לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הרקע ההיסטורי של תנועת המוסר

מחבר: שמואל חגי

מחניים, גיליון פ"א, 1963

תקציר: המאמר סוקר את הגזרות נגד היהודים שהיו ברוסיה בתקופה שקמה תנועת המוסר, ומציג קשר בין הגזרות לבין רעיונות תנועת המוסר.

מילות מפתח: אנטישמיות, היסטוריה יהודית-רוסיה, מוסר,

הרקע ההיסטורי של תנועת המוסר

 כל מי שבא לתאר את צמיחתה וגידולה של תנועת המוסר בישראל רואה כיסוד התנועה את אישיותו המיוחדת במינה של מייסד התנועה, רבי ישראל מסלאנט ז"ל, (נולד תק"ע, (1810) נפטר בשנת תרמ"ג).

 

הרבה נכתב על ר' ישראל ותלמידיו, על דרכיהם, תורתם ודרכי עבודתם, אבל לא נכתב הרבה על הרקע ההיסטורי עליו צמחה תנועה זו. כי תנועת המוסר צמחה בתקופה רבת תהפוכות בהיסטוריה הרוחנית של העם היהודי, ויש לראות בה תופעה בעלת שרשים בהווי היהודי הכללי, אם כי לא חרגה מן המסגרת הקבועה ועומדת של היהדות המסורתית.

 

במאמרנו זה אנו מנסים לעמוד על מצבה של יהדות מזרח אירופה לפני כמאה ושלושים שנה, ועל התנאים המיוחדים במינם ששררו אז בחיי ישראל, שלא חל בהם שינוי רב גם בעשרות השנים שבאו לאחריהן. המאורעות שאירעו אז במרכז היהודי היחיד הפרו את הקרקע והנביטו הרבה נבטים שצמחו וגדלו והיו לתנועות בישראל, שבמידה רבה קבעו את הקלסתר הרוחני של העם עד היום הזה.

 

תקופת האופל והפורענות

בסוף ימיו של אלכסנדר הראשון מלך רוסיה (1825-1815) התגברה הריאקציה בשלטון, כי לאחר מפלתו של נפוליאון ברוסיה בשנת 1812 נעלמו הניצנים האחרונים של הליברליות, והמהפכה הצרפתית איבדה הרבה מזוהרה הקודם. בממשלת הצאר כיהן אז מיניסטר הדתות גוליצין שהיה איש מסתורין והגה רעיון להעביר את כל היהודים לדת הנוצרית. המלך אלכסנדר היה מושפע ממנו, והדבר השפיע גם על יחסו ליהודים. באותם הימים היתה יהדות רוסיה בעלת יחוד דתי ולאומי הומוגני ושלם, וחיי התורה אף השפיעו על שכניהם הנוצריים. אז אף קמה תנועה גדולה של "שומרי שבת" מקרב הנוצרים, שגרמו חרדה בקרב אנשי הכמורה, וזה הביא שורה של הגבלות חמורות על חיי היהודים. בשנת 1824 יצאה פקודת גירוש אכזרית נגד אלפי יהודים במחוזות שונים, ומצבם הכלכלי שהיה גרוע בלאו הכי היה עכשיו בכל רע. אבל המצב החמיר פי כמה עם עלייתו של הקיסר ניקולאי הראשון לשלטון בשנת 1825. הוא דיכא את מרד הדקבריסטים ביד חזקה, והתחיל לבצע את מדיניותו הקשה כלפי היהודים.

 

אם כל הגזירות היו מחשלות את האחדות בישראל, והגבירו את ההכרה על גורל משותף התרגשה ובאה על היהודים גזירה חדשה, שעם היותה חמורה כשלעצמה גרמה גם לירידה מוסרית ולתופעות שליליות, שמקורם היה אמנם טראגי מאוד, אבל התופעות היו למציאות אכזרית ועוררו שורה של תגובות שבמידה ידועה השפיעו גם על ההיסטוריה של רוסיה עצמה ועל החשת המהפכה שם.

