו תעודת הכשר למעשיהם המתועבים. דבר זה מלמדנו כי החשאיות והפחד מדעת הקהל היו גורמים חשובים בכל תוכניותיהם, וחבל שלא ידעו לפגוע בהם בנקודה זו מבעוד מועד.
 
אין ספק, כי בשרשרת המאורעות שאירעו עם עלית הנאצים לשלטון היה במעשהו של הרשל גרינשפאן, ובתגובה שבאה למעשה זה מצד הגרמנים, אות מבשר לשואה האיומה שנתרגשה על עמנו.