לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מנהגי ראש-חודש ומקורותיהם

מחבר: שמואל חגי

מחניים, צ', 1964

תקציר: המאמר דן בכל מנהגי ר"ח, המוכרים והלא מוכרים, תוך ניסיון לעמוד על מקורם.

מנהגי ראש-חודש ומקורותיהם

 

הכרזת ראש חודש
 בימי קדם היו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, וכשהיו מקדשים את החודש היו מכריזים על כך בתקיעת שופר, ודבר זה לא נאמר בפירוש אלא למדנו מתוך רמז מן הגמרא (נדה ל"ח, א ורש"י שם, ראה סנה' מ"א, ב), ומלבד זה היו גם מפרסמים את קידוש החודש על ידי הדלקת משואות. ונראה שמכאן נובע המנהג להודיע בשבת שלפני ראש החודש שיחול באותו שבוע. ומנהג זה הוא עתיק. ולדעת החוקר א. אלבוגן נקבע המנהג בשנת 360, כשהתחילו לקדש את החודש על פי החשבון, שהרי רק באופן זה יודעים קודם מתי חל ראש החודש.
 
נוסח הברכה בשעת קידוש החודש נזכר במסכת סופרים פרק י"ט:
"בראש חודש ישבו החבורות של זקנים של בולווטן ושל תלמידים מן המנחה ולמעלה עד שתשקע החמה, וצריך בברכת היין לומר: בא"י - בורא פרי הגפן. ברוך אתה ה' אמ"ה - אשר בעגולה גידל דורשים וכו'. ובסוף: אליהו הנביא במהרה יבא אצלנו. המלך המשיח יצמח בימינו. ירבו בשורות" וכו'.
המנהג להכריז החודש לא היה בשבת דווקא, ויש שנהגו להכריז בר"ח, או יום קודם ר"ח. אלא שמכיון שבשבת היו מתכנסים כל הקהל בבית הכנסת אמרו אותו בשבת, ובסדר גם עמים נמצאת ההכרזה ביום ר"ח עצמו. וראה בשבלי הלקט סימן ק"ע.
 
לפי מנהג ספרד אומרים:
"יהי רצון מלפני השמים (או מלפני אבינו שבשמים). לכונן את בית חיינו ולהשיב שכינתו לתוכו. ויה"ר לרחם על פליטתנו לעצור המגפה והמשחית מעלינו. יהי רצון מלפני השמים לקיים לנו את כל חכמי ישראל, הם ובניהם ונשיהם ותלמידיהם וכל מקומות מושבותיהם (אבודרהם סדר ראש חודש)".
 נראה מכל זה שמנהג הכרזת ראש חודש היה קשור בתכלית ותחנונים. ומכיון שהדבר היה נערך גם בערב ר"ח - נבע כנראה מכאן המנהג לצום בערב ר"ח (ראה להלן), כי קידוש החודש היה סמל לעצמאות ישראל ולתפארת הקדומים שנעלמה, והיה הדבר מעורר את הלב לתפילה ותחנונים. (לפי מנהג אשכנז אומרים זאת ביום ב' וה'). האבודרהם כותב שהטעם שמברכים חכמי ישראל במעמד זה. הוא מפני שבהם תלוי קידוש החודש, ולהם נמסר קידושו, ולכן אנו מזכירים אותם לטובה.
ואמנם נוסח כזה נמצא גם בסידור רב עמרם כנוסח שאומרים אותו בראש חודש. ויש אומרים כי "קידוש ירחים של רבי פנחס" (שנתפרסם בהצופה בארץ הגר כרך חמישי) שייך גם כן להכרזת ראש החודש והתפילות. וגם התפילה "מי שעשה ניסים" קשורה עם התפילות האלו.
אחרי ההכרזה היו נוהגים לומר בלשון ארמית:
"הקול קול עמא. הבו דעתכון למשמע קד קדיש ירחא הדין, כמה דגזרו מרנן ורבנן, חבורא קדישא דהוו יתבין בארעא דישראל: אית לן ריש ירחא ד. (פלוני), בכך וכך בשבת, חושבניה ומניניה בכך בשבת".
 
ויפה כותב אלבוגן שהנוסח הארמי מזכיר את האגרות וההודעות שהיו מתפרסמות בא"י בימי הבית השני בלשון הארמית.
 
בנוסח העברי המאוחר יותר נאמר:
כך גזרו רבותינו המכובדים שנכריז בפני הקהל הקדוש הזה שיהיו יודעים גדולים וקטנים שיש לנו ראש חודש בחשבון רבותינו, יום פלוני ופלוני.
והיו רגילים לסיים את ההכרזה בנוסח:
מלכא דעלמא, עסקיניה לסימנא טבא לנא ולכל עמיה בית ישראל.
 