 

גזירת הקנטוניסטים

גזירת "הקנטוניסטים" היתה אחת הגזירות הקשות שניתכו על יהדות מזרח אירופה בתחילת המאה הי"ח. החוק היה נורא כשלעצמו אף אילו ניתן רק מתוך צרכים צבאיים. אבל הוא היה נורא פי כמה מכיוון שהוא נשתלב במגמה רחבה יותר "למעט את מספר היהודים ברוסיה ככל האפשר", כפי שהתבטא ניקוליי הראשון, והיה מלווה בתוכנית שטנית להעביר את הילדים היהודיים על דת אבותיהם היהודים היו רואים בה אחת הגזירות הקשות ביותר, כי באותה תקופה היתה היהדות כולה שומרת תורה ומצוות, והייחוד הלאומי היה קשור בקשר בל ינתק עם הייחוד המסורתי, ולכן הם לא התייחסו לגזירה כאל חוק צבאי בלבד.

 

תולדות הגזירה קשורה בחוק הצבאי הישן שהיה קיים ברוסיה עוד בימי פטר הגדול. לפי פקודת החוק הזה נוסדו בשנת 1721 בתי ספר אזוריים ("קנטונים") שבהם הוכנסו לאימון צבאי ילדים בגיל שבע. ומשהגיעו לגיל 14 שילבו אותם ברגימנטים צבאיים, וכך נוסדה ברוסיה שיטת הקנטוניסטים שהיתה קיימת יותר ממאה ושלושים שנה.

 

המלך פבל (1796-1801) חזר ואירגן את בתי הספר הצבאיים האלה והפך אותם ל"מחלקות-יתומים צבאיות". המלך אלכסנדר הכניס שינוי אנושי יותר בגיוס הקטינים, ולא היו מגייסים אותם לפני גיל עשר.

 

המלך ניקולי הראשון הגביר את המשטר הצבאי, ושיטת הגיוס הקנטוניסטי התפתחה מאד. הוא קבע עקרון שכל הבנים של אנשי הצבא שייכים לצבא, ומגיל 14 ואילך הם נחשבים ל"קנטוניסטים", והפקודה התבצעה בכל חומר הדין. נוסדו ארבעה רגימנטים לאימון תת-קצינים בערים שונות ברוסיה. הם היו מחולקים לפי פלוגות, בטליונים ובריגדות מיוחדות, ולכל אחד מהם היה מפקד בדרגת גנרל, וכן היו בתי ספר צבאיים מיוחדים לאימון אנשי השירות הצבאיים. כגון פקידים חובשים מנגנים וכו'. מיניסטריון המלחמה היה המשרד שלרשותו עמדה כל המערכת הזאת, עם מחלקה מיוחדת. זמן השירות היה עשרים וחמש שנה. והיה נחשב מן הזמן שהגיע מגויס לגיל 18. ילדיהם של הקצינים הצבאיים שנחשבו כרכוש הצבא, כאמור, הורשו להישאר בבית הוריהם עד גיל 18. וכך הגיע מספר המגויסים למאות אלפים.

 

מתי התחילו לגייס ילדים יהודיים?

בימי פבל ואלכסנדר הראשון לא חלה חובת גיוס על היהודים. אבל משעלה ניקולאי הראשון על כסא מלכותו (בשנת 1825), הוא התחיל מתייחס ליהודים כ"חלק מזיק" של האוכלוסייה, וחיפש דרכים כיצד להיפטר מן היהודים. אחד האמצעים לכך הייתה ההתבוללות בדרך של שמד, והוא עודד את הדבר בכל מיני דרכים, אבל בעיקר על ידי הגיוס. הוא החיש את הוצאת פקודת הגיוס ובשנת 1827 אישר הצו שפורסם ברבים. פקודת הגיוס שהוכן בשביל היהודים לא היה דומה לחוק הכללי, אלא היה דומה יותר לפקודת עונשין, וכל סעיף וסעיף כאילו נכתב ב"מגלב", כפי שכותב ההיסטוריון ש. גינזבורג בספרו "כתבים היסטוריים" ח"ג (באידיש).