הנוסח הקדמון של "כך גזרו" נמצא בספר יראים סימן ק"ג.  
מנוסח זה נוסד אח"כ באשכנז וספרד הברכה יחדשהו הקב"ה וכו'.  
מכל זה מתברר כי עיקרה של ברכת החודש היה הכרזת ראש חודש, אבל במשך הזמן נתקבל השם  
 
ברכת החודש.
 
המקור לידיעת המולד נכון לידע בשעת ברכת החודש אימתי יהיה המולד (שער אפרים שער י'), כי עיקר שם חודש הוא על חידוש הירח. והנה בספר שות' מטה לוי מהרב מרדכי הלוי הורביץ, אב"ד פרנקפורט דמיין נשאל על כך, ואמר כי לא מצא דבר זה בשלחן ערוך. ולא בנושאי כלים. אבל באמת נעלם ממנו שהוא מנהג עמים, ואף יש לו מקור בירושלמי (סנהדרין פ"ה ה"ג) וא"ר יסא כגון אנא דמן יומי לא צלית מוספא מן דלא ידע אימת ירחא. (=מעודי לא התפללתי מוסף לפני שלא ידעתי מתי ראש חודש), ואולי יש כאן רמז גם להכרזת ראש חודש.
 
מצוה לברך החודש מעומד, וה'מגן אברהם' הביא שקידוש החודש היה מעומד. וכבר תמה עליו רבי עקיבא איגר, שהרי מבואר בראש השנה שהקידוש היה בישיבה. והרב מנשה גרוסברג הביא מקור מילקוט שמעוני פרשת בא ששם נאמר שהקב"ה כביכול קידש החודש ועמדו משה ואהרן על ידו.
 
בליל ר"ח קודם תפלת שמונה עשרה מכריז השמש: "יעלה ויבוא". מנהג זה עתיק, ומובא בספר אבודרהם ובספר מהרי"ל, וכותב על זה המהרי"ל:
 "מנהג יפה הוא במגנצא שבליל א' דר"ח מכריז השמש יעלה ויבוא! ובליל ב' קורא: ראש חודש! שהרי ממנו מונים ימי החודש והיו מקומות שהנערים מכריזים, כדי שלא יהא הפסק בין גאולה לתפילה. והיו מקומות שהחזן היה מכריז "יעלה ויבוא" והקהל היה משיב "לששון ולשמחה"" (שבלי הלקט).  
 
יום כפור קטן
 
 המנהג לצום בערב ראש חודש הוא כנראה קדום מאד, אף על פי שקיבל משמעות מיוחדת בימי האר"י ור' משה קורדובירו. בעלי הקבלה ייחדו את ראש החודש, וכן את הימים שלפניו ושלאחריו, וגילו בהם צפונות. הירח המרעיף רזי סוד נדרש בתורת הסוד בהכרח פנים, וגדולי הקבלה קישטו את היום בעטרת רזים. והעניקו לו הן מחרדת יום הדין והן מן ההתעלות העילאית של החג.  
הטעם שנקרא יום כפור קטן, מפני שבו מתכפרים עוונות של כל החודש, וכן אומרים: זמן כפרה לכל תולדותם (פרי חדש בשם מרר"מ קורדובירו).  
 