 

לפי החוק הזה נחשבו ילדים יהודיים בגיל 12 לחיילים, אבל שירותם הפעיל התחיל מגיל 18. גזירה זו חלה על היהודים במגמה להעבירם על דתם בגיל צעיר. ומפני זה היה גורלם של הילדים היהודים הרבה יותר גרוע מחבריהם הגויים, כי המגויס הרוסי היה מתקבל בבית הספר הצבאי שבעיר מולדתו, ואילו הילדים היהודים נשלחו למקומות מרוחקים, במרחבי רוסיה, ששם חש הילד בדידות איומה, ואף היה צריך לעמוד ביסורים על דתו.

 

הרושם שעשתה גזירה זו השתקפה הרבה בשירי העם של אותה תקופה. היהודים ראו בזה סכנה לעצם קיומם הלאומי כי המשפחה והחינוך היהודי נפגעו פגיעה קשה. והרי על חינוך ילדיהם שמרו היהודים כמו על בבת עינם.

 

כדי להבין את הדבר עלינו לזכור, כי שירות צבאי אפילו של מבוגרים באותם הימים היה שונה לגמרי מזה של היום; כי החייל הרוסי באותו הימים היה נתון לכל מיני השפלות, ולעונשי גוף, ולא היו לו זכויות כאדם. כשאדם ביצע עבירה חמורה היו מוסרים אותו לשירות צבאי.

 

הגזירה ניתנה בצורה שטנית, החובה היתה מוטלת על הקהילה להעמיד לרשות הצבא מספר גדול של ילדים מגויסים. וניתן לשער איזו דמורליזציה הכניס החוק הזה בחיי הקהילה היהודית. ראשי הקהל היו נתונים בין הפטיש והסדן. ומאחר שרבים נמלטו או העלימו את הגיל, היו לוקחים לפעמים ילדים בני תשע, ואחד מבני הדור ההוא מספר בזכרונותיו שראה כיצד מגייסים ילד בן חמש לצבא.

 

תופעה זו שייכת לאותן התופעות הטרגדיות שרק המציאות הגלותית הקשה הולידה אותם, ושונאי ישראל ניצלוה בשטניות לא פחותה מן הגזירה עצמה. אבל אין להכחיש כי היו לפרשיות העגומות האלה גם צדדים אפלים רבים. בתנאים האדמיניסטרטיביים ששלטו אז ברוסיה, שכל הפקידים היו נוטלי שוחד ורודפי שלמונים היו הילדים הרכים קורבנות אומללים ביותר.

 

נוכח הבריחה ההמונית של היהודים שהיו להם ילדים כאלו, היתה הקהילה שוכרת "חוטפים" שהיו בולשים וחוטפים את הילדים החייבים גיוס, והיו מחזיקים אותם במאסר עד בוא הזמן. אבל נוכח הדלות האיומה ששלטה בין היהודים היו אחרים "מוכרים" ילד כדי לשחרר ילד אחר ובלבד להציל את שאר המשפחה מחרפת רעב.

 

הלחץ של השלטונות היה חזק מאד, ואחד מבני הדור מספר על מצור צבאי שנערך על העיר כדי לבדוק אם  לא נעלמו ילדים. והקיסר הוציא פקודה שנגד כל ילד שלא ניתן יקחו מאותה קהילה שני ילדים. והדבר הפך גם לסוג עונש. למשל אם הקהילה נשארה חייבת מסים למלך היו לוקחים כעונש ילדים יהודיים נוספים. נוצר מעגל קסמים על הקהילות: מן המסים כבדים נוספו מסים חדשים של גיוס ילדים, וחובה זו שוב יצרה חובות. והגרוע מכל היה שהמלכות פטרה את העשירים מחובה זו ליתן ילדיהם לצבא ומכאן כל העושק והגזל שסבלו מכך השכבות העניות. כי מי שהיה לו כסף היה רושם עצמו למעמד הסוחרים. ומאחר שהדבר היה תלוי בידי פרנסי הקהילה נפתח פתח להפליה ולשחיתות.

 

המצב נעשה גרוע יותר בסוף ימיו של ניקולאי. רוסיה הייתה שרויה אז במצב מלחמה: מתחילה עם הונגריה ואח"כ עם תורכיה,  ועם המעצמות הגדולות, מלחמת סבסטופול. והיה צורך בהרבה חיילים. ואז יצאה הפקודה שאפשר לתפוס לצבא כל יהודי שלא היתה בידו "אשירה", ונוצר ציד אנשים מבהיל. אנשים מושחתים ורודפי בצע היו עורכים ציד על יהודים נודדים, והיו גוזלים אותם ומוסרים אותם לשלטונות. כן היו גוזלים וחוטפים ילדים. יש הרבה סיפורים על כך, ונתחברו שירים ופואמות רבות: ביניהם שירו של יעקב כהן "החוטפים", "בעמק הבכא" לי. ל. גורדון ועוד. אם נדון בלבנו את התופעה הזאת לחובה הרי מן היושר הוא למסור כמה תמונות מזעזעות מן ההווי ההוא כדי להבין את נפשם של האבות והאמהות היהודיים. כי כך דרכה של הפורענות הגלותית: תמיד יש שני צדדים לצרה, ושניהם מזעזעים באותה מידה, ואין לנו לדון על דברים מתוך מצבים נורמלים.

 

אחד מעדי הראיה מספר כיצד נפרדו אבות ואמהות מילדיהם שנלקחו לצבא:

"על יד בית עמדה כרכרה גדולה ועמוקה רתומים לה כמה סוסים. חיילים הובילו מן הבית את הילדים. אחד אחר השני והושיבום בכרכרה שנתמלאה מיד. הילדים היו שוכבים ולחוצים זה לזה כמו דגים מלוחים בחבית. הכרכרה היתה מוקפת אבות, אמהות, קרובים, והמון אנשים אחרים. מי שלא ראה המחזה ולא שמע את היללות לא ראה מחזה קורע לב, האחד מושיט לו זוג תפילין, הישאר יהודי! הישאר יהודי! זועק האב".

 

ומספר קנטוניסט אחד:" אחרי שנסענו כמה פרסאות שמענו עדיין את הבכיות".

 

לפי החוק היו צריכים להסיע את הילדים בעגלות. אבל הקצינים גנבו את הכסף והיו מובילים את הילדים רגלי. הסופר המהפכני הרוסי אלכסנדר הרצן שראה מחזה זוועה כזה מתאר כיצד ראה פלוגה של ילדים רכים בני שמונה-תשע שנים, שלפי מראה עיניהם ניכר היה שהם קודחים מקור. נשבה רוח חזקה והילדים צעדו בלי עזר דומם אלי קבר. הסופר הזה הזדעזע נוכח אכזריות זו של ממשלת הקיסר.

 

הגורם לתסיסה

לא נספר כאן על פרשת העינויים של הילדים הרכים בגיהנום של המחנות. על תעלולי הכמרים ורשעותם. על העינויים הגופניים, ועל פרשת קידוש השם של הילדים, כי כל זה לא שייך למגמת המאמר הזה שלא נועד אלא לתת תמונה כללית על המצב הפנימי של היהודים. המרירות הרבה שנצטברה אז בקרב ההמונים היהודים על פרנסי הקהילה וראשיה העמיקו את התהום בין חלקי העם היהודי, ויצרו רקע נוח מאד לתנועת גדולות שקמו בישראל במאה השנים האחרונות: התנועה הסוציאליסטית, תנועת ההשכלה ותנועת המוסר.

 

בשעה שנתפרסמו החוקים הראשונים על דבר חובת גיוס הילדים היה רבי ישראל מסלאנט בן 17 שנה (כי הוא נולד בשנת תק"ע 1810, וגזירת הגיוס הראשונה נתפרסמה בשנת 1827). אין ספק שנפש רגישה כמו זו של ר' ישראל מסלאנט נזדעזעה עמוקות למראה העושק והגזל והדמורליזציה שנשתררה בחיי היהודים במזרח אירופה. ובהיותו מאמין אמיתי וצדיק התחיל להרהר במהותה של תורת היהדות, ועד היכן נתגלגלו הדברים שכל הסמכות התורנית היתה חסרת אונים מול המציאות האכזרית וקרוב לומר שרבו הצדיק ר' זונדל מסלאט עלה לארץ הקודש בשנת תקצ"ח כדי שלא לראות במצב זה, אחרי שלא היה יכול לפעול נגד זה כי לא היה איש הפעילות הציבורית.

 

מהותה של שיטת המוסר

שיטת המוסר נועדה לקיים הלכה למעשה את הצדק החברתי שבתורת ישראל, אחרי שבאותה תקופה הודגש במיוחד הצד ההלכתי. ובאותם הימים כשהדלות והמחלות פגעו בעיקר בשכבות העניות לחם ר' ישראל לפי דרכו את מלחמת העניים, אבל מלחמה זו לא היתה על חשבון המעמדות העשירים כפי שעשו התנועות החילוניות אחר כך, כי בהיותו צדיק תמים ראה בתורה את המקור היחידי להסדרת החיים של הפרט ושל הכלל, אלא שתורה זו לא הובנה כראוי. ולכן היתה כל פעולתו להדגיש את הצד המוסרי של ההלכה, ובייחוד הדגיש את המצווה של פיקוח נפש הדוחה איסורים חמורים.

 

לא לחינם נשאר חרות בזכרון העם פסק ההלכה שלו בזמן מגפת החולירע בוילנא כשאסר לצום ביום הכיפורים. אבל ביחוד ידועים הסיפורים על הזעזוע הנפשי הגדול ועל מלחמותיו "הפרטיות" שלחם נגד ראשי הקהל והרבנים בזמן "החטיפות". ונביא כאן תיאור שנמסר בספר תנועת המוסר מפי ר' יעקב ברמן:

 

"העיירה סלאנט, מקום גידולו של ר' ישראל היתה צריכה לתת ילד אחד לצבא. עיני ראשי הקהל התחילו לפזול לעבר משכנות הדלים כמנהג הימים ההם. ואז נקלעה לעיירה אלמנה ענייה שהיתה מחזרת על הפתחים ומנגנת בתיבת נגינה, ועמה ילדה הקטן, שהיה מאסף את הפרוטות שיהודים בני רחמנים היו זורקים לה. ממוני הקהל שמחו על המקרה, חטפו את הילד מיד אמו, שינו את שמו לשם אחד מילידי המקום, ורשמו אותו לעבודת הצבא, לשם מילוי חובתם למלכות. זעקות האלמנה העניה הגיע עד שמים. דעתה נטרפה עליה. היא מרטה את בשרה, תלשה את שערותיה, התרוצצה מבית לבית, דפקה על דלתות גבאי העיר, ואיש לא שם לב אליה".

 

באותה שבת נזדמן ר' ישראל לסלנט לביקור בעיירה. וכשראתה האשה איש נשוא פנים נפלה לרגליו והתחננה שיציל את ילדה. ר' ישראל הקשיב לספור דבריה, הרגיע אותה וביקשה לבוא לאחר השבת. בליל שבת ולמחרתו בבוקר הלך ר' ישראל לבית הכנסת להתפלל ולא סיפר עם איש כלום מן העניין הזה. אחרי תפילת שחרית באו כל נכבדי המקום לאכסנייתו של רבי ישראל למסיבת קידוש. אחרי שקידשו על היין קם פתאום ר' ישראל בקצף נורא והתחיל לנזוף במסובים על השערוריה הנוראה הזאת שבמעשה החטיפה, והתחיל מכנה אותם בשמות גנאי: רוצחים! גונבי נפשות! ובהיותו מכיר את ראשי הקהל באופן אישי, לאחד אמר: "הרי צדיק אתה ואתה קושר מטפחתך על הצואר בשבת כדי שלא להוציא שום דבר אף במקום שיש עירוב, ולא איכפת לך לעבור על הפסוק בתורה "וגונב איש ומכרו מות יומת". ולשני פנה ר' ישראל ואמר: "הרי מחזר אתה אחר הידורי מצוה ומדקדק בקלה כבחמורה, ואילו למכור נפש מישראל לשמד מותר?". לשלישי אמר: הרי אתה מדקדק במצה שמורה ובאתרוג מהודר. ואילו לעבור על הלאו "כל אלמנה ויתום לא תענו" אי אתה חושש, והרי יש על זה עונש בידי שמים.

 

הקהל נדהם, ונבהל מפניו, ולא היה מי שיענהו. ר' ישראל גם קפץ כאילו הכישו נחש, זעק זעקה גדולה ומרה, ואמר: אסור להימצא בחברת פריצים!

 

הוא עזב בבהלה את הבית, ובאמצע יום השבת עזב את העיר.

 

השמועה עברה מבית לבית ומהומה גדולה נפלה בעיירה. נזיפתו הצורבת של ר' ישראל שהיה גאון וצדיק הדור, ובריחתו מן העיירה העליבה אותם עלבון נוקב ויורד עד התהום. גם ראשי הקהל האחראים לדבר הכירו בעוותותם ולא ראו דרך אחרת לפניהם כי אם לשחרר את הילד החטוף ולפייס את ר' ישראל. אולם לא נמצא איש בכל העיירה בעל עוז כזה שילך ויפייס את ר' ישראל. ר' אליהו מקרטינגה שהיה באותו מעמד קיבל עליו את התפקיד הזה. אחרי חיפושים רבים מצא את ר' ישראל תועה בין ההרים שבתחומי העיר, כשהוא שקוע במחשבות נוגות. הוא פנה אליו בדברי הבת-קול שיצאה ופנתה לר' שמעון בר יוחאי אחר שיצא מן המערה: "להחריב עולמי יצאת?" והוסיף: גם ר' שמעון בר יוחאי כשיצא מן המערה ובכל מקום שנתן בו עיניו היה נשרף היה צודק, שהרי אחרת לא היה שורף, ובכל זאת הכריזה עליו: חזרו למערתכם, כי אי אפשר לעולם להתקיים, בדרך זו, שהרי זוהי מכת מדינה.

 

רק לאחר שגילו לר' ישראל כי הילד הנחטף שוחרר נאות לחזור לעיירה. ואמנם נמסר, כי הוא פעל הרבה מאד להשתדל לביטול הגזירה (תנועת המוסר ח"א 206). ופעם נודע לו כי במקום אחד במרחבי רוסיה יש שר שיכול להשפיע לביטול הגזירה, הוא נסע לשם במיוחד כדי להתחנן לפניו (שם)."

 

מעמד זה מביע את כל הרקע ההיסטורי, ואת הטרגדיה הגדולה של מצפון מול מציאות איומה. ר' אליהו ראה את הטרגדיה ור' ישראל לא רצה להשלים עם זה.

 

לא תנועת המונים

תנועת המוסר לא הייתה תנועה המונית, אלא תנועה אינטלקטואלית של יחידי הדור, לברר וללבן את האופי האמיתי של התורה ולהחדיר את ההכרה המוסרית הזאת בין כל שכבות העם. בניגוד לחסידות לא היתה יכולה ליהפך לנחלת הכלל, שהרי היא פנתה יותר אל המחשבה הצלולה והראייה המעמיקה. להיפך: במשך הזמן היא הלכה ונתרחקה מן ההמונים, והתנועה כפי שהיתה בסוף ימיה בישיבות, היתה שכלתנית צרופה וראתה ב"בעלי הבתים" דמות נוגדת לדרישות השלמות המוסרית. יתכן שמשום כך לא היכתה שרשים, אבל קיבלה דמות חדשה, כי בראשיתה היתה עממית במגמתה אם לא במהותה, ונועדה להרים את המצב המוסרי של ההמונים שהיה לקוי, ונוסדו "חדרי מוסר" רבים בכל עיר, וגם ה"מגידות" שר' ישראל טיפח נועדה למטרה זו, ואילו לבסוף נעשתה ענין ליחידי סגולה, לבני ישיבות ולאברכי "כוללים".

 

בשיחות המוסריות מאותה תקופה כפי שמשתקפות בספר שיצא זה לא כבר בשם "חכמה ומוסר" משיחות ר' שמחה זיסל מקלם מודגש בכל הספר העיקר של ההשתתפות בצער חבירו, ומודגש בכל שיחה כמעט תפקידו של משה רבינו שנאמר עליו "וירא בסבלותם". גם זה אפשר לראות בתנאים המיוחדים שהיה העם שרוי בהם באותם הימים, והודגשה החובה להשתתף בצער הציבור.