המנהג להכריז תענית ציבור ערב ר"ח הנהיגו המקובלים בצפת. כפי שנאמר בשבחי האר"י. והיו נוהגים לגזור ביטול מלאכה בערב ר"ח עד חצות היום, ולהתקבץ לבית הכנסת הגדול, או ללכת למערת הושע בן בארי וכו'. והיו קוראים כל ספר תהלים, וגם הרב הבית יוסף השתתף בזה (בספר תקון יששכר, לר' מרדכי אסא קושטא שכ"ד), אבל בדורות האחרונים שוב לא נהגו בו כבתענית ציבור וענין קריאת ויחל (ספר גינת ורדים).  
ר' ישראל ברוך היה צם ביום המולד עצמו עד שהופיע המולד.  
בעל חמשת ימים מקדיש פרק שלם על ר"ח ועל הימים שלפניו ושלאחריו וכותב על גודל החיוב לקום בראש אשמורת בר"ח. ועל מנהגם של חסידים הראשונים להגות במאמרי הזוהר המדברים בסוד ר"ח. והיו קורין כ"ד פרקי מסכת והיו נוהגים לזמר את הפזמון "שבחא דמטרוניתא" שחיבר הר"מ לונזאנו.  
וכן היו נוהגים לומר אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה ופרשיות מויקרא ועוד.  
מקובלי צפת הודיעו ברבים את ערכו של יום ראש החודש, אבל ההמון תפס את הצד החגיגי והזניח את הצד ההגותי והרציני של היום. וכך מתלונן בעל חמדת ימים:  
"והן רבים עתה עם הארץ אשר שמעו את יקר תפארת ר"ח, מתקדשים ומתוועדיםאל הגנות וכו'".  
והוא פורש מהם לנהוג בכובד ראש כראוי לכבוד היום.  
מנהג לומר ברכי נפשי (תהלים ק"ד) ביום זה. והמקובלים היו אומרים את המזמור כמה פעמים. והטעם כי נאמר שם "עשה ירח למועדים" (הטור).  
המנהג לצום בערב ר"ח עבר גם לאירופה וכפי שמעידה האשה הצדקת פאולינה וונגרוב בזכרונותיה שהיו נוהגים לצום בערב ר"ח והעניים היו מחזרים לבקש נדבות , כי באותו יום היו מחלקים צדקה ביד נדיבה.  
נראה כי התנועה המשיחית שהתפשטה אז הביאה גם מנהג זה לארצות אירופה. אם כי יחידים נהגו לצום גם קודם לכן.    
 
איסור מלאכה
 
ראש חודש נקרא מועד, אף על פי כן אין בו איסור מלאכה. אבל עם זה נראה שנהגו שלא להרבות במלאכה ביום זה (ראה שבת כד, א; ערכין, א). והנשים לא עשו בו מלאכה (ירושלמי פסחים פ"ד). ומצאנו במקרא ש"יום המעשה" תורגם יומא דחולא (יום חול) בניגוד לראש חודש (שמואל א, כ) ולדעת הגאון בעל שאגת- אריה בספרו ארי אבן - יש איסור לעשות מלאכה בר"ח מפני שהקריבו בו קרבן מוסף, ודין הוא שביום הקרבן אסור במלאכה. ורק לקרבן תמיד יש היתר מיוחד לעשות מלאכה, שהרי נאמר "ואספת דגנך" (ראה תוספת פסחים נ,א). בפרקי דרבי אליעזר (מ"ה) נאמר כי איסור מלאכה לנשים הוא מפני שלא פרקו נזמיהם לעגל. ועוד מפני שנזדרזו להביא לנדבת המשכן שהוקם בראש חודש (אבודרהם).  
 
וכתב רבנו ירוחם:
כמה נשים טועות ואומרות: אין לנו לטוות, אבל נעשה מלאכה אחרת. אבל היה להם לאסור כל מלאכה כפי מנהגן, או להתיר כל מלאכה.  
 
ובעל שבולי הלקט כתב:  
"אין רשות לבטל המנהג שהרי קבעוהו לחוק מימי משה רבנו".  
הטעם שנהגו איסור הטויה הוא מפני שבמלאכת המשכן נזדרזו הנשים יותר מן האנשים שנא': "ויבואו האנשים על הנשים".  
וכתוב:  
"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה"  
וכתיב: "טוו את העזים", שהיתה חכמה יתירה ולפי שהאנשים נזדרזו במעשה העגל יותר מהנשים וכן ניטל איסור מלאכה מן האנשים וניתן לנשים. וזו תורתן של הנשים היא. נשאל מהן מה מנהגן, ואין לנו אלא מה שנהגו.  
הנשים לא מקדשות הלבנה, אע"פ שבמצוות אחרות נוהגות, אף שהזמן גרמן. מפני שלנשים היה חלק בפגימת הלבנה (של"ה שער אותיות).    
 
הדלקת נרות היו מקומות שנהגו להדליק נרות בר"ח (פרי חדש) והיו שנהגו להחליף בגדים, כפי דברי המקובלים. והרב בעל יסוד ושורש העבודה אמר רמז "חמש חליפות בגדים" - חמ"ש ר"ת חודש, מועד, שבת - יש להחליף הבגדים. וכן נהג בגר"א להדליק נרות וללבוש בגדי שבת (מעשה רב).    
 
סעודת ר"ח
 
בשו"ע נקבע סימן מיוחד (הי"ט) שבו נאמר: מצוה להרבות בסעודת ר"ח. וי"א כי הדבר נקבע לזכר הסעודות שהיו עושים לעדים שבאו להעיד כי ראו את החודש. כמו שנאמר במשנה: וסעודות גדולות היו עושין להם (ר"ה פ"ב, כל בו). אבל המקור הראשון הוא הכתוב בשמואל א כ' יז, כז מחר חודש. ונראה משם כי עשו זבח גם ביום שני של ר"ח ואם חל ר"ח בשבת - יש לעשות סעודת ר"ח ביום ראשון, כדי שיכירו שזה משום ר"ח (רא"ש בשם הירושלמי).    
 
מנהג להקביל פני הרב
 
היה מנהג להקביל פני הרב בראשי חודש (ירושלמי ויקרא רבה י"ח) ושם מובא שרבי שמעון בן חלפתא היה רגיל בכל ר"ח לשאול בשלום רבי. ומכאן למדו שמצוה להקביל פני הרב בר"ח (ראה מגן אברהם ש"א). והנה הדבר מרומז בפסוק"ויאמר, מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת" (מ"ב ד, כ"ג).ומכאן למדו חז"ל (ר"ה טז, ב) שצריכים להקביל פני הרב בחג (והרב בעל טורי אבן מפרש שחודשהכוונה לראש השנה, כמו שנאמר: תקעו בחודש שופר). ואם כי אין חובה, אבל מצוה יש (מג"א). 
 
מעות ר"ח למלמדים
 
מנהג קדום היה שבר"ח היו הילדים מביאים מעות למלמדים והיו קוראים לזה מעות ר"ח. המקור הוא בויקרא רבה פרשה למ"ד שבראש השנה נקצבים מזונותיו של אדם, חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים ור"ח ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן אם מוסיף - מוסיפין לו, ואם פיחת פוחתין לו. ומנהג זה הובא גם בעטרת זקנים סימן רמ"ב (וראה בספר "יידישע געלד" בערך ר"ח געלד). כן היו נותנים מעות ר"ח לרבנים נודדים, וקרא המעות "קלנדה". בר"ח היו לומדים חצי יום, והיו בוחנים התלמידים מה שלמדו כל החודש.
 נשים צנועות היו מאספות כספים לעניים ביום זה (ראה חמדת ימים).
    
 
סימני המולד
 
על משמעות התקופות והעונות לפי המולד - היו רווחים כמה וכמה מסורות . למשל: אם יחול ר"ח טבת ביום א'- יהיה גשם רב, ובסוף הקיץ יהיה מעט, ולא יהיו הזרעים גדולים. ואם יהיה ביום ב'- יהיו הגשם מרובים והחורף חזק וזרעים מרובים. ואחר הקיץ יחלו בני אדם, ויהיה הלחם רב וטוב. ואם יבוא ביום ג'- יהיה החורף ברד ושלג רב וזרעים טובים וגשם מים, ושנה טובה ומיתה בנשים וחולי באדם ויבקעו הספינות בים (בספר תקון יששכר, הנ"ל).  
בספר הזה יש מסורות רווחות באותם הימים מהם בעלי אופי פולקלוריסטי ומהם - עצות שיש בהם הגיון.  
המסורת בדבר ערך החיזוי המטראולוגי שביום המולד הוא עתיק יומין, ורש"י מביאו בפירושו (שבת עה, א, הערת א"א רח"י שלי"א). אבל בספר תיקון יששכר הרחיבו:
"אם יהיה א' טבת יום המעונן דע שכל אותו חודש טבת יהיה מטר, כעין אותו מטר שיהיה ביום א' של חודש טבת. וכמו שיתנהג יום ב' של טבת- כן יתנהג כל חודש שבט. וכן כל י"ב ימים ראשונים של חודש טבת - הם סימן לי"ב חדשי השנה, אם למטר אם ליום מעונן. והכל בידי שמים".  
 
הוא השתמש גם במקורות ערביים, כפי שמביא שם סימן  
"סוד נפלא ותועלת גדולה אם תרצה לדעת שער התבואות לכל שנה, אם יהיה ביוקר או בזול: תקח מן החטים מה שתרצה, ותשקול אותם לילה ראשונה מחודש תמוז הבא בחשבון הנוצרי, ובבקר תשקלהו, ותחזור ותשקלהו בערב, ותראה אם יוסיף או יחסר משקלו, ותתמיד לשקול אותו בכל יום בבקר ובערב י"ב יום; ביום שיוסיף בו המשקל- החודש שכנגדו יתיקר בו השער (אם יום א'- כנגדו חודש ראשון) - וביום שיחסר משקלו - יהיה השער בו בזול".  
בר"ח יש שנהגו שלא ליטול בו ציפרניים (ר"י צוואת החסיד